1) יסוד זה, דכל ששמע הברכה מאחר בלי כוונה יצא יד"ח - למ"ד מצוות א"צ כוונה - הוא כדעת המ"א, אבל יש הרבה אחרונים שנקטו דבמצוה דבענין לצי"ח ע"י דין שומע כעונה לכו"ע בעי כוונה. אבל כאמור דעת אדה"ז מפורש דלא בעי כוונה, ואכמ"ל.

2) וכפי שהרבה מקשים על שיטתו זו של כ"ק אדה"ז, ואומרים שלכאו' אי"ז נוגע למעשה וכו' ונשארו בזה בצע"ג.

3) ואין צריכים לדחוק כמו שרצה בס' ברכת מועדיך לומר - שכיון הוא בחצאי עיגול וכו' אינו ברור שזהו מסקנתו.

בשוע"ר סי' שמז ס"ז: העומד בפנים ופשט ידיו או אחד משאר איבריו לחוץ אפילו הן למטה מעשרה הן מקום פטור ... הנחה על היד אינה חשובה הנחה אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר אבל חפץ שהיה עליה בתחלה ברשות זו והושיטה לרשות ב' כיון שאין הושטה זו חשובה כאן הנחה ליד עצמה שהרי היא תלויה כאן באויר הוא הדין שאינה חשובה הנחה להחפץ שבה ... ויש אומרים שידו הפשוטה לרשות אחרת הרי היא לגמרי כאותה רשות אם רשות היחיד רשות היחיד אם רשות הרבים רשות הרבים והוא הדין לאחד משאר אבריו אע"פ שאגודים בגוף העומד ברשות אחרת (הגה"ה. ומה שהפושט ידו מרשות לרשות וחפץ בידו אינו חייב עד שיניח הוא החפץ על גבי קרקע או ליד חבירו העומד שם אבל אם חבירו נטלו ממנו אף הוא פטור אף על פי שהחפץ מונח בידו שהיא חשובה כאותה רשות לגמרי והרי הוציא מרשות לרשות זהו לפי שלא היתה עדיין הנחה לחפץ זה באותה רשות שהנחת החפץ ביד אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה מתחלה כמו שנתבאר. ע"כ).

ולכאורה תמוה מה שכותב בסוף ההגה"ה "אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה מתחלה", והיינו שאם אמנם העומד בחוץ הניח חפץ על יד העומד בפנים, הפשוטה לחוץ, חשובה הנחה ברה"ר, וכשמכניסה העומד בפנים הוא חייב; והרי מפורש במשנה ריש מכילתין שהוא פטור. ולא ראיתי מי שיעיר על זה.

ולכאורה מוכח מהסוגיה, שלפי דעת הסוברים שידו הפשוטה לחוץ היא כרשות הרבים, על כרחך אינם מחלקים בחילוק שבין היה בה מתחלה ובין חפץ שהונח עליה ממקום אחר, שבכל אופן אמרינן שאינה הנחה; ואיך זה א"כ כותב רבינו חילוק זה גם בדיעה הב'.

ובאמת יש להוכיח גם משוע"ר עצמו, שלפי הדיעה הב' אין לחלק בחילוק הנזכר, ובהקדים:

על מה שמוסיף רבינו בדיעה הב' "והוא הדין לאחד משאר אבריו" מצויין עה"ג: משמעות תוס' (שבת) יא, (א ד"ה לא כו') ועירובין כ, (א ד"ה לא) בתירוץ ב. ומבאר הרב אשכנזי במ"מ וציונים מהי המשמעות "עיי"ש דשותה ופיו ברשות אחרת חשיב עקירה והנחה בחד רשותא". אמנם צ"ע, שהרי לשון זה מצינו רק בתוס' בעירובין שם (בתירוץ הב') ולא בתוס' בשבת שם.

על כן נראה שעיקר ההוכחה היא ממה שכתב בתירוץ זה, שכששותה ופיו ברשות אחרת חשיב הנחה מטעם דבליעתו היינו הנחתו (ולא כמו בתירוץ הא' שבעירובין שם, שהוא כיון שבשתייתו הוי המים חפץ שהונח עליה ממקום אחר), והיינו כיון שתירוץ זה שבתוס' סבירא לי' כדיעה הב', שידו הפשוטה לרה"ר היא כרה"ר, ואז בודאי אי אפשר לחלק בין היה בה בתחלה לבין הונח עליה ממקום אחר, ודוקא השותה מים נקרא הנחה מטעם בליעתו הוי הנחה.

ומבואר הדבר יותר לקמן סי' שנ ס"ב, גבי עומד ברה"י ומוציא פיו לרה"ר ושותה, אעפ"י שעוקר המים מרה"ר ונכנסים למעיו שברה"י, ומתרץ לדיעה הא' שלפנינו, כיון שנחו המים קצת בפיו שהוא מקום פטור, ואח"כ שואל לדיעה הב' שלפנינו שפיו הוא כאותה רשות שהוציאו לשם "ונמצא שנחו המים באותה רשות וכשבולעם ומכניסם למעיו שברשות אחרת הרי הוא מוציא מרשות לרשות", ומתרץ "שבליעת המים זו היא הנחתן לגמרי ואין לחוש כלל מה ששוב נכנסים למעיו".

ומזה מובן לענינינו בדין שבמשנה, גבי פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונתן העני לתוכה והכניס, שמפורש במשנה ששניהם פטורים, ולפי הנ"ל צ"ל חייב, שהרי היתה הנחה בידו של בעה"ב הפשוטה לרה"ר, ואח"כ הכניסה לפנים. אלא ע"כ צ"ל שלא סבירא להו האי סברא שהונח עליה ממקום אחר, ולכן פטורים, כיון שההכנסה היתה ע"י שניהם.

ואחרי כל זאת תמוהה ביותר ההוספה שבסוף ההגה"ה "אינה חשובה הנחה הואיל והיה בה מתחלה", וצע"ג.

בשוע"ר סי' שמז ס"ו: כמו שנתבאר. ובמ"מ וציונים צויין: ס"א במוסגר. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), וצ"ל: ס"ב.

קו"א שם ס"ק א: נמשכו אחר פירש"י. ובמ"מ צויין: עירובין ל"ג ע"א ד"ה והא אי. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), וצ"ל: שבת ט, א ד"ה דרך עליו.

שם: בפירש"י דף צ"ב ע"א. ובמ"מ צויין: ד"ה הוציא. וצ"ל המוציא (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר).

שם: בס"פ הבונה. ובמ"מ צויין: ק"ד ע"ב. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), וצ"ל: בס"פ הזורק (קב, א) עיי"ש בתוס' (ד"ה והוציאו).

שם: בפ' הפרה. ובמ"מ צויין: ב"ק נ' ע"ב. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), ואוצ"ל: ב"ק נא, א (מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה). וראה רשב"א שם.

שם: פ"י דעירובין. ובמ"מ צויין: צ"ב ע"ב. אמנם לא מצאתי שם כלום מעניינינו (ופלא שכן הועתק הציון גם בהוצאת עוז והדר), וצ"ל: צח, ב.

והפלא הוא על מהדירי הוצאת עוז והדר, אשר העתיקו את הציונים מספר מראי מקומות וציונים - כסומא בארובה, מבלי לבדוק בעצמם, ומבלי להודיע בהקדמתם מבטן מי יצאו הדברים.

בגליון האחרון דנתי בענין המדריגות, והבאתי מ"ש התוס' עירובין כב, ב סד"ה ואיזהו שיש לזה דין מחיצה הנדרסת שבעירובין שם פט, ב דלא הוה מחיצה לכו"ע.

שוב ראיתי כי רבינו הזקן מסתפק בקו"א סי' שנה ס"ק ג, אם מחיצה הנדרסת לא הוה מחיצה מה"ת או רק מדרבנן. ומביא גם את דברי התוס' הנ"ל.

מ"מ נלענ"ד, שזהו רק במחיצה ממש שהיא נדרסת, והיינו כלשון התוס' שם "שלא יהא עשוי כעין מדרגה דלא תהוי מחיצא נדרסת", ומיירי התם במדרון המתלקט עשרה טפחים בפחות מד' אמות. אמנם במדריגות ממש, הבאנו שם משוע"ר סי' שמה סכ"ב, שאנו דנים על כל מדריגה בפני עצמה, שאין בה גובה עשרה, ולא אמרינן בזה מתלקט מתוך ד' אמות.

וכיון דאתי לידן נימא בה מילתא:

בקו"א הנ"ל, בדפוס הראשון הגירסה היא: "ועיין גמרא ריש פרק ט' דעירובין ... בעירובין דף כ"ב ע"ב סוף ד"ה ואיזהו", ובדפוסים שלנו שינו והוסיפו וא"ו המחבר והדפיסו "ובעירובין דף כ"ב ע"ב סוף ד"ה ואיזהו", מחמת שהוקשה להם המשך סגנון הלשון.

אמנם לענ"ד נראה ברור שצ"ל כבדפוס הראשון, והיינו שמקשה על האמור בקו"א שם מעירובין פט, ב ומתרץ עפ"י התוס' שם כב, ב (שלא שייך ביניהם וא"ו המחבר, כפשוט).

הנה בסי' רב ס"י כותב אדמה"ז: "עיקר הפרי לכך נטעוהו ענבים להוציא מהן יין וזיתים להוציא מהן שמן, לפיכך פרי הוא...", "והשמן אין מברכין עליו בפה"ע כששותהו לבדו כמות שהוא שהרי הוא מזיק לגופו ואינו נהנה כלל בשתייתו ואין לברך בה"נ כלל על שתיה זו...". הנה מקור דין זה הוא מגמ' ברכות לו, ב "אלימא דקא שתי ליה אוזוקי אזיק ליה...", ולפי הרבה ראשונים וכן הוא פסק השו"ע סי' רב הנה פשטות כוונת הגמ' הוא דלא יברך כלל (ודלא כהרמב"ם דפוסק דמברך שהכל נהיה בדברו, דנראה שפי' קושיית הגמ' אברכת בפה"ע). וא"כ ישלה"ב למה כתב אדמה"ז דטעם מה שאינו מברך שום ברכה הוא משום ב' העניינים (מזיק ואינו נהנה כלל).

ונראה שמיוסד ע"ד דברי הב"ח בסי' רב שמסביר דעת הרמב"ם שגם בדבר המזיק מברך שהכנה"ב כיון שנהנה בשעה ששותה: א- לא גרע מחומץ דמזיק ואעפ"כ כ' הר"י דמברך שהכל (דלא כשיטת הטור דאינו מברך כלל), משום ד"בשעה ששותהו נהנה ממנו אע"ג דמזיק ליה בסוף חייב לברך על מה שנהנה בשעת שתייה...". ב- ראיה מהא דמברך שהכנה"ב בקמח שעורים (ברכות שם) אע"פ דקשה לגוף ומזיק לבסוף, מ"מ כיון דאית הנאה בשעת אכילה חייב לברך שהנה"ב.

והנה אדמה"ז בנוגע לחומץ פסק כדעת השו"ע רד ס"ב דעל החומץ אינו מברך כלום מפני שמזיקו, אלא דאדמה"ז הוסיף בהגדרת ההלכה שם "...חומץ גמור... אין מברכין עליו כלל מפני שהוא מזיקו ואינו ראוי לשתיה כלל...".

עוד כותב אדמה"ז בסוף הסעי' י בסי' רב "...אבל אוכלים ומשקים שהחיך נהנה מהם אע"פ שהם מזיקים וקשים לגוף, צריך לברך עליהם ברכה המיוחדת להם", אלא שהוסיף כאן "ואם אין החיך נהנה מהם אע"פ שהם יפים ומועילים לגוף אין מברכין עליהם כלל כמ"ש בסי' רד". והיינו: דאם החיך נהנה מהם (לא רק שמברך עליהם שהנה"ב גם אם מזיקו, אלא עוד זאת) מברך ברכה המיוחדת שלה.

ואפשר לומר שלכן פי' אדמה"ז כוונת הגמ' בשמן דהא דאוזיקי מזיק ליה פוטרו מברכה הוא (לא רק משום דמזיק, אלא גם) משום דאינו "נהנה בשתייתו כלל", דאם היה נהנה היה מברך שהנ"ב ואם היה החיך נהנה היה מברך אפי' ברכה המיוחדת עליהם. ולזה כיוון לומר "שאינו נהנה בשתייתו כלל....", שאין בשתיה שום הנאה כלל1. ובחומץ - דכתב אדמה"ז דמזיקו ואינו ראוי לשתייה כלל - נראה הכוונה (לא משום שאין החומץ משקה, אלא) דאין לו הנאה כלל כיון שאינו כלל לשתיה.

אבל לכאו' א"כ קשה לאידך: למה כתב הגמ' בטעם דאינו מברך משום ד"מזיק" ולא כלל גם מה ש"אינו נהנה כלל" (שיש לטעות מזה דמה דמזיק מספיק כדי שלא לברך כלל ד"אין זו אכילה" (-רש"י) או ע"ד הבנת הרעק"א שם דלא תיקנו לברך להשי"ת על מה שמזיק לגופו כו').

יתירה מזה צלה"ב לכאו': הרי בסי' רד סי"ד מבאר בדברים שאוכלן לרפואה ש"אם הם רעים שאין לו הנאה אע"פ שמתרפא מהם אינו מברך לא בתחילה...", הרי דלכאו' מה "אין לו הנאה" מספיק לומר שלא מברך כלל, וא"כ למה הוצרכו לטעם "דאזוקי מזיק" כטעם לגבי מה שאין מברכים ברכת השמן.

ואולי י"ל ע"פ ההמשך בההלכה שם בסוגריים: "ואם אינם טובים ולא רעים לגמרי יש מי שאומר שלעולם מברך עליהם שהכל". דמה שאינו נהנה (היינו "טוב" לכאו' הכוונה במה "שטעמן טוב והחיך נהנה" כבתחי' הלכה יד) אינו מספיק לגמרי לשלול לגמרי ברכת שהכל אם יש איזה תועלת להאדם שמתרפא מהם וכיוצא, ולכן בשמן אפשר דהגם שאינו נהנה מהם אין זה "טעם רע" והרי שותה לרפואה, ולכן כדי לשלול ברכת שהכנה"ב צריכים לטעם ד"אוזוקי מזיק ליה" - דכיון דמזיק לגופיה, הרי בנוסף שלא נהנה חיך בזה הרי מזיקו אינו מברך כלל (ע"ד מה שאינו מברך על רפואה שטעמו רע). ולכן כתב הגמ' העיקר מה ששולל לגמרי מלברך והוא מה שמזיק (דזה שאין לו הנאה זה אינו מספיק לשלול ממנו שהכנה"ב, וצריכים לטעם דמזיק וזהו הדגשת הגמרא)2.

ועדיין צלה"ב קצת: דהנה בסי' רח ס"ד פסק הרמ"א דבאוכל שעורים שלמים דנאכלים ע"י הדחק דמברך שהכל. והצ"צ בפסקי דינים סובר כאבודרהם שלא יברך כלל משום הגמ' ביומא דאכילת שעורים הוא מזיק והוי כשמן. אבל לפי הנ"ל צלה"ב לכאו': הרי כיון דנהנה (דזהו הטעם מה שסובר הרמ"א שיש לברך, וכמבואר בהב"י) א"כ אין מה שמזיק מספיק לשלול ממנו לברך שהכנה"ב אע"פ שנהנה (ולכאו' הול"ל בפירוש שחולק על סברת הב"י שנחשב כנהנה).

ואולי י"ל בשיטתו, דהכוונה היא דאם ההנאה היא קטנה מאד וההיזק גדול יותר אין זה נחשב כהנאה כלל3. ולזה הביא ראיה מגמ', ויוצא דבאכילת שעורים שלימים הוי היזק כזה שפוטרו מלשלם חומש דמראה שהוא היזק גדול שלכן לא הוי ההנאה הקטנה שיש לו באכילתו כאכילה כלל4.

1) והיינו דסובר דשיטת הראשונים דאינו מברך כלום אשמן הוא משום שסוברים שאין בזה הנאה כלל אבל הרמב"ם יסבור שגם בשתיית שמן ייחשב הנאה.

2) ולהשיטה דאם אינו טובים ולא רעים אינו מברך כלל, אולי י"ל דבשמן זית דיש לו חשיבות מיוחדת הו"א לברך גם כשאין לו טעם טוב.

3) ראה ריטב"א לגבי לשמן "..בעיניה אזוקי קא מזיק ליה .. האי מפסיד השמן הוא וחשוב כמזיק ולא חשיב הנאה כלל", ומשמע דמה שמזיק הוא ענין א' בזה דאינו הנאה כלל.

4) ולפי"ז יש לפרש עד"ז בנוגע לשמן זית: אף אם נאמר שיש לו הנאה קטנה בשתייתו כדברי הב"ח לשיטת הרמב"ם מ"מ ההיזק שבזה מפקיע לגמרי מההנאה זו משם אכילה (רש"י). ועדיין יל"ע להתאים זה עם דברי אדמה"ז שאין בשתיית השמן הנאה כלל.

בגליון תתטז העיר ידידי הרח"ג שי' שטיינמעץ במה שכתבתי בגליון די"א ניסן בקידוש בליל פסח. והנה א' הנקודות היא במה שכתבתי שיכול לקדש קודם הלילה ולא היה בזה חסרון דקידוש במקום סעודה, וכתב ידידי שי' שלפי דעתו ז"א, כיון דאדמה"ז הדגיש בסי' תעב ס"ב דגם הקידוש צריך להיות בלילה (ודלא כהח"י). ויש להוסיף: ממקור הל' זו (מובא בב"י) התרה"ד קל"ז: "...וקידוש נמי הואיל וכוסו בכלל ד' כוסות מן הרמוזים בל' גאולה ... א"כ כולהו צריכין שיהא לילה ממש", דקאי בברור על הקידוש דמפני "דכוסו" הוא מן הד' כוסות שהן דרך חרות לכן צ"ל בלילה (וכבר דנו בזה כו"כ). וכותב הנ"ל דלכאו' מוכח מאדמה"ז שהוא דין מצד קידוש דצ"ל על כוס מד' כוסות ולא רק דין בהכוס דצ"ל אחר אמירת קידוש, ולכן נעשה הקידוש חלק ממצות לילה זו וצ"ל בזמן מצה.

הנה, למרות שברור באדמה"ז שגם אמירת הקידוש צ"ל בלילה, לפענ"ד אינו מוכח כלל שהוא דין בקידוש אלא דתיקנו משום הכוס שיהיה הא' על הקידוש. וזה פשטות לשון התרה"ד ואדמה"ז דמפני הכוס "הואיל וכוסו" צ"ל בלילה לכן צ"ל גם קידוש בלילה. והיינו - דאין הפי' דאמרו דאין שייך חפצא דקידוש בתוס' יו"ט פסח, אלא הכוונה דצריך לקדש בלילה כמו כוסו שצ"ל בלילה. ולענ"ד נראה ברור מההלכה בסי' תפג ס"ד (שציין ידידי עצמו) דכשלא יקיים ד"כ יכול לקדש בפת. והא דצריך לקדש על יין אם יש לו אינו משום דקידוש אינו יכול להיות בפת ובפסח תיקנו חכמים הלכה אחרת בהלכות קידוש (דא"כ לא היה יכול לצאת בדיעבד בפת), אלא הלכה בדין ד' כוסות שתיקנו שיהיה על הקידוש.

ובמילא כיון דנדון האמור במה שכתבתי הוא על שעת הדחק בפועל ממש בסדרים צבוריים, ד(לע"ע) אי אפשר בע"א (וכפי שהעידו אלה שהשתתפו במבצע חשוב וגדול זה) א"כ אולי י"ל דאפשר לקדש לפני הלילה כדי שיוכלו לטעום ולאכול כו' (רעא ס"ט) ויצאו דין קידוש דכל השנה כולה (דשייך גם בפסח וכנ"ל ממי שאין לו יין).

אלא שיישאר לעיין ולברר אצל גדולי ההוראה שי' אם לפי אדמה"ז שייך בשעת הדחק לקיים ד' כוסות על סדר אחר (היינו על דרך ה'דגול מרבבה' וכיוצא), או דלשיטתו וכוונתו במה שצריך "על הסדר שיתבאר" (סט"ו) שולל לגמרי אופן אחר או דילמא העיקר לעיכובא שם הוא שלא יהיה שתייה "זה אח"ז" כו'.

ואולי יש להוסיף לעיין באו"א: גם אם נאמר שצריך להיות כוס על ברכת קידוש לעיכובא, אולי ישלה"ע אם יכולים לעשות קידוש פעמיים - א' לפני לילה ממש כדין קידוש כל השנה בתוס' שבת ויו"ט (ובפרט משהגיע ביה"ש או התפללו ערבית), וקידוש פעם ב' לקיים דין כוס א' שיהיה על סדר הקידוש.

פ"ב ג בסופו - "להניחן לפני עטיפת הטלית": ובכף החיים פרק כא, ס"ז הביא דעת האריז"ל ללבוש ציצית קודם התפילין בכל אופן.

פ"ג ג הערה 5 - "לכסות הזרוע עם הטלית בשעת הנחת תפילין של יד": הערה זו מתייחסת לשעת הנחת התפילין וכך נוהגין בעיקר הספרדים. אבל כאן נכתבה לשעת ברכת התפילין וכפי מנהגינו שמכסים בעת הברכה, ולא ראיתי שמכסים בשעת ההנחה.

שם הערה 7 - "לכוין לפטור של ראש": כדאי לציין גם כאן המובא לקמן בהערה 10 שיש גם לפטור תפילין דר"ת.

שם הערה 11 - "ולא כשהן בכיסן": קשה להתעלם מכל אלו שסברו לפרש דברי הזוהר אף שמונחין בכיסן והדברים בזוהר מבהילין, וכפי שהעתיק דבריהן בכף החיים סימן כז, יב. ולכאורה הרי אדמו"ר שאצלו נחתך בתיק התפילין אולי גם ס"ל הכי.

שם ס"ד הערה 16: רק בהערה העתיק הנהגת כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע לקשור רצועות הש"י, כדי לקיים "וקשרתם" לפני ש"ר. וכ"כ האריך בזה הגרא"ח נאה בהוספות לקצוה"ש, וכדאי שהנהגה זו תובלט בפנים הספר.

שם הערה 32 - "אדמו"ר לא דייק בזה": מאז שזכיתי לראות הנהגתו בקודש והוא משנת תשל"ד ואילך, היה תמיד מקפיד ע"ז, ומסיר הכריכה העליונה כמ"פ במשך התפלה, ובמיוחד בעת הכריכה על היד שנעשה ברבים בביהמ"ד בעת אמירת איזהו מקומן.

שם הערה 38 - "כיסוי של אדמו"ר היה חתוך ופתוח מכל צדדיו": גם כאן שמעתי מרבים וטובים, עד שזכיתי לראות בקודש משנה הנ"ל ואילך שהמכסה היה סתום מכל צדדיו, ואפילו לא היה חור העליון שקיים אצל כולנו, כי היה לו הקופסא האדומה המשמשת גם בתור תיק למגן.

שם יג - "צד השחור כלפי חוץ": רבים נוהגין להכניס הרצועה לתוך הגארטל או מכנסיים וכיו"ב, בכדי שלא יתהפך. שמעתי מהרב גורליק ז"ל רבה של כפ"ח ש"בליובאויטש הקפידו לא לעשות כן", וכן ראיתי הנהגת כ"ק אדמו"ר שרק היו משתלשלות מעל בגדיו ללא תפיסא כל שהוא (למרות המובא - בספרו לעיל ע' 31 "טוב שישים ... כדי שלא וכו'").

ולעיל גבי באורך הרצועות, אולי יש להוסיף הנהוג אצל רוב אנ"ש שי' שאורך הימיני נשתלשל עד הברך והשמאלי עד המילה, למרות שלא מצאתי לע"ע מפורש, אבל אולי זה מחמת הנ"ל שיהא ארוך יותר ומ"מ לא יגיע וכו'.

פ"ה ז - "שמפסיקים": יעוין מה שהאריך בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סכ"א שגם לאמן דברכת כהנים (לא של הברכה) מפסיקין בברכות ק"ש.

פ"ז ד - "אדמו"ר נהג למשמש באמירת לא ניגע לריק": כך סברתי שנים ע"ג שנים ומחמת אותו מקור שציין מפרע"ח. אבל עתה שיש וידיאו מתפילת הרבי רואים במפורש שאחר תיבות "שנשמור חוקיך בעוה"ז", מנשק, וממשיך "ונזכה".

ולכאורה מקורו מה שבירכו אקב"ו לשמו חוקיו בעת שחלצו התפילין (ירושלמי - שו"ע או"ח סכ"ט).

פ"ט ב - "יאמר איזה מזמור": לכאורה כדאי לציין '- אמירת קריאת שמע' כמובא לקמן פכ"ד.

שם ה - "יניחם בין הפרקים": יש להעיר דאם כבר בירך על התפילין לפני התפלה, אזי לא יברך בין הפרקים אלא יניחן ללא ברכה ולאחר התפלה ימשמש בהן ויברך.

פי"ח ב - "מנהגנו שלא לחלוץ עד לאחר אך צדיקים": חשוב ונחוץ לציין מנהגנו - וכך נהג כ"ק אדמו"ר כל השנים 'וברבים' ובמיוחד כש"ץ - לא לחלוץ עד אחר אמירת שיעור תהילים היומי, ולפניו תהילים המתאים למספר שנותיו, וכמצוין לקמן כ"ב ג' (אבל שם הוא באופן שונה וכמובן).

בסיום נדפסו ב' מאמרים 'איתא במדרש תהילים'. - ע"פ הנכתב בעמ' 150 ללמוד ב' או ג' מאמרי חסידות כו' כדאי אולי לצרף גם מאמר נוסף, לדוגמא מדרך מצותיך, מסידור, או "וארשתיך לי לעולם' משנת ה'תשכ"ח שמאמר זה נהגו ללמוד בישיבה במי ששכח רח"ל, ומסיימים בטוב.

בספר 'אוצר מנהגי חב"ד' - ניסן מביא בעמ' צב: "ויש שנהגו למהר בתפילתם בכל ערב-פסח". אך מובא זה כמנהג שאינו של חב"ד.

ויש להוסיף (עכ"פ בהמהדורה הבאה) את המובא ב'כפר חב"ד' (גליון 871 עמ' 28) דברי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע בשנת תש"ב להשד"ר הרה"ח ר"ש (ז"ל) הלוי לויטין "מנהג ישראל הוא שבערב פסח לא מאריכים בתפילה", והי' זה נוגע למעשה כי הרש"ל הי' מתפלל אחרי פטירת הרבנית ש"ש ע"ה (שנלב"ע בי"ג שבט תש"ב).