E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ ויחי - שבת חזק - תשס"ב
לקוטי שיחות
'סמיכה' במגדף
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטון

בלקו"ש ח"ז עמ' 163 פר' אמור ג' כותב: "ביי קיין שום מחוייב מיתה געפינט מען ניט אז די עדים און דיינים זאלן דארפן סומך זיין את ידיהם על ראשו און אים זאגן "דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך" (ומובן בפשטות: מהיכי תיתי זאל זיין א סלקא-דעתך אז זיי זאלן יע נענש ווערן במיתתו - ער איז דאך מחוייב מיתה ע"פ דין). פארוואס-זשע האט מען ביי דעם מקלל יע געדארפט סומך זיין און זאגן "ואין אנו נענשים במיתתך"?

ובהערה 23: "בדעת זקנים מבעה"ת כאן מתו"כ: "לפי שבשעת גמר דין צריכין העדים לומר בפירוש כמו ששמעו מפי המברך כו' העון הזה שאתה גורם לנו עליך יהי'" אבל טעם זה אפשר לומר רק לפי מש"כ בתו"כ "שאתה גרמת לכך" (ולהעיר שבפי' התוס' עה"ת כאן (שמפרש ג"כ כהנ"ל) מובא מתו"כ "שאתה גרמת לנו"), אבל לא לפי מש"כ רש"י "ואין אנו נענשים במיתתך כו'". ולהעיר גם מל' הרמב"ם שם "שאתה גרמת לך" (ולא "לכך" או "לנו" כבתו"כ)." עכ"ל.

ומבלי להיכנס לשקו"ט בטעם הסמיכה, יש להעיר על נוסח דברי העדים בשעת הסמיכה שבהערה. דבסנהדרין נה ע"ב תנן: "המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. אמר ר' יהושע בן קרחה בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין, לא הורגין בכינוי. אלא מוציאין כל אדם לחוץ, שואלין את הגדול שביניהן ואומר לו אמור מה ששמעת בפירוש. והוא אומר, והדיינים עומדים על רגליהן וקורעין ולא מאחין" וכו'.

וכן העתיק הרמב"ם להלכה הל' עבודה זרה פ"ב ה"ח, ועי' ב'כסף משנה' שכתב "ואהא דתנן אומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש, פריך בירושלמי ואמרינן ליה גדף?! ומשני, אלא אותו השם שאמרתי לפניכם קלל ובו קלל, כלומר מזכיר שם בן ארבע אותיות ואומר השם הזה הזכיר המגדף וקלל אותו וקלל בו, כלומר יכה יוסי את יוסי. ולא ידעתי למה לא כתבו רבינו זה". עכ"ל.

ויוצא דלדעת הבבלי העדים חוזרים על הלשון בדרך ששמעו ובאותו הלשון ממש. אבל לירושלמי לא היו אומרים לשון הגידוף ממש, רק מזכירין השם מבלי לגדף כנ"ל. ועיין בחידושי הר"ן כאן, דהבבלי פליגא אהך ירושלמי, עיי"ש.

ואוי"ל שדעת התו"כ הוא כהבבלי, וכמפורש בדבריו בהערה דלעיל "צריכין העדים לומר בפירוש כמו ששמעו מפי המברך" ולכן בסמיכה אומרים העדים "העון הזה שאתה גורם לנו (או "לכך") עליך יהי'", היינו העון הזה שחזרנו על ברכת השם יחול על ראשך שאתה גרמת לזה.

אבל רש"י יסבור כעצת הירושלמי שהעדים לא מברכים את השם המפורש. ולכן אומרים רק "דמך בראשך ואין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך".

אבל עדיין צ"ב בדעת הרמב"ם - הובא בהערה - דשיטתו כהבבלי שהעדים מזכירין ברכת השם ממש כנ"ל. ובכ"ז בסמיכה כותב "ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך" ולפי הנ"ל הי' צ"ל שגרמת לנו או לכך, כבתו"כ.

ואוי"ל, בהקדים, דלשון המשנה הוא, "נגמר הדין לא הורגין בכינוי" וכו'. וקשה, האיך גמרו דינו למיתה כל זמן שלא העידו העדים את העדות ממש לחייב הנידון בחזרת העדים על ברכת השם. ובאמת רש"י מתרץ זה במש"כ "נגמר הדין: ובאו לומר חייב הוא, לא היו יכולין להרגו על פי עדות ששמעו, שהרי לא שמעו מפיהם אלא קללת כינוי". והיינו שחזרת ברכת השם הוא לפני הגמר דין בפועל. אבל ברמב"ם שכותב "נגמר הדין מוציאין וכו' ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש". צ"ע הלשון היאך נגמר הדין אם לא העידו בפירוש?

וראיתי ביאור מהגאון ר' יוסף דוב סאלאווייטשיק (נדפס בקובץ חידושי תורה סנהדרי קטנה נ.י. תשל"ג), דהרמב"ם בסוף פ"ב מהל' ע"ז כותב "כל העדים והדיינים סומכים את ידיהם אחד אחד על ראש המגדף ואומר לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. ואין בכל הרוגי בית דין מי שסומכים עליו, אלא מגדף בלבד, שנאמר וסמכו כל השומעים את ידיהם" ומקורו בספרא ס"פ אמור הביאו הכס"מ, וסמכו השומעים את ידיהם אלו העדים, כל השומעים אלו הדיינים. עיי"ש.

וכותב הגרי"ד, דנראה דמה"ט הוא דבעינן שיאמרו בפירוש מה ששמעו דאף דסגי במעיד בכינוין מצד הלכות עדות דכל התורה כולה. דמובן מאליו דאמירתם "יוסי" מורה על שהזכיר המגדף את השם המפורש, ועפ"י העדות שהעידו בכינויים נגמר כבר דינו למיתה, כפשטות לישנא דמתניתין, מכ"מ נאמרה כאן הלכה מחודשת בקיום העונש של המגדף, דבעינן שלא רק השומעים אלא כל השומעים יסמכו את ידיהם על ראשו. וכדי לאשווי להבי"ד בבחינת "כל השומעים", בעינן שיאמרו מה ששמעו בפירוש. עכתו"ד.

ולפי"ז אוי"ל, דלהרמב"ם היות שבהגדת העדות אינם מזכירין ברכת השם ממש. לכן בסמיכה אינם אומרים "העון שאתה גרמת לנו", כי העדות הוא בכינוי כנ"ל, ובזה כבר גומרים את דינו.

רק היות שחידשה תורה דלקיים העונש של המגדף צריכים כל השומעים לסמוך ידיהם לכן חוזרים ברכת הגידוף, וא"כ י"ל דעכשיו לא הוי גידוף כיון דהוה מצותו בכך. בכדי לאשווי לבי"ד בבחי' "כל השומעים".

ולהוסיף: דבתוס' יו"ט במשנה סנהדרין שם (פ"ז מ"ה) מתרץ קושיית הירושלמי הנ"ל, בכך דכיון דמכוין לקיים המצוה לא הוי גידוף, דמצותו בכך, ואי אפשר בענין אחר, כמו שציותה התורה למחוק השם בסוטה. עיי"ש. והעתיקו גם במנחת חינוך מצוה ע'. עיי"ש.

וב'מרגליות הים' (סנהדרין שם), הביא שבספר 'קול סופר' העיר על דברי התויו"ט דאין ראי' מסוטה, דהרי בסוטה התירה תורה המחיקה בכדי לעשות שלום דאולי היא טהורה, אבל הכא הרי צריכים העדים להזכיר השם רק בכדי לגמור הדין להריגה. ובכן צריכים למילף שמותר לעד להגיד דברי גידוף בכדי לחייב. עיי"ש.

אבל לפי הנ"ל אם נקטינן שאין העדים חוזרים דברי הגידוף בכדי לחייב, וכנ"ל בדיוק ל' הרמב"ם, אה"נ שגמר הדין יכול להיות בכינויים. וחזרת העדות היא בכדי לקיים את ה"וסמכו כל השומעים" לאשווי לבי"ד דין "שומעים". ושוב י"ל עכ"פ כסברת התוי"ט דמצותו בכך, ולא הוי גידוף. ולכן כשסומכים את ידיהם על ראש המגדף אומרים לו "דמך בראשך שאתה גרמת לך".

לסיכום: אוי"ל דיש ג' שיטות, ולפי סדר הערת רבינו: א) תורת כהנים: לפני הגמר דין חוזרים העדים על לשון המגדף כפי שהוא. ובסמיכה מזכירים העון שגרם להם, ב) רש"י: לפני הגמ"ד מזכירין השם בלי גידוף וחוזרים על לשון המגדף בלי הזכרת השם. ובסמיכה אומרים אין אנו נענשים במיתתך שאתה גרמת לך, ג) רמב"ם: לפני הגמ"ד חוזרים העדים על דברי המגדף בכינוי. לאחרי הגמר דין חוזרים עליו מפורש, ובסמיכה אומרים לו דמך בראשך שאתה גרמת לך. דלעדים סוכ"ס אין עון כיון דמצותו בכך.

לקוטי שיחות
התראה במגדף
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטון

בלקו"ש שם הערה 26 "בכ"מ הל' ע"ז שם ה"ט, שלדעת הרמב"ם (הל' עדות פ"כ ה"ד) מגדף א"צ התראה, אבל בפירש"י (פרשתנו כד, טו): "בכרת כשאין התראה" הרי שגם מגדף צריך התראה", ועיי"ש ההמשך.

ובשוה"ג כותב "וי"ל יסודו, שהרי - ע"ד הפשט - כשאין התראה אין וודאות (גמורה) שהוא מזיד, ואיך יחייבו הכתוב מיתה (משא"כ בנוגע למגדף מסוים - דמדבר - דכלפי שמיא גליא ובאה הוראה מיוחדת עד"ז)".

ולהעיר דכ"כ מפורש בשו"ת הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים רי"א (ראיתיו מצויין בספר 'פרדס יוסף' פר' אמור) שמבאר דיני התראה, ובתו"ד כ' "ומגדף שהיה בימי משה לא תקשה כלל, דגלוי וידוע לפניו דמזיד הי' ולא שוגג, ואפי' היו מתרין בו היה מקבל התראה, ולפיכך צוה לסקול אותו, אבל הדבר המסור לב"ד שאין יודעים מה שבלב בני האדם אמרה תורה שלא יהרגוהו אלא בעדים והתראה". ולכאו' הוא ממש כדברי רבינו הנ"ל.

לקוטי שיחות
בדין היתר נשואי דינה לשמעון
הרב מרדכי מנדלסון
כולל אברכים - כפר חב"ד

בלקו"ש ח"ה פר' ויגש א' מבאר הרבי בארוכה את ההיתר שהיה לשמעון להתחתן עם אחותו דינה, ויסוד ההיתר בנוי על זה ששפחה אין לה מציאות עצמית אלא ממונית, וממילא אין קשר משפחתי לה עם אמה, אביה, אחיה ואחיותיה (שעפי"ז מבאר את ההיתר שהיה ליעקב להנשא לבלהה וזלפה שהיו שתי אחיות). ומבאר, שדינה היתה כשפחה ע"י ששכם לקחה. ובדומה למה שמביא הרבי מהפסוק בפ' חוקת (כא, א) "וישב ממנו שבי" ומפרש רש"י "אינה אלא שפחה אחת", ומוכיח הרבי מזה שגם אם היתה בת חורין קודם, בכ"א ע"י שנשבית נהפכת לשפחה, וכך גם בדינה ע"י ששכם לקח אותה והוא היה נשיא הארץ, ע"י זה נהפכה היא לשפחה, וממילא אין בה דין אחות של שמעון, ולכן מותרת להנשא לו.

וצריך עיון: א) מנין ההוכחה, שאם מישהו גוזל אשה לא באופן של שלל מלחמה שהיא נהפכת לשפחתו, הרי בנדו"ד שכם היה חייב מיתה ע"ז, וכמו שמוכיח הרבי בשיחות שלפני"ז שב"נ גדרו עצמם מן העריות שכולל גם מקרה זה, ועד כדי כך שגם בני העיר היו חייבים מיתה ע"ז שלא מחו. שמכ"ז מובן שזה שגזל שכם את דינה, לא היה זה באופן שנהפכה לשפחתו, ע"פ דרכם של האומות דב"נ ואי"ז אפי' שלל מלחמה. וא"כ מנין המקור שדינה נהפכה עי"ז לשפחה עם כל ההשלכות ההלכתיות שבזה (אמנם, ישנו דין שגזלן שייך שיקנה את גזלתו, ורק ישלם דמיה, אבל זה בפשטות שייך כשנפעל שינוי בחפץ, משא"כ כאן).

ב) מקשה הרבי, שאולי עי"ז שדינה השתחררה היא חזרה למצבה המקורי שהיא בת חורין, וממילא אסורה לשמעון. ומבאר הרבי שמכיון שאחרי שהרגו את שכם לא רצתה דינה לצאת עד שיבטיח לה שמעון שישאנה, א"כ, מכיון שכל יציאתה היתה תלויה בתנאי זה, ממילא מובן, ששחרורה גרם ופעל שתשאר כנענית, ותוכל להיות מותרת להנשא לשמעון.

וצריך ביאור: (א) משמע שכל הדיון בין דינה לשמעון היה לאחר שהרגו את שכם אדוניה, וממילא לא היתה שום רשות שילטונית עליה, ומובן שאוטומטית נעשית היא בת חורין. א"כ על מה היה שייך שתתלה את התנאי שלה, הרי כבר אינה שפחה. וכמובא בגמ' קדושין כ"ב ע"ב במעשה דמר זוטרא שעשה תחבולה ע"מ שהעבד דהגר לא יצא חופשי ע"י מיתת אדוניו ושיהפך לעבדו, שמזה מובן שע"י מיתת האדון נעשה חופשי. (ב) ובכלל, הרי לאור כל המבואר בשיחה מובן ביתר ביאור המושג ההלכתי דשפחה אין לה מציאות עצמית כלל. א"כ מובן, שתנאים שייך שיעשה רק האדון שלה ולא השפחה עצמה.

לקוטי שיחות
שמירת שבת דיוסף ודהשבטים
הת' מנחם מענדל גרינפלד
תלמיד בישיבה

בלקו"ש ח"כ פר' מקץ א', מביא הרבי על הפסוק (מא, נ,) "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" את דברי רש"י בגמ' מס' תענית (יא, א): "מכאן שאסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון". ושואל שם תוס', שהרי יוכבד נולדה בין החומות, ואותו עת רעב הי', ואיך אפשר לומר ש'לוי' עבר על איסור.

ומתרץ שם, שזה לא איסור ממש, אלא מידת חסידות, ולוי (ויצחק - שכתוב בו (תולדות כו, ח,) "וירא והנה יצחק מצחק" - "שראהו משמש מטתו" (רש"י שם) ואז הי' שנת רעב) לא נזהרו במידת חסידות זאת. והרבי מביא עוד כמה תירוצים. ומקשה על רש"י שהי' לו להבהיר הקושיא הזו.

בשיחה הב' לפרשת מקץ, מביא הרבי מדרש על הפסוק (מקץ מג, טז,) "וטבוח טבח והכן" שיוסף שמר את השבת קודם שניתנה. ואין הפירוש שרק הוא שמר לאפוקי שאר השבטים, שהרי חז"ל אומרים שהאבות קיימו כל מצוות התורה אע"פ שלא נצטוו, וכתוב באברהם (וירא יח, יט,), "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו", וא"כ, בוודאי גם יעקב צווה את בניו, והם קיימו את כל התורה. וכמו"כ מביא הרבי עוד מדרש עה"פ (איוב מא, ג,) "מי הקדימני ואשלם", שמדבר ביוסף שהקדים ושמר את השבת עד שלא ניתנה. ומשמע שיש עילוי מיוחד ביוסף שדווקא אצלו כתוב ששמר את השבת, וצ"ל במה מתבטא העילוי אצל יוסף על שאר אחיו.

ולהעיר, שבדרשות החתם סופר לחנוכה עמוד ס"ה, מתרץ שתי הקושיות הנ"ל ע"ד הדרש ב'חדא מחתא'. וזהו תוכן דבריו, "וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" וגו', אמרו שהוא ר"ת השב"ת, היינו שלא שימש מיטתו אלא בשבת.

ומביא מש"כ בתוס' בתענית יא, א הא דילפינן מהכא, דאסור לאדם לשמש מטתו בשנות רעבון, וא"כ איך נולדה יוכבד בין החומות. ומביא תי' התוס', ואומר, זה דוחק. אבל י"ל עפ"י משחז"ל במדב"ר פי"ד אות ב' שיוסף שמר את השבת כו', והקשו הא כל האבות שמרו כל התורה, ויש שתירצו שהאבות שמרו רק לחומרא ומדת חסידות, ונהגו בעצמן חומרות ב"נ וחומורת בנ"י (וראה בלקו"ש ח"ה עמ' 143 ואילך ע"ד הפשט, שהאבות הי' להם דין של בני נח: "ווארום דאס וואס די אבות האבן געהיט תרי"ג מצוות, איז בלויז געווען א חומרא וואס זיי אליין האבן אויף זיך מקבל געווען"). משא"כ ביוסף, הוא החליט מעצמו דין ישראל ושמר שבת (ונחשב אצלו כשמירת שבת ע"פ דין ישראל (וראה בשיחה הב' שם)), אע"ג דכתיב "יומם ולילה לא ישבותו".

והנה ידוע דלגבי הנודר להתענות בי"ט מחלק הש"ך (בשו"ע יו"ד סי' רט"ו ס"ק י"א) עפ"י דעת הגאונים, דבי"ט דאורייתא חל הנדר. וביו"ט דמגילת תענית ודרבנן, חמיר טפי ולא חל. והנה מצוות 'עונה' הוא מעונג שבת, וגבי לוי ששבת שלו הי' רק כעין מצוה דרבנן. (ומתאים לביאור הרבי בשיחה ב' שם סעי' ו', (שהחילוק בין השבטים ויוסף, הוא, האם זה הי' מצד הגברא או החפצא (ע"ד דאורייתא, ורבנן)) לא חל עליו מנהגי החסידות לפרוש בשנת רעבון משמוש בשבת. משא"כ יוסף, ששמר השבת מן התורה ממש חל עליו הנדר דפרישה בשנת הרעב ולא שימש. ומשו"ה רמז הכא בטרם תבוא שנת הרעב. אותיות השב"ת בר"ת.

כמובן שזהו רק ע"ד הדרש, אבל בפשוטו של מקרא, זה שלוי ויצחק שמשו מיטתן ויוסף לא, לא מתורץ, אלא ע"י ביאורו של הרבי.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות