1) וראה לדוגמא ביכורי שלמה או"ח סי' כה באריכות גדולה ומופלגה לה"נפש חיה" מה שהאריך בענין זה.

בגליון העבר (תתה - ע' 72) העיר הרב בן-ציון חיים שי' אסטער במה שכ' אדמה"ז בסי' תריט ס"ח "שמן הדין היה נכון שכל הקהל יצאו י"ח בברכת (שהחיינו) בברכת הש"ץ ולא יברך כאו"א בפ"ע לפי שברוב עם הדרת מלך כמ"ש בסי' רחצ אלא...", ומסיים "וכן הדין בברכת הלל וכן הדין בברכת הלולב שבבהכ"נ" (והוא מהמג"א שם).

והעיר הרב הנ"ל: דלכאו' מהו כוונתו שכן הדין לענין ברכת הלל ולולב, והרי שיטת אדמה"ז היא שבכל ברכת המצות שכולם עושים בפני עצמם (אף שעושים ביחד) אין חיוב שברוב עם לברך א' לכולם אלא כפי שירצו (כמ"ש אדמה"ז בסי' ריג) וא"כ למה נאמר שבברכת הלל ולולב נכון מעיקר הדין לצאת כולם בברכת הש"ץ. ומסיים דלענין הלל יש לפלפל שהוא מצוה שהציבור מקיים ביחד בדרך עני' וכו' אמנם לגבי לולב צ"ע. ע"כ.

ויש לומר ע"ד ביאורו לענין הלל שיש בזה הוספה ושלימות כשהציבור אומרים הלל ביחד כו' עד"ז לענין ברכת לולב המדובר כאן, ובהקדם הוספת דיוק לשונו דאדמה"ז "...ברכת בלולב שבבהכ"נ..." - דכוונתו לכאו' ע"ד המבואר בסי' תרנב ד"עיקר מצותו בשעת ההלל..." (וכן עד"ז בסידור אדמה"ז) - וראה לקו"ש חכ"ב אמור-, בענין מצות הנענועים דמצד מצות לולב עצמה קשור בשעת אמירת הלל שהיא בשלימות יתר כשנעשה בציבור ולכן גם ברכת ה"לולב שבבהכ"נ" היא בשלימות יתר כשנעשה "ברוב עם הדרת מלך".

אכילה בסוכה בליל ראשון של סוכות בגשם

הריני מציע כאן כמה שאלות בדברי רבינו שלא הבנתי על בוריים.

כותב רבינו בסי' תרלט סי"ז: "אין המצוה [של אכילה בסוכה] אלא שאם יאכל לא יאכל חוץ לסוכה בד"א בחולו של מועד, אבל ביו"ט ובשבת שהוא בתוך החג שחייב לאכול פת יותר מכביצה כמו שנתבאר בסי' רצ"א צריך לאכול בתוך הסוכה ואם ירדו הגשמים ה"ז נכנס לתוך הבית וע"ד שית', במה דברים אמורים מלילה הראשונה של חג ואילך אבל בלילה הראשונה של חג דהיינו ליל ט"ו בתשרי צריך לאכול בתוך הסוכה אפילו בשעת הגשם…לפי שאנו למדין בג"ש מחג המצות…מה ט"ו האמור להלן לילה הראשונה חובה לאכול כזית מצה …אף האמור כאן חובה לאכול בסוכה ובאכילת כזית בתוך הסוכה יוצא ידי חובה כמו שיוצא באכילת כזית מצה אבל מ"מ חייב לאכול עוד פת בבית שהרי בכל סעודת י"ט חובה לאכול יותר מכביצה פת…"

"ויש חולקין עכ"ז ואומרים שבכל סעודות שבת ויו"ט אין צריך לאכול פת רק כזית ואם כן בי"ט ושבת שבתוך החג אם ירצה שלא לאכול רק כזית ולאכלו חוץ לסוכה הרשות בידו ודבר זה אנו למדין בג"ש מחג המצות שחובה לאכול בסוכה בלילה הראשונה אבל אין למדין בג"ש זו שיהיה חובה לאכול אף בשעת גשם שכיון שהוא מצטער מחמת הגשמים הוא פטור מן הסוכה אף בלילה הראשונה".

הרי שרבינו מבאר, שיסוד המחלוקת בין שתי השיטות הוא: א) אם אוכלים בסוכה בליל א' למרות הגשם (והיא דעת הגהת הר"פ על הסמ"ק, תוס' ברכות מט ד"ה אי בעי, ודעת הרא"ש והטור ומוזכר בר"ן). ב)לבין השיטה שאין אוכלים בגשם אפילו בליל א' (והיא דעת הרשב"א בתשובותיו, הריטב"א בחידושיו, הר"ן), תלוי אם חובת אכילת סעודת שבת ויו"ט הוא ביותר מכביצה או בכזית.

המקורות בראשונים ופוסקים

והנה בתוס' סוכה (כז, א) ד"ה אי בעי וברא"ש ברכות סי' כג מבארים הסתירה דבגמ' ברכות שם איתא ד"שבתות ויו"ט דלא סגיא דלא אכיל פת", ומאידך, בסוכה (כז, א) אמרו, דרבנן דאמרי אין לדבר קצבה סברי כדירה מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל", ורק בליל ראשון למדים מגז"ש מחגהמ"צ שיש חובה לאכול, הרי שבברכות משמע שביו"ט חייבים לאכול; לעומת זאת בסוכה משמע שאין לאכול?

ומבארים ב' תירוצים, א) "הא דקאמר [בברכות] דלא סגי דלא אכיל היינו דוקא בליל יו"ט הראשון של פסח וליל יו"ט ראשון של חג הסוכות, והא דקאמר בפ"ב דביצה טו, ב ובפרק אלו דברים בפסחים (סח, ב) גבי יו"ט חלקהו חציו לאכילה ... אפשר בבשרא ופירא דאין בהם ברהמ"ז". (רא"ש ותוס' סוכה).

ב) "נראה לרבינו יה-ודא דחייב לאכול פת ביו"ט משום שמחה …ועיקר אכילה הוא לחם, והא דאמרינן בסוכה מכאן ואילך רשות דאי בעי לא אכיל? הכי קאמר, רשות משום סוכה ולעולם חובה היא משום שמחת יו"ט. וא"ת הא בהא תליא, דכיון שאוכל צריך שיאכל בסוכה? וי"ל משכחת לה כגון שהוא מצטער מפני ירידת הגשמים בסוכה ואינו חייב לאכול בסוכה אבל חוץ לסוכה חייב לאכול ... אבל בלילה הראשונה בכל ענין חובה אפילו יורדים גשמים חייב לאכול כזית בסוכה דילפינן מחג המצות" (רא"ש, ובתוס' ברכות מובא דברי הר"י באופן אחר ואכ"מ).

הרי בפשטות שלפי הראשונים (וכך ביאר התרה"ד בתשובותיו סי' צה ובפסקיו סי' קס מהד' ירושלים תנש"א) הדבר תלוי בתיווך הסתירה. לפי התירוץ הראשון שרק בלילה הראשון חייבים לאכול פת וחייבים לחזור אם טעו בברהמ"ז, ואילו בשאר ימים מותר לאכול פירות ובשר לצאת "חציו לכם", הרי לזה עצמו בא הגז"ש מחגהמ"צ שבליל א' דסוכות יש חובה לאכול פת מצד מצות סוכה ולא יוצאים אז בפירות, וממילא אין לנו שום לימוד לחייב אותנו לאכול בליל א' דסוכה כשיורד גשם כי הרי מהגז"ש למדים עצם החובה לאכול פת בליל א; כנגד זה, לפי תירוץ השני שחייבים לאכול פת בשתי הסעודות ביו"ט, הרי לא זקוקים לגז"ש עבור ליל א' דחג לחייב אותנו באכילת פת ולכן על כרחך שהגז"ש בא לחדש שבליל א' חייבים לאכול בסוכה למרות שיורד הגשם. (וראה בסוף דברינו שכך משמע להדיא מהרשב"א).

לפי"ז לא הבנתי מדוע רבינו מחדש מהלך חדש, שהמחלוקת תלויה באם חייבים לאכול בכל סעודות שויו"ט יותר מכביצה, או אם חייבים לאכול רק כזית?

יותר מכביצה או כביצה

לגופו של ענין מסביר רבינו שהשיטה הסוברת שאוכלים בסוכה כשיורד גשם סוברת שחובת סעודת יו"ט היא יותר מכביצה, והנה באמת אין אף שיטה בראשונים שסוברת להדיא שאכילת סעודת שבת ויו"ט היא מכביצה. וכל מקורה הוא מדברי המג"א בסי' רצא סק"א שכותב על דברי המחבר "שיהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית.. בכביצה" - "לאו דוקא, אלא יותר מעט מכביצה דכביצה מקרי אכילת ארעי", וכבר תמהו עליו בא"ר מנין לו זה? כי גם על עצם חובת כביצה בסעודת שבת תמהו מנין המקור לכך, וכבר הביאו שהמקור (ראה מחצית השקל שם) הוא בבה"ג וכן מובא בעוד ראשונים (הר"ן בכל כתבי, הטור, תשו' הרשב"א ח"ה ס"ג) ובב"ח מבואר דהטעם כביצה הוא בשביל ברהמ"ז, אך אך יותר מכביצה להיות סעודת קבע מנין לו?

ובשוע"ר הלכה זו מסובכת ביותר, כי בצורה כזו מופיעה ההלכה בשולחנו (דפוס וילנא) סי' רצא סעיף א: "יהא זהיר מאד לקיים סעודה ג' ואף אם הוא שבע יכול לקיים אותה (ביותר מכביצה מעט אבל) כביצה [ואף שכביצה] היא סעודת עראי (ואינו יוצא בה) מ"מ מאחר שיש בה כדי שביעה נקרא סעודה (ויוצא בה) (וי"א שאפילו בכזית יוצא י"ח לכתחילה בכל א' מג' סעודת כמו שית' בסי' תרל"ט ויש להחמיר לכתחילה כסברא הראשונה אם אפשר לו)". הרי שאדה"ז מסתפק אם ההלכה היא כהמג"א, שכן דעת המג"א שזקוקים ליותר מכביצה - מוקפת בסוגריים עגולים, ואילו המלים "ואף שכביצה" מוקפת בסוגריים מרובעים! (וכמדומני שבמהד' עוז והדר, שחיקו את דפו"ר, אין הסוגריים המרובעים, ואין המד' הנ"ל תח"י כעת).

לעומת זאת בהל' סוכה בסי' תרלט, משמע ברור מדברי רבינו שהפוסקים הסוברים שאוכלים בגשם בסוכה - דעתם ברורה כהמג"א שזקוקים ליותר מכביצה ואין כאן שום ספק? ואף יותר מכך משמע מדבריהם שלדעתם אכילת יותר מכביצה היא מדאורייתא?

והסיבה הפשוטה שהכריחה את רבינו לפרש כך היא - כי לדברי הפוסקים שלמדים מגז"ש דחגהמ"צ דיש חיוב לאכול בסוכה בגשם בליל א', - דאל"כ לשם מה זקוקים ללימוד וגז"ש כלל ועיקר דהלא ממילא חייבים לאכול כביצה פת מצד חובת שמחת יו"ט - קשה מאד, הלא כביצה היא רק סעודת עראי (כדנפסקה בשו"ע כאן בס"ב) וא"כ הרי מצד שמחת יו"ט היו יכולים לאכול מחוץ לסוכה סעודת עראי, ולפיכך צריכים איפוא ללימוד מיוחד לחייב לאכול הסעודה בתוך הסוכה. (ועיין בר"ן בסוכה כאן (מובא בב"י) שלימוד כזה יתכן בשני אופנים; א) שהגז"ש מחייבת לאכול בליל א' יותר מכביצה בכדי לאכול סעודת קבע מצד מצות סוכה. ב) או שהגז"ש מלמדת בליל א' גם כביצה (או כזית) מספיקה לקיום המצוה, וכך הסיק הר"ן, וכ"ה בריטב"א סוכה כז בשם מורו הרא"ה).

בשל כך הוכרח אדה"ז לפרש שלדעת הפוסקים הללו גם מצד מצות שמחת יו"ט ושמחת שבת לבד חייבים לאכול סעודת קבע יותר מכביצה מדאורייתא, וממילא נותרה הגז"ש פנויה ללמדינו שבליל א' יש חובת אכילה בסוכה אף בגשם. אך תמוה כנ"ל, שבסי' רצא מסתפק רבינו בכך, ואילו כאן בהל' סוכה סובר ברור שזוהי מדאורייתא?

אכילה בשבת ויו"ט בכזית

והשיטה השני' שסוברת שאין אוכלים אפילו בליל א' בסוכה כשיורד גשם סוברת שבכל סעודת שבת ויו"ט חיוב אכילה הוא כזית, ומצד שמחת יו"ט הי' מספיק לצאת בכזית ולא היו זקוקים לסוכה ולכן יש צורך ללימוד מיוחד שבליל א' צריכם לאכול בסוכה. וכן מקשר שיטה זו - של כזית בכל סעודת שויוט - בסי' רצ"א, שציטטתי לעיל ומפנה שם לסי' תרלט.

והנה בצד הגליון כאן מציין רביה"ז להסוברים שבשאר סעודות יש לאכול כזית בלבד, והם הרשב"א והר"ן (בסוכה כז, מובא ב)מג"א סי' קפח סק"ט. והנה מה שמציין להרשב"א הכונה להריטב"א בחידושיו, שהאחרונים כינו לו רשב"א (כי נדפס כרשב"א) אך באמת הוא להריטב"א והכונה למש"כ שם דף כז, ואכן שם מבואר שבכל סעודות מספיק כזית, אולם דברי הר"ן סותרים זה את זה. כי כבר הבאתי לעיל דברי המחה"ש שמציין למקור המחבר בסי' רצא שלכל סעודה צריכים לכביצה, שמקורו בר"ן בפרק כל כתבי (שבת מא, ב בדפי הרי"ף) בשם הבה"ג שכותב שצריכים לכביצה עיי"ש, ואילו כאן סבור הר"ן שצריכים לכזית?!

(ובאמת המחה"ש סותר א"ע, שבסי' תרלט סק"י מקשה על סתירה במג"א, שמחד בסי' קפח פוסק עפ"י הר"ן שמספיק כזית ובסי' רצא פוסק שצריכים ליותר מכביצה, אך לפי דבר המחה"ש שמוכיח שמקורו של המג"א בסי' רצ"א הוא מהר"ן- הרי התמיהה היא על הר"ן עצמו?! וצע"ג).

יתירה מזו לא הבנתי. דהלא לפי רבינו נמצא שהמחבר סותר את עצמו, דבסי רצא פוסק להדיא שבסעודת שבת צריכים עכ"פ לכביצה, ואילו בהל' סוכה פוסק המחבר כשיטת הראשונים הסבורים שאין לאכול בסוכה בשעת הגשם גם בליל ראשון מדהשמיט שיטה זו כלל ועיקר, וכן שולל להדיא שיטה זו בב"י, והלא לדברי אדה"ז שני הפסקים קשורים זה בזה, שמי שאין סובר שאין אוכלים בגשם סובר כזית, נמצא שפסקי המחבר סותרים הם?

ולאמיתו של דבר, סתירה זו קיימת גם ברשב"א. דהרשב"א בתשובותיו (ח"ד סי' עח) פוסק להדיא שלא אוכלים בסוכה בלילה א' בגשם, ובתשו' (ח"ה סי' ג) פוסק: "מי שאינו יכול לאכול סעודה שלישית אם יכול לאכול כביצה...". (ובאמת נראה, שהמקור של המחבר בסי' רצא הוא תשובה זו של הרשב"א כי לשונם זהה ממש), הרי שמחד פוסק שאין לאכול בסוכה בגשם, ובכל זאת

פוסק שצריכים לאכול בכל סעדות שויו"ט כביצה?! (ועיין בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רפז שסובר כשיטת הראשונים שרק בליל א' דפסח וסוכות יש חובת פת ולא בשאר החג ובכך מיישב הסתירה בין הגמרא דברכות דלא סגי דלא אכיל, לבין הגמרא בסוכה כשיטת הראשונים שהבאנו לעיל. ולפי"ז, מובן היטב שהגז"ש באה לזה עצמו כדלעיל)

[ואין לומר שכוונת רבינו במש"כ 'כזית' לאו דוקא, ושעיקר החילוק בין שתי השיטות הוא בין 'יותר מכביצה' לבין 'כביצה' - משתי סיבות; א) דהלא המג"א שבסי' רצא מסביר שצריך יותר מכביצה קאי על המחבר שם. ב)הרי בסי' רצא לומד משיטה שני' זו שבתרלט שיש שיטה שיוצאים בכזית ממש, ואם הכוונה לא דוקא כיצד ניתן ללמוד מכאן.] וצ"ע אצלי כל הסוגיא, וכתבתי בחפזי. לעורר לב המעיין.

הנה לולב הגזול או השאול פסול מדאורייתא ביום א' של סוכות שנאמר 'ולקחתם לכם ביום הראשון' ודרשו חכמים 'לכם' - 'משלכם'. משא"כ מיום ב' (בא"י) והלאה שחיוב נטילת הד' מינים הוא רק מדרבנן לא החמירו לפסול את השאול.

ויש להסתפק מהו הדין ביו"ט שני בחו"ל, האם בעינן 'לכם' או לא.

דבהיום יום, ט"ו תשרי, כ': כשנותנים הד' מינים לאחר לברך עליהם אומרים בפירוש שהוא מתנה על מנת להחזיר, ובפרט ביום ראשון, והוא תועלת לנותן ולמקבל.

ורואים מזה לכאורה ב' דברים: א) שגם ביום ב' צריך להיות 'לכם'. ב) אעפי"כ, יש חילוק בין יום א' ליום ב' ולכן מדייק 'ובפרט ביום ראשון'. וצ"ע מהו יסוד הדברים.

בטור או"ח סי' תרמט פוסק: וכל הפסולין כמו שפסולין בראשון כך פסולין כל שבעת הימים חוץ משאול שמותר מיום ראשון ואילך...

ובב"י שם, ד"ה וכל הפסולין, כותב בשם הרא"ש, וז"ל: וי"ט שני דידן הוא כיום ראשון דספיקא הוא וראיתי דיעות אחרות לפוסקים ונלאתי לכותבם כי לא ישרו בעיני וכאשר כתבתי הוא העיקר. ובשם הרשב"א: דעתי נוטה דב' ימים ראשונים כיום א' הם ובשניהם בעינן לולב כשר דמספק יום ראשון אנו עושין אותו.

מכל הנ"ל עדיין אינו ברור למה כתוב בהיום יום הלשון 'ובפרט ביום ראשון' דהא עפ"י הפוסקים הנ"ל אין הבדל בין יום א' ליום ב' בחו"ל לענין פסולי לולב.

אמנם עפ"י מ"ש בשו"ע אדה"ז, יובן. בסי' תרמט סעי' ב, פוסק, וז"ל: ומיום ב' (דהיינו בא"י אבל בח"ל יתבאר לקמן) ואילך שחיוב נטילת לולב אינו אלא מד"ס אדם יוצא י"ח לכתחלה בשאול דכיון שלא תקנו אלא זכר למקדש לא החמירו לפסול את השאול כיון שאין פיסולו בגופו שהרי הוא מין כשר אלא שאינו שלו.

ובסעי' כא שם: כל הפסולין ביום א' וכשרים מיום ב' ואילך היינו בא"י שיום ב' הוא חה"מ ובח"ל שעושין יו"ט ב' ימים י"א שכל הפסולין הנוהגין בראשון מן התורה נוהגין ביום טוב ב' מד"ס דכיון שתקנו יו"ט ב' מפני הספק שמא הוא יו"ט ראשון א"כ צריך לנהוג בו מחמת הספק כל החומרות של יו"ט הא' וי"א כיון שאנו בקיאים בקביעות החודש ויודעין אנו שהשני הוא חול ואין אנו נוהגין בו קודש אלא שלא לזלזל במנהג אבותינו שהיו בזמן שמקדשין על פי הראי' שאז לא הי' הדבר תלוי בידיעת חשבון קביעות החדשים ואין אנו מצווים אלא שלא לזלזל בעיקר קדושת היום ולפיכך אנו מקדשין על הכוס ומברכין זמן ביו"ט ב' כמו ביו"ט הא' אבל דברים שאינן מעיקר קדושת היום אלא שהן מצות הנוהגות באותו היום בלבד כגון כל הפסולים ביום טוב הא' בלבד ואף אם לא תהיינה מצות הללו נוהגות ביו"ט ב' אין כאן זלזול ליו"ט הב' כלל כיון שאין המצות תלויות בעיקר קדושת היום כלל שהרי מצות נטילת לולב לא תלה הכתוב חיובו מחמת שהוא יום טוב אלא מחמת שהוא יום ראשון שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון. ולענין הלכה ספק ברכות להקל לפיכך כל הפסולין בראשון ניטלין ביו"ט ב' של גלויות בלא ברכה ומ"מ אם אפשר יקח מחבירו לולב ומיניו כשרים במתנה ע"מ להחזיר (כדי לחוש לסברה הא' דשאול פסול ביו"ט ב') ויברך עליו ואח"כ יטול את שלו (ויאמר בו הלל עם הציבור). עכ"ל.

ז.א. שאמנם ישנה דיעה שיוצא י"ח ביו"ט שני בחו"ל ע"י נטילת לולב שאול. אבל בכדי לצאת ידי חובתו גם לדיעה שיו"ט שני של גלויות הוא כיום א' לכל דבר, עדיף שלא יהי' שאול כ"א שלו (ע"י מתנה ע"מ להחזיר) ועי"ז יצא מידי ספק ויוכל לברך עליו. ועפי"ז מובנים בדא"פ נימוק הדברים והדיוקים הנ"ל בהכתוב בהיום יום.

בגליון חג הסוכות [תתד - 53] העיר הרב ב.א.ז. ווינער העיר בענין חידוש אדה"ז בענין קבלת שבת ע"י הדלקת נרות.

יש להעיר שבענין הנ"ל בשו"ע אדה"ז כבר העיר הרה"ג ראש ישיבה הרב פיקארסקי בספרו "חקרי הלכות" כרך א על סי' רסג.

ומה שמביא מספר ארץ צבי סי' קיג - יש לציין היראת הכבוד של הארץ צבי לאדה"ז וז"ל שם "אחר נשיקת עפרו של הגה"ק ז"ל הנני דן בקרקע בד"ק".

(דרך אגב - באותו ענין יש להעיר בשו"ע רבינו בסי' רסג קו"א שכתב "שאף שהפסיק הרבה יכול לברך דאיזה גבול יש לדבר", יש לציין שבספר "תהלה לדוד" סי' ו אות א הקשה על על דברי רבינו אלו, ממה שכתב אדה"ז בסי' קנג סוף סעי' טז "שאף שלא היה יכול לברך עובר לעשייתן ומוכרח לברך אח"כ אין סברא כלל שנוכל לברך עליה לעולם" והניח זה בצ"ע. ולא מצאתי מי שיציין לזה).