בשוע"ר סי' תמז סכ"ט: "הציר הוא דבר חריף כיון שהוא יוצא מהמליח על ידי כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר ודינו כרותח גמור כמ"ש ביורה דעה סי' ס"ט וצ"א וכיון ששהה הציר בכלי כשיעור בישול הרי הוא כאלו נתבשל בתוכו ונבלע חריפות הציר בתוך הכלי". והיינו מ"ש ביו"ד סי' סט סי"ח לענין בשר שנשרה בציר כשיעור שיתנו מים על האש ויתחילו להרתיח שהציר נבלע בבשר. וכ"ה ברמ"א סי' צא ס"ה: "כל ציר מבשר שנמלח אפילו לא נמלח רק לצלי חשוב רותח".

מ"מ כותב כאן רבנו רק שחריפות הציר מבליע בתוך הכלי כששהה בתוכו כשיעור בישול, אבל אינה פולטת מהכלי בשיעור זה. ומבואר יותר לפני כן בריש סכ"ז: "אם היו שרויים במים או בציר מעת לעת . . נפלט טעם החמץ מן הכלי לתוכו על ידי כבישה זו", דהיינו שגם הציר אינו מפליט מהכלי בשיעור בישול אלא בשיעור מעת לעת, כמו מים.

והמקור לזה מצויין על הגליון: " ט"ז [יו"ד סי' סט ס"ק מא]. ש"ך [שם ס"ק סח]. ח"י [כאן ס"ק יט, ובמנחת יעקב כלל יב ס"ק יד]. פר"ח ביו"ד [שם ס"ק נז. שפירשו כן במ"ש הגהת מהרא"י לשערי דורא רס"י טז, ו]איסור והיתר [ראה כלל ג סי' ב, ו]רמ"א שם [סט"ז]. דלא כמ"א [כאן סוף ס"ק טז]". דהיינו שהמ"א שם סובר שהכבישה בציר בשיעור בישול מפליט מהכלי, ואילו רבנו פוסק כט"ז וש"ך ושאר הפוסקים הנ"ל, שהכבישה רק מבליעה בהכלי אבל אינה פולטת ממנו.

והטעם לזה, שכבישה בציר רק מבליעה בתוך הכלי אבל אינה פולטת ממנו, מבואר בש"ך שם שהוא מטעם אין מליחה לכלים. ומבואר הטעם בשוע"ר לעיל סכ"ו: "לפי שאין כח במלח אלא להפליט מוהל מן האוכל שהוא רך אבל לא מן הכלי שהוא קשה", ומטעם זה גם הציר אינו מפליט מהכלי, וכפי שהובא לעיל מסכ"ט, שגם מה שהציר דבר חריף הוא מחמת "כח המלח שעליו הרי כל כח המלח בציר ודינו כרותח", וא"כ כמו שהמליח עצמו אינו מפליט מהכלי כך גם הציר, שהוא כרותח מחמת המלח, גם הוא אינו מפליט מהכלי.

ב) כל זה הוא בציר. ובקשר לחומץ כותב רבנו בסי' תעג סכ"ט: "אם נשרה בציר או בחומץ חזק ושהה שם בכדי שאם היו נותנין הציר והחומץ על גבי האור היו מתחילין להרתיח". וכ"ה בסי' תקכז סי"ב: "שנכבש בחומץ חזק או בציר אפילו לא שהה בתוכה אלא בכדי שאם היו נותנים החומץ והציר עם התבשיל שבתוכה על גבי האור היה התבשיל מתחיל להרתיח הרי הוא כמבושל". וכ"ה בסי' תרמח סכ"ה: "ואם כבשו בחומץ חזק שהוא חריף מאד אפילו לא שהה בתוכו אלא שעה מועטת כדי שיתן החומץ על האור וירתיח הרי זה כמבושל".

המקור לדין זה שכבישה בציר כשיעור בישול הוא כמבושל, ברא"ש חולין פ"ח סוס"י מט: "הלכך אני אומר שהכבוש בציר ונטלו מיד א"א שיאסור לאלתר כיון שהוא צונן, ושיעור כבישה הוי כאילו נתנו על האור כדי שירתיח ויתחיל לבשל, אם נכבש בתוך הציר כשיעור זה נאסר כל מה שבתוך הציר".

והמקור לדין זה שכן הוא גם דין החומץ, בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תקיד: "דלא אמרו [שבשר הנשרה בולע מהדם] אלא בדברים החריפין כמלח וחומץ וכיוצא באלו". ומפורש יותר בהגהות מיימוניות (קושטא) הל' מאכלות אסורות פט"ו הל"א: "כתב הרב רבנו אשר . . בתשובה דהא דאמרינן כבוש הרי הוא כמבושל הני מילי בכבוש בחומץ וציר". ובמ"א סי' תמז ס"ק כח מוכיח כן גם מהמשנה (מעשרות פ"א מ"ז; שבת מב, ב): "לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר". ופרש"י שם: "שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין". הרי שהחומץ הוא חריף כציר. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי' קה ס"א: "ואם הוא כבוש בתוך ציר או בתוך חומץ אם שהה כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל הרי הוא כמבושל".

והש"ך שם ס"ק ב הקשה על זה ממה שנפסק בסי' קד ס"א: "אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם אם לא שהה בתוכו מעת לעת מותר". ולכן פוסק שהחומץ אין דינו כציר לענין רותח. אמנם המ"א שם חילק בין חומץ שכר שאינו חזק לבין חומץ חזק. ולכן פסק רבנו (כמובא לעיל מכמה מקומות) שדוקא חומץ חזק דינו כציר.

נראה עתה מהו דין החומץ החזק לענין להפליט מהכלי, שיש מקום לומר, שדוקא הציר אינו מפליט מהכלי, כיון שכל חריפותו הוא מחמת המלח, א"כ כמו שהמלח אינו מפליט מהכלי כך גם הציר אינו מפליט מהכלי, משא"כ החומץ, שאין חריפותו מחמת המלח, יש מקום לומר שהוא מפליט גם מהכלי. אמנם בשוע"ר סי' תמז סנ"א: "לשאוב בכלי חמץ מן יין וחומץ המוצנע לפסח . . ומה שבלוע בדופני הכלי אינו נפלט בצונן אלא ע"י כבישה מעת לעת". הרי שדעת רבנו שגם החומץ החזק, אף שגם הוא מפליט מהאוכל בשיעור בישול, מ"מ אינו מפליט מדופני הכלי, כמו שהציר אינו מפליט ממנו.

ג) כל האמור לעיל שחריפות הציר והחומץ מפליט יותר משאר הדברים, כן הוא גם בשאר הדברים החריפים, שע"י דוחק הסכין החותך בהם הם מפליטים אפילו מהכלי, כמבואר בחולין קיא, סע"ב: "צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע". ובתוס' שם ד"ה אגב מבואר שכ"ה גם לענין שומין כרישין ובצלים. וכן נפסק ביו"ד סי' צו ס"ב: "אם חתך בו שומין ובצלים וכרישין וכיוצא בהם מדברים החריפים ופירות חמוצים ודגים מלוחים דינם שוה לחתוך בו צנון". ובמ"א סי' תמז ס"ק לג שאף האתרוג הוא דינו כדבר החריף. ובשוע"ר סי' תמז סנ"ה שגם הבוסר דינו כדבר החריף. ושם ס"ס, שגם ה"זיתים מחמת מרירותן הן נקראים דבר חריף". ולפום ריהטא היה נראה לומר שחריפות זו מספקת גם לענין להפליט בכבוש שיעור בישול.

וכן מבואר בשוע"ר שם סמ"ו בהג"ה לגבי חלב קיבה: "חלב (צלול) הנמצא בתוך הקיבה שהוא חריף וחמוץ ומעמידין בו גבינות וזה החלב היה מעת לעת בתוך כלי של חמץ". ומבואר במ"מ וציונים שם, וכ"ה ב"פסקי הרב" ע' מו, שדין החלב קיבה הוא כדין הציר והחומץ החזק, ומה שאינם מפליטים מהכלי של חמץ בפחות ממעת לעת הוא כמו שהציר אינו מפליט מהכלי בפחות ממעת לעת.

אמנם צ"ע, שהרי מבואר ביו"ד סי' פז ס"י: "חלב הנמצא בקיבה . . שעמד בו יום אחד אסור להעמיד בו". ובש"ך שם ס"ק כח: "פירוש מעת לעת דהוי ככבוש". הרי שגם מהקיבה אינו מפליט בפחות ממעת לעת, אף שהציר והחומץ החזק מפליטים מהאוכל בשיעור בישול.

והנה המקור לדברי רבינו בהג"ה, שחלב הקיבה יש לו דין חריף הוא ברדב"ז ח"א סי' תפז (הובא במ"א סי' תמב ס"ק ט) שגבינה שהעמידו בקיבה שהיתה בכלי חמץ אסור לאוכלה ומותר להשהותה. וכתב ע"ז באליה רבה שם ס"ק יא: "ודוקא שהיתה הקיבה מעת לעת בכלי חמץ וכמ"ש ביו"ד סוף סי' פז. וצ"ע דהוי נותן טעם לפגם אחר מעל"ע, ואפשר דהוי חריף, ולא משמע שם הכי".

והיינו שהאליה רבה מבאר שדין חלב הקיבה יש לו דין חריף להשביח את הנותן טעם לפגם, ומקשה ע"ז שביו"ד סי' פז לא משמע הכי, שהרי מבואר שם שאינו מפליט מהקיבה על אחר שנכבש עמו מעת לעת, הרי שאינו דבר חריף. ולמרות זאת פוסק רבינו שם שיש לו דין דבר חריף לענין השבחת הטעם הפגום, אף שמבואר ביו"ד סי' פז שאין לו דין חריף לענין להפליט מהקיבה בכבישה שיעור בישול.

ועל כרחך צריך לחלק בין כל הדברים החריפים האלו, שאף שלענין פליטה בכבישה שיעור בישול לא חשיבי דבר חריף אלא הציר והחומץ החזק, מ"מ לענין להפליט מהסכין ולענין להשביח טעם לפגם, נחשב דבר חריף גם כל מה שהוא חריף, גם שום ובצל וכרישין ופירות חמוצים ובוסר ושאר תבלין, וגם חלב הקיבה.

וראה מ"א שם ופר"ח שם ס"ז, שדין דברים חריפים לענין להפליט מהסכין ולענין להשביח טעם הפגום שוים הם, משא"כ לענין להפליט בכבישה שיעור בישול צריך לומר דלא סגי בחריפות זו, וצריך דוקא ציר או חומץ חזק.

ונראה שכן הוא גם לענין להבליע בתוך הכלי ע"י כבישה בשיעור בישול, שדוקא הציר והחומץ החזק מבליעים בשיעור בישול, משא"כ שאר דברים החריפים. וכן נראה בשוע"ר סי' תנא סע"ג (גבי בליעה בכלי זכוכית, למ"ד שגם הם נאסרים בכבישה): "שרוב הפעמים דרך להשהות משקה חמץ בתוכו מעת לעת או יותר כגון צלוחיות שפיהם צר שדרך להכניס בהן יי"ש לקיום אף בדיעבד אסורין" (ראה מ"מ וציונים שם ו"פסקי הרב" ע' מח). הרי שגם יי"ש שהוא דבר חריף (כמבואר בשוע"ר סי' תמז סמ"ו), אינו מבליע בכלי בפחות מכבישה מעת לעת.

שו"ע אדה"ז סי' תצה סע' ב: "ומהו מלאכת עבודה, כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה, ואין במלאכ' זו צורך לאכילה ושתיה, כגון שכבה את הנר או שבנה או שחפר וכל כיוצא באלו, אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה כגון הקצירה והדישה והעימור והזרייה והברירה והטחינה וההרקדה והליש' והאפייה והשחיטה והבישול והבציר' והסחיטה והצידה וההוצאה מרשות לרשות, כל אלו כיון שהן נעשין בגוף האוכל ומשקה, וכשאדם נהנה מהאוכל ומשקה הרי נהנה מגוף המלאכה עצמה (הנעשית לצורך אכילה או לשאר צורך יו"ט כמו שיתב'), לפיכך נקראין כל מלאכות אלו וכיוצא בהן מלאכת אוכל נפש, שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יו"ט, שנא' אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וכן ההבערה אף ע"פ שאינה נעשית בגוף האוכל, אף אם היא לצורך אכילה שהרי הוא מבעיר אש בעצים ומבשל עליהם, מ"מ כיון שהיא מתקנת את האוכל, שהרי ענין ההבערה הוא הוצאת האש או שמרבה האש, וגוף האש זו שהוציא או שהרבה היא המתקנת ומבשלת את האוכל, הרי גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש".

והנה עיין בקו"א ס"ק ד, ששם מבאר אדה"ז שיש מחלוקת בין הפוסקים בענין החילוק שבין מלאכת אוכל נפש למכשירין, ודעת רוב הראשונים והפוסקים דגדר דמכשירין הוא, כל שאין המלאכה נעשה בגוף הדבר שנהנה בו, כגון גריפת התנור ותיקון השפוד.

והנה המ"א בריש סי' תקיח נקט כדעת ה'מגיד משנה', דלא אמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש, הותרה אפילו שלא לצורך אוכל נפש, אלא במלאכה שנעשית באוכל נפש עצמו, משא"כ במכשירין שלא נעשה המלאכה באוכל עצמו, לא אמרינן מתוך. ועל זה קשה מהבערה, שמותרת ביו"ט אפילו שלא לצורך אוכל נפש. ועיין שם בהמ"א שמתרץ זה על פי דעת הר"ן, דמדורה היא אוכל נפש, וע"כ בקיעת עצים אינה נקראת מכשירין כמ"ש המ"א בס' תק"א ססק"ג.

אבל אדה"ז שם בקו"א ס"ק א' הקשה על זה, דאנן קי"ל שם כדעת הראב"ד הראבי"ה ומרדכי ורא"ש ורשב"ם והסכמת האחרונים, דבבוקע קורה לעצים דקים ביו"ט, חיובי איכא, וע"כ משום דהוי כמכשירין, ודלא כהר"ן. וא"כ ע"כ צ"ל דהטעם דהבערה אינה נקראת מכשירין, ואמרינן בה מתוך, היינו משום שהיא מתקנת את האוכל, היינו ש"גוף האש זו שהוציא או שהרבה, היא המתקנת ומבשלת את האוכל", ומשום זה הרי גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש. עיין כל זה בקו"א ס"ק א' (וצריך לתקן שם התיבה 'העברה' ל'הבערה').

והנה לפי דברי אדה"ז, יש חילוק עיקרי בין תיקון כלי אכילה כמו תנור, שפוד וכו', שנקרא מכשירין, להבערה שאע"פ שאדם מבעיר העצים והוא אינו עושה פעולה בהאוכל, וא"כ היה צריך להיות להבערה דין מכשירין, על זה בא אדה"ז לחדש, שכיון שהבערה מתקנת את האש, וגוף האש זו שהוציא היא מתקנת את האוכל, הרי גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש. משא"כ בתיקון השפוד וכיוצא בזה, שגוף השפוד אינו מתקן את האוכל.

והנה לפי ההסבר של אדה"ז, יש לעיין בהענין של השתמשות בכירה או תנור חשמלי ביו"ט. דהנה בהחיבורים שתחת ידי מצאתי שכמעט כולם אוסרים ההשתמשות עם כירה חשמלית ביו"ט, משום שבכל פעם שאדם לוחץ על הכפתור, הוא סוגר מעגל חשמלי - 'Circuit' - ביו"ט.

והנה בנוגע לאיסור של השתמשות החשמל בשבת, מצינו דעת ה'בית יצחק' - שו"ת 'בית יצחק' יורה דעה חלק ב', שאוסר משום מוליד דבר חדש, ודעת ה'חזון איש' (אורח חיים סי' נ) שאוסר משום בונה.

והנה בין אם האיסור הוא משום בונה או נולד, צריך להיות מותר ללחוץ על הכפתור כדי לחמם המאכל לדעת אדה"ז, כיון שהחום המתהוה ע"י הזרם מתקן את האוכל, וא"כ הוה מלאכת אוכל נפש ממש, ולא הכשר אוכל נפש, ומותר לבנות ביו"ט לצורך אוכל נפש - עיין סי' תקי בשו"ע רבינו סע' יא: "אין עושין גבינה בי"ט לפי שאפשר לעשותה בעיו"ט כו'", הא לאו הכי, אין שום איסור בבנין ביו"ט לצורך אוכל נפש.

והנה לא נעלם ממני מה שכותבים הרבה פוסקים, שאם מגביר החום בחוטי החשמל עד שהחוטים מתאדמים, אז אסור משום הוצאת אש ביו"ט, שאסור משום שהוא דומה למלאכה, עיין בס' תקב. מ"מ, אם הוא מגביה החום באופן שהחוטים אינם מתאדמים, לכאורה צריך להיות מותר אע"פ שהוא סוגר מעגל חשמלי.

והנה יש פוסקים שחוששין, שכיון שעל ידי סגירת מעגל חוטי החשמל, לפעמים מתהוים נצוצות, ואז אסור משום הוצאת אש, אבל המומחים שאצלי אומרים, שזה אינו בגדר פסיק רישי'. ולבד זאת, אפילו אם יתהוה ניצוץ, קשה לומר שזה אסור משום "שהוא מוליד דבר חדש ודומה קצת למלאכה" (לשון אדה"ז סי' תקב סע' א), כיון שהניצוץ הוא לא דבר ממשי כלל.

העולה מזה, שלפי חידוש של אדה"ז הנ"ל, נקרא הגבהת החום בכירה חשמלית אוכל נפש, ולכאורה צ"ל מותר באופנים מסוימים, ז.א. אם החוטים אינם מתאדמים.

א) כשמדליקים חנוכי' ציבורית בלילה הראשון ומברכים עליה ג' ברכות, וגם בני הבית משתתפים בהדלקה, האם מברך שוב שהחיינו בהדלקתו אח"כ בביתו?

והנה בדין הדלקה בבית הכנסת, כתב ב'שערי תשובה' סי' תרעא ס"ק יא, "עיין ב'מחזיק ברכה' בשם 'זרע אמת', אם הדליק בלילה הראשונה בביתו, ואח"כ מדליק בביהכנ"ס, יברך שהחיינו ג"כ, ואם הדליק קודם בבה"כ לא יחזור לומר בביתו ברכת שהחיינו, אם לא שמדליק להוציא ג"כ אשתו וב"ב, עיין שם", והביאו ה'משנה ברורה' להלכה. שם ס"ק מה.

ובטעם הדבר כתב בשו"ת 'זרע אמת' סי' צו, "דאע"ג דקיי"ל דהמדליק בביהכ"נ צריך לחזור ולהדליק בביתו, דאינו יוצא בנרות ביהכנ"ס כמ"ש בשו"ת הריב"ש סי' קיא וכ"פ בשו"ע סי' תרעא ס"ז, מ"מ לגבי שהחיינו, נראה דיוצא בשל ביהכ"נ, דהא קיי"ל בעלמא, זמן אומרו אפי' בשוק, וכיון דאמרו פעם א', תו לא צריך, ותדע דהא קיי"ל במי שאינו מדליק ואין מדליקין עליו, מברך על הראיה שעשה נסים, ובליל א' מברך ג"כ זמן כמ"ש בסי' תרעו ס"ג, והאי נמי שבירך זמן בביהכנ"ס, נראה דלא גרע ממי שבירך זמן על הראייה". עכ"ל.

והרי ביסודו דומה הדלקה ציבורית להדלקה בביהכ"נ, כפי הטעמים המבוארים בראשונים משום דאיכא פרסום יותר ולהוציא מי שאינו בקיא וזריז וכו'. יוצא לפי דברי השע"ת, בנידון שאלתנו שוב לא יברך שהחיינו בהדלקה שבבית.

ובאמת אם נשווה זאת לדין "הרואה" כמבואר בזרע אמת, יוצא שגם ברכת שעשה נסים לא יברך בביתו, כי מברכים על הראי' שעשה נסים, ולפי"ז גם בשאר הלילות אם מדליקים חנוכי' ציבורית ומברכים להדליק ושעשה נסים, לא יוכל לחזור ולברך בביתו.

אבל מזה שכתב ה'זרע אמת' דינו רק לגבי שהחיינו ובלילה הראשון, אולי יש לחלק ולומר דאין להשוות ברכת שהחיינו לשעשה נסים, דשהחיינו הוא על הזמן דחנוכה, ולא רק על מצות ההדלקה, דזמן אומרו אפי' בשוק כנ"ל, ותיקנו שאמירתה תהי' בשעת קיום מצות הדלקה, משא"כ ברכת שעשה נסים היא תקנה למדליק מנורה או לרואה חנוכיה דלוקה כשאין מדליקין עליו בתוך ביתו, ולפי"ז כאשר מדליק מנורה ציבורית (או בביהכ"נ) והמדליק לא יוצא לעצמו, יוכל לחזור ולברך שעשה נסים כשמדליק אח"כ בביתו.

ובספר 'נטעי גבריאל' חנוכה פמ"ג הע' ג', מביא משו"ת 'התעוררות תשובה' ח"א סי' קג, שלא יברך בביתו רק ברכת להדליק ולא ברכת שעשה נסים ושהחיינו, ואין הספר תחת ידי לעיין בו, אם כתב טעם בזה וכו'.

ב) ב'אשל אברהם' ('בוטשאטש') סי' תרעו כותב "בראיית נרות שמדליקין בביהכנ"ס וביהמ"ד הק' צל"ע אם לברך על זה שעשה ושהחיינו, מי שלא מדליק ולא ידליק ולא הדליקו בשבילו, כי כיון שהדלקה זו קבוע בכל תפוצת הגולה על ידי חז"ל האחרונים אחרי חיתום הוראה בש"ס הק', ראוי לברך על זה, ומכל מקום צל"ע".

יוצא שיש לנו ספק בכלל האם יש בנרות אלו דין "הרואה", והרי כל טעמו של ה'זרע אמת' דלא יחזור לברך, הוא משום דיצא משום "הרואה", אבל אם בעצם הדין ברואה נרות אלו יש לנו ספק אם צריך לברך, א"כ כל הברכות היו רק להוציא אחרים י"ח, ויצטרך לחזור ולברך בביתו כל הברכות.

ובאמת מה דמספקא לו ל'אשל אברהם', פשיטא ליה ל'אגרות משה' (שו"ת או"ח ח"א סי' קצ): "וכן אין לפטור מי שהדליק בביהכנ"ס מברכת זמן מחמת שבעת הדלקתו ראה הנרות, דמאחר דלא חשיבי נרות דמצוה, מכיון שאינו אלא מנהג, לא נחשב זה גם לראיה, וכמו דמחייבי אח"כ אותו בברכת הנס, ויתחדש מזה דכשאינו עתיד להדליק, שצריך לברך על הראיה, לא יברך על ראיית נרות דביהכ"נ".

אבל צ"ע אם שקו"ט זו שייכת לנידון החנוכיות הציבוריות, שמטרתם להוציא אחרים י"ח. וא"כ יש בזה יותר גדר מצוה. ואולי גם ל'אשל אברהם' והאג"מ אם הדלקת ביהכ"נ היא להוציא אחרים י"ח, היו סוברים גם הם שהרואה יוכל לברך עלי', (דהרי בפשטות סברתם היא כדעת הרמ"א שאין אדם יוצא בנרות של ביהכ"נ, אבל אנו הרי מדליקים ג"כ לאותם שלא ידליקו בביתם ויוצאים י"ח מצוה. והאריך בזה לענין הברכה בשו"ת 'אז נדברו' ח"ו סי' עה. וראה ספר פרקי תשובות סי' תרעא הע' 66 וש"נ). ושוב נחזור לנידון שאלתנו שלא יברך ברכת שהחיינו וכנ"ל.

ג) אבל בזה גופא שיוצא שס"ל להזרע אמת דברכת שהחיינו הוא על היום כמו ביו"ט, ולכן שבירך זמן, אף בלא הדלקה יוצא, כמו שיוצא ביו"ט בברכת זמן אפי' בשוק, ראה מש"כ באג"מ שם להקשות ע"ז, דמסתבר שלא נתקן זמן על הנס דלית בהו קדושה, והאריך בזה בשו"ת או"ח ח"ה סי' כ אות ב ואריכות הביאור שם סי' מג אות ב, עיי"ש. וכן כתבו אחרונים, ראה פר"ח סי' תרעו ס"א: "ברכת שהחיינו לא נתקנה אלא על ההדלקה או הראי', בלא"ה לא יברך" עיי"ש. ויסוד דברי האג"מ כתב כבר הר"ש מוילנא שהובא בשדי חמד מערכת חנוכה סי' ט אות ג עיי"ש.

[ודא"ג האג"מ בסימן כ דן ג"כ בדברי המאירי שבת נג, ב, שכתב: "מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, י"א שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה ראשונה, ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראים". והמאירי הובא במשנה ברורה סי' תרעו בשעה"צ סק"ג ונשאר בצ"ע. וכן הסתפק לענין פורים בסי' תרצב ביה"ל ד"ה ושהחיינו לענין ברכת שעשה ניסים ושהחיינו למי שאין לו אפשרות לשמוע קריאת המגילה. ואכ"מ. וכותב האג"מ: "ובמאירי הוא טעות סופר, וצריך לגרוס ואין הדברים נראין, דהא אין הגירסא דבספרי המאירי ברורה בכל מקום. כי הכתבים שנמצאו איכא בהו שגיאות לאין מספר, ולכן וודאי יש לנו לומר דבמקום זה נמי הוא שגיאה".

והרי ידוע שהמאירי עצמו במגילה ד, א, דוחה דעת י"א לחייב שהחיינו ביום הפורים, מפני שהוא יום טוב, וכותב: "מ"מ אין דבריהם כלום, שכל שאין שם כוס לקידוש אין בו זמן", והרי אין זה דומה אלא לחנוכה שיש זמן על ההדלקה ולא על היום". ע"ש.

והוא לכאו' סעד גדול לדברי האג"מ, שבשבת שם הוא ט"ס וצ"ל "שאין הדברים נראים"].

ועיין שם בח"א שכתב גם לתירוץ ראשון שבתוס' סוכה מו, א שתקנו משום חביבות הנס, והוא ג"כ בביהכ"נ דלפירסומי ניסא הדליקו, כותב: "מ"מ לא יצא המדליק בביהכ"נ משום דלא הותקן ברכה לרואה אלא דאינו עתיד להדליק וגם לפי"ז גם זמן לא יצא".

א"כ למעשה לדעת האג"מ ודברי הר"ש מוילנא שהובא בשדי חמד הנ"ל יחזור ויברך כל הברכות בהדליקו בביתו.

ד) ובאמת גם לפי דעת ה'זרע אמת' יש עצה שיוכל לברך כל הברכות, והוא עפ"י דברי החת"ס בשו"ת (או"ח סוסי' קיט), וז"ל: "ומה שכתב להקשות על מנהגנו, דחזינא מנא מברכות שהחיינו בקדושא ביום טוב בביהכ"נ, וחוזרין ומברכין בביתם והוי כעין ברכה לבטלה, אך אמרתי כי הש"ץ מכוון בתחילה שלא לצאת בשהחיינו דבהכ"נ, ואיננו מברך אלא שלא לבטל תקנה ראשונה הקבועה, אבל לא לצאת בו, וממילא אינו יוצא ידי חובה וחוזר ומברך בביתו וכו'". ע"ש. ולפי"ז המדליק חנוכי' ציבורית, יכוין שלא לצאת בברכתו, ואז לכל הדעות יוכל לברך אח"כ הברכות בביתו. (והביאו גם ב'נטעי גבריאל' עיי"ש הע' 3).

וגם האג"מ שם (ח"א ד"ה וא"כ) כתב עצה זו במה דעסיק בי'. ובלשונו: "ואף אם ידליק להאחר קודם, יוכל לכוין שלא לצאת בעצמו גם בברכות נס וזמן, רק שמברך להוציא את בע"ב השומע, ויוכל לברך גם בביתו אח"כ נס וזמן כתקנת חז"ל".

בענין היתר עיסקא1 דעת כ"ק אדה"ז שאינו מועיל רק אם יש להלוה עסק אמיתי שמתעסק בו להרויח, וצריך ללוות כספים להעסק ולא לצרכיו הפרטיים, דזלה"ק בהל' רבית (סע' מב): "וכל זה כשאותן המעות שמקבל הן עצמן עיסקא שמתעסק בהן להרויח, ואינו מוציא אותן ביציאותיו, אבל אם הוציא יתר מחצי המעות שהן הלואה ביציאה שאין בה ריוח, כגון לצורך פרנסתו או דירתו או פרעון חובו בין מדעת . . בין שלא מדעת, אף שמיד החזיר מעות אחרות תחתיהן ונתעסק בהן . . ואם נתנו להנותן הרי זה רבית גמורה". עכלה"ק.

וכן דעת ה'גנת ורדים' פ"ו סע' ד, קיצור שו"ע סי' סו סע' י, וכן מובא באחרונים להלכה, ראה ס' 'ברית יהודה' פל"ח סע' ח ואילך ובהערות שם. וכן בס' 'משנת ריבית' פכ"ב אות יח ועוד.

ובהתאם לזה הנה בקובץ 'תפארת יהודה קלמן' (תדפיס מח"ב) עמ' 175 ואילך, כותב הרב פייגעלשטאק שי' מארגנטינא, דמלמד או רב שאין לו עסק כלל (וכן כל פועל שיש לו רק משכורת קבועה) שצריך הלוואה אין לו תקנה, דההיתר עיסקא אינו מועיל בשבילו.

אשר לכן, מסדר הר"פ שי' הנ"ל היתר הנק' שטר שכירות, מיוסד עמ"ש אדה"ז שם בסע' נ באריכות, ד"יש דרך ישר לפני איש ירא ה' לצאת מדי ריבית לכל הדיעות וליטול ריוח קצוב ממעותיו וכו'". ע"ש באורך, דההיתר הוא דיכול לשכור דירתו (ע"י שליש) להמלווה בפחות משווי השכירות, ולחזור לשכור ממנו במחיר המלא, ועי"ז יקבל המשכיר/הלוה כסף, והמלוה/השוכר יקבל רווח, וגם הקרן תהי' בטוחה, ע"ש כל הפרטים, ובקובץ הנ"ל בארוכה.

ונמצא, שאפי' היתר אדה"ז וכפי שסידר הר"פ הנ"ל, הוא רק למי שיש לו בית או דירה שיכול להשכירו.

וא"כ, יש להעיר שבס' 'טעם רבית' (שרייבער - ירושלים תשנ"ד) בקו"א סי' כג, דן בענין זה אי מועיל הית"ע לקניית דירה לעצמו. ומביא דברי כ"ק אדה"ז אלו, והקשה וז"ל: "וקשה, הרי קניית בתים ודירות לא גרע משאר סחורה שיכול להתייקר וירויח הרבה וכו' וא"כ אמאי אסור"?

ומתרץ תירוץ יפה - וז"ל: "דבזמן אדה"ז לא הי' דרך הבתים להתייקר, ולכן לא היו מרויחים על ידי השקעה בבתים, משו"ה כשקונה דירה בהמעות לא נחשב עיסקא (דאינו מרויח) וכו'.

"ולפי"ז בזמנינו שהבתים ודירות מתייקרים (משום האינפלצי' שיש בכל העולם), ודרך הסוחרים להשקיע מעותיהם בדירות ולהרויח ע"י שמתייקר (והרבה נתעשרו מזה), י"ל דגם אדה"ז מודה דבזמנינו לא גרע משאר סחורה שיכול להשקיע בו המעות שקבל בהית"ע, וכן בכל הית"ע שאינו מקבל מעות להתעסק, אלא להוציא בהוצאותיו, רק שמשתף המלוה בכל עסקי הלוה, אי"צ שהלוה יהי' בעל עסקים ממש, אלא כל שיש לו דירה משלו סגי". ע"כ.

ולכאו' דברי טעם הם, ויפה העיר בדעת אדה"ז. נמצא דבזמנינו מי שיש לו דירה, דבין כך מתייקרת בד"כ, מותר ללוות עכ"פ הכסף השייך לשלם בשביל דירתו, היינו משכנתא (Mortgage)2 וכו', וכן אם רוצה ללוות מהמלוה כדי לקנות דירה, יכול לעשותו ע"י היתר עיסקא, ואין צריך בזה לשטר שכירות שסידר הרב פייגעלשטאק שי'3.

ועוד יש להעיר, ששם בקובץ הנ"ל עמ' 181, מעיר הר"פ שי' שיש כמה כותבים בשטר הית"ע תנאי שיקבלו סכום כסף קצוב לכל חודש, ואף שיש מחלוקת הפוסקים בזה אם מותר4, אך אדה"ז בסע' מא אוסר, דזלה"ק: "מ"מ צריך ליזהר שלא להזכיר בשטר קצבה לריוח בשבועות או חדשים, שנתחייב המקבל ליתן דבר קצוב לכל שבוע או חודש מטעם שיתבאר". עכלה"ק, וע"ש באורך.

אשר לכן, מזהיר הרב הנ"ל שי': "ולכן חשוב מאד כשהולכין לסדר שטר הית"ע, להתייעץ עם רבני חב"ד". ע"כ. ואף שצודק הוא בזה, אך יש להעיר שבשו"ת צ"צ5 מתיר הצ"צ עכ"פ בדיעבד6, ואולי לכתחילה. נמצא שאפי' אלו הכותבים הית"ע עם תשלומים קצובים לשבועות או לחדשים, תלי' באשלי רברבי עכ"פ בדיעבד ואולי לכתחילה.