E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ מקץ - שבת חנוכה-ר"ח טבת - תשס"ב
נגלה
קים ליה בדרבה מיניה בכופר
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בב"ק (ד, א) אי' שיש חומרא בשור שהרג את האדם על אדם שהרג את האדם, בזה שאם שור הרג אדם חייב בעל השור לשלם כופר, משא"כ אם אדם הרג אדם פטור מן הכופר. וכתבו התוס' (ד"ה כראי) וז"ל: "הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו, האי דאין משלם את הכופר משום דקים לי' בדרבה מיני'. ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי' חזקי'. ואור"י דלאו פירכא היא כלל, דלא מיפטר משום קלבדר"מ, וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דבי' חזקי', דלקמן בפ"ב (כו, א) משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר, ומעליו פטרי לי' וכו'". עכ"ל. הרי שנחלקו הריב"א והר"י, דלהריב"א הא דאדם שהרג את הנפש פטור מכופר ה"ז מטעם קלבדר"מ, ולהר"י אי"ש לומר בזה קלבדר"מ, ופטור מצד הילפותא דעליו ולא על האדם. אבל הר"י לא ביאר בהדיא למה באמת אי"ש לומר בזה קלבדר"מ, ובמילא אין ברור במה נחלקו הר"י והריב"א.

וכמה אחרונים (מהרש"א, מהר"ם וכו') כתבו, שהר"י ס"ל שקלבדר"מ שייך רק כשחיוב המיתה וחיוב הממון הם ב' חיובים נפרדים, על ב' דברים, ובד"כ נעשה כל א' בנפרד, הנה באם יש נידון שבאו ב' החיובים (הנפרדים) בב"א, אז אמרי' קלבדר"מ. אבל אם מתחלה אמרה תורה שעל מיתת נפש חייבים בב' חיובים, מיתה וממון, אי"ש לומר שיפטור מן הממון מטעם קלבדר"מ. וכמ"ש הר"י עצמו בתוס' כאן שזה שייך בנוגע "ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה". היינו, שעשה ב' ענינים נפרדים אלא שבמקרה זה הם נעשו בב"א, אבל באם מעיקרא יש חיוב מיתה וממון על פעולה אחת שעושה, פשוט שאי"ש לומר בזה קלבדר"מ. ובזה נחלקו הריב"א והר"י: הר"י ס"ל כנ"ל, אבל הריב"א ס"ל שבאם היתה התורה אומרת בפירוש שעל רציחת נפש חייבים ממון (נוסף על המיתה), פשוט שאין לומר קלבדר"מ. אבל בנדו"ד בפועל אין כתוב כן בתורה, אלא שלמדים משור שהמית, בזה אפ"ל שסברת קלבדר"מ מספיקה להודיענו שאין ללמוד דין זה משור, וחייב רק מיתה, ופטור מממון.

ובאופן אחר כתבו שנחלקו בהיסוד שכתבו התוס' (פסחים כט, א ד"ה מאן; כתובות ל, ב ד"ה זר) שבחיוב תשלומי כפרה לא אמרי' קלבדר"מ. ובזה הוא שנחלקו: שהר"י מסכים עם כלל זה, ולכן בנוגע לכופר שהוה כפרה (כדאי' לקמן מ, א) אי"ש לומר קלבדר"מ, משא"כ הריב"א חולק על כלל זה, ולכן מתאים לומר בנדו"ד קלבדר"מ.

ויש להוסיף שבאמת י"ל שגם הריב"א מודה לכלל זה, מ"מ מחלק הוא בין הכפרה שבכופר לגבי שאר כפרות, ובהקדים דוגמא מענין שונה לגמרי, והוא מ"ש בלקו"ש (חי"ד עמ' 116) בביאור פלוגתת הפוסקים אם מועלת מחילה בריבית. וז"ל:

דעת הגאונים (הובא ברמב"ם הל' מלוה ולוה פ"ד הי"ג. וברא"ש וחידושי הריטב"א החדשים (הובא בשיטמ"ק) לב"מ שם), שגם אם המלוה כבר גבה את הריבית, אין מחילת הלוה מועלת לפטור את המלוה מלהחזירה ללוה. והטעם לזה: "כל ריבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו, לפיכך אין המחילה מועלת בריבית". אבל דעת הרא"ש (ב"מ שם. וכ"ה דעת הרמב"ם (לפי פי' המ"מ והריטבא הנ"ל) שם), (וכן נפסקה ההלכה בטור ושו"ע (יו"ד סי' קס ס"ה. וכ"ה בשו"ע אדה"ז הל' ריבית ס"ה)), שאין מחילה מועלת להתיר את לקיחת הריבית מעיקרא (כי כל ריבית שבעולם מחילה היא והתורה אסרה מחילה זו). אבל "אם (כבר) לקח ממנו ריבית וצריך להחזירה לו, מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל" (ל' הטושו"ע שם). והנה טעמם של הגאונים שאין מחילה מועלת כלל בריבית גם לאחרי שנתנה הלוה מדעתי' להמלוה.

[אף שחידוש זה, ש"התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו" הוא לכאורה, רק בנדון מחילת הלוה והסכמתו לתת את הריבית, אבל לאחרי נתינת הריבית, לא מצינו שהתורה אסרה המחילה]

מבאר הריטב"א (ב"מ שם) וז"ל: "תביעת ריבית לא הויא כשאר תביעות בגזל ואונאה וכיוצא בהן דאית לי' על חברי' שעבוד ממון, אלא חיוב הוא שחייב הכתוב להחזיר איסור שבלע . . דחיובא דרמא עלי' רחמנא הוא, וכענין חוב למ"ד פריעת בע"ח מצוה ושעבודא לאו דאורייתא, אלא דהתם איכא דין ממון לחבירו ומהניא מחילה, אבל הכא לשמים הוא חייב, וכיון שכן, לא תועיל לו מחילת חבירו".

והיינו, שכוונת הגאונים בההוכחה ש"כל ריבית שבעולם מחילה כו'", היא: מכיון ש"כל ריבית שבעולם מחילה היא" אלא ש"התורה לא מחלה ואסרה", הרי מזה מוכח שהאיסור דלקיחת ריבית וחיוב החזרתה אינו בגדר דין ממון שהוא חייב לחבירו (מאחר שהלה מחל את הריבית), אלא שהוא ענין ואיסור שהתורה הטילה על המלוה בגדר מצוה וחיוב לשמים (ובחיוב החזרתו ללוה הוא משועבד לגבוה) - ולכן "אין המחילה מועלת בריבית" גם אחרי שקבלה המלוה, כי אינו יוצא ידי חובתו לשמים עד שיחזיר את ה"איסור שבלע".

והנה עפי"ז צ"ל דסברתו של הרא"ש (והטור והשו"ע) דמהני מחילה בריבית (לאחרי שבא לידי המלוה):

ע"ה שחיוב החזרת הריבית הוא חיובא דרמא רחמנא עלי', ואינו מטעם שעבוד ממון (כמו שהוכיח הריטב"א שם). בכ"ז, חיוב זה שחייבתו התורה אין זה ד"לשמים הוא חייב", אלא "דרמא רחמנא חיובא עלי'" להחזיר את הממון שחיסר את חבירו שלא כדין, והיינו שנתחייב (מצד מצוה זו) בחיוב לחבירו, וע"ז מהני מחילה.

וכמבואר בדברי הריטב"א הנ"ל (לשיטת הגאונים), שענין החזרת הריבית מפאת "חיובא דרמא רחמנא עלי'" (ולא מטעם שעבוד ממון) ה"ה "כענין פריעת בע"ח מצוה", אלא שהריטב"א חילק (לדעת הגאונים) בין פריעת בע"ח להחזרת ריבית, דבפריעת בע"ח "איכא דין ממון לחבירו ומהניא מחילה אבל הכא לשמים הוא חייב", ושיטת הרא"ש היא שגם ענינה של מצות החזרת ריבית הוא שחייבתו התורה להחזיר את הממון שחיסר את חבירו, ואינו בגדר "חיוב לשמים". עכ"ל, ועיי"ש גם בההערות.

שמכ"ז נמצא, שישנו מציאות של חיוב ממון ש"לשמים הוא חייב", ואעפ"כ "נתחייב (מצד מצוה זו) בחיוב לחבירו". היינו שגדר החיוב לשמים הוא התשלומין לחבירו, (אלא שבגדר ריבית נחלקו הגאונים והרא"ש).

[ויש להביא עוד דוגמא לזה גם מענין שונה לגמרי - מלקו"ש (חי"ט פ' עקב (ה)) שמבאר שבמצות מזוזה, אם מקיימה בשביל השמירה שבזה, אי"ז קיום מצוה שלא לשמה, כ"א לשמה. כי זהו תוכן המצוה "לשימור עביד" (לשון התוד"ה טלית מנחות מד, א), היינו שגדר מצוות מזוזה הוא לקבוע על הפתח דבר המשמר.

- משל למה"ד, באם הי' מצוה לקבוע בהדלת מנעול חזק למנוע כניסת גנבים, פשוט שאם יקבע המנעל בכוונה לשמור הבית מגנבים, ה"ז קיום המצוה לשמה, כי זהו גדר במצוה. -

הרי גם בזה רואים שאף שזהו מצוה לה', מ"מ גדר המצוה הוא דבר שבגשמיות].

עד"ז י"ל בנוגע כופר שאפ"ל, בזה ב' אופנים: (א) זהו כל ענינו – כפרה, חיוב לשמים, ואין בזה גדר תשלומין על הנזק שנעשה. (ב) אף שזה חיוב לשמים - כפרה, מ"מ גדר ותוכן הכפרה הוא מה שמשלם לחבירו על הנזק (כמו בריבית לדעת הרא"ש), כי סו"ס נהרג אדם, ויש בזה נזק, ואמרה תורה שמתכפר ע"י תשלום להניזק (ליורשו).

וי"ל שבזה נחלקו הריב"א והר"י: כו"ע ס"ל כשיטת התוס' הנ"ל שבכפרה לא אומרים קלבדר"מ, אלא שהריב"א ס"ל שבנדו"ד אי"ז כפרה רגילה, כ"א כפרה כזו שתוכנה וגדרה הוא תשלומין להניזק. ולכן מתאים לומר בזה קלבדר"מ. והר"י ס"ל שכופר הו"ע כפרה גרידא, ככל כפרות, ולכן אין מתאים לומר בזה קלבדר"מ.

נגלה
בענין לא מכליא קרנא
הרב יוסף יצחק קלמנסון
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, ניו הייווען

א. ב"ק דף ג' ע"א: "סד"א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא", וברש"י שם בד"ה אידי ואידי "ושילח וביער תרוייהו אשן, ושילח אתא לחייבי' היכא דלא כליא קרנא, דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה, וביער היינו היכא דמכליא קרנא, דמשמע וביער שמבער לגמרי...". יעויי"ש.

והנראה מבואר בדברי רש"י דבאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח וכו' אינו מתחייב עבור עצם הערוגה שאכלה כיון דסופו לחזור ולצמוח, וכל החיוב בזה הוא רק על הפחת שלא יהי' כתחלה, וזה חשיב לא מכליא קרנא.

והדברים צ"ב, דמ"ט לא חשיב היזק הך פחת כמכליא קרנא, דהך חלק שאינו חוזר וצומח כתחלה הוי' מכליא קרנא, וכבר העיר בזה הגר"ח ז"ל והובא באהל ישעי' ע' תע"ח, יעויי"ש. וצ"ב.

והנראה לומר בביאור דברי רש"י, דמש"כ אבל לא כתחלה, אין כונתו ב"כמות" דיצמח פחות מכתחלה, דבזה בודאי הך מקצת דלא יצמח כתחלה חשיב מכליא קרנא, אלא כונתו דלא יצמח כתחלה ב"איכות", היינו שלא יהי' טוב כתחלה, וזה חשיב לא מכליא קרנא כיון דגוף הקרן לא מכליא דיחזור ויצמח, אלא דיהי' כאן היזק קצת בשוויו דלא יהי' שווה כתחלה, וזה מקרי לא מכליא קרנא, דיסוד הסברא דנימא דלא מיחייב אלא במכ"ק, הוא, דנימא דחיובא דמזיק הוא על כליון החפץ דצריך להשלימו, אבל היכא דלא נכלה החפץ ליכא חיובא, אעפ"י שהי' כאן הפסד להבעלים.

דלכן ס"ד דביחזור ויצמח וכו' לא מיחייב, כיון דעצם החפצא לא מכליא ורק דאיכא כאן מקצת הפסד להבעלים בהשווי, וע"ז לא מיחייב. ולזה מסקינן דמזיק אינו רק על כליון החפצא אלא על ההיזק שעשה להבעלים1.

וזה נראה ג"כ הביאור לפי שיטת התוס' דפירשו הא דלא מכ"ק שטינפה פירות להנאתה, דהיינו דלא נכלה מגוף הפירות רק דניטנפו והופחתו משו"ז בשוויותם, דזה מקרי לא מכ"ק, כנ"ל.

וז"ל התוס' הר"פ בד"ה הא דלא מכ"ק "...כגון שטנפה פירות להנאתה שעדיין הם ראויים קצת ולא כלה הקרן כלל שעדיין הכל קיים", והן הן הדברים דלא מכ"ק מקרי היכא דגוף הקרן לא כלה כלל אלא שהופחת קצת משוויותו[1] [דאילו הופחת משוויותו לגמרי הי' מקרי מכ"ק כיון דלא שווה כלל ועומד לזריקה, אבל היכא דעדיין שווה ולא כלה הקרן כלל, - דאילו כלה מקצתו הי' חשיב מכ"ק הך מקצת - מקרי לא מכ"ק], וכנ"ל.

ב. ויעויין בתוס' ד"ה הא דלא מכליא קרנא דכתבו "פ"ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור" יעויי"ש, והיינו דהתוס' מקשינן על רש"י דבכה"ג דאכלה שחת חשיבא מכ"ק כיון דגם הבעלים היו יכולים לקצור השחת, דהשחת חשיבא כתבואה נפרדת ממה שעתיד לצמוח, דהו"ל כשדה העושה ב' תבואות ואכלה הבהמה תבואה אחת, דאטו נימא דחשיבא לא מכ"ק כיון דהשדה תוציא עוה"פ תבואה, והרי כל תבואה חשיבא לפירות בפ"ע וצ"ל חייב על אכילת השחת דהו"ל מכ"ק להך פירות.

ויעויין בגליון אלפס שכתב ליישב דברי רש"י דמשו"ה כתב אבל לא כתחלה, דלכן א"א לחייבו למזיק אשחת שהי' בעל השדה קוצרה, כיון שהוא לא הי' קוצרה שלא יקלקל התבואה, ואינו חייב רק ע"ז שהשחית וקלקל התבואה שלא תהי' טובה כ"כ, וזה הוי לא מכ"ק יעויי"ש.

ג. ונראה לומר בזה ע"פ דקדוק שינוי דברי רש"י שהביאו התוס' ממה שהוא בדברי רש"י שלפנינו, דהתוס' הביאו פ"ה שחת שעתיד לצמוח וכו', דמיירי בתבואה שאכלה הבהמה כשהי' שחת, דבזה חשיבא השחת לפירות בפ"ע, דכך הוא הדרך דמתחלה קוצרין השחת ואח"כ צומח התבואה, דהשחת והתבואה חשיבי לב' פירות דלכן הקשו התוס' שפיר דהו"ל מכ"ק על השחת דגם הבעלים היו יכולין לקוצרו וכנ"ל.

אכן בדברי רש"י שלפנינו כתוב "כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה" דלא מיירי בתבואה דאכלה כשהי' שחת, אלא בערוגה של ירקות, דבירקות אינו עומד לצמוח פעמיים, דכשאוכלין מקצת מהירקות אף דיחזור ויצמח אח"כ לא יהי' כתחלה, דלכן בירקות חשיבא כשדה העושה פירות פ"א [דעומד להצמיח הירקות פ"א], אלא דאם אכלו מהירקות קודם שיגמרו יחזרו לצמוח, אבל מ"מ לא חשיבא משו"ז כב' פירות כיון דאינו עומד לקצור מהירקות קודם, דלא יהי' כתחלה, דלכן חשיבא הפירות בזה רק פ"א, ובזה אמרינן דכשאכלה מהירקות לא חשיבא מכ"ק כיון דסופו לחזור ולצמוח, היינו דאותן הירקות סופן לחזור וכו', דיש כאן רק ירקות דפ"א, ולכן חשיבא כלא מכ"ק. והתוס' דהקשו בזה על רש"י הוא משום דהביאו מפ"ה דמיירי בתבואה ושחת וכו', דבזה עומד בתחלה לקוצרה לשחת וכו' דלכן חשיבא כב' תבואות, וממילא דחשיבא אכילת השחת למכ"ק דמה דיצמח אח"כ התבואה הוא תבואה נפרדת דהו"ל כב' תבואות, וכנ"ל.

ד. והנה יעויין בחי' הרשב"א שהביא מפירש"י שחת שעתיד לצמוח ולא כתב אבל לא כתחלה [וכ"ה בנמוק"י ובמאירי], וכפה"נ לא גרסי כן ברש"י, ומפרשי בדברי רש"י דההיזק כאן חשיב השחת שאכלה, אלא דזה מקרי לא מכ"ק כיון דעתיד לצמוח, והיינו דאי"כ היזק וכליון הקרנא כיון דעתיד לצמוח, אבל מ"מ יש כאן היזק והפסד להבעלים שהרי הם יכולים לקוצרו, ולכן חשיב היזק דלא מכ"ק [וכמוש"נ לעיל דהחידוש הוא דחייב לא רק על כליון הקרנא אלא גם על הפסד הבעלים], אלא דקשה דלמה לא חשיבא השחת שאכלה מכ"ק דהו"ל כפירות נפרדים, וכמו שהקשו התוס'.

ויעויין בחי' הרשב"א שם דהביא קושיית התוס' וכתב "על כן נראה לי כדברי הרב ז"ל דשחת לא מכליא קרנא כל שזרעה לתבואה, ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמותיהן בשדותיהן כדי לאכול השחת ואח"כ תצמח התבואה ותצלח יותר, מ"מ אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו" וכו' יעויי"ש ברשב"א.

ונראה ביאור דבריו לכאורה, דהרשב"א מתרץ דלא מיירי כאן בשדה העומדת מתחלה לקוצרה שחת וכו' [דבזה חשיבי השחת כפירות בפ"ע, והו"ל ההיזק להשחת היזק דמכ"ק וכנ"ל], אלא בשדה שזרעה לתבואה, דבזה חשיבי הפירות רק התבואה דמש"ה הוא דזרעה, וקצירת השחת אינה משום לתא דפירות השחת אלא כדי שעי"ז תצמח ותצלח התבואה אח"כ יותר, דלכן לא חשיבי כפירות אלא חשיבי כאן הפירות רק התבואה, וכשאכלה הבהמה השחת לא חשיבא היזק דמכ"ק, כיון דהפירות כאן חשיבא התבואה, ובהו לא הי' נזק דאדרבה יחזרו ויצמחו יותר, אלא דמ"מ חשיבא כאן נזק להבעלים דהי' להם הפסד דהרי היו יכולים לשלוח בהמתם, וזה חשיב נזק דלא מכ"ק, דגוף השחת שאכלה וכילתא לא חשיבא נזק להתבואה, דזהו עיקר הפירות כאן, והם אדרבה יצמחו יותר, [והשחת מצ"ע לא חשיבא כאן כפירות בפ"ע כיון דאין זורעין אותה להשחת אלא להתבואה דזה חשיבא להפירות] וכנ"ל, אלא דיש כאן הפסד בעלמא להבעלים, וזהו החידוש דחייב משום מזיק לא רק על כליון הקרנא אלא גם על הפסד להבעלים וע"ד שביארנו בפירש"י והתוס' כנ"ל.

והיינו דאילו הי' חיוב המזיק רק על כליון הקרנא לא הי' מתחייב בכה"ג על הפסד השחת להבעלים, דאי"כ כליון הקרנא, דהקרנא חשיבא כאן התבואה ובזה לא הי' כליון כנ"ל, אלא דיש כאן הפסד להבעלים דהיו דיכולים להאכיל לבהמתם, וזה חשיב היזק והפסד דלא מכליא קרנא, וזהו מש"כ הרשב"א "מ"מ אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו" וכו' היינו דהנזק בזה להבעלים הוא משום ההפסד שהיו יכולים לשלוח בהמתן וכו' דזה חייב לשלם משום "נזקו" דהי' כאן היזק להבעלים, וזה מקרי לא מכ"ק, וכנ"ל [והיכא דמשלם כל מה דהבהמה מגרעת מהפירות קריא מכליא קרנא, היינו היכא דאכלה מהפירות דההיזק בזה הי' להפירות חשיבא מכ"ק, דמה שאכלה וגרעה מהפירות חשיבא מכ"ק, משא"כ בנדון דזרעוה לתבואה ואכלה השחת דלא הי' ההיזק להפירות, דהתבואה אדרבה תגדל יותר, וכל ההיזק הוי רק לנזקו דהבעלים זה מקרי לא מכ"ק וכנ"ל].

ה. והנה ראיתי באהל ישעי' ע' תע"ח מובא משם הגר"ח דכתב בביאור דברי הרשב"א, דהרשב"א לומד דלא מכליא קרנא הוא דבר שהבעלים בעצמו יעשו שיצמחו יותר, ואין לו שם מזיק לולי חידוש התורה, וכתב שם דיש שאלה באחד שהי' לו ב' תמונות דשוה כ"א ת"ק מנה ושרף א' מהן והשני שוה עכשיו אלף מנה אי חייב, אם רואים נזק החפץ או היזק הדמים, והנה מהרשב"א הנ"ל חזינן דס"ל דאף אם ירויח יותר ע"י ההיזק וגם הבעלים בעצמם היו עושים כן, מ"מ גילתה התורה דחייב לשלם, וזהו הפשט דלא מכ"ק שהבעלים בעצמם עושים ומרויחים בזה המעשה יעויי"ש.

וכפה"נ מפרש הגר"ח בדברי הרשב"א באו"א ממש"נ, והוא דבכה"ג שזרעה לתבואה וכו' לא חשיבא אכילת השחת היזק והפסד להבעלים כיון דנוח להם בזה דהם בעצמן היו שולחין בהמתן וכו', וזה נקרא לא מכ"ק דאין היזק להבעלים, והחידוש הוא דמ"מ חייב לשלם נזקו היינו השחת, והיינו דהס"ד דיפטר בזה הוא משום דהיינו אומרים דחיוב מזיק הוא משום היזק הדמים להבעלים, דלכן בכה"ג דהם בעצמן היו עושים כן לא חשיב היזק להבעלים דאדרבה ירויחו עי"ז יותר דיצמח התבואה יותר, וקמ"ל דמ"מ חייב לשלם עבור השחת דחיוב המזיק אינו על היזק הבעלים דוקא אלא על כליון החפץ דלכן גם בכה"ג חייב על כליון השחת, וזהו דהביא הגר"ח לפשוט מזה להשאלה בב' תמונות וכו' דחייב לשלם על כליון התמונה ששרף אעפ"י דלא הי' בזה היזק והפסד להבעלים וכנ"ל[2].

והנה פי' זה בדברי הרשב"א צע"ק דלכאורה למה לא יחשב הפסד להבעלים כיון דהם היו יכולים לשלוח בהמתן ולהרויח אכילת השחת, וגם צ"ב איך מתיישב זה בלישנא דמכ"ק ולא מכ"ק, דלדברי הגר"ח היכא דאין הפסד להבעלים ויש כליון השחת מקרי לא מכ"ק, ועכ"פ לדברי הגר"ח הוי הביאור בדברי הרשב"א להיפוך ממש"נ, דלדברינו חשיבא בכה"ג שזרעה לתבואה וכו' ההפסד להבעלים בלא כליון הקרנא, והוי החידוש דמזיק מתחייב לא רק משום כליון הקרנא אלא משום הפסד להבעלים [ולפי"ז הוי החידוש לשיטת הרשב"א כמו"ש לשיטת התוס' כנ"ל], ולדברי הגר"ח הוי החידוש להרשב"א להיפוך דאין החיוב דמזיק רק משום הפסד להבעלים אלא משום כליון החפץ [ולפי"ז הוי החידוש להרשב"א להיפוך מלשיטת התוס']. וכמוש"נ.


1) וראה מש"כ בזה בקור"ש ב"ק ח"א סי' ל' או"ק ו' ובסי' ל"ג או"ק ה' בגדר חיוב המזיק אי הוא על השלמת החפץ או על הפסד השוויית להבעלים יעויי"ש, [ושו"ר בספר רשימות שיעורים על מסכת ב"ק להריד"ס שי"ל לאחרונה שכתב שם לבאר ג"כ הסברא שלא להתחייב בלא מכ"ק משום דחיוב המזיק הוא רק להשלים החפץ יעויי"ש].

2) וכן מתבאר ג"כ במאירי לדף ג' דכתב שם "…ושאין שם כלוי הקרן חייב אפי' נשכה [ככר בפי' ונפל מפי'] ולא חסר כלל אלא שנתלכלך חייבת מדין שן" יעויי"ש.

3) וכן כתב ברשימות שיעורים להגריד"ס לבאר בדברי הרשב"א כמו"ש הגר"ח וכתב ג"כ לפשוט מזה השאלה בב' תמונות וכו'. יעויי"ש.

נגלה
מוסר ומפגל לשיטת רש"י
הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג
ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

בגמ' כריתות (ב, ב) הובאו דברי הגמ' שלנו (ב"ק ה, א): דתנא במתניתין תנא מניינא (ארבעה) לאפוקי האבות דרבי אושעיא, ור"א תנא מניינא לאפוקי האבות דר"ח, ור"ח תנא מניינא לאפוקי מוסר ומפגל.

וברש"י שם מבואר דהא דר"ח לא תנא מוסר ומפגל אין הפירוש דיש להם אותו דין כשאר האבות נזיקין, ורק שלא איירי בהם, אלא דהפירוש הוא שדינם שונה: "אינו משלם ממיטב, דהאי היזקא דיבורא בעלמא היא, והיזק שאינו ניכר נינהו".

וידועים הדיוקים בדברי רש"י אלו:

א) מה הכריח רש"י לומר דהא דר"ח לא תני מוסר ומפגל, הוא משום שדינם שונה משאר הנזיקין; הרי כשהמשנה לא תני אבות דר"א, וכשר"א לא תני אבות דר"ח, הרי הפירוש הוא (לכו"ע) רק דלא איירי בהו, אבל לא שדינם שונה, וא"כ מדוע לא נפרש עד"ז הא דר"ח לא תני מוסר ומפגל? (ואכן עיין בתור"פ בסוגיין, שמחמת סברא זו מפרש דלא כרש"י, אלא שכן שווין בדינם לשאר האבות, ורק שר"ח לא איירי בהו)!

ב) זש"כ רש"י שטעם הפטור מתשלום "מיטב" במפגל הוה משום דהאי הזיקא דיבורא בעלמא היא"; הרי בגמ' דילן מבואר תחילה שהטעם שר"ח לא תני מפגל הוא משום דבקדשים לא קמיירי, ורק אח"כ בקשר למוסר הובא האי סברא דדיבורא בעלמא הוא, וא"כ מה הכריח רש"י לשנות מפשטות דברי הגמ' ולומר שהסברא דדיבורא קאי גם על מפגל?

ג) זה שרש"י מוסיף ד"היזק שאינו ניכר נינהו", אינו מובן לכאו'; דהרי ר"ח כן תני הזיקות שאינם ניכרים (מטמא, מדמע ומנסך), ובגמ' דילן מבואר דזה א"ש בין למ"ד דשמיה היזק ובין למ"ד דלא שמיה היזק, והרי גם הם נכללים בהאבות דמשלמים ממיטב. וא"כ סברא זו אינה מבארת מדוע לא תני ר"ח מזיקין אלו, וגם מדוע אין מזיקין אלו משלמים ממיטב?

ד) בגוף הענין שרש"י אומר ד"היזק שאינו ניכר נינהו", צ"ב, דבשלמא מפגל מובן מדוע הוא כן, אבל "מוסר", מדוע נחשב להיזק שא"נ? ה"ה גורם להפסד ממון באופן ניכר מאוד?

והנראה לומר בכ"ז, דלרש"י הי' קשה מדוע באמת לא תני ר"ח מוסר ומפגל, דאע"פ שהגמ' ביארה דבקדשים לא קמיירי ובדיבורא לא קמיירי, מ"מ זה גופא הי' קשה לו, דהרי ר"ח תני כל מיני ופרטי מזיקים (כמבואר בהמשך הגמ': אתא לידיה באיסורה, ובהתירא; קנסא; מינכרא ולא מינכרא וכו'). וא"כ מדוע באמת לא איירי בהני!?

ומחמת קושיא זו פירש, דזה שר"ח לא תני אבות אלו הוא מחמת שלא הי' יכול למנותם, משום דהוו מזיקים קלושים עד שאינם משלמים מיטב. ועפ"ז מובן מדוע הוכרח רש"י לפרש שעיקר הסיבה (גם במפגל) הוא משום האי טעמא דדיבורא בעלמא, דטעם זה מורה על חיסרון בחומרת המזיק, משא"כ הטעם ד"קדשים" אינו מורה על שום חסרון בחומרת המזיק כמובן (ולכן פירש שזה היתה רק הו"א. או בדרך קושיא; "בשלמא מפגל . . קדשים . . אבל מוסר מאי איכא למימר").

אלא דעדיין אין זה מספיק: דהרי גם היזק שאינו ניכר הוי חיסרון במעשה ההיזק (ועד"ז הזיקא דממילא), ומ"מ כן נחשב לא' מהאבות, וכן משלם ממיטב, וא"כ מדוע חיסרון זו "דדיבורא" מפקיעו מהאבות וממיטב?

ולכן מפרש רש"י דהחיסרון ד"דיבורא", הוא, מחמת היותו עומק חדש וגדר מיוחד בהיזק שאינו ניכר. פירוש הדברים: היזק שא"נ בכלל, פירושו, דהנפעל של ההיזק אינו ניכר (דאחר שעשה המעשה לא ניכרת פעולתו בחפץ), אבל ה"מעשה מזיק" כן הי' מעשה ניכר (מטמא מדמע ומנסך וכיו"ב); שונה הדבר אצל דיבור, דלא רק שע"י דיבור אין שום פעולה ניכרת אחר שדיבר (מחמת הדיבור), אלא דיתירה מזו, דגם פעולת הדיבור עצמה אינה מעשה חשוב וניכר (וכידוע, דאע"פ דעקימת שפתיו הוי מעשה, מ"מ הר"ז נחשב מעשה קלוש).

וזהו ביאור דברי רש"י ד"דיבורא" הוה היזק שא"נ- דפירושו היזק שא"נ חדש, שלא רק שחסר ההיכר בהנפעל, אלא גם בהפעולה. ומזיק קלוש כזה אכן נפקע גם מהשם "אב", וגם מתשלומי "מיטב".

ולפ"ז מתורץ גם מה שהוקשה איך מחשיב מוסר להיזק שא"נ - דלדברינו הרי הפירוש הוא, דהדיבור הוה אינו ניכר, גם בהדיבור עצמו, וגם אחר הדיבור, שאין ניכר ההיזק שנעשה על ידו (היינו ע"י הדיבור עצמו).

נגלה
וכולהו כי שדית בור בינייהו
הרב משה מאיר שמואל גלוכאווסקי
תושב השכונה

בב"ק (ה, ב): "אמר רבא - וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן, משום דאיכא למפרך מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן, ולמ"ד אדרבא קרן עדיפא שכוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא, אלא למאי הלכתא כתבינהו רחמנא להלכותיהן, קרן לחלק בין תמה למועדת...". ובתוס' שם ד"ה שכן מועדין וכו' "אין לפרש שמשלמין נזק שלם דא"כ קרן נמי אתיא כיון דלא כתיב, אלא מפרש ר"ת דמועדין מתחילתן היינו שדרכן להזיק משא"כ בקרן - דסתם שוורים בחזקת שימור קיימי למ"ד פלגא דניזקא קנסא, ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא היינו למ"ד דפלגא ניזקא ממונא שדרכו להזיק ולא קיימי בחזקת שימור, ולא כמו שפירש הקונטרס דלא איתפרש היכא".

ולכאורה צריך ביאור בשיטת רש"י:

א) מלשון הגמרא שכן מועדין מתחלתן משמע בפשטות, דהיינו שמשלמין נזק שלם, כמו שמשמע מתוס' הנ"ל, רק שתוס' דוחה זאת מטעם שמזכיר, וא"כ מובן דרש"י שאינו מפרש כלום צ"ל שמפרש כפשוטו, וא"כ קשה ע"ז קושית התוס'?

ב) בד"ה ולמ"ד וכו' כותב רש"י: "לא איתפרש היכא". ומציין הגר"א שהוא בדף הקודם, וכוונתו כמו שמפרשים האחרונים (נחלת דוד ובית אהרן), שבדף ד ע"א איתא "ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק כראי הקרן שכוונתו להזיק, ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש", שמזה משמע שאף שיש להקשות "מה לשן שכן מועדת מתחילתה משא"כ קרן" (איך שיהי' הפירוש ד"שכן מועדת מתחילתה") אעפ"כ אין זה קושיא, כי קרן עדיפא שהוא כוונתו להזיק והיינו דעדיפות הקרן היא גם על שן שמועדת מתחילתה, וא"כ יש מ"ד שקרן עדיפא - ולמה כותב רש"י לא איתפריש היכא?

על קושיא הב' מתרץ הבית אהרן: דרש"י לא ניחא לי' בזה. כי מה שאומר התם קרן עדיפא, היינו לאפוקי מלישנא קמא דרב יהודה דאמר התם - דסברא דכוונתו להזיק קולא היא וגורמת הפטור, ופריך על זה ולאו ק"ו הוא, דפשיטא דכוונתו להזיק חומרא היא וגורמת החיוב, ועל זה קאי לישנא בתרא ואומר ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש. ולפ"ז לא מוכח מהתם אלא זה שכוונתו להזיק לא הוי קולא שגורמת הפטור, אבל שיהי' לה עדיפות נגד שאר אבות, ולדחות החומרא דיש בכולהו; מה שהם מועדין מתחילתן זה לא מוכח אפילו ללישנא בתרא (דיש להקשות עדיין מה לכולן שכן מועדין מתחילתן, דהוא קושיא אלימתא).

ומובן שזהו תי' דחוק שהרי מפשט הגמרא שם "ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש" משמע לא כ"ש - וחייב (ולא רק שכוונתו להזיק הוא גורם לחומרא).

ועל קושיא הא' בפירוש רש"י מתרץ המהר"ם שי"ף, שי"ל שרבא קאי אמתניתין, וכולהו (כל הני דמתניתין) כי שדית בור בינייהו, (ובמשנה איירי במועד כדאיתא בגמרא "וכי שור דרכו להזיק - במועד" [וקרן תם כתיבא]) אתיא כולהו במה הצד. ועפ"ז תובן הפירכא "מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן משא"כ קרן", ואין להקשות קושיית התוס' דקרן נמי אתיא דהא מיירי שקרן תם כתיבא, ולמ"ד קרן עדיפא דכיון דאייעד אורחיה הוא וגם כוונתו להזיק אפילו קרן נמי אתיא.

אבל ע"ז מקשה המהר"ם שי"ף שא"כ מהו הפירוש בדברי הגמרא בסוף ענין זה "קרן לחלק בין תמה למועדת", והא תם כתיבא כבר וקרן מועדת אתי מבינייהו וא"כ מה זה לחלק בין תמה למועדת.

אך בשיטה מקובצת יש תירוץ על זה (רבינו ישעי') שיש לפרש הגמרא דלא הוה ידעינן בכמה היא מועדת, ומשו"ז כתיב מועדת "לחלק בין תמה למועדת", היינו איך לחלק בכמה.

ועכשיו יש לתרץ קושיית הגר"א על רש"י: הרי נת"ל דרבא קאי אמתניתין שמיירי במועדת (כמבואר בגמרא ד ע"א בסוף העמוד), ולכן מקשים מה לכולהו שכן מועדין מתחילתן משא"כ קרן שאינו כן (דהא תם כתיבא), משא"כ בגמרא שם בתחילת העמוד ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש. התם עדיין לא נחית לחלק בין קרן לקרן ולהסביר במה מיירי מתניתין (רק במועד), רק מיירי שם בשם קרן בכלל, דאומרים לא הרי המבעה כהרי השור, ומפרשים ששור הוא קרן, וממילא מקשים ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב, קרן שכוונתו להזיק לא כ"ש.

ושם אין להקשות ומה לשן שכן מועדת מתחילתה - דקרן נמי אתיא, וכמו שמסביר התוס' הנ"ל ה ע"ב. וא"כ אין מכאן ראי' כלל שקרן עדיפא דכוונתו להזיק, ודוחה החומרא "שכן מועדין מתחילתן". כי כאן אין להקשות קושיא זו כלל, משא"כ בדף ה ע"ב שיש להקשות - כי תם כתיבא, א"כ מנין לנו שקרן עדיפא שכוונתו להזיק ודוחה פירכת שכן מועדין מתחילתן.

אמנם ראיתי בספר שעורי הרה"ג י.מ. שורקן שמקשה על התוס' ו ע"ב ד"ה שור רעהו כו' ששם איתא (בהמשכו - בדף ז' ע"א) "...וא"ת היכי ילפינן שן מכולהו (שכל המזיקים פטורים בהקדש) מה לשן שיש הנאה להזיקה וי"ל דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק ע"י שילוח בעירה", ע"כ.

ולכאורה קשה ע"ז דבדף ד' ע"א מסבירה הגמרא למ"ד מבעה זה אדם "לא ראי השור שמשלם את הכופר, כראי האדם שאין משלם את הכופר. ולא ראי האדם שחייב בארבעה דברים, כראי השור שאין בו ארבעה דברים", ע"כ.

ואם איתא כדברי התוס', הו"ל להגמרא למימר בפשטות דלא ראי האדם שמזיק בידיים כראי השור שהוא ממונו, וגם אינו מובן מה זה "לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי האדם שאין משלם את הכופר" והא אעפ"כ אדם הוא מזיק בידיים, וזהו סברא יותר חזקה לחייבו, וכנ"ל בדברי התוס' (לגבי שן), והוא באמת קושיא אלימתא.

ומתרץ שהגמרא ד ע"א מפרשת (בסוף העמוד) שמשנתינו מיירי באדם ישן, דאדם ער אין דרכו להזיק, וא"כ כוונת הגמרא דלעיל לא הרי השור כהרי המבעה וכו', מיירי באדם ישן, ובאדם ישן חייב משום פשיעתו, והוה דומה לשאר המזיקים.

ולפ"ז צ"ל דמה שהגמרא אומרת שאדם חייב בארבעה דברים כוונתה ד' דברים בלי בושת (שישן שבייש פטור כדאיתא בגמ' ב"ק פ"ו ע"ב וברמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק א' הלכה י') משא"כ שור חייב רק באחת מהן.

ולפי דבריו שהגמרא בתחלת העמוד כבר מיירי לפי המסקנא בסוף העמוד קשה לכאורה על מה שכתבתי בשיטת רש"י (שבתחילת העמוד לא ידענו עדיין מחילוק תם ומועד)?

אמנם [נוסף ע"ז שעל רש"י גופא אין זה קושיא כי בגמרא ד ע"א שם כותב רש"י בד"ה ומאי לא הרי אדם החובל בחבירו חייב בארבעה דברים צער ריפוי שבת ובושת אבל נזק לא קא חשיב דשור נמי נזק משלם... וממילא רש"י מפרש הגמרא באדם שהוא ער דלא כבספר הנ"ל (וקושיית התוס' יתרץ באופן אחר)], אי"ז דומה לעניינינו, כי שם (בהצריכותא דשור ואדם) מוכרחת הגמרא כבר בהקס"ד לאסיק אדעתא דמיירי בישן, דאי לאו הכי אינו מובן כלל מהי ההשוואה דשור ואדם, והרי אדם מזיק בידיים כנ"ל. משא"כ בנדו"ד לאו הכרח הוא, דעדיין אין עוסקים בהחילוק דתם ומועד, ורק במעלת הקרן על השן והשן על הקרן, ותו לא מידי.

ובאמת בעיקר דבריו צ"ע דהא הרמב"ם פוסק בהלכות חובל ומזיק פרק א' הלכה ט"ו שישן חייב בנזק ופטור מארבעה דברים (ומציין המגיד משנה לדף כז ע"א, אבל בגמרא שם אינו מפורש אם ישן חייב בד' דברים אם לאו) וא"כ מה זה שפירש שישן פטור רק מבושת?

בנימוקי יוסף שם כותב, שהישן בראש הגג ולא נפל מחמת הרוח, אלא שנתהפך אגב שנתו ונפל, דחייב בכל, חוץ מבושת דמילתא ידיע שדרך ישן קרוב ליפול בכך, ואפ"ל שלהנמוקי יוסף ישן חייב אף בלא ראש הגג אם ישן אצל כלים מאותו הסברא עצמה דמילתא ידיעא שדרך ישן להתהפך מתוך שינתו, וזהו יסודו של הרה"ג י. מ. שורקן בהנ"ל.

או י"ל שבכלל קשה על המשנה ב"ק פו ע"ב "ישן שבייש פטור" דהא ישן אינו פטור רק על הבושת אלא על השאר ג"כ פטור, ומה זה ישן שבייש פטור? ובאור שמח על הש"ס מקשה זה ונשאר בצע"ג, וכמו"כ יש להקשות על הרמב"ם שבהלכות חובל ומזיק פ"א ה"י מביא ישן שבייש פטור ובהלכה ט"ו פוסק שישן פטור מארבעה דברים?

ומתרץ הערוך השלחן בסימן תכ"א (שקושיא זו קשה גם על הטור והשו"ע, שמביאים כלשון הרמב"ם ישן שבייש פטור - והלא פטור מארבעה דברים) שיש שני מיני ישן, עי"ש שבישן שקרוב למזיד פטור רק מבושת, וא"כ מתורץ המשנה, הרמב"ם והשו"ע. וא"כ י"ל שבישן כזה מיירי בדף ד ע"א.

נגלה
חיובי השומרים בתור "נזיקין"
הרב שמואל זאיאנץ
ר"מ בישיבת תות"ל מאריסטאון

הנה ענין חיוב התשלומים של השומרים, באם הוזק החפץ, יש לבאר בכמה אופנים: א. משום חיובו על מעשה הנזק. היינו כמו שחייב על נזקי ממונו שמזיק לעלמא, דהוא עשה הנזק, כמו"כ, בחיוב השמירה על החפץ הנפקד אצלו, נעשה אחראי על נזק שנעשה בחפץ כשלא שמרו כראוי, כאילו הוא הזיקו, והיינו דיסוד חיובו הוא אחריות על מעשה הנזק. ב. חיובו הוא מצד שנשתעבד לשמור החפץ כדי להחזירו. והיינו דיסוד חיובו הוא, שיעבוד על שמירת החפץ בכדי שיוכל להחזירו, ואם לא שמרו כראוי נתחייב בזה. ג. בשעת ההפקדה נשתעבד להחזיר החפץ או שוויו (ע"ד חיוב גזלן ושואל לגבי אונסין), אלא שאם שמר החפץ כראוי, ואעפ"כ אינו יכול להחזירו, פטור1.

הנה יש מחלוקת בין אדמה"ז להח"י באו"ח סי' תמ"ג ס"ב ובשו"ע רבינו ס"ח בנוגע לטעם פסק המחבר דשומר שהיה מופקד אצלו חמץ והגיע הפסח ולא מכרו, שפטור מלשלם, דלהח"י הטעם הוא, דלא פשע בשמירתו כשלא מכרו, ולכן רוצה לחדש שבש"ש, חיוב השמירה יחייבו למכור החפץ לנכרי, ואם לא מכר יהיה חייב. אבל רבינו חולק עליו, א. אם היה חיוב על הש"ש למכרו, חיוב זה היה חל גם על ש"ח. ב. שואל על דברי ה"דברי ריבות" שאומר דאין חיוב על "אי מכירה" משום דהוי "גרמא" בנזיקין, דע"ז מתמיה רבינו, דהרי בכל שומר ש"לא נעל כראוי" ויצאה הבהמה ונאבדה "אין לך גרמא גדול מזה" ואעפ"כ חייב, דלכן "...ע"כ צ"ל דמה שש"ח חייב על הפשיעה, אין חיובו בא מחמת הפשיעה עצמה, אלא משעה שנמסר לו הפקדון נשתעבד ונתחייב להחזיר לו בשלימות כשיגיע הזמן, אלא שאם בתוך הזמן נאבדה ממנו שלא ע"י פשיעתו בשמירתו, חסה עליו התורה ופטרתו, דמה היה לו לעשות, ובש"ש החמירה יותר ובשואל יותר ובלוה יותר..." (ומסיק שם דהא שהשומר פטור אם לא מכר, הוא לא מצד חיובו בתור שומר, כיון דחיוב השמירה מחייב רק להחזיר החפץ עצמו, ולא למוכרו. אלא חיובו הוא משום המצוה דהשבת אבידה, ולכן אם לא קיים מצוה זו אינו חייב לשלם).

ונראה מזה, שהדברי ריבות הבין יסוד חיוב השומרים כאופן הא' שחיוב השומר הוא על מעשה הנזק שנעשה בהחפץ, דע"י אי שמירתו נעשה כמי שהוא בעצמו הזיק. ולכן רוצה לחלק, שאם ההיזק נעשה ממילא - מצד שלא מכרו, אינו חייב ע"ז, דהוי רק ע"ד גרמא. אבל שיטת רבינו שוללת זה, דקשה לומר שזהו יסוד חיוב השומרים, דא"כ כל פשיעת השומר, כגון כשהבהמה יצאה ע"י שלא נעל כראוי, הוי להיחשב כגרמא.

ובפשטות קשה לומר דמעשה לקיחת הליסטים הוי כאילו הוא עצמו הזיק, ולכן לומד אדמה"ז דהחיוב הוא מצד שעבוד השמירה כדי להחזיר החפץ. והיינו שאין אחריותו על היזק הנעשה בהחפץ כאילו הוא עשאו. אבל לאידך אין הכוונה כאופן הג', ששעבודו הוא שעבוד החזרת החפץ גרידא, אלא שעבודו הוא שעבוד שמירה כדי להחזיר החפץ בשלימות2 (והוא משום דהתורה חסה עליו דעשה כל אשר ביכולתו, ולכן קשרה שיעבודו בענין זה שמשתעבד לשמור החפץ ולא כאופן הג').

הרעק"א בהג' לשו"ע שם לומד דשומר "כיון שמוטל עליו לשומרו, פשיעתו הוי כמזיק בידים", ובזה מסביר סברת התוס' ב"ק נ"ו: דשומר אינו יכול לומר "הרי שלך לפניך" בפירות דהרקיבו, וגרע מגזלן, דרק שומר כיון שהוטל עליו לשמר החפץ הוי "פשיעתו כמזיק בידים", משא"כ גזלן. (ועיי"ש מה שמפרש המג"א ומקשה עליו וכו').

אבל לאדמה"ז נראה דסובר דאין לומר ש"הפשיעה הוי כמזיק בידים", וסובר בפשטות דשומר שלא נעל כראוי והבהמה יצאה ונאבדה לא הוי "כמזיק בידים", אלא הוי כגרמא בנזיקין כבכל התורה, דלמה נאמר שהתורה חידשה במציאות הדברים, לומר, ד"גרמא" הוי "כמזיק בידים" בשביל "הטלת השמירה", דלמה יהפוך חיוב השמירה ל"היזק בידים".

ולפי אדמה"ז נראה שיומתק יותר דברי התוס' שם לחלק בין שומר לגזלן לענין הש"ל בשומר דנשתעבד "לשמור כדי להחזיר בשלימות לבעליו", ולכן נכלל בתוך חיוב השמירה להחזיר "בשלימות" כפי שהיה בשעת ההפקדה, כולל שלא יהא רקוב וכיוצא בזה, משא"כ בגזלן. (ויש עדיין להוסיף בהמשך דברי אדמה"ז כלפי דברי הרעק"א בדברי המג"א. אבל אכמ"ל בזה).

הנה בב"ק ד' ע"ב הג' מבארת הא דלשמואל לא תנא במשנה נזקי אדם, כולל דיני שומרים, הוא משום דהתנא במשנתינו מבאר רק נזקי "ממונו" (היינו ממונו שהזיק), ולא תנא "נזקי גופו", היינו דשומר וחיובי תשלומים שלו הם "נזקי גופו", וביאר רש"י שם "...דהנך ד' שומרים הם עצמם הזיקו, הואיל ולא שמרו כראוי...". ולהלן בביאורה דברי רב (דתני במשנה אדם (מבעה), ולא תנא דיני השומרים), הסבירה הגמ' ד"מבעה" הוא "היזיקא דבידים" וד' שומרים הוא "היזיקא דממילא". וכן בדף י ע"ב כותב רש"י ד"ה ש"ש "שפשע ונטרפה ע"י זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה"3.

נמצא מכללות הגמ' דחיובי השומרים הם בתור "חיובי נזיקין". דהו"א לומר דהחיוב שלהם הוא התחייבות עצמית בינם להמפקיד, שכאילו התנו ביניהם שמחוייבים לשלם באם לא ישמרו כראוי או לפי דיניהם (ש"ש בגניבה ושואל על כל החיובים), ואין חיובם קשור לתשלום נזק.

אבל מהגמ' דידן משמע בהדיא שחיוב השומרים ותשלומיהם קשור בענין ודין "דנזיקין", והיינו דעצם ענין השומרים הוא התחייבות לשמור מנזקין.

ונמצא דגמ' זו סותרת ההבנה דאופן הג', לומר שחיוב שמירה נובע מחיוב החזרת החפץ או חילופי, דא"כ לא היה לו להיחשב ב"נזיקין", דחיוב השמירה הוי כמו "חוב" דעלמא, אלא ברור שגדר חיוב השומרים שייך לענין חוב ודיני נזיקין (הן אם נאמר שהוי השומר אחראי על מעשה הנזק, או שנאמר דהוי אחראי לשמור שלא יוזק כדי להחזירו בשלימות).

והנה לכאו' אפשר להוכיח קצת כאופן הא', דהגמ' אומרת בשיטת רב דנזקי השומרים הוי כ"נזקי דממילא", וכן רש"י מסביר בדברי שמואל ד"הם עצמם הזיקו הואיל ולא שמרו כראוי...[3]" דמשמע מזה שחיוב השמירה הוא משום שמעשה הנזק מתייחס להשומר.

והנה י"ל דאדרבה מדברי גמ' זו נראה דווקא כאופן הב', דמזה שהגמ' אומרת ששומרים הם "נזקי גופו" ואעפ"כ הוי "נזק דממילא", משמע דלא כאופן הא', כיון דלאופן זה יסוד החיוב הוא, כאילו השומר עשה את מעשה ההיזק בהחפץ, והיינו דהשומרים נשתעבדו לשמור החפץ כדי להחזירו בשלימות, והעדר שמירה זו הוי כהיזק של השומר שלא "שמר כראוי" ולא עשה שעבודו. אבל אין הכוונה דההיזק עצמו הנעשה בחפץ הוא כעשייה דיליה (דבזה הוי ככל גרמא בנזיקין) דהוי "היזק דממילא", אלא חיובו הוא בהיזק הגוף מה שלא עשה שעבודו וחיובו לשומרו כראוי.

ויש להוסיף ולהעיר בהא דשואל נחשב ב"אבות נזיקין", דלכאורה מכיון שחייב באונסין דאי אפשר לשמור מהם, א"כ למה אנו מחשיבין השואל ל"מזיק"[4]. ובלקו"ש חל"א ע' 113 מבאר ענין השואל דהוי "...כאילו קנה החפץ לגמרי ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה), דמכיון ש"כל הנאה שלו" קנה את החפץ להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמירה בהם)". אבל לכאו' א"כ למה ייקרא בשם "מזיק".

וי"ל ע"פ הכתוב בהשיחה שם "...משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור החפץ של המשאיל אלא דהוי (גם) כאילו קנה..." (כנ"ל) די"ל דענין ה"קנין" של השואל הוי רק הוספה לענין השמירה שיש בהשואל כמו לכל השומרים, והוא כדברי אדמה"ז דחיוב השומרים הוי "שעבוד שמירה כדי להחזירו בשלימות", שגם השואל יש לו שעבוד זה (במכ"ש משאר השומרים), אלא דבנוסף לזה יש לו גם "קנין" כדי להתחייב באונסים.


1) באמת יש להוסיף כמה אופנים, אבל נתעכב באופנים אלו.

2) אלא שעל שעת חיוב התשלומים, ישנם ב' דעות בגמ' כתובות לד: אם החיוב הוא משעת האונס, או משעת משיכת החפץ. אבל ברור שזה גופא נובע מעיקר יסוד חיוב השומרים - שעבוד שמירה כדי להחזיר החפץ בשלימות.

3) מדבריו אלו נראה בברור דאין "אי השמירה עצמה" נחשב להיזק, אלא אם הוזקה ע"י אי שמירתו נחשב "להיזק גופו" של השומר (ולא רק שאז אין יכול להיפטר בטענת הש"ל).

4) ולכן קשה לתרץ דדברי אדמה"ז הם לשיטת שמואל (ורק רב דהוי שומר "נזקי דממילא" כהדברי ריבות), כיון דרש"י מפרש גם בשיטת שמואל ד"הם עצמם הזיקו שלא שמרו כראוי".

5) וראה בצ"צ כתובות רפ"ה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות