E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ ויחי - שבת חזק - תשס"ב
חסידות
בלשון התו"א: נעשה מוחו ולבו זכים כו'
הרב אלי' מטוסוב
חבר מערכת "אוצר החסידים"

בהערות וביאורים גליון תתכ"ו נדפסו איזה הערות של א' מידידיי מירושלים עיה"ק, ונציין כאן קצת ע"ז:

קונטרס "והיה ביום ההוא"

א) בתחילה הוא כותב אודות צילום של "פתח דבר" מוגה ע"י רבינו, למאמר ד"ה "והיה ביום ההוא" מאת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ (המאמר נאמר לאחרי השואה, ונדפס בסה"מ אידיש ע' 78 ואילך), ה"פתח דבר" הוא מן חודש אלול תשכ"ח.

וכותב המעיר: "כמדומני שבפועל לא נתפרסם קונטרס זה, או מפני שלא נדפס כלל או שנדפס והרבי ציוה לגנזו (כמדומני שכך שמעתי באותם ימים)". ע"כ.

ולא היא, המאמר כן נדפס וי"ל אז בשנת תשכ"ח בקונטרס בפ"ע. וגם נשאר למזכרת אצל אספנים. הסיבה שכותב ההערה לא ראהו זהו כנראה מכיון שהוא קונטרס קטן הכמות ונדפס בפורמט קטן (אורכו ורוחבו הוא ע"ד הגודל של קובצי ה"לקוטי דיבורים") וכולל רק איזה עמודים. וכיון דזוטר אירכס (עי' ב"ב י"ד ע"ב).

הדפסת המאמר אז הי' בקשר להתעוררות שלאחרי מלחמת ששת הימים. התעוררות זו דיבר עלי' רבינו בשיחת שמח"ת תשכ"כ ועוד שהו"ע "שופר גדול", וגם מרבינו היו אז מאמרים בהתחלה זו (ראה סה"מ מלוקט ח"ו בתחילתו).

ומ"ש המעיר שאפשר נדפס הקונטרס אבל הרבי ציוה לגנזו, זהו דבר שאינו מסתבר וא"א לומר כן אלא אם כן ידוע ממקורות ברורים. וגם כי הלא המאמר נדפס בשלימות ועם הקדשה ונשאר למזכרת כו'.

[בהמאמר שם מדובר אודות ערב הגאולה שהשי"ת "וועט אויפשטורמען" את כל העולם ושתתעורר נקודת היהדות גם אצל הרחוקים. ומבאר שם בדרגת אובדים ונדחים וגם על חבלי משיח כו'. יעו"ש באריכות.

אגרת רבינו אל עוסק בצרכי ציבור

עוד מעיר שם, על מכתב רבינו שנדפס מעזבונו של הר"נ מינדל ע"ה, שכ' שם: "...ואף שהיותו עוסק בצרכי ציבור אינו מסייע ללימוד תורה ולעלי' בה, הרי מחובתו וזכותו של כל אחד ואחד מישראל להתגבר על קושיים..." עכ"ל.

וכותב המעיר: ולכאורה קביעה זו עומדת בסתירה לשיטתו של רבינו זי"ע החוזרת באגרותיו עשרות רבות של פעמים, שהעיסוק בצדקה גשמית או רוחנית אינו מפריע ללימוד התורה, ואדרבה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה ואלף פעמים כפשוטו וכו'. [ומצטט שם לדוגמא מאג"ק ח"ט ע' צט]. ומוסיף: "ואין לומר דבנדו"ד אין מדובר בעסקנות בחינוך על טהרת הקודש וכדומה, שהרי עכ"פ זו עסקנות בסיוע וסעד לילדים נזקקים, ולא גרעא מצדקה גשמית שעלי' אומר אדה"ז בתו"א בפירוש שנעשים מוחו ולבו זכים וכו'".

[וכתב בזה גם ידידינו הר"ר ברוך שי' אבערלאנדער (בגליון הקודם) מענין לשון הבבלי וירושלמי אם תורתן משתמרת או תורתן מתברכת].

"נעשים מוחו ולבו זכים כו'"

ובמח"כ נפלאתי בזה, מה שייך דברי התו"א והשיחות קודש בענין נעשים מוחו ולבו זכים לאגרת פרטית זו. וז"ל בתו"א שם (א, ב) אחרי שמביא בענין אלף אורות של משה רבינו: וכך הוא בכל ישראל ע"י שמתקן מעשיו שהם בכח המעשה בעשי' גשמיית בבחי' רגלים נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, והנה להיות הדום לבחינת רגל שהוא בחינת כנסת ישראל דהיינו להגביהה ולהעלותה ממטה למעלה הוא ע"י בחי' הארץ שהם מצות מעשיות וכללותן היא הצדקה.

ומזה מביא רבינו בשיחות ואגרות קודש, אשר אדם הלומד תורה ועוסק בעבודת ה' וכיו"ב, ובכל זאת הוא מפסיק מלימודו ועבודתו ויוצא לרחובה של עיר בכדי להתעסק ולהקים את סוכת דוד הנופלת נשמות ישראל שנפלו כו' להחזירם בתשובה ולהביאם לקיום מצות מעשיות. הנה עוסקים האלו הם בכלל דברי אדה"ז שהמתקן מעשיו בבחינת רגליים ובחינת צדקה שנעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, ואלף פעמים כפשוטו כו'.

אולם מה שייך כ"ז לאדם מסויים שעובד במשרד ממשלתי (איזה משרד ואיזה ממשלה שתהי') לומר עליו דרגות גבוהות אלו רק בגלל שהוא עובד במשרד של סעד. ולפי גישה זו הנה כל בנ"י הם בגדר "נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה" כי הלא רובם עבודתם היא בדברים שיש בהם איזה תועלת לרבים ולישוב העולם (ובודאי רובם למדו בצעירותם איזה ענין הקשור לתורה). וגם נדון בזה גדר העוסק במצוה פטור מן המצוה מכיון שהוא עובד במשרד ממשלתי או סעד או כיו"ב שהו"ע של צדקה כו' אתמהה. (ועי' רמ"א ונו"כ הל' שבת סו"ס רמ"ח).

ובפרט כאן הלא בלשון המכתב המצוטט גופא מפורש אשר מדובר במי שלמד פעם תורה אך כעת אין לו עלי' בתורה. (עיי"ש בל' האגרת כמובא לעיל. וכשאין עלי' אז יש ירידה כידוע גם מאדה"ז ע"פ מי יעלה בהר ה').

והאמת אגיד, שלא בדקתי עתה בשיחות ואגרות קודש ביחס לאיזה דברים מובא בכל פעם ענין "נעשה מוחו ולבו זכים", אבל אין צורך לבדוק כי ברור שאין ענין זה שייך לתוכן אגרת זו.

עוסק במצוה פטור כו' - במצות צדקה

במה שנקטנו לעיל דוגמא של עוסק במצוה פטור מן המצוה, יכול להיות שאין זה מכוון כי בלא"ה במצות צדקה לא שייך כ"כ ענין עוסק במצוה שהיא מצוה תמידית כו' (וע"ד האמור בגמ' לגבי פרוטה דרב יוסף שהיא מילתא דלא שכיחא). ובכל אופן צריך לברר זה.

אבל העיקר הוא כי יש דרגות רבות בקיום המצות (ורק לעת"ל יהי' כמצות רצוניך) וע"ד מ"ש הרמב"ם כמה דרגות בנותני צדקה. ולא כל עוסק או עובד בדבר טוב מגיע מיד לדרגה הכי נעלית. ובפרט ענין נעשה מוחו ולבו זכים ששייך רק בהעוסקים בתורה כו'.

לשון "אלף פעמים ככה"

עוד כותב שם בהערות: ולהעיר, שבמקום אחר מתבטא אדמו"ר על דברי התו"א הללו שהם "לשונו הזהב של רבנו הזקן, מדוייק בכל התיבות ואותיות" (אגרות קודש חי"ג ע' סב). והוא פלא. עכ"ל בהערות.

ידידי הכותב אינו מפרש מה יש כאן פלא. ואולי ר"ל כי הלא אדה"ז לא כתב בעצמו את הדרושים שבתו"א, רק המהרי"ל אחיו של אדה"ז כתבם שהוא הי' הרושם והמניח את דרושיו של אדה"ז (ורק במקומות ספורים בתו"א יש לשון אדה"ז נ"ע עצמו). ואילו כאן באג' כותב שהוא לשון אדה"ז.

אבל פשוט כי הלא באוה"ת (ובכמה דרושי אדמו"ר מהר"ש) מדייק ומבאר את הלשון כאן "אלף פעמים ככה", ומדייק ומבאר בתיבות "אלף פעמים" ובתיבות "ככה" (ההבדל בין ג' הלשונות זה כה וככה ע"ש באריכות). והלא הצ"צ והמהר"ש לא באו לבאר לשונו של המניח המהרי"ל וכיו"ב, ואין זאת אלא שזהו לשונו של רבינו הזקן בעצמו. (וצע"ק בסה"מ תקס"ה ח"ב ע' תשיא, שם הוא הנחת כ"ק אדהאמ"צ של מאמר זה).

ואגב, חיפשתי במפתחות וכו' לשון "אלף פעמים ככה", ולא נמצאו מקבילות בלשונות חז"ל. וכנראה זהו ביטוי אדה"ז כאן ואפשר נמצא גם בראשונים וכיו"ב.

ביאורי רבותינו נשיאינו

נציין כאן קצת באופן כללי איזה מקומות שמביא את התו"א בענין מוחו ולבו זכים כו':

בלקו"ת שלח לז, א: ועמ"ש ע"פ והארץ הדום רגלי ע"י שמתקן מעשיו כו' נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה ע"ש והיינו לפי שעי"ז ממשיכים ממקור הח"ע ופנימיותה כו'.

באוה"ת בראשית (כרך ו') תתרכו, ב (ולפני"ז נדפס בלקו"ת לג"פ), יש אריכות של שני עמודים לערך על לשון זה, ובין הדברים שם שזהו ע"ד אלף אורות דמשה ע"י נש"י שהם בחי' רגל, גם מאריך שם בהמשנה כל שמעשיו מרובין מחכמתו, ובענין אלף נכנסים למקרא. ושם: שבא לכלל שרי אלפי' שמאלף יוצא אחד להוראה ולכן כשנתמנה להורות כו' שהגיע לשלימות ונמצא כי ע"י מעשה [הלכה למעשה] נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים כו' כשמעשיו מרובים עד שבא להארת האצי' כו'.

ובאוה"ת מסעי ע' א'שסד, מקשר ג"כ לשון התו"א זה עם מעשיו מרובין מחכמתו, ומאריך ג"כ ע"פ בשתים יכסה פניו שהם תושב"כ ותושבע"פ ובשתים יכסה רגליו מעשה המצות מ"ע ומל"ת ובשתים יעופף הוא אהוי"ר דבלא דו"ר לא פרחין לעילא כו'.

והובא עוד (עם ביאור) גם במאמרי אדמו"ר מהר"ש, בסה"מ תרכ"ז ע' סח. תרל"ב. תרל"ד ע' קמ. תרל"ח ע' רלב ואילך וע' תמא ואילך (שם הוא מקביל להאוה"ת בראשית, וכמדומה ביתר אריכות). תער"ב ח"ב ע' תשט וע' א'קפח.

בסה"מ תרע"ו ע' קמד: וכמ"ש בתו"א בתחלתו ד"ה שמים כסאי שע"י מעשה המצות דוקא נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה, וענין שמוחו ולבו זכים היינו מזיכוך האותיות להיות כלים אל האור כו'.

ובסה"מ תש"ח ע' 269: והעיקר הוא עסק התורה גם עם זולתו שזהו"ע צדקה וגמ"ח בנפשו שעי"ז נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה. ועד"ז באריכות יותר בסה"מ תרפ"ט ע' 99.

ענין זה הובא פעמים רבות בשיחות ואגרות קודש, וקשה לציינם כאן (מצד הריבוי) וצריך ע"ז ליקוט מיוחד.

חסידות
מקור בשל"ה הק' לדברי אדה"ז בלקו"ת
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בד"ה 'תקעו' - לקו"ת דרושי ר"ה נד, א איתא: "כי הנה במצות לא תעשה, שאם עבר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד וכו', כמו ששנינו בפרקי אבות מאחר וישוב אל ה' וירחמהו מעורר רחמים רבים למעלה . . וכתיב אם רחץ ה' כו' שעי"ז אומרים מחה והעבר פשעינו כו', שעי"ז הוא מוחה ומעביר הפשע והקטיגור, וכמאמר והרשעה כולה בעשן תכלה כי תעביר כו'". כלומר, בעשיית עבירה נברא קטיגור, והתשובה גורמת להשמדתו של אותו קטיגור "מוחה ומעביר הפשע והקטיגור".

ניתן להצביע על מקור לדבריו אלו בשל"ה הק' עה"פ עקב ט, כא:"ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו". ולכאורה קשה, איך אפשר לשרוף החטא שאין בו ממש? ואם קאי על העגל, היה לו לומר בקצרה ואת העגל אשר עשיתם. כבר הארכתי במ"א כי כל מצוה שאדם עושה נעשה ממנו מלאך, מן המצוה - מלאך קדוש. מן העבירה - מלאך משחית. הרי שהמצוה והעבירה ישנה בפועל עומד, ובע"ת צריך לראות שיתבטל המלאך המשחית העומד. וזהו ואת חטאתכם אשר עשיתם לקחתי ג"כ ושרפתיו, עכ"ל. [וראה מעין זה באוה"ח הק' עה"פ: "רמז שבמעשהו בעגל פעל ג"כ בבחינת החטא ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם כו'"] ויל"ע עוד במקומות שנסמנו בס' מגד"ע (מונדשיין) עמ' תעט-תפ הערות 4-7).

חסידות
"וחסד לאומים חטאת" - דיוק הלשון חטאת
הרב דוד טייכטל
משפיע דאנ"ש נצרת עלית, ארה"ק

בתניא בסוף פ"א מביא מה דאיתא בגמרא (בבא בתרא י, ב) על פסוק: "וחסד לאומים חטאת" - "שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו'".

וי"ל בדיוק הלשון חטאת ע"פ המובא בלקו"ש כרך ל' עמ' 61 דאברהם אבינו שהצטיין מאוד במידת החסד הנחיל מדה זו לזרעו אחריו. כנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (וירא יח, יט), גמ"ח היא אחד מג' הסימנים של עם ישראל. וכהלשון בגמ' (יבמות עט, א) "שלשה סימנים יש באומה זו - הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים".

הביטוי "סימנים" משמעותו סימן הכר לדבר אחר, לתכונה עיקרית ומהותית הקיימת בעם ישראל, והיא תכונת ההתבטלות של יהודי בעצם מהותו כלפי הקב"ה. וכפי שאמר אברהם אבינו "אנכי עפר ואפר" (וירא יח, כז).

מכח אותה התבטלות נובעות התכונות שהן "הסימנים" שלה: היהודי הוא ביישן, רחמן וגומל חסדים. בושה - היא טבע הנפש, רחמנות - רגש בלב, וגמ"ח - מעשה החסד בפועל. הבושה מבטאת את נקודת ההתבטלות בגלוי, ולכן הבושה - הסימן הראשון - גורמת ליהודי להיות רחמן, ומידת הרחמנות מניעה אותו לפעול בגמ"ח.

בנקודה זו, טמון יחודו של עם ישראל לעומת העמים האחרים. גם בני אומות העולם גומלים חסדים ועושים חסד, אך אצלם אין הדבר נובע מהתבטלות אלא להיפך מגאוה. וכמאחז"ל "כל צדקה וחסד שאו"ה עושין - אינן אלא להתייהר כו'" (ב"ב י, ב). הגאוה מעוררת לפעמים את האדם לרגשות של רחמנות, הואיל והוא עצמו גדול ומרומם - הוא רואה בזולת איש נחות הזקוק לרחמים. ובפעולה זאת של החסד, הוא משרת את תחושת הגדלות שבו המביאה הנאה לנותן.

אולם, החסד שיהודי עושה נובע לא מרגש גאוה כלפי הזולת, אלא מרגש התבטלות כלפי הקב"ה, מכיון שאינו מרגיש את מציאותו העצמית. יהודי יודע שעצם העובדה שחברו עני, והוא עשיר, הרי"ז כדי לזכותו במצוות הצדקה, שאל"כ, מדוע הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל, יצר מציאות של עשיר ועני. אין זאת אלא שהקב"ה שרוצה שפרנסתו של חבירו תגיע על ידי שייתן לו צדקה ויגמול עמו חסד. והכרה זו גורמת לו בושה גדולה, שכן כדי שהוא יוכל לזכות במתן צדקה,צריך חברו לסבול עוני ומחסור?! וכך דווקא מתוך הרחמים על חבירו העני הוא מגיע לידי בושה גדולה ולהתבטלות פנימית ועמוקה. ע"כ.

יוצא מהנ"ל, שההבדל בין חסד של קדושה שהנתינה היא מידו של הקב"ה הזן ומפרנס לכל, לבין חסד דקליפה, שהנתינה היא של האדם הנותן.

לפי"ז יובן דיוק הלשון חסד לאומים "חטאת" המורה על חסר וכהלשון "אני ושלמה בני חטאים" (מלכים א, א) כי בשעה שאדם נותן משלו הרי מחסיר הוא מרכושו המוגבל של הנותן. משא"כ בנתינת צדקה של יהודי, הרי הנתינה היא מידו של הקב"ה הזן ומפרנס לכל, ונתינה זו היא מכח הא"ס, ואזי "יש מפזר ונוסף עוד" (משלי יא, כו)1.


1) ראה לקו"ש חכ"ד עמ' 100. המערכת.

חסידות
הכרח המשכת האור מהשמש
הת' שניאור זלמן סאמאמא
תלמיד בישיבה

ידוע המבואר בחסידות אודות אור השמש, שמתפשט מהשמש בהכרח ולא תלוי ברצון, ובלשון אדמו"ר הרש"ב (תרס"ב, ג, א): "וכמו אור וזיו השמש מן השמש, הרי בהכרח שיומשך האור, ואין זה תלוי ברצון השמש. דכך הוא באור ומאור, דכשיש המאור ממילא נמשך האור לפי אופן כח המאור כו'".

אמנם, במאמר שני המאורות כותב, וז"ל: "כי זאת עבודת הירח את קונה, להיות דווקא ליש ודבר המתפשט כרצונו (כי אין ענין המאורות כהכנסת נר בבית, שממילא ימלא הבית אורה, והנר אינו עושה כלום . . דפשוט שענין כזה לא נק' ממשלה כלל, והכתוב אומר ולמשול ביום ובלילה, מוכרח שהוא היות המאורות יש ודבר לעצמו המתפשט ומאיר לדעתו וצביונו דוקא וכמ"ש במק"א בקצת אריכות)". - משמע שהארת השמש הוא לא בהכרח. אלא ברצון השמש, שברצונו מאיר וברצונו לא מאיר, ולכאורה הוא תמוה.

ואולי י"ל, ע"פ המבואר ב'דרך מצוותיך' (ו, א), וז"ל: "ולזאת יובן ג"כ בענין השמש הנ"ל, שבשעת סיבובו דווקא פועל פעולתו בנמצאים המקבלים ממנו, לפי שאז דווקא מקבל חיות ושפע ע"י הביטול...". פירוש שכיון שהשמש הוא רק כלי להאור, אז הוא מאיר דווקא כשהוא בביטול. ועושה רצון קונו להסתובב. אבל אם הוא מפסיק להסתובב, לא רק שהוא לא יאיר במקומות אחרים, אלא גם במקום שהוא שם הוא לא יאיר, שהרי כיון שהוא עובר על רצון קונו, והוא לא בביטול, אינו מקבל האור להשפיעו (חוץ משמש בגבעון דום וכדומה שזהו רצון הבורא)".

והיוצא מזה, שברצונו להאיר או שלא להאיר מכיון דהוא תלוי בסיבובו, ואם לא יסתובב גם לא יאיר, אבל כשכבר מקבל האור הרי זה בהכרח שישפיעו. ודוחק.

ועוד יש לומר, שהכוונה בהמאמר שני המאורות היא, לא שהשמש יכולה ובידה שלא להאיר, אלא שבהכרח הוא מאיר. ואעפ"כ, הרי זה מדעתו וצביונו, וכלשון הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פ"ג הל' ט'), "כל הכוכבים והגלגלים כולם בעלי נפש ודיעה והשכל הם". וזהו ששולל הכנסת נר בבית, שהרי בניגוד לשמש הרי אינו ברצונם, שאין להם רצון. וכלשון הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פי"ג הל' י"א), "ארבעה גופות האלו (אש, רוח, מים ועפר) אינם בעלי נפש ואינם יודעים ולא מכירים, אלא כגופים מתים. ודו"ק. ועצ"ע.

חסידות
עבד פשוט ועבד נאמן
הת' זלמן משה אברהם
תלמיד בישיבה

במאמר ד"ה "ועבדי דוד" גו' תשמ"ו (מלוקט ה' עמ' רכ"א ואילך), באר מעלת מלכות בית דוד שהיא משבט יהודה לגבי מלכות בית יוסף, שלכן לעת"ל יהיה "ועבדי דוד מלך עליהם". ומוסיף, שמשמע שגם אז יש מקום שיהיו ב' ממלכות, שלכן יש צורך להבטחה מיוחדת ד"ועבדי דוד" כו', ומקשה מהי הסברא שלע"ל יהיו ב' ממלכות. וכן מהו תוכן ענינים אלו בעבודת האדם.

ובאות ו' מתרץ, דגם לע"ל יהיו ב' אופני העבודה דיהודה (מצוות), ויוסף תורה. ואדרבה, אז יהיה תכלית השלימות דלימוד תורה (יוסף)". ובזה הוא החידוש, דאעפ"כ "עבדי דוד מלך עליהם", מעשה גדול, שכל העבודות אז (גם לימוד התורה) יהיו באופן דמעשה וכפי', היינו למעלה מכל המיצרים וגבולים. וזהו גם הדיוק "ודוד עבדי" דוקא, שיהי' בבחי' 'עבד', 'עבד נאמן', תכלית השלימות, בחי' יחידה ליחדך, שיש רק הענין דיחיד בלי שום פניות", ועל התיבות "עבד נאמן" מצוין להמשך תרס"ו ע' ש"ח ואילך.

ובאות ח' ממשיך נקודה זו שלע"ל "לא רק שישיגו דעת בוראם כפי כח האדם", ובאופן דיחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו', אלא יתירה מזו, שיגיעו לבחי' "כמים לים מכסים", בחי' עבד נאמן שאינו מציאות בפני עצמו כלל. ע"כ תוכן המאמר.

ולכאו' צ"ע בהנ"ל, דבסה"מ תרס"ו שם מבאר מעלת ה"עבד פשוט" על ה"עבד נאמן", שמעלת העבד פשוט הוא שעובד מצד כפי' וקבלת עול, ואינו מציאות בפני עצמו כלל. משא"כ העבד נאמן, שנרגש בעבודתו מציאות העבד ותענוגו. ושם גופא מבאר שמעלת העבד פשוט היא מצוות, והעבד נאמן מעלתו היא לימוד התורה.

ולכאורה במאמר היה צריך להביא את העבודה דעבד פשוט ולא דעבד נאמן, דעבד פשוט דוקא הוא בדוגמת יהודה - הודאה, כפי', מצוות, ואינו מציאות בפני עצמו כלל. משא"כ עבד נאמן, שנרגש מציאותו ועבודתו בלימוד התורה, שכל, תענוג. וזהו ההיפך מההסברה במאמר, והוא ע"ד מעלת יוסף. ולמה מביא הדוגמא מעבד נאמן דוקא להסביר מעלת יהודה? ועוד שמציין להמשך בו מבואר חילוק זה?

ויש לבאר הנ"ל, ע"פ מה שמבואר בכ"מ, דעבד פשוט, העבודה שלו היא רק מצד האדון, ולא מצד העבד העובד. משא"כ עבד נאמן, עיקר הדגשתו הוא עצמו, דהיינו תענוג עצמו. וי"ל שבעבד נאמן ישנם ב' ענינים. א. שהוא עבד, וגדרו של עבד הוא שאין לו מציאות לעצמו כלל (כמובא בכ"מ בלקו"ש בשם הרשב"א); ב. שהוא נאמן, דהיינו שיש לו גם תענוג ו'געשמאק' בעבודתו. ובעצם "עבד נאמן" הוא חיבור של ב' קצוות אלו. ועוד יותר שה'געשמאק' והתענוג שלו בעבודתו הוא מצד קבלת עול. ע"ד המבואר במאמר ד"ה "ארבעה ראשי שנים הם" תשל"א (מלוקט ה' עמ' קע"ד), וז"ל: "וע"ד המבואר בהמשך תרס"ו, דזה שגם עבד פשוט [שעבודתו היא מצד עול האדון המוטל עליו] משתדל שהמלאכה שעושה תהי' לנוי ולתפארת לאדונו, הוא, לפי שגם עבד הפשוט יש לו תענוג בהעבודה, אלא שהתענוג דעבד הפשוט הוא [לא מצד ענינו ומציאותו של העבד, אלא אדרבה] מצד הביטול שלו, דלהיות שאינו מציאות לעצמו לכן התענוג של האדון הוא התענוג שלו" עכ"ל.

ובהמשך המאמר שם מבואר שזהו דוקא ע"י תורה "כי זה שקיום המצוות הוא באופן דקבלת עול, כעבד המקיים מצות המלך, הוא, מפני שהכוונה בענין המצוות היא, שהאדם יהי' מציאות שחוץ ממנו ית', ואעפ"כ יהי' בטל אליו. וע"י המשכת התורה בהמצוות ובהעבודה דקבלת עול, נרגש, דזה שהאדם הוא מציאות שחוץ ממנו ית', הוא, בכדי להשלים הכוונה העליונה. ועי"ז, הביטול דקב"ע הוא בכל מציאותו, היינו שגם זה שנעשה כמו מציאות לעצמו הוא בכדי להשלים הכוונה. ולכן המציאות שלו אינה סתירה להתענוג שיש לו בעבודתו, לפי שגם המציאות שלו היא בכדי להשלים הכוונה.

וי"ל שמשום עבודה זו נקרא בשם עבד נאמן משום שיש בזה את ב' הענינים ד"עבד" ו"נאמן" וכמבואר בשיחה דצום גדליה תשמ"ה (התוועדויות ח"א עמ' 88) "שעבודתו היא באופן של "עבד", וביחד עם זה - "נאמן", ועד שנעשה ענין אחד - "עבד נאמן". היינו, שעבודתו היא מתוך תענוג, עד לשלימות התענוג. וביחד עם זה - אינו מציאות לעצמו כלל, עד שאין זה התענוג שלו, כי אם תענוג האדון".

ובבירור יותר כתוב ב'אגרות קודש' דכ"ק אדמו"ר חי"א עמ' ק"כ (מכתב ג'תקד), "מי שהוא עבד נאמן, שהקבלת עול שלו מביאתו לתכלית התענוג, וכמבואר בכ"מ, ומהא בהמשך רס"ו". וכן מבאר ברשימת שמחת בית השואבה תרצ"ב, אטוואצק (רשימות חוברת ז' עמ' 50-59), "יודא-הודאה וקבלת עומ"ש (תו"א יודא אתה), שזהו יסוד וראשית העבודה, עבודת עבד, עבד פשוט. וגם תכלית וסוף העבודה, עבד נאמן, משה עבדי, למט' ולמע' מטו"ד (כ' בחי' עבד, לקו"ת סוף באור לא הביט ונסמן שם. המשך רס"ו). ומובן בפשטות, שכן למד הרבי הגדר דעבד נאמן המבואר בהמשך תרס"ו וכפי הביאור הנ"ל. (ועי' עוד התוועדויות תשמ"ח ר"ג עמ' 49 בחיבור שני הקצוות דעבד נאמן ועבד פשוט.

ולפי כל הנ"ל מבואר היטב למה מביא דוגמא במאמר "ודוד עבדי" הנ"ל דוקא מעבד נאמן. ואדרבה, הרי זה מתאים יותר לתוכן הענין דהמאמר, דבמאמר מבואר שאחרי השלימות בעבודה דלימוד התורה (יוסף), יהיה ביחד עם זה והוספה לזה המעלה דיהודה - קב"ע - מצוות, ועוד יותר שלימוד התורה - התענוג בעבודתה' יהיה בנוי ומצד הקב"ע, וזהו ע"ד המעלה דעבד נאמן, שיש בו שני הענינים דעבד (עבד פשוט) ונאמן (תענוג ומצד מציאותו), ובעבד נאמן שניהם מתחברים יחד - ולכן הרבי מביא דוגמא דוקא מעבד נאמן שיש בו מקום לשני האופנים (דיוסף ויהודה), ובכל זאת "ועבדי דוד מלך עליהם", שבמעלת העבד נאמן הוא דוקא מצד הקב"ע והתכלית דקב"ע.

וזהו גם מה שמביא בסוף המאמר, שלע"ל יהיה חיבור ב' הענינים דיהודה ויוסף, דבנוסף להמעלה דלימוד התורה שפועל יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו כו' - יהיה עוד יותר - המעלה דעבד נאמן, שמצד אחד יש לו תענוג מעבודתו, ומצד שני אין לו מציאות לעצמו כלל, שעבודתו בתענוגים היא דוקא מצד הקב"ע שלו, שהוא חיבור בתכלית של ב' העבודות דעבד פשוט ועבד נאמן, בעבד נאמן.

וצ"ע, איך ביאור הנ"ל מתאים עם פשטות הביאור דהמשך תרס"ו, דסו"ס העבד פשוט, מעלתו היא בביטולו, משא"כ בעבד נאמן נרגש בו איזשהו מציאות לעצמו. ואבקש מהקוראים להעיר בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות