בשו"ע אדה"ז סי' תרח סעיף ד' וז"ל: "וכן הדין בכל דבר איסור שאינו מפורש בתורה אלא שחכמים למדוהו ממדרש הפסוקים או שהוא קבלה בידם הלמ"מ או שהן בעצמן אסרו דבר ואדם א' עובר על דבריהם בשגגה שאינו יודע האיסור ואף אם יודיע לו האיסור לא יקבל ממנו אינו צריך למחות בידו דמוטב שיהי' שוגג ואל יהי' מזיד.

וממשיך בסעיף ה' אבל דבר שאיסורו מפורש בתורה אפי' שידוע לנו שהחוטא הזה לא יקבל ממנו אף אם לא נודיע לו האיסור אעפ"כ צריך למחות בידו לפי שכל ישראל ערבין זה לזה, וע"י שמיחה בידו הוא מוציא א"ע מהערבות, ומ"מ לא יכיחנו ברבים אלא פעם א' אבל לא ירבה בתוכחות ברבים מאחר שברור לא שלא יקבל ממנו, ועל זה אמרו כשם שמצוה לאמר דבר הנשמע כך מצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע. אבל חייב להוכיחו ביחיד אפ' מאה פעמים עד שינזוף בו החוטא, שכיון שהודיע לו האיסור והוא עובר עליו בזדון חייב כאו"א מישראל להוכיחו שנא' הוכח תוכיח אפי' גם פעמים. מ"מ אם היא עבירה שבסתר יכיחנו תחלה בסתר ואם לא שב מדרכו מכלימים אותו ברבים עד שישוב, אבל אם עובר עבירה בגלוי מוכיחין אותו מיד שלא יתחלל שם שמים. ע"כ.

ובלמדינו בשיעור ברבים הקשה א' שלכאורה יש סתירה מהסיפא לרישא. שברישא כותב שלא יוכיחנו ברבים אלא פעם א' כו' מאחר שברור שלא יקבל, ובסוף מסיים ואם לא שב מדרכו מכלימים אותו ברבים עד שישוב.

ויש לומר בפשטות שבסיפא מדובר שלא ברור שלא יקבל, והראי' שמסיים "עד שישוב".

אך בכדי להבין בטוב דברי אדמוה"ז צריכים לעיין בשו"ע המחבר ובעיקר בדברי הרמ"א שם סי' תרח סעיף ב', וז"ל הרמ"א שם: "אבל אם מפורש בתורה מוחין בידו, ואם ידוע שאין דבריו נשמעין לא יאמר ברבים להוכיחו רק פעם אחד, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו". ע"כ.

והנה אדמוה"ז שינה מהרמ"א שכותב "מכלימים אותו ברבים" והרמ"א כותב שרק ביחיד.

והנה המ"א ג"כ מוסיף על הרמ"א, שכותב וז"ל: "ודוקא כשברור לו (שלא יקבל ממנו), ודוקא כשהחוטא שוגג, אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכח תוכיח. (ומוסיף) וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא. (ולא רק פעם א' להסיר ממנו החיוב דהוכחה)". וזה לכאורה הוספה על דברי הרמ"א. אך גם הרמ"א מסיים אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או יקללנו (ההפרש בין נזיכה והכאה עיין בנ"כ השו"ע). וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה כותב אדה"ז עד שיכלימנו ברבים. הלא במ"א יכולים לפרש שמדבר הוכחה ביחיד.

אך כשנעיין יותר בדברי המ"א מוכח שמדבר בענין שונה מהרמ"א שהרי כותב על דברי הרמ"א ב' פעמים ודוקא. והיינו שהרמ"א מדבר כשהוא שוגג וכשמוכיחו ורוצה להעמידו על האמת מסרב לשמוע. משא"כ המ"א מדבר א) במזיד ב) אפשר שסוכ"ס ישמע. ובזה מדבר אדמוה"ז שכותב וז"ל: "שכיון שהודיע לו האיסור והוא עובר בזדון כו'", היינו שעובר במזיד.

רק שעדיין קשה לשון אדמוה"ז שמשמע שמדבר באותו האיש שהי' שוגג והוכיחו ולא ישמע, וע"ז אומר שלא יוכיחו כ"א פעם אחד, ואיך זה מסיים שיכלימנו ברבים מאחר שנעשה מזיד. וצ"ע.