E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ תרומה - תש"ס
לקוטי שיחות
old

"מן היפה המשובח" - בקרבנות ובדין ד"צריך לתרום מן היפה"

הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת "תפארת בחורים", מאריסטאון

בלקו"ש חכ"ז ויקרא ב' מבאר כ"ק אדמו"ר מש"כ הרמב"ם בסוף הל' איסורי מזבח ש"יביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר", וכן "בכל דבר שעושה לשם הא-ל הטוב" שיהיה "מן הנאה והטוב" - דאין כוונתו לענין "זה א-לי ואנוהו" של ה"גברא" (הגם דמתחיל שם ההלכה שהוא למי "הרוצה לזכות עצמו"), אלא אדרבה עניינו הוא גדר ב"חפצא" דקרבנות, שנוגע ב"החפצא" שבזה - שיהיה מן הנאה והטוב.

והיינו משום שגדר דקרבנות הוא מה שמקדיש ו"גיט די זאך אוועק לד' .. מקריב זיין א קרבן לה', אוועקגעבען די בהמה וכו' לה'", וכן גם ב"כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב" שנותן זה לשם הא-ל הטוב בדוגמא ל"קרבן" - ולכן נוגע ונחוץ כאן בעצם הענין שיינתן מן הטוב והנאה.

והנה מצינו בהמצוה דתרומות דיש אזהרה מיוחדת לתרום מן היפה דווקא, וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה ה"א מהל' תרומות ד"אין תורמין אלא מן היפה שנא' בהרימכם את חלבו". והוא מפ"ב מ"ו דתרומות (ובכ"מ בש"ס), וכן הוא בשו"ע יו"ד סשל"א סנ"ב (ושם דבזה"ז אין להקפיד בזה). ובפשטות, לא מצינו אזהרה דומה לזה בשאר מתנות כהונה.

והנה בחי' הגרי"ז תמורה ה, א לומד דהא דצריך להפריש מן היפה הוא (לא מדין הפרשת התרומה, אלא) מדין נתינה לכהן, דמתנות כהונה צריכים ליתן מן היפה (ומבאר שם בזה דברי הרמב"ן שמנה מצוה זו - דצריך לתרום מן היפה - למצוה בפ"ע). וכן כותב הצפע"נ מהדו"ת עמ' 98, דהענין דצריך לתרום מן היפה הוא מחמת מצות הנתינה, וחקר שם באופן שהכהן נותן לעצמו (שהיה אפשר לומר שאין בו ענין ב"נתינה") - אם צריך שיהיה מן היפה (וכ' שם שגם בכהן לעצמו יש בו ענין הנתינה)1.

והגרי"ז הוכיח דבריו מזה ש(פוסקים כרבנן (תרומות פ"ב מ"ד), ד)ב"כל מקום שאין כהן תורם מן המתקיים" ולא מן היפה (דלא כר' יהודה שם ש"לעולם הוא תורם מן היפה"), וכן מדברי השו"ע (שם) דבזה"ז שהכל הולך לאיבוד אין בו הדין ד"מן היפה" - דע"כ שהוא משום שאין בהם דין נתינה לכהן. והוכיח עוד שם מזה דאמרינן (תמורה שם, קידושין מו, ב) דאם תרם מן הרעה תרומתו תרומה בדיעבד, "דכיון דתרומתו תרומה גם בתורם מן הרעה ונתקן הכרי - א"כ ע"כ דזוהי מצוה בפ"ע שירים מן היפה ולא שייך למצות הפרשת תרומה. דבשלמא אם לא הי' קדוש, ע"כ שזהו דין בהפרשה; אבל אם קדוש גם מן הרעה, א"כ היפה זוהי מצוה בפ"ע להפריש מן היפה - ששייכת לנתינת הכהן, ולא בתיקון הכרי שזוהי מצות הפרשת תרומה".

וכן בצפע"נ לכאו' נראה דעיקר ההוכחה הוא מדברי הגמ' (קידושין שם), שגם אם תרם מן הרעה תרומתו תרומה - דהדין דלתרום מן היפה הוא מחמת מצות הנתינה לחוד, ולכן תרומתו תרומה בדיעבד. (והיינו שהאיסור בהפרשת חלק "רעה" הוא ש"גורם שיתנו לכהן מתנות כהונה שלו מן הרע, דצריך שיהיה מן היפה .. ולכך אסור לתרום מן הרע על היפה דעי"ז יהיה מוכרח ליתן לכהן הרעה - דנתינה כתיב ביה..." (לשונו בהל' כלאים דף ב, ג-ד2).

וב'מעדני ארץ' פ"ה מהל' תרומות ה"א א"ב מסתפק אם כהן צריך להפריש מן היפה, ומביא דברי הצפע"נ, ורוצה לתלות זה במחלוקת ר"י וחכמים (אם "מן היפה" עדיף מ"מתקיים", או להיפך), דלר"י הוא דין בהפרשה (דלכן צריך להפריש לעולם "מן היפה" דוקא) - ולכן גם כהן חייב בזה; ולחכמים הוא דין בנתינה (כנ"ל) - ולכן הכהן אינו חייב בזה3.

ולכאורה יש לדון בזה, דהרי דלא מצינו ענין זה ד"יתן מן היפה" דווקא - בשאר מתנות כהונה, אלא בתרו"מ. ועוד, דלכאורה פשטות הפסוק "ולא תשא עליו חטא בהרימכם את חלבו" (דממנו למידים דין זה דצריך שיתרום מן היפה) קאי אעצם ההפרשה (והרמה) דתרומות כו', וכן הדרשה בגמ' והפסק בדברי הרמב"ם בפשטות הוא על ההרמה עצמה. וכן מש"כ בגמ' "אם אינו קדוש נשיאת חטא למה", משמע יותר שה"נשיאת חטא" הוא מצד אותו הענין דנעשה קדוש, והיינו שהגם שאסור להפריש תרומה מן הרעה מ"מ בדיעבד נעשה קדוש.

ולולי דמסתפינא הייתי אומר (ולקשר זה לדברי רבינו בהשיחה הנ"ל): דבאמת הוא דין בהפרשת תרומה כנ"ל, אלא שלומדים לימוד מיוחד - שהרי "אם אינו קדוש נשיאת חטא למה" - דפרט זה בהפרשה אינו מעכב בדיעבד, אבל באמת הוא עון בעצם ענין התרומה. והיינו דהגם דבכמה הלכות אם חסר בההפרשה הרי"ז חסרון בדיעבד, מ"מ בהלכה זו גילתה התורה דהגם דיש "נשיאת עון" - תרומתו תרומה.

ובהא דהוכיח הגרי"ז מהדין בשו"ע דבזה"ז שהכל הולך לאיבוד אין צריך הרמה מן היפה (וכן הוכחת הצפע"נ מזה שבדמאי אין צורך מן היפה), אוי"ל שהוא משום דהנתינה היא תנאי בההפרשה לענין הלכה זו ד"תורם מן היפה". והיינו, דע"ד המבואר בהשיחה שענין הנתינה מן היפה ומן המובחר הוא פרט בחפצא דקרבן און "אוועקגעגעבן"קייט לד', והיינו דלאחרי שייעשה קרבן (ע"ג המזבח) ישנה את העילוי המיוחד בזה שהפריש מן היפה המשובח, וכמבואר שם בהמשך השיחה ע' 13 אשר ה"עיקר פון ענין הקרבן - איז קרבן לה'. און כאטש פעולת האדם פיינגט זיך אן פון זיין מקדיש זיין דעם קרבן - איז אבער דער עיקר און גמר הקרבן בהקרבתו ע"ג המזבח. וואס דעמאלט, בשעת ער ווערט לחמו של מזבח, ס'איז אכילת מזבח, ווערט ער א חלק פון שולחן גבוה",

כמו"כ4 אוי"ל, דההפרשה ונתינת תרומה להכהן קשורים זב"ז בענין שנתינתה הוא תנאי בההפרשה לענין זה שכשיתן לכהן5 וייעשה תרומה בשלימותה (ע"י הנתינה לכהן) אז יושלם השלימות דההפרשה וההרמה שהפריש האדם מעצמו און האט "אוועקגעגעבען" לד' הטוב, שבזה יש שלימות בהחפצא דההרמה כשהוא מן "היפה והמשובח". ובמילא מובן שכשלא יבא לידי נתינה אין הצורך בההפרשה שיהיה מן היפה והמשובח. ונמצא דענין מן "היפה המשובח" הוא דין (גם) בההפרשה כפשטות דברי הגמ', וקשור עם דין דיש ליתן מן היפה המשובח בענין קרבנות6.


1) וראה עד"ז עוד מה שכ' בהל' תרומות דף נא, טור ב, שהכהן המפריש לעצמו הוה ג"כ גדר נתינה. וכן בהל' כלאים דף ב, ג-ד כותב גם עד"ז, דהא דצריך להפריש מן היפה ואסור להפריש מן הרעה על היפה - הוא מחמת הענין ד"נתינה" שבו.

2) וכן מוכיח שם גם מהא דבדמאי אין צורך להפריש מן היפה - שגם הוא משום דשם אין בו מצות נתינה.

3) אבל הצפע"נ סובר דגם אם הוא פרט בנתינה חייב הכהן ליתן מן היפה - שגם לו שייך מצות הנתינה, כדלעיל בפנים.

4) ולהעיר (בהקשר בין תרומה לענין ההקדש) עם המבואר במשנה תרומות פ"ג מ"ט שתרומת עכו"ם תרומה, וראה שם במפרשים כמה פי' בזה. ובפי' הר"ש שיריליו "וטעמא דמתני' היינו דהוו קדשי הפה וכי היכי דבהמת חולין דשרייה אי אקדשה עכו"ם הוי הקדש כדתניא בפ"ק דחולין איש איש לרבות עכו"ם שנודרין ונודבין נדבות כישראל, וה"נ אע"ג דפירותיו חולין הוו ושרו באכילה אם קרא עליהן שם אסירי לכו"ע ונתפסין הם...".

וראה בתוס' 'אנשי שם' שם דבאמת כל הפירושים מסכימים דתרומתן תרומה דאורייתא כמו שהקדשן הקדש, אלא דלכמה מפרשים אין זה דומה ממש להקדש, דהקדש תלוי לגמרי בחפצו של אדם שכל מה שרוצה יכול להקדיש; משא"כ תרומה שאינו דבר שתלוי לגמרי ברצונו של אדם שאינו יכול להפריש מכל דבר תרומה, ולכן סוברים שגם בתרומת עכו"ם צריך שיהיה צד תרומה מיד ישראל.

5) שבזה נותן לד' ועל ידי זה נותן ד' לכהן, כפשטות הפסוק קרח ח"י-י"ב. והיינו: דאע"ג שבתרומה ישנו ההפרשה מן האדם והנתינה לד' וד' נותנו לכהן (שלכן מחוייב ליתנו לכהן), וכמבואר בלקו"ש ח"ח ע' 35 בפי' פשטות הכתובים, י"ל דבזה שלימות ה"אוועקגעגעבנקייט" לד' היא כאשר מקיים החיוב שנעשה ע"י שנותן "תרומה לד'" - והוא כשנותן תרומה זו לכהן, כמבואר בשיחה שם.

6) ולהעיר שבלקו"ש חי"ח ע' 181 לומד כ"ק אדמו"ר בשיטת רש"י בפשש"מ במצות חלה (לאחרי שמביא דברי הנוב"י דיש ב' עניינים בחלה: א) מצות ההפרשה, להפקיע איסור טבל, ב) (עיקר המצוה) מצות הנתינה להכהן, ומסביר דלהפקיע מטבל אין בו שיעור, ורק לקיים מצות נתינה יש בו כדי נתינה), ששיטתו שגם מצות ההפרשה מחייב חשיבות, ואינו מספיק משהו או פירורין, וגם מה שחכמים נתנו בו שיעור אינו קשור למצות נתינה אלא למצות ההפרשה.

לקוטי שיחות

ועשו לי מקדש - בבית מדרש

הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטון

בלקו"ש חלק ל"ו תרומה א' מבאר רבינו דהמצוה "ועשו לי מקדש" הוא מצוה ודין דקביעת מקום בשביל לעבוד בו את ה', והחיוב קיים לעולם "כי תמיד יש חיוב לעשות ולקבוע מקום לה', גם כשאין ביהמ"ק קיים ובכל מקום שנמצאים בנ"י (גם בחו"ל כו'), שהם בתי כנסיות".

וממשיך בחצאי ריבוע (שם עמ' 128) "ומזה מובן, דאף שבזהר לא נזכרו אלא בתי כנסיות כמקום תפלה, הרי כיון שהוא מצד הענין דקביעת מקום בית לה', פשוט דהוא גם בבית המדרש, וכמפורש בגמ' ד"מקדש מעט .. אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות". דגם בתי מדרש הם בכלל מקום לעבודה. ובפרט ע"פ מרז"ל מיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", עכלה"ק.

ולהעיר דביחס להלכה ש"כופין בני העיר זה את זה לבנות בית הכנסת" (שו"ע סי' קנ ס"א), כתב הביאור הלכה במ"ב שם: "ופשוט דה"ה אם אין מקום לצבור ללמוד, כגון שביהכ"נ הוא דחוק לזה, או מסיבה אחרת שכופין זה את זה לבנות ביהמ"ד .. שהרי כופין לבנות ביהכ"נ לתפלה כ"ש ביהמ"ד המיוחד לתורה שחיובו יותר גדול", עיי"ש.

(עצם הדין שכופין גם על ביהמ"ד מפורש בכף החיים המצויין בהע' 48 שם, והציון כאן לביאור הלכה הוא על הדגשת "כל שכן" ביהמ"ד מביהכנ"ס).

ברכת שהחיינו בסיום בנין ביכנ"ס

בלקו"ש שם מאריך לבאר דברי הצ"צ בענין "אינו זז לעולם לא בעוה"ז וכו'" דמצות "ועשו לי מקדש" הוא משום דכתיב "ואהי להם למקדש מעט" וארז"ל אלו בתי כנסיות. ומבארו רבינו ע"פ דברי הזהר דועשו לי מקדש סתם הוא כל בי כנישתא דעלמא מקדש אקרי, דמצות ועשו לי מקדש כוללת גם מצות בנין בית הכנסת, והוא מצוה וחובה תמידית וכו', עיי"ש.

והנה באחרונים דנו אם לעשות שהחיינו בגמר בנין ביהכ"נ. ראה כף החיים סי' קנ ס"ק טו ובשו"ת חת"ס או"ח סי' נג ועוד.

ואוי"ל סברא דלא לברך, דהיות שבנין ביהכ"נ הוא כלול במצות "ועשו לי מקדש", א"כ כשמסיימים בנין ביהכ"נ ורואים שביהמ"ק עדיין חרב ולא נבנה, ה"ז גופא מעורר צער, ולכן א"א לברך שהחיינו. והוא ע"ד המבואר בלקו"ש חל"ז לגבי ברכת שהחיינו בימים אחרונים של פסח שהוא חג הגאולה העתידה, ומבאר רבינו שם עמ' 19: "אלא שא"א לברך שהחיינו על הגאולה העתידה, כי ברכת שהחיינו היא רק על שמחת לבב מדבר שישנו בפועל ובמזומן, ועדיין אנו לפני גאולה העתידה, ואדרבה הזכרת גאולה העתידה גורמת גם צער גדול, וכבר כלו כל הקיצין ועדיין לא בא, וא"כ ודאי שא"א לברך ע"ז ברכת שהחיינו", ובהע' 44 שם כ' "ע"ד א' הטעמים שאין מברכים שהחיינו על ספירת העומר, כי "אין בו זכר לשום הנאה אלא לעגמת נפש לחורבן בית מאווינו" (המאור ור"ן סוף פסחים, ועוד)" ע"כ.

ומזה נלמד דמצוה הקשורה בעצם מהותה לגאולה העתידה, א"א לברך ע"ז שהחיינו, וכמו"כ כאן בבנין ביהכ"נ שקשור במהותו למצות "ועשו לי מקדש" הרי בנינו מעורר ע"ד חסרון המצוה בשלימות והוא גופא הטעם שלא לברך ע"ז שהחיינו.

יש לברר עוד, אם הביאור בשיחה זו מוסיף הבנה בהא דעתידין בתי כנסיות שבחו"ל שיקבעו בארץ ישראל בתור חלק מהביהמ"ק (וכמבואר בקונ' בית רבינו שבבבל), דהרי בנין ביהכנ"ס הוא כלול ב"ועשו לי מקדש", וא"כ אולי יהי' נפק"מ לגבי בנין ע"י נכרים, ובביאור הלכה ריש סימן קנ כתב להחמיר בזה - עיי"ש, ואין הזמ"ג לעיין.

לקוטי שיחות

החיוב דארבעה וחמשה

הת' שלום שמחה פינסאן
שליח בישיבת תות"ל - כפ"ח

בלקו"ש חט"ז ע' 258 מביא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו פי' רש"י עה"פ "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו ומכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה": "אמר ר' יוחנן בן זכאי .. שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפו משלם ה', שה שנושאו על כתפו משלם ד' הואיל ונתבזה בו. אמר ר' מאיר .. שור שבטלו ממלאכתו משלם ה', שה שלא ביטל ממלאכתו ד'".

ומקשה ע"ז למה מביא רש"י שני הטעמים ולא מסתפק עם אחד מהם. גם מקשה למה כותב רש"י "אמר ר"מ", שמשמע שהוא לא חולק על ריב"ז, ולא כותב "ר"מ אומר", שהרי מריב"ז משמע שעיקר הקנס הוא ה', ורק שבשה הואיל ונתבזה משלם (רק) ד'. ומר"מ משמע שעיקר הקנס הוא ד', ורק שבשור שביטל ממלאכתו משלם ה'.

ומבאר, וזלה"ק: "אויב מזאל זאגן אז דער עיקר תשלומי הקנס איז חמשה, און דאס וואס ביי שה צאלט דער גנב בלויז ארבע איז עס צוליבן טעם הואיל ונתבזה בו. פאדערט זיך א הסברה: אמת טאקע אז דער גנב קומט אפ א חלק פון זיין עונש דערמיט וואס נתבזה בו, ווי קען דאס אבער פארבייטען דער סכום פון תשלומי כסף וואס דער נגנב דארף באקומען. וואס האט דער נגנב דערפון וואס דער גנב איז נתבזה בו.

"דערפאר ברענגט רש"י דער טעם וואס ר' מאיר זאגט, אז "שור שבטלו ממלאכתו כו'" וואס לויט דער הסברה קומט אויס אז די תשלומין צום נגנב באשטייט מלכתחילה ניט מער ווי ארבע..." עכ"ל. ועפי"ז מבאר שריוב"ז ור"מ אינם חולקים, אלא שריוב"ז מתייחס עם הגנב, ור"מ עם הנגנב, עיי"ש.

ולכאורה צ"ב, דזה שמקשה על ריב"ז שלהנגנב מגיע ה', ומה נהנה מזה שהגנב נתבזה בו, הוא - כמבואר בהערה 11 - "כי אף שדו"ה הוא קנס - מ"מ, לאחרי שמחייבים הגנב מטעם קנס, אמרה תורה שהקנס שייך להנגנב דוקא". דהיינו שבעצם מגיע להנגנב רק הקרן, אלא שמאחר שהגנב חייב ה' מטעם קנס, על זה אמרה תורה שהקנס הזה שייך להנגנב (וגם מביאים טעם למה שייך להנגנב, אבל זהו רק לאחרי שיש להגנב קנס שאינו תלוי בהנגנב (ראה לקו"ש ח"ז ע' 13 ובהערה 19 המובא בהערה 11 הנ"ל)). ולכן מקשה דמאחר שהקנס על הגנב הוא ה', וכתוצאה מזה שייך הכסף להנגנב, א"כ איך אומרים שהואיל ונתבזה בו, לא מקבל הנגנב הכסף השייך אליו.

וא"כ אינו מובן מה שמתרץ דאף שלהגנב הקנס הוא ה', מ"מ להנגנב רק מגיע ד' - דאיך יתכן שני הצדדים האלו, הרי אם הקנס של הגנב הוא ה' א"כ ממילא מגיע להנגנב כל הקנס, שהוא ה', ולא ד'. ומזה שאומר שלהנגנב לכתחילה הקנס הוא רק ד', משמע שלומד שיש גדר כזה שמגיע להנגנב קנס בעצם (ולא כתוצאה מזה שהגנב חייב קנס), ולכן יתכן שיהיה במדה אחרת ממה שהגנב חייב לשלם, וצ"ב מהו הגדר הזה.

והי' אפשר לומר בזה ע"פ מה שמבואר בהמשך השיחה, שריב"ז ור"מ הולכים לשיטתם בטעם "מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן", שריב"ז מדגיש הגנב, שאינו ירא מהקב"ה (אפי' יותר מבנ"א); ור"מ מדגיש הנגנב, שהגנב נותן כבוד להנגנב יותר מהקב"ה. ועפ"ז מסביר למה ריב"ז מחמיר בעצם הקנס ור"מ מקיל, דלריב"ז שמסתכל על הגנב שאין לו יר"ש לכן מחמיר בהקנס; אבל ר"מ שמסתכל על הנגנב, שהגנב נותן כבוד להנגנב - הרי זה גופא נתינת מקום להקיל בהתשלומים של הגנב להנגנב.

ועפ"ז נמצא שהא דמגיע להנגנב רק ד' אף שהגנב חייב ה' הוא מצד סברא הנ"ל.

אבל לכאורה אי"ז ביאור מספיק, שהרי מה שמגיע הקנס להנגנב הוא רק לאחרי זה שאמרה תורה שיש להגנב קנס (ובלי זה לא היינו אומרים שום הסברים שיגיע ד' או ה' להנגנב), והסברא הוא רק למה מגיע הקנס להנגנב. ומנין בא גדר כזה שמצד סברא אפשר לומר שמצד הנגנב לכתחילה הקנס הוא במדה אחרת ממה שהגנב חייב (ובפרט שסברא זאת הוא רק לתוספת ביאור מה שרש"י הביא השמות של ריב"ז ור"מ, שמזה משמע שאפי' בלי סברא זו עצם הביאור מובן).

ואוי"ל שהסבר זה הוא לא שמלכתחילה מגיע להנגנב מדה אחרת ממה שהגנב חייב, אלא שבאמת אמרה תורה ששייך להנגנב כל הקנס (ה'), אלא שבפועל במקרה כזה הוא רק מקבל חלק מזה מצד הסברא הנ"ל. ומ"ש בהשיחה שלר"מ התשלומין להנגנב הוא מלכתחילה רק ארבע, י"ל שהוא בא רק לשלול שהא דמקבל רק ד' אינו מצד זה שהי' להגנב בזיון (ולו בעצמו מגיע ה'), אלא שמלכתחילה מצד הנגנב מגיע לו ד'. אבל זהו רק מצד סברא שבפועל לא מגיע לו, אבל לא דהפי' הוא שיש כזה גדר שאפשר להסתכל על קנס משני צדדים מצד הגנב ומצד הנגנב.

אבל גם עפ"ז צ"ב, דהנה בלקו"ש ח"ג ע' 13 מביא טעם הכלי יקר ע"ז שהשלמת חומש הוא להנגזל "לפי שהיו מעותיו בטלים אצלו". ובהערה 19 (המובא בהערה 11 הנ"ל) "ואף ששיעור ביטול המעות תלוי בכמות משך הזמן שמשעת הגזילה עד שעת ההשבה .. י"ל, שעיקר טעם החיוב דחומש הוא מצד כפרה .. ולא לפי שביטל מעותיו. ורק שאחרי שמחייבים אותו מטעם כפרה, אמרה תורה שחומש זה יתן להנגזל, מצד מניעת הריוח שגרם לו". ועד"ז מסביר גם לקנס של דו"ה.

ויוצא מזה שאפי' כשמצד הסברא לא מגיע להגזלן או להנגנב כל אותו הסכום שהגנב צריך לשלם מצד כפרה או קנס, מ"מ נותנים כל הקנס להנגזל-נגנב, הואיל שהסברה הוא לא עיקר הטעם. וא"כ גם בנדו"ד אף שיש סברא שלא מגיע כל הקנס להנגנב, מ"מ מאחר שאין זה עיקר הטעם הי' צריך לשלם לו את הכל. ולמה אומרים שמגיע לו רק ד'? ויל"ע בכ"ז עוד, ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

לקוטי שיחות

"והגית בו" בלה"ק דוקא [גליון]

הרב אלחנן לשס
משגיח בישיבה

בגליון תשצ העיר הרב א.ה.ה. ממה שכתבו הריטב"א והמאירי (ברכות כג, א) דלמ"ד כל התורה בלה"ק נאמרה - משה הי' שונה להם בלה"ק, "ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון הקודש". וגם הביא מהתוס' (מגילה ג, א) שחסר בעצם היגיעה בתורה כשהלימוד אינו בלה"ק.

ולהעיר דעפ"ז יש לפרש מה שכתב הרמב"ם בפירושו למס' אבות. דנקטינן שם (התחלת פרק שלישי): והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ומפרש הרמב"ם, "שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקודש".

ולכאורה, איזה מצוה (אפי' קלה) ישנו בלמידת לשון הקודש? אלא, לפי הנ"ל אתי שפיר, דהלומד בשאר לשונות חסר אצלו (לדיעה אחת עכ"פ) בענין והגית בו יומם ולילה, ובמילא ה"ז "מצוה קלה".

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות