E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה ש"פ קרח – יום הגדול והקדוש ג' תמוז

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ב', יום הבהיר כ"ח סיון

חג הסוכות - תשע"א
לקוטי שיחות
גדרו של חגה"ס הוא מצות ישיבה בסוכה
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בלקו"ש חכ"ב פ' אמור ב' מבאר בארוכה שיש נפק"מ בין התוכן דחג הפסח לחג הסוכות, דבחגה"פ הנה יום ט"ו בניסן הוא זמן מיוחד, לא משום שיש אז המצוה דאכילת מצה, אלא משום שהוא "יום צאתך מארץ מצרים", ולכן ה"ז חג ויו"ט, וזה גופא הוא הסיבה לחיוב המצוות שבו, כולל המצוה דאכילת מצה,, משא"כ שבעת ימים דחג הסוכות אינו זמן מיוחד ומובדל מצד עצמם, אלא להיפך - כיון שיש חיוב לישב בסוכה בשבעת ימים אלו, הנה זהו הסיבה שהז' ימים נעשו לימים מיוחדים - ימי החג, והענין דישיבה בסוכה הוא כל התוכן של החג עיי"ש בארוכה, וביאר עפ"ז סדר הכתובים בפ' אמור בההפרש בין חגה"פ לחגה"ס ועוד.

והנה בשו"ת 'דברי ישראל' ח"א סי' קכ"ב הביא מ"ש בס' 'אור תורה' פ' אמור (כג,לט) עה"פ "אך בחמשה עשר יום לחודש השביעי וגו'", דיש להבין מדוע בכל החגים יצוה ה' אשר יעשו בהחג מיד בתחילת הציווי, ובחג הסוכות לא אמר הכתוב כלום מה יעשו בו, כ"א יאמר הכתוב כי ביום הראשון וביום השמיני מקרא קודש ויקריבו קרבנם לשם החג, ואח"כ אמר ה' פרשה מיוחדת: "אך בחמשה עשר וגו' ולקחתם לכם וגו' בסוכות תשבו וגו'", ומדוע לא צוה ה' להם מישיבה בסוכה ומלקיחת ד' מינים מיד?

ומבאר שם משום דבמדבר לא היו צריכים לשבת בסוכה כיון שהיו כל הזמן בענני הכבוד לא היו צריכים זכר לזה, וכן בד' מינים ג"כ לא היו מחוייבים במדבר כי כתוב שהמצוה של הד' מינים הוא רק בבואם אל הארץ באספכם וגו', וע"כ אמר להם משה רבינו בט"ו לחודש השביעי יעשו חג הסוכות רק לענין איסור מלאכה והקרבת קרבנות[1], ואח"כ אמר להם פרשה מיוחדת שבבואם לארץ ישבו בסוכות ויקחו ד' מינים, עיי"ש[2], וכ"כ בס' 'מיכל מים חיים' עה"ת ע' קכה עיי"ש.

אמנם לפי המבואר בהשיחה כנ"ל, לכאורה לא מסתבר לומר כן דבמדבר חגגו רק חג הסוכות בנוגע לקרבנות ושביתה ממלאכה, אבל לא נתחייבו עדיין במצות ישיבה בסוכה, דהרי כיון שכל ענין החג הוא מסובב מצד החיוב דישיבה בסוכה, ואם ליכא כאן הסיבה - החיוב לישב בסוכה ליכא כאן גם המסובב - החג.

ולפי"ז לכאורה מסתבר לומר כמ"ש בשו"ת בנין שלמה בהקדמה שני' לפ' ראה (דברים טז,יג) וז"ל: "חג הסוכות תעשה לך.. מגרנך ומיקבך, לכאורה קשה כיון דמהך קרא ילפינן דצריך לעשות הסכך מפסולת גורן ויקב היינו שיהי' גידולו מן הארץ, א"כ הו"ל לאקדומיה הך קרא בפ' אמור, דהא דין עשיית הסוכה צריך להקדים קמי דין הישיבה, ומ"ש דנטרה התורה לאשמעינן דין זה עד פ' זו שנשנית בערבות מואב?...ואולי י"ל דבדור המדבר ישבו תחת ענני הכבוד כל ימות השנה וענני הכבוד היו סכך כשר דהוה גידולי הארץ כדכתיב ואד יעלה מן הארץ וכדאיתא בסוכה י"א, וגם אינו מקבל טומאה, ולא הוצרך לפרש כלל, דכיון דאמר בסוכת תשבו הרי פירוש דבסוכות קאי על ענני הכבוד וזהו דכתיב בסוכת בפת"ח, כלומר בסוכות שאתם יושבים כל השנה אתם מחוייבים לישב בחג הסוכות, רק דבשאר ימות השנה ה"ז רשות ואי בעי אכיל חוץ לענני הכבוד, אבל בימות החג צריך לישב ולאכול ולישן דוקא תחת ענני הכבוד, והדר אמר כל האזרח בישראל ישבו בסוכת כשיכנסו לארץ ולכן דוקא במשנה תורה הוצרך לפרש להם דיעשו סוכה מדבר שגידולו מן הארץ דאז פסקו ענני הכבוד". עכ"ל.

וראה ספר השיחות תר"פ- פז ע' 37 וז"ל: ר"י מתמיד שאל את כ"ק אדמו"ר היאך קיימו ישראל מצות סוכה במדבר כיון שהקיפום ענני הכבוד מכל הצדדים גם מלמעלה? והשיב פעם יצא הרה"ק ר' מאיר מפרעמישלאן עם אנשיו לקדש הלבנה ולא נראתה הלבנה כי היתה מכוסה בעבים ושאל הרה"ק ר' מאיר לאנשיו מה עשו ישראל במדבר עם קידוש לבנה ולא ידעו מה להשיב ואמר ר' מאיר אני אשיב לכם כשהיו צריכים לקדש הלבנה הי' משה רבינו ע"ה מוציא המטפחת מכיסו ובעת מעשה הוציא ג"כ ר' מאיר את המטפחת שלו והראה איך הי' עושה משה רבינו ע"ה והעביר המטפחת אנה ואנה ונתפזרו ענני הכבוד וקידשו הלבנה וכשהראה ר' מאיר בהמטפחת שלו איך הי' עושה משה רבינו ע"ה נתפזרו העבים וקידשו הלבנה עכ"ל.

אבל בשיחת ליל ו' דחה"ס תשמ"ו סעי' ז' איתא וז"ל: בהיותם במדבר יש מקום לשקו"ט אם חגגו את חג הסוכות .. שהרי צריכים ד' מינים וכן "פסולת גורן ויקב" לסכך את הסוכה דברים שאי אפשר להשיגם במדבר. ולהעיר מהקבלה בידינו מאדמו"ר הזקן להדר אחר אתרוגי קאלאברי באמרו שכאשר אמר הקב"ה למשה "ולקחתם לכם גו' פרי עץ הדר גו'" הושיבו שלוחים על ענן ושלחום להביא אתרוגים מקלאבריא, ובכל אופן יתכן שלא חגגו את חג הסוכות בכל הפרטים ופרטי פרטים כפי שחגגו לאחרי שנכנסו לארץ עכ"ל.

וב"משיחות ש"פ תצוה ופורים תשמ"ז" (בענין לחם משנה) סעי' ד' איתא דענינה של מצות סוכה הוא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י וגו'" שהם "ענני הכבוד", ובל"ט שנה שהיו ישראל במדבר בתוך ענני הכבוד לא מסתבר שבמשך זמן מסויים בשנה, מט"ו עד כ"א בתשרי ישבו בסוכות זכר לישיבה בענני הכבוד - בה בשעה שבמשך כל השנה כולה יושבים הם בתוך ענני הכבוד עצמם, כמובן וגם פשוט שאין צורך ב"זכר" כאשר ישנו הדבר עצמו בכל התוקף, ומה גם שע"פ הלכה לא היו יכולים לעשות סוכה בתוך ענני הכבוד משום דהוה סוכה בתוך סוכה, ודוחק הכי גדול לומר שבמשך שבעת ימי הסוכות יצאו מחוץ לענני הכבוד ועשו להם סוכות מפסולת גורן ויקב, עכ"ל.

ובהערה 30 שם ציין לגליוני הש"ס סוכה יא,ב, שהביא מס' בית אלקים להמבי"ט (שער היסודות פל"ז) שכתב: "דאפשר שלא ישבו בסוכה במדבר שהרי היו מסוככים בענני הכבוד ואיך יעשו סוכה תחת סוכה", וכן הביא שם מרוקח סי' רי"ט, ומציין גם לס' כלי חמדה ח"ו (קונטרס המילואים) ע' 124 שכתב דנראה פשוט דמכיון שמצות סוכה היא זכר לענני הכבוד א"כ כשהיו ישראל במדבר לא יתכן מצוה זו.

וראה גם בראשית רבה פ' וירא (פמ"ח,י): "אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורעה לבניך פרש ענן למסך (תהלים קה לט), הרי במדבר, בארץ מנין בסוכות תשבו (ויקרא כג מב), לעתיד מנין וסוכה תהיה לצל וגו' (ישעיה ד,ו)"[3], דמשמע מזה ג"כ דקיימו בסוכות תשבו רק בארץ ולא במדבר, הרי מוכרח לומר מכל זה, דאף אם לא קיימו מצות סוכה במדבר, והחג התקיים אז רק לענין איסור מלאכה וקרבנות, אין זה סותר להמבואר בלקו"ש דכל סיבת החג הוא הישיבה בסוכה.

ואולי אפשר לומר, דאף דבמדבר לא הוצרכו לעשות זכר לענני הכבוד כנ"ל, או שלא הי' שייך בפועל לקיים מצות ישיבה בסוכה, מ"מ י"ל שצותה התורה מיד לעשות חג בזמן זה מצד גוף הנס דענני הכבוד, ואח"כ כשיבואו לארץ יתחייבו בישיבה בסוכה בפועל זכר לנס זה, וא"כ גם במדבר הי' כל גדר החג תלוי בענין זה מצד הענני הכבוד.

מצות ישיבה בסוכה בזמן התוספות מן החול

והנה בשו"ע הל' סוכה סי' תרלט ס"ג כתב הרמ"א: "ולא יאכל בלילה הראשונה עד שיהא ודאי לילה, ויאכל קודם חצות לילה" ועי בט"ז שם ס"ק י"ב ובשו"ע אדה"ז שם סעי כ', דילפינן מחג המצות דכתיב בערב תאכלו מצות וכו'. ובמג"א שם ס"ק יא כתב וז"ל: ולא יאכל כו' - משמע דאין רשאי לאכול עד שתחשך, וכ"כ בהגמ"נ, ונ"ל דקידוש יכול לעשות מבע"י קצת על היין, וברכת לישב בסוכה והמוציא יאמר בלילה, דהא אפי' בפסח הוי שרי אי לאו משום ד' כוסות כמ"ש רסי' תע"ב ומיהו כיון דאומר סוכה ואח"כ זמן צ"ל גם הקידוש בלילה עכ"ל.

ובספר "דברי יחזקאל" (סי' מ"ה אות ה) הביא שהגר"ח הקשה על הרמ"א דלמה למה לא יאכל בסוכה בזמן התוספת, אה"נ דכזית של מצוה צריך לאכלו בלילה כדילפינן ממצה, מכל מקום יאכל סעודת יום טוב, ובלילה יחזור ויאכל כזית לשם מצוה, דמצות סוכה כיון דנוהגת נמי ביום, תחול המצוה גם בתוספת מבעוד יום בערב יו"ט דלא גרע מכל ימי החג עיי"ש[4].

ועד"ז יש להקשות על המגן אברהם דכיון דמקדש מבע"י ומוסיף מחול על הקודש, א"כ כיון שכבר נתקדש בקדושת החג למה לא יצטרך לברך לישב בסוכה?

ולכאורה מוכח מזה דמצות סוכה אינו תלוי כלל בקדושת היום, ואף כשמוסיף מן החול אל הקודש לא נתחייב במצות סוכה שזה תלוי דוקא ביום ט"ו, ואינו דומה לסעודת שבת שהוא מחמת קדושת היום ולכן יוצא אז יד"ח (ראה שו"ע אדה"ז סי' רס"ז סעי' ג') וע"ד מ"ש אדה"ז (סי' תצא סעי' ג' הובא בהערה 46 בהשיחה) ד"מי שנמשכה סעודתו במוצאי יום טוב האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים מותר לאכול חמץ בסעודה" .. ד"אכילת חמץ (ש)אינו תלוי כלל בקדושת היום שהרי אף בחולו של מועד אסור לאכול חמץ עכ"ל, וכן הוכיח הגאון מקינצק זצ"ל בקבא דקשייתא (קושיא פו) מהמג"א הנ"ל עיי"ש.

ועי' גם בחי' הגר"ח -סטנסיל- (אות לו) בענין 'תוס' יו"ט', שכתב דתוס' יו"ט אינו שייך אלא לקדושת יו"ט ולא להמצוות המיוחדות עיי"ש[5] וא"כ ה"ה לגבי מצות סוכה וא"ש דברי הרמ"א והמג"א דבזמן התוס' לא שייך קיום מצוות סוכה, ועי' גם בס' 'מטה אפרים' סי' תרכ"ה, אלף למטה אות עב שכתב דא"א לקדש קודם הלילה, דא"א לו לברך לישב בסוכה, דאע"ג דקבלה עלי', זה מועיל לקדושת היום, אבל מצות סוכה דלא חלה עד הלילה לא מצי לברך לישב בסוכה עיי"ש בארוכה.

אמנם לפי מה שנת' בהשיחה יל"ע דכיון דמבאר דכל גדר החג הוא מסובב מהמצוה דישיבה בסוכה א"כ איך שייך לחלק ביניהם ולומר שיש קדושת החג בלי המצוה דלישב בסוכה?

והנה לכאו' אפ"ל בזה עפ"י מ"ש במכתב קודש דפסח שני תש"מ (נדפס בלקו"ש חי"ז ע' 508), דמצינו גם בדאורייתא דמסובב אפ"ל יותר גדול מהסיבה לגבי פסח שני דאף דהסיבה שלו בא מצד הטענה דלמה נגרע וכו', מ"מ בהמסובב הדין הוא דאפי" גר שנתגייר בין פסח ראשון חייב בפ"ש, וזהו גם כעין הדין בסוכה דנסרים שרחבן ארבע דנעשו כשפודים של ברזל וכו" וראה בארוכה בזה בלקו"ש שם פ' תזריע ב' (ע' 135).

ולפי"ז אפ"ל דאף דמבאר בהשיחה דסיבת החג היא המצוה דישיבה בסוכה, מ"מ לאחר שכבר ישנה ענין החג נעשה קדושת היו"ט גם מצ"ע, ולכן אעפ"י דמצות ישיבה בסוכה תלוי בהזמן דהשבעת ימים דוקא ולא שייך בזה הענין דתוספת, מ"מ שייך הוספה בקדושת החג.


[1] עי' בפי' רמב"ן פ' אמור שם (כג,ב) וז"ל: דבר אל בני ישראל - אין לכהנים עסק בענין המועדות יותר מאשר לישראל בהם, על כן לא הזכיר בפרשה הזאת אהרן ובניו רק "בני ישראל" שיכלול את כולם כאחד, כי לא יפרש קרבנות המוספים בפרשה הזאת. אבל הזכיר המועדים כאן בתורת כהנים בעבור שהם ימי הקרבנות, וירמוז אליהם כמו שאמר "והקרבתם אשה לה'", ואמר בסוף הפרשה (פסוק לז) אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים. אבל לא האריך לבאר המוספים, שלא רצה שינהגו להם במדבר, ואחרי שמנה באי הארץ בחומש הפקודים וצוה לאלה תחלק הארץ (במדבר כו נג) ביאר המוספים כולם בפרשת פינחס שיעשו אותם בארץ מיד ולדורות עכ"ל, הרי דסב"ל להרמב"ן שגם קרבנות מוספי החג לא הקריבו במדבר.

[2]) וראה גם שו"ת ציץ אליעזר ח"ז סי' ל"א ובח"י סי' יא בענין זה, ובס' נר למאה - חגה"ש ע' לו, ובס' ימות המשיח בהלכה סי' נג ועוד.

[3]) ראה רשימות חוברת סב - סח

[4]) ואדה"ז שם כתב: "וכיון שאכילת לילה הראשונה נלמד בגזירה שוה מאכילת מצה צריך להיות דומה לה בכל דבר דהיינו שלא יאכל בערב יו"ט מן המנחה ולמעלה כדי שיאכל בסוכה לתיאבון ולא יאכל בסוכה עד לאחר צאת הכוכבים וכו'"

[5]) ולפי"ז צ"ע על הגר"ח מה הקשה על הרמ"א שיברך לישב בסוכה גם בזמן התוס', הרי (בחי' הגר"ח) נקט דזמן התוס' אינו שייך למצוות המיוחדות ויל"ע.

לקוטי שיחות
בענין שינה בסוכה*
הרב נחום שטראקס
תושב השכונה

א. בלקו"ש חכ"ט שיחה לחגה"ס (עמ' 211) דן בענין ההיתר על מנהג חב"ד לא לישון בסוכה, ומביא פתגם אדמו"ר האמצעי "ווי קען מען שלאפן אין מקיפים דבינה". ומבאר, דיסוד ההיתר ע"פ הלכה הוא, מפני "שכל המצטער בישיבת הסוכה פטור מישיבתה". דשיעור הדבר הוא, כמ"ש בשו"ע אדה"ז (סי' תרלט סי"ט) "שאם הי' לו טרחא כזו לישון בביתו לא הי' ישן בביתו א"צ לישן בסוכה", וכך הוא באמת בעניננו – "אז דער גודל הגילוי שבסוכה איז א מניעה ועיכוב צו שינה, איז מען דערפאר גופא פטור פון שינה בסוכה, וויבאלד אז אויך בבית וואלט מען ביי אזא מצב ניא געקענט שלאפן".

ובאות ח מוסיף ומבאר, דגם לחסידים שאינם בבחינת יחידי סגולה להרגיש האורות מקיפים דבינה, גם להם יש היתר לא לישן בסוכה. ומבאר, דטעם ההיתר להם הוא, כי חסידים הם, ובמילא, מנהג רבותיהם בידיהם, וז"ל: "מ'זעט דאך אבער אין דער הנהגה פון כמה וכמה, אז אויך אזעלכע, וואס זיינען נאך ניט אין דער דרגא פון (קענען) מרגיש זיין דעם "אור מקיף" שבסוכה, זיינען זיך ניט נוהג צו מהדר זיין צו שלאפן אין סוכה .. איז די הסברה אין דעם בפשטות: חסידים, זייענדיק מקושר צו רבותינו נשיאינו, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם – איז מנהג רבותיהם בידיהם" [ומביא ע"ז הגמ' (סוכה לב, ב) שרב אחא מהדר אתרי וחד].

דהיינו: שההיתר לחסידים הוא, כי היתר ומנהג שאצל הרביים – שייך בדרך ממילא גם אצל חסידים.

ואח"כ מוסף, דיש עוד היתר להחסידים – מצד צער, דהיינו – צער שלהם עצמם – שמצטערים לשנות ממנהג רבותיהם, וז"ל: "ונוסף בעניננו: דער ניט פירן זיך בפועל כהנהגת רבותיהם בכל שאפשר – מאכט בא זיי א צער (וואס המצטער פטור מן הסוכה) .. ויתירה מזו בנדו"ד, וואס דער מיטעלער רבי האט דעם ענין געמאנט פון חסידים" שבמילא "מצטער פארוואס דער ווארט פון מיטעלער רבי'ן דערנעמט אים ניט".

אשר מדיוק דברי הרבי בכ"ז מוכח ברור, שיש ב' דברים, היתר הראשון לחסידים, מצד מנהג רבותיהם, אשר בדרך ממילא שייך הוא גם להחסידים. והיתר נוסף, מצד החסיד עצמו – מזה שהוא עצמו מצטער. וכבר נעמד בביאור דיוק זה בהשיחה הר' ח"ר בקובץ היכל הבעש"ט שנה א' גליון ד' עמ' צא הערה 74, עיי"ש.

ולכאורה קשה להבין ענינו של היתר הראשון. הלא ההיתר שיש להרבי, שמצטער לישון בסוכה מחמת האורות המקיפים דבינה, אינו שייך כלל אצל חסיד, א"כ, האיך אפשר לפטור החסיד מחיוב המוטל עליו מפני המנהג של רבו כשסיבת המנהג של רבו אינה שייכת אצל החסיד כלל.

ב. והנה לכאורה יש מקום לדון בכל הנ"ל, ולומר דכל ההבנה הנ"ל בהשיחה מעיקרא – לאו דוקא היא.

דהרי, בתחלת השיחה מביא הלכה משו"ע (אדה"ז סי' תרלט סי"ב) ש"במקומות הקרים שיש צער לישן בסוכה מחמת הקור .. אין צריך לישן בסוכה". א"כ יש לומר, דמה שכותב בהשיחה על הענין של מנהג רבותיהם בידיהם, אינו היתר על לא לישון בסוכה, דהרי היתר לא לישון בסוכה יש בלאו הכי, מחמת הקור כמ"ש בתחלת השיחה.

אלא הענין של מנהג רבותיהם בידיהם שמביא בהשיחה – הוא כדי לומר, שלחסידים, הורשה, וגם מומלץ, להקל לסמוך על היתר זה שמחמת הקור הכתוב בהשו"ע, כדי להדר מצד אחר – בהזהירות של הליכה במנהג רבותיהם (ואשר לכן מבאר בהשיחה גודל המעלה של הליכה בדרכי רבו, עיי"ש בהשיחה).

אך הנה לבד הפשוט שביאור זה ריק מכל תוכן וגם סותר את עצמו מיניה וביה, דאם נקבל שההנהגה של הרב אינה שייכת אצל החסיד, א"כ אין ערך כלל לעשיית החסיד אחרי רבו, ובמילא אין בזה גדר של הליכה בדרכי רבו רק עשייה אחריו כמו מעשה קוף בעלמא.

עוד זאת, לפי ביאור זה יוצא, שלחסידם הגרים במקומות החמים, שאצלם לא שייכת הקולא שמחמת הקור (הכתוב השו"ע), ההקפדה שלהם לנהוג כמנהג רבותיהם בנדו"ד - היא נגד ההלכה.

ועוד זאת, פשוט שאין ביאור מבטא כלל תוכן כוונת השיחה, הקובעת סתם: "איז די הסברה אין דעם בפשטות: חסידים .. איז מנהג רבותיהם בידיהם", דהמשמעות ברורה – דהשאלה מעיקרא לא קיימת על חסידים, לא בנדו"ד ולא באף מקום, כי בכל מקום ובכל דבר נקטינן בפשטות אצל חסידים – שמנהג רבותיהם בידיהם[1].

ולפ"ז חוזרת הקושיא למקומה, האיך אפשר לפטור חסיד ממצוה המוטלת עליו מפני ההיתר השייך לרבו, הרי החסיד והרב הם לכאורה ב' אנשים נפרדים, והאיך אפשר לפטור אחד מפני היתר השייך להשני?

ב. והנה כדברים האלו ממש, מצינו גם בלקו"ש בשלח חכ"א עמ' 87 על מנהג רבותינו נשיאינו שלא לאכול פת בסעודה שלישית בשבת אלא להסתפק באכילת טעימא כלשהי לבד.

ומק' הרבי מדברי אדה"ז בשו"ע או"ח סי' רצא ס"ז שפוסק, דאין לסמוך כלל על הדיעות שמקילין לקיים סעודה שלישית שלא ע"י פת.

ומביא הרבי, פתגם אדמו"ר הרש"ב (היום יום כב אדר א) שההמשכה שבזמן סעודה שלישית היא מבחי' אַיִן, כמ"ש בפסוק "היום לא" (בשלח טז, כה). דהיינו, שהזמן דסעודה ג' הוא כדוגמת הזמן של לעת"ל – שאין בו אכילה ושתי'.

דעפ"ז, י"ל דהמרגיש את בחי' האין שבזמן סעודה שלישית, אין האכילה אצלו עונג – אלא צער, ולכן פטור מאכילת סעודה ג'.

וביאור הדברים: דהנה עיקר חיוב לאכול ג' סעודות בשבת אינה בשביל האכילה עצמה – אלא בשביל העונג שע"י האכילה, כמ"ש בשו"ע אדה"ז (סי' רפח ס"ב) "שמצות סעודות שבת אינה אלא בשביל עונג שבת". לכן מצינו דמי שהאכילה צער בשבילו אין חיוב עליו לכתחילה לאכול, כמ"ש בשו"ע (סי' רצא ס"א) "ואין צריך לצער את עצמו לאכול". ועוד אדרבה – אסור לו לאכול[2], כי אסור לצער עצמו באכילה, כדוגמת כמו מי שהאכילה מזקת לו, שכתוב בשו"ע (סי' רפח שם) ד"אדם שהאכילה מזקת לו שאז עונג הוא לו שלא לאכול, א"צ לאכול כלל וכמעט שאסור לו לאכול שלא יצטער בשבת".

שלכן, המרגיש האור העליון שמאיר בזמן סעודה שלישית – פטור מאכילה גם לפי ההלכה.

ומסיים שם, וז"ל: "אז דערפאר איז געווען מנהג רבותינו נשיאינו צו יוצא זיין די סעודה מיט א טעימא כלשהי, ווייל זיי האבן געפילט דעם אור וואס איז מאיר בסעודה שלישית, והחסידים – זיינען דאך מקושר צו זיי, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם".

דהיינו, שגם כאן מסיים בהיתר לחסידים – מצד מנהג רבותיהם בידיהם. וקשה הקושיא דלעיל, האיך אפשר לפטור חסיד מחיוב המוטל עליו מפני ההיתר השייך לרבו.

ג. ויש לומר הביאור בכל זה - בפשטות, ע"פ המבואר בכ"מ בשיחות הרבי (לקו"ש חל"ה עמ' 173, ועוד) על חילוקי הדיעות שיש בפוסקים האם מותר לסכן נפשו או למסור עצמו למיתה – על מצוות שאין חיוב למסור נפשו עליהם, דכל השקו"ט אינה שייכת אצל מי שלא קיים אצלו שאלה מעיקרה האם ימסור נפשו או לא, דההוא בלאו הכי מוסר נפשו, כי אצלו א"א באו"א.

ופשוט, שזה שתוקף רצונו למסור נפשו על ענין של מצוה, בכוחו להסיר ממנו הגבלת השו"ע, הוא רק כשתוקף רצונו זה הוא על ענין של מצוה. אך ודאי דאא"ל כן כדוגמתו על ענין של חטא, דאם תוקף רצונו לעבור על חטא הוא עד כדי כך שמוחלט אצלו למסור עצמו למיתה ע"ז, דיסור ממנו הגדרת השו"ע (ח"ו) בתוקף איסור החטא, דפשוט דזה אינו שייך כלל.

לפ"ז י"ל בעניננו, דהגדרת השו"ע – שצריך שהאדם יצטער בפועל כדי ליפטר מהמצוה, אינו שייך אצל החסיד – שאצלו מוחלט בתוקף של מסירת נפש לא ליפרד מתנועה של רבו. דאם אצל אדם רגיל, שיעור הדבר הוא ע"פ השו"ע הוא, שצריך שיצטער בפועל – כדי ליפטר מהמצוה, אצל החסיד, שאצלו נוגע הדבר עד למסירת נפש (בסיבת הנהגה קדושה – לא ליפרד מתנועה של רבו), גם אם אינו מצטער בפועל – פטור הוא ממצוה.

וי"ל ביאור אותם הדברים בסגנון אחר – ובהקדמה:

דהנה נקודת החידוש בהשיחה הוא, דגם צער שמסיבה רוחנית פוטר האדם מקיום המצוה. שלכן הרבי, שמצטער מהאורות המקפים דבינה או מהאין שמאיר בזמן סעודה ג', פטור הוא מהמצוה.

והענין הוא בפשטות גם ע"פ ההלכה, כי להלכה אין נפק"מ­ כלל בסיבת הצער, אם הוא צער שמסיבה גשמית או מסיבה רוחנית, דאם רק האדם מצטער בפועל פטור הוא מהחיוב ע"פ הלכה[3].

ועי' מ"ש בגליון הקודם עמ' 16 (בנוגע לענין אחר), דהנחה פשוטה היא בתורת הרבי בכ"מ, דלהלכה גם מציאות רוחניות היא מציאות, כי בתוקף המציאות של איזה דבר, אין חילוק בין מציאות רוחנית למציאות גשמית, דמאחר שהדבר קיים במציאות מציאות הוא. אלא שבכלל, אין ההלכה עוסקת במציאות רוחנית אלא רק במציאות הגשמית. אך אם המציאות הרוחנית גורמת לפעול שינוי גם במציאות הגשמית, אז יש למציאות הרוחנית כל תוקף המציאות לפי ההלכה. ובמילא בעניננו, כיון שהרבי מצטער בפועל מהאורות העליונים עד שלא לא יוכל לישון בפועל בסוכה, או עד"ז בסעודה ג', פטור הוא מהחיוב ע"פ ההלכה.

לפ"ז י"ל עד"ז בנוגע להחסיד. כיון שהצער שאצל הרבי פועל (בעקיפין) על החסיד למנעו מקיום המצוה, אף שהחסיד אינו מרגיש הצער, שוב לא נפק"מ להלכה כלל בסיבת הצער, אם הוא של החסיד או של הרבי, כי מאחר שהצער הוא המונע אותו מקיום המצוה למעשה, פטור הוא מהמצוה.

כי מאחר שהחסיד מוחלט אצלו לא ליפרד מתנועה של רבו בשו"א (עד כדי מסירת נפש), במילא, המציאות הרוחנית היא, שהרבי והחסיד יחד הם מציאות אחת ואינם אנשים נפרדים. ומכיון אשר תוקף רצונו זה לא ליפרד מתנועה של רבו, מונעת החסיד מקיום המצוה במעשה בפועל, במילא המציאות, גם לפי ההלכה, היא (כנ"ל), שהם מציאות אחת. לכן להלכה, הפטור שאצל הרבי חל בדרך ממילא גם על החסיד.


*) לע"נ אבי מורי הרה"ת ר' עובדיה ב"ר נחמן זאב ע"ה, הכ"מ. נלב"ע ה' תשרי תשע"א. והקיצו ורננו שוכני עפר והוא בתוכם, בקרוב ממש.

[1]) בקובץ היכל הבעש"ט שם, מביא מאג"ק חט"ו עמ' תיד שכותב הרבי "ע"ד מנהג איזה מאנ"ש .. בענין השינה בסוכה הרבה יש להאריך [ומהנקודות בזה: שלילת דבר בזוי בסוכה. ומצטער], ואכ"מ".

ומביא מכתב נוסף מהרבי (בתרגום מאנגלית) מז' חשון תשט"ו, וז"ל: "הרב [פלוני] מסר לי את שאלתך: מדוע חסידי חב"ד אינם נוהגים .. לישון בסוכה? שאלתך טעונה תשובה ארוכה יותר מאשר מכתבי זה יאפשר, אבל תקותי שהנקודות דלהלן תספקנה. [..] כדי לשמור על קדושת הסוכה, וכדי לעורר ולהגביר יחס של קדושה לסוכה, השינה בסוכה אינה נהוגה אצלנו. היסוד לזה הוא בשניים: א) קיים כלל שהמצטער פטור מן הסוכה. ב) בשעת השינה אין אדם שולט בעצמו. יתירה מזו, עצם לבישת ופשיטת הבגדים וכיו"ב יוצר בהכרח יחס של חולין למקום שמשמש כחדר שינה. הפחתה ברמת היחס לסוכה (כזו שנעשה ע"י השינה בתוכה כנ"ל) מכפי שהי' צריך להיות היחס ההולם את מצוותיו של הקב"ה, שבהן הוא קידש כל יהודי, בודאי תורגש ע"י חסיד חב"ד עד עומק נפשו כתוצאה מידיעותיו בתורת החסידות וחינוכו החסידי, ויגרום לו צער רוחני עמוק. שני השקולים האלה ביחד ההביאו למנהג שלא לישון בסוכה. אמנם, אם יהודי מרגיש בבטחון גמור שהשינה בסוכה לא תפגע במאומה ביחסו לקדושת הסוכה, ושעל כן הוא פנוי מכל צער נפשי שהי' יכול להיגרם על ידי זה, הרי הוא מחוייב לישון בסוכה, כפי שמחייב הכלל של "תשבו כעין תדורו" – לדור בסוכתו במלוא מובן המלה. תקותי שהנ"ל יספק תשובה מספקת לשאלתך. אם תרצה הבהרה נוספת, אל תהסס לכתוב אלי".

והנה מ"ש בהמכתב אודות החשש על הפחתה ברמת קדושת הסוכה, הוא לכאורה, כענין הכתוב בשו"ע אדה"ז סי' תרל"ט (סעיף ב', מהארחות חיים) ש"לא יעשה שום תשמיש של בזוי בסוכה". אך בהשיחה אינו מביא אותיות אלו – על הפחתה ברמת קדושת (שהוא כענין – בזוי סוכה, כנ"ל), אלא כותב (באות ב') ע"ד ענין שאמר יעקב "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" ופרש"י "שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה".

והטעם פשוט, כי ע"פ השו"ע יש חיוב של שינה בסוכה, וא"כ בודאי מעיקר הדין אין השינה תשמיש של בזוי. ובודאי שאצל הרביים לא שייך כלל ח"ו לומר שהשינה שלהם כענין תשמיש של בזוי.

ועוד זאת, זה שכתוב בשו"ע ש"לא יעשה שום תשמיש של בזוי בסוכה", היינו, שלא יכניס כלים בזוים להסוכה וכיו"ב, ולא לענין השינה כלל.

וענין הפחתה ברמת קדושת הסוכה, שכותב בהמכתב, הוא כדי לבאר איך השינה היא סיבה הגורמת להצער – אצל ההולך בדרכי החסידות. אך ההיתר לא לישון בסוכה – הוא הצער. [ועי' לשון המכתב "אם יהודי מרגיש בבטחון גמור .. ושעל כן הוא פנוי מכל צער נפשי שהי' יכול להיגרם על ידי זה, הרי הוא מחוייב לישון בסוכה"]. ובהמכתב מביא ע"ד ההפחתה ברמת קדושת הסוכה, ולא ענין האורות המקיפים דבינה, כי המכתב נכתב עבור מקבל המכתב, לפי רמת ומדת ידיעתיו, שא"א היה לבאר לו הפלאת הענין של צער מפני המקיפים דבינה וכו'. ועי' התחלת המכתב – "שאלתך טעונה תשובה ארוכה יותר מאשר מכתבי זה יאפשר".

[2]) הדגשה זו בהשיחה, שלא רק שאין חיוב, אלא שאסור לצער עצמו באכילה (דהיה מקום לומר דכל שאין האכילה מזקת לו – אין איסור לצער עצמו, שע"ז מבאר ומדגיש בהשיחה דאינו כן אלא שאסור לצער עצמו לאכול אפילו אין האכילה מזקת לו, ועי' שו"ע שם סי' רצא ובסי' רפח ס"ב שם במי שמתענה כל יום),

– הוא כדי לחלק, בין דין המצטער באכילת פת בסעודה ג' – שאין עליו חיוב כלל לאכול פת, כמבואר בהשיחה, להמתענה תענית חלום – דאף שמותר לכתחילה להתענות צריך אחר השבת כפרה על תעניתו.

דהמתענה ת"ח, אינו מצטער מהאכילה, אלא רק – שעונג לו בהצום (כמ"ש בשו"ע שם), ורוצה להחליף תקנת חכמים שתקנו לקיים עונג שבת ע"י אכילה, בהעונג שיש לו מהצום, לכן צריך כפרה, כי מבטל תקנת שתקנו לקיים העונג ע"י אכילה דוקא (ע"ד כמ"ש בשו"ע בהמתענה תענית של תשובה, וכמ"ש להלן מלקו"ש חכ"ג).

אבל המצטער מאכילת פת בסעודה ג' (שדינו כמו מי שהאכילה מזקת לו, כמבואר בהשיחה, ועי' לקו"ש חכ"ג שהובא להלן, הערה 34), אין האכילה אצלו עונג כלל, ובמילא, לא חל עליו לכתחילה – החיוב לענג השבת ע"י אכילה, וא"כ אינו מבטל תקנת החכמים [כמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' קסז סכ"ג (מצוין בהערה 15 שם), בדין אכילת פת בהסעודות של שבת, דאם הוא עצמו אינו מחויב בהברכה, אינו יכול לברך – רק בשביל כדי להוציא אחרים, כי בשבת אם אינו נהנה מהאכילה אינו מחויב לאכול כלל, ולכן דין ברכת הפת בשבת היא כדין כל ברכת הנהנין שאסור לברכם רק בשביל להוציא אחרים, ולא כדין ברכת המצוות שמברכין אותן כדי להוציא אחרים מצד דין ערבות].

[3]) בענין סיבה רוחנית שתוקפו להלכה כמו סיבה גשמית, יש להעיר:

מאגה"ת פ"ג ואגה"ק סי' י' בענין אל יבזבז יותר מחומש, דלא גרע רפואת הנפש מרפואת הגוף כו' עיי"ש;

משו"ע סי' רפח ס"ב, דבשבת אסור להתענות תענית של תשובה אפי' אם יש לו עונג מתענית זה, כי "אין לו להחליף עונג חכמים שתקנו בג' סעודות בעונג אחר שאינו מוכרח שיהיה בשבת". דמשמע מדבריו, דאילו יצויר שהיה מוכרח להתענית של תשובה בשבת דוקא, היה מותר להתענות אפילו בשבת, אף שתענית של תשובה הוא עונג הנשמה ולא עונג הגוף. ועוד, לפי טעם הב' בשו"ע ס"ג שם, גם ההיתר להתענות תענית חלום הוא משום עונג רוחני.

אך עי' לקו"ש חג השבועות חכ"ג עמ' 28 אות ב בביאור טעם תקנת חכמים לקיים מצות עונג שבת באכילה דוקא, כי תומ"צ ניתנו לנשמות בגופים דוקא, לכן צריך לקיים המצוה ע"י עונג טבעי שהגוף נהנה ממנה דוקא. ולכן, אפי' המתענה תענית חלום בשבת, שמותר להתענותה בשבת כמ"ש בשו"ע שם, צריך אח"כ כפרה על תעניתו.

אבל על כרחך, עיקר הביאור בהשיחה שם הוא לבאר עיקר טעם תקנת חכמים מדוע תקנו שיקיימו מצות עונג ע"י אכילה גשמית דוקא ולא עונג רוחני, שע"ז הביאור, כי תומ"צ ניתנו לנשמות בגופים דוקא כו'. אבל להלכה, ודאי צער רוחני פוטרו מאכילה בשבת כמו צער גשמי, כי פוטרו מעיקר תקנה החכמים לכתחילה – שאינו אלא לשם עונג.

ויש להעיר, דהלשון בשו"ע אדה"ז הוא, דמי שהאכילה מזקת לו – "כמעט שאסור לו לאכול", ולא – אסור לו לאכול, דמשמע, דאף שמזיק ועושה לעצמו היפך הענין של עונג שבת, כין שלמעשה אינו עובר על תקנת החכמים – אין בזה איסור ממש. והוא כדוגמת המבואר בלקו"ש שלח חכ"ח (ע' 96, שהבאתי בגליון הקודם) בהעובד ע"ז ואינו מאמין בו, שהמעשה – הוא חטא של ע"ז, אבל האדם עצמו – לא חטא, כי לא האמין בה, אך אעפ"כ, התורה מחייבת האדם על המעשה. עד"ז הוא בעניננו, אלא בקצה השני, במזיק עצמו בשבת ע"י אכילה, שהוא עושה היפך עיקר עונג השבת, אך המעשה עצמה – אין בזה העברה על תקנת חכמים, לכן, אין בזה איסור (גמור) להלכה.