E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ וארא - תשס"ב
רשימות
הדלקת המנורה בבוקר ובין הערבים לשיטת הרמב"ם
הרב שלום דובער הלוי וולפא
ראש כולל 'זכרון יהוסף' - קרית היובל, ירושלים עיה"ק

א] בגליון הקודם הארכנו בענין הדלקת המנורה בין הערביים, דאע"פ שלדעת הרמב"ם דלקו הנרות גם ביום, ולשם כך הטיבו הנרות גם בבוקר, והטבת הנרות כוללת גם את הדלקת הנרות שכבו, מ"מ, לא כיבו הנרות בערב לפני זמן ההדלקה העיקרי, ולא היתה בערב הדלקה מחדש, ורק הטיבו את הנרות, כלומר דישנו והדליקו נר שכבה, ותיקנו הנר שלא כבה. והיינו שאופן הטבת והדלקת הנרות היה שוה בערב ובבוקר.

ובזה ביארנו את דעת הרמב"ם שהדלקת הנרות כשרה בזר (כשהיטיב הכהן והוציא המנורה לחוץ), כי באמת מצד מצות הדלקת המנורה לא צריך להגיע בכל יום לפעולה של הדלקה כלל, כי הכוונה היא "להעלות נר תמיד" בלי שום הפסק, ולזה נצטווה הכהן להיטיב את הנרות, היינו לדאוג לכך שהנרות שהודלקו בעת הקמת המשכן לא יכבו לעולם, וזאת ע"י הטבתם פעמיים בכל מעת לעת. ורק אם מאיזו סיבה שתהיה כבה אחד הנרות, צריך לחדש את ההדלקה הראשונה, וגם הדלקה זו של נר שכבה כלולה במצות ההטבה, ד"הדלקת הנרות זו היא הטבתם". ולכן לא שייך לומר שהתורה תצוה על פעולת ההדלקה, כי מאחר שאין ציווי על כיבוי, ולהיפך יש ציווי ש"יאירו שבעת הנרות" באופן תמידי, על כן לא יתכן ציווי על פעולת ההדלקה, ומשום כך כשרה ההדלקה בזר.

ורק כאשר צריך לחנך המנורה מחדש, הנה אז "אין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים", שזהו האופן היחיד שבו צריך הכהן עצמו להדליק כל שבעת הנרות. ועל זה נאמר "בהעלות אהרן את הנרות בין הערביים", שקאי על חינוך המנורה.

ועתה נעיין בקטעים מ"רשימת המנורה" של הרבי, שהרב פלדמן ביארם לפענ"ד בטעות על פי דרכו, שכאילו יש לכבות הנרות בכל יום בין הערביים ולהדליקם מחדש. ונראה שלא לזה כיון כ"ק אדמו"ר כלל:

ב] בע' טז שם שואל ברשימה: "ויש לברר איך יפרנס הרמב"ם הא דנר המערבי ממנו היה מדליק ובה היה מסיים (שבת כב,ב. מנחות פו, ב), כיון דלדידיה אם מצא ב' נרות המזרחיים דולקין, מדשן שאר ה' נרות וגם נר המערבי בכללן". ומתרץ בע' יז: "והוא פשוט, דהא להרמב"ם נר שלא כבה רק מתקנו, ובפרט נר המערבי, וכנ"ל דמניחו דולק. וזהו פי' דממנו היה מדליק היינו את המנורה בין הערביים, ובו היה מסיים חילוף הפתילה וההטבה אז. - והוא ע"ד פירש"י במנחות".

וביאר הרב פלדמן שי' בפיענוחו, שכ"ק אדמו"ר שואל כאן שתי שאלות, שאלה אחת על "ממנו היה מדליק", והשניה על "ובה היה מסיים". וכמו שביאר שם: "כיון דלדידיה, אם בכניסה הא' מצא ב' נרות המזרחיים דולקין, מדשן שאר ה' נרות וגם נר המערבי בכללן, ואח"כ נכנס עוה"פ ומדשן ב' נרות המזרחיים, ונמצא, שאינו מתחיל ההדלקה מנר המערבי, שהרי שני המזרחיים דולקים כבר, ואינו מסיים בנר המערבי, שהרי מדשנו בכניסה הא', ואח"כ מדשן את שני המזרחיים". ועל זה מתרץ הרבי (לפי הפענוח הנ"ל): "דהא לדעת הרמב"ם, נר שלא כבה אינו מכבו מדשנו ומדליקו, אלא רק מתקנו, ובפרט נר המערבי, וכנ"ל . . דמניחו דולק, וא"כ הא דשנינו ש"ממנו היה מדליק", לא קאי על הטבת הבוקר, שאז (אינו מדליק, אלא) רק מניחו דולק, אלא על ההדלקה בין הערביים. וזהו הפירוש ד"ממנו היה מדליק", היינו מדליק (לא את הנרות שכבו, בהטבת הבוקר, אלא) את המנורה (כולה, לא רק הנרות שכבו) בין הערביים. ובו היה מסיים חילוף הפתילה וההטבה אז - לאחרי הדלקת הנרות בין הערביים".

והיינו שהשאלה הראשונה היא, איך יתכן לומר על נר המערבי ש"ממנו היה מדליק" (היינו שמדליקים אותו בראשונה) והרי לפני דישון והטבת והדלקת הנר המערבי כבר דולקים ב' הנרות המזרחיים. ומחדש בקטע זה, שעל כרחך מדובר כאן בהדלקת בין הערביים, כי בבוקר אין מכבים הנרות, ובפרט נר המערבי, ובמילא אין צורך להדליקו, משא"כ בין הערביים שאז באמת כיבו את כל הנרות והדליקו המנורה כולה מחדש, הנה בזה היתה התחלת ההדלקה מנר המערבי.

ג] ואיני מבין כלל את פירושו. דלדבריו העיקר חסר מן הספר בדברי הרבי. שהיה לו להדגיש ששיטת הרמב"ם שאין מכבין את הנרות בבוקר מכריחה שמדובר בין הערביים, ובהמשך לזה היה לו לכתוב בפירוש את החידוש שלפני הדלקת בין הערביים היו מכבין את כל הנרות, ובעיקר לכתוב (את המילים שהוסיף הרב פלדמן בפיענוחו): "את המנורה כולה, לא רק הנרות שכבו".

ומה שכתב שם בהערה 52 ראיה לשיטתו (שכיבו כל הנרות) "מדיוק לשון הרמב"ם . . דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה . . אין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותיה בין הערביים. - היינו, שבנוגע לבין הערביים כותב לשון הדלקה, ואילו בנוגע לחיוב השווה בבוקר ובין הערביים כותב לשון דישון והטבה". הנה אדרבה מזה מוכח ההיפך מדבריו, כי לשון הדלקה כתב הרמב"ם רק על חינוך המנורה, ולא על מה שעושין בכל יום בין הערביים.

ולאחר העיון בדברי הרבי ברשימה, ברור שאין כוונתו כלל לחדש שבין הערביים היו מדליקים המנורה מחדש. אלא שבתחילה סבר ש"ממנו היה מדליק" פירושו (גם) שהיה מדליק הנר המערבי עצמו בראשונה (כדפירש"י בשבת כב,ב. ד"ה ובה היה מסיים: "וזו מיטיב בין הערביים, ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה, ומדליקה, ומדליק ממנה כל השאר"). ובתירוץ הוכיח הרבי שאין הענין כן, שהרי כלל לא היה צריך להדליקו, אם לא כבה, ולכן הפירוש ד"ממנו היה מדליק" הוא רק, שממנו ועל ידו היה מדליק את המנורה, כלומר (לא את הנר עצמו, אלא) את הנרות (שלא כבו) במנורה. וסדר זה שהיו מדליקים הנרות מנר המערבי היה רק בין הערביים. ובמילא מתורץ ההמשך "ובו היה מסיים", כי אכן בין הערביים היה מטיב את הנר המערבי באחרונה, שרק בבוקר היה הסדר שאם מצא ב' נרות המזרחיים דולקין היה מטיב שאר ה' הנרות ובכללן הנר המערבי, משא"כ בערב היה מטיבו אחרון. (כן הוא לשיטתו של הרבי כאן, אבל עיין להלן ע' מז שמסתפק בזה).

ובזה מתורץ גם מה ששאל הרב פלדמן שם בהערה 54, על מה כתב הרבי "והוא ע"ד פירש"י במנחות", שלכאורה הרי לפירש"י שם הכהן מסיים עם הדלקת הנר המערבי, ואילו לביאורו של הרבי מסיים רק בהטבת הנר המערבי, ועי"ש מה שנדחק בזה. אבל הביאור בזה הוא פשוט, שמה שלמדנו מרש"י במנחות הוא רק שהפירוש ב"ממנו היה מדליק" אינו שהיה מדליק את הנר המערבי עצמו בראשונה (כפירש"י הנ"ל בשבת), אלא רק שממנו הדליק שאר נרות המנורה, שהרי כן כתב רש"י במנחות שם ד"ה ממנה היה מדליק: "האחרות". (כיון שבמנחות אינו יכול לפרש שהדליק נר זה עצמו בראשונה, דלשיטתו שם אדרבה "בה היה מסיים ההדלקה").

ועל פי ביאור אמיתי זה בדברי הרבי, נפל כל הבנין לחידוש המוזר, שבין הערביים כיבו את כל הנרות והדליקו אותם מחדש.

ועי"ש באותו עמוד בשורה הראשונה של הפענוח שכתב: "הרי גם נר המערבי מדשנו קודם ההדלקה בין הערביים, ובשעת דישונו אינו דולק גם הוא". וגם זה הוא טעות חמורה, כי כאמור גם את שאר הנרות אין מכבין, וכ"ש שלא את הנר המערבי. וגם בזה טעה בהבנת שאלת כ"ק אדמו"ר שם, ואכ"מ.

ד] ומעתה נביא כמה הוכחות מרשימת המנורה, שלדעת כ"ק אדמו"ר אין לכבות את המנורה בין הערביים:

בע' ח-ט מבאר החילוק בין הנר המערבי לנר המזרחי, דלכאורה "כל נר שמצאו שלא כבה אין מכבהו ומדליקו שנית, ולא דוקא נר המערבי . . ובמה נחלקו זה מזה". ומתרץ בשני אופנים: בתחילה כותב שהרמב"ם "לית ליה כהרשב"א ע"פ הספרי . . דיש איסור בכיבוי נר שמצאו דולק, רק דס"ל דאין חיוב לכבותו ולהדליקו, ויוצא מצות הטבת הנרות בתקונם לבד ג"כ, אם דולקין הן בלאה"כ", וזהו החילוק בין נר המערבי למזרחי, דהמזרחי "רוצה מכבו ומדליקו שנית או דאינו מכבו כל עיקר, משא"כ נר המערבי דצריך להניחו דולק". ואח"כ כותב באופן אחר, דאף אם הרמב"ם סובר כרשב"א שיש איסור לכבות גם את שאר הנרות, מ"מ יש חילוק ביניהם באופן הדישון, עי"ש. ומוכח מדברי הרבי, שהשאלה היא אם יש איסור לכבות, או רק שאין צריך לכבות, אבל לא יעלה על הדעת שיש מצוה לכבות! (ואין שום רמז שם שמדובר רק על הבוקר, דהניחא לרשב"א הרי אין כלל הדלקה בבוקר, ובמילא אין מדובר אודות בין הערביים שאז כל הנרות כבו בלאו הכי. אבל לרמב"ם הנרות דולקים כל היום, וא"כ הספק הנ"ל הוא גם אודות בין הערביים).

בע' מד מבאר הרבי: "ונראה לי ברור, דלשיטתו (של הרמב"ם) הטבת המנורה בין הערביים גם כן מחולק לב' פעמים, ה' נרות וב' נרות, דצריך להיות שוה בבוקר ובין הערביים, וכשטחיות לשון היד". ומציין שם לפ"ג ה"י: "דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה", וכן לסוף פ"ו: "וכסדר שעושין בכל יום בבוקר כך עושין בין הערביים". וא"כ, מאחר ש"צריך להיות שוה בבוקר ובין הערביים", איך אפשר לחדש בדעת הרמב"ם שיש ביניהם הבדל יסודי כל כך, שבבוקר מדליקים רק נר שכבה, ואילו בין הערביים מכבים כל הנרות ומדליקים מחדש, דבר שלא נרמז כלל ברמב"ם, אשר כלל בחדא מחתא: "דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערביים מצות עשה". והא ניחא אם היה כותב הרבי בפירוש שיש לכבות הנרות בין הערביים, הרי אז היה עלינו לתרץ איך זה יתאים עם לשון הרמב"ם, אבל כאשר לא נמצא שום רמז בדברי הרבי לכך, א"כ אין שום סיבה לדחוק ולחדש בדעת הרמב"ם את ההיפך ממה שמשמע בלשונו, שהבוקר ובין הערביים שוים בכל דיני ההטבה וההדלקה.

בע' מז חוקר הרבי: "וצ"ע אם הדין והחילוק בין מצא ב' נרות מזרחיים דולקין וכו', הוא גם בין הערביים". ולפי שיטתו של הרב פלדמן שבין הערביים מכבין את כל הנרות, א"כ אין שום שאלה בזה, כי גם אם מצא ב' נרות המזרחיים דולקין, מכבה אותם מיד עם כל הנרות, ומדליק הכל מחדש. ומהו ספקו של הרבי? ועל כרחך שהבוקר ובין הערביים שוים בכך, שבשניהם מדליקים רק נר שכבה, והספק הוא רק לגבי "מצא ב' נרות מזרחיים דלוקין", וכפי שפירש הספק בפענוח שם.

ה] אמנם לכאורה יש להקשות ע"ז מלשון כ"ק אדמו"ר בע' כה-ו שם, וזלה"ק: "דהרמב"ם ס"ל דהטבת הנרות היינו דישונם וגם הדלקתם וכנ"ל. ומפרש הא דמנחות (פח, ב) נר שכבתה נתישן השמן נתישנה פתילה . . הן אם אירע זה בבוקר - כן משמע מלשונו ביד תו"מ פ"ג הי"ב - והן אם אירע קודם אור היום - דכן משמע מלשון פירוש המשניות הנ"ל..".

וצ"ע דלפי מה שכתבנו שגם בערב אין מכבין הנרות, ושהלכה י"ב הנ"ל בענין הטבת הנרות "ומדליק נר שכבה" קאי גם על בין הערביים, א"כ למה כתב הרבי שמלשון הרמב"ם משמע ד"נר שכבתה נתישן השמן נתישנה פתילה" הכוונה אם אירע זה, והרי פשוט לכאורה שלשיטת הרמב"ם הוא הדין אם היה הדבר בין הערביים.

אלא שבאמת הקושיא אינה רק על מה שכתבנו, כי גם אם היה הרב פלדמן צודק שמכבים כל הנרות לפני ההדלקה של בין הערביים, עדיין קשה, שהיה לרבי לומר שלשיטת הרמב"ם "נר שכבה נתיישן כו'" הוא גם אם כבה בצהרי היום, שהרי המנורה צריכה לדלוק תמיד, עד ההדלקה החדשה של בין הערביים. וכשם שלפיה"מ יש להחליף השמן והפתילה בנר שכבה קודם אור היום, כן צריך לעשות לרמב"ם בנר שכבה בצהרי היום לפני בין הערביים.

אבל הקושיא מעיקרא ליתא. שהרי כאן בא להשוות את שיטת הרמב"ם עם פירוש רש"י, שלדעת רש"י במנחות פח, ב. דין "נר שכבה" הוא בחצי הלילה או קודם אור היום (כי בבוקר אין צריך להדליק), ואילו לרמב"ם דין זה הוא גם בבוקר, כי יש דין הדלקה גם בבוקר לנר שכבה. ומה שהובא שם ענין זה הוא בכדי לתרץ את מה שהקשה, דלשיטת הרמב"ם בפיה"מ שנר המערבי הוא הסמוך ביותר לקדש הקדשים, א"כ "מאי טעמא חלוק דין ב' נרות המזרחיים משאר הנרות". והנה (לשיטת הרבי כאן) הדין דמצא ב' נרות המזרחיים דלוקים וכו' הוא רק בהדלקת הבוקר, וכנ"ל, ועפ"ז מבאר בהמשך הדברים שכאשר מצא בבוקר ב' נרות המזרחיים כבויים, חייב להדליקן ראשונים, לא רק מצד מצות הטבת הנרות, אלא מהדין של "נר שכבתה וכו' מטיבה ונותן בה שמן ומדליקה". ולכן אין טעם להזכיר כאן שלשיטת הרמב"ם בהלכות תו"מ, הענין דנר שכבה הוא גם בין הערביים ובצהרי היום, שלכל זה אין שייכות להשוואה עם פירוש רש"י, ולביאור המשנה דב' נרות המזרחיים, המדברת על הדלקת היום.

ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לראות את אהרן כהנא רבה מדליק נרות של ציון, ובאופן דלהעלות נר תמיד, בבית המקדש השלישי והנצחי.

רשימות
בענין הדלקת המנורה בין הערביים [גליון]
הרב דוד פלדמן
עורך ראשי ב"ועד הנחות בלה"ק"

א. בגליון הקודם [תתכט] (עמ' 10), כתב ידידי הרה"ח ר' שד"ב וואלפא שי', ששגיתי במה שכתבתי שלדעת הרמב"ם יש לכבות המנורה בכל ערב ולהדליקה מחדש (היינו, שבבוקר מספיק לתקן נר שלא כבה ע"י הוספת שמן, ורק נר שכבה צריכים להדליקו מחדש, ואילו בערב מדליקים מחדש את כל הנרות, היינו, שגם נר שלא כבה מכבים אותו ומדליקים מחדש).

ומסיק, שנראה לומר בלי ספק שלשיטת הרמב"ם אין שום הבדל בין הבוקר ובין הערביים, וגם בין הערביים צריך רק לתקן הנרות שימשיכו לדלוק (ורק אם כבו צריך להדליקן מחדש).

והנני בזה להשיב על דבריו, דבר דבור על אופניו, ועל סדר הענינים.

ב. באות ג' שואל הרב וואלפא: "מאין יצא לו חידוש זה שצריך להדליק הנרות מחדש בכל ערב .. והרי אין שום מקור לדבריו".

ותמיהני, שהרי בהמשך דבריו (באות ד') מביא בעצמו מספר השיחות תנש"א ח"א ע' 491 הערה 92, ש"יש מפרשים שגם לדעת הרמב"ם יש הבדל בין בוקר לבין הערביים, שבבוקר אין מצוה חיובית להדליק כל הנרות, אלא אם מצאם כבויים מדליקם, ובין הערביים צריך לכבות כולם ולחזור ולהדליקם" (ראה שו"ת בנין שלמה סי' נג).

[ומ"ש הרב וואלפא באות ד', ש"גם בהערה זו בסה"ש תנש"א משמע שהדעה שיש לכבות הנרות בערב היא דעה צדדית ואינה פשטות הביאור ברמב"ם" - (א) לא ידעתי מניין משמעות זו, (ב) ואדרבה: בסיום ההערה מציין הרבי להערה הבאה, שבה מסיים: "שגם לדעת הרמב"ם עיקר ההדלקה היא בלילה (הזמן המפורש בקרא - "מערב ועד בוקר"), והרי מובן בפשטות שענין זה ש"עיקר ההדלקה היא בלילה" ניכר ומודגש רק מחלקים בין הבוקר לבין הערביים, שבין הערביים יש מצוה חיובית להדליק כל הנרות, עי"ז שמכבים

גם את הדולקים וחוזרים ומדליקים אותם, כדעת ה"יש מפרשים" שבהערה הקודמת; משא"כ אם נאמר שאין שום חילוק בין הדלקת בין הערביים להדלקת הבוקר, יוקשה: היכן מתבטא לדינא ש"עיקר ההדלקה היא בלילה", ומהו טעם הדבר?! - וכדלקמן ס"ד בארוכה].

עוד הביא הרב וואלפא באות ד' ראי' לדבריו, מדברי המאירי (שבת כב, ב) בדעת הרמב"ם ש"הדלקה ראשונה התחילה בערב ומשעת חינוך ואילך הטבה בבוקר והטבה בערב ושחרית וערבית שוים בה".

אך משום-מה לא מצא לנכון להעתיק את המשך דברי המאירי, וז"ל: "ויש מפרשים שבערב היתה שם הדלקה גמורה ונתינת שמן והיא הקרוי' העלאה, ובבוקר אין שם אלא תקון שמדליק אותם שכבו" - הרי מפורש להדיא שלדעת הרמב"ם (כי לשאר הדעות אין מדליקים בבוקר כלל) יש חילוק בין בוקר לערב, שבבוקר רק מדליק אותם שכבו, ובערב צ"ל הדלקה גמורה, היינו, שגם אלו שלא כבו, צריך לכבות ולחזור ולהדליקם.

ג. ולאחרי שנתברר שאין זה חידוש שיצא לי, ויש מקור לדברים - נבוא לבאר הטעם שפירוש זה מחוור יותר:

הטעם שכל שאר הראשונים (מלבד הרמב"ם) ס"ל שמדליקים את הנרות רק בין הערביים ולא בבוקר, הוא, משום שנאמר (ס"פ תצוה) "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות גו' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים", היינו, שבין הערביים נאמר לשון העלאה שהוא לשון הדלקה ("כשידליקם להעלות להבתן" - פרש"י), ובבוקר נאמר לשון הטבה, שהוא "לשון ניקוי הבזיכין של המנורה מדשן הפתילות שנשרפו בלילה"; ואילו הרמב"ם ס"ל ש"בהטיבו" פירושו לא רק תיקון הפתילות, אלא גם הדלקתן.

אמנם, כיון שבין הערביים נאמר לשון העלאה ובבוקר נאמר לשון הטבה, עכצ"ל, שגם לדעת הרמב"ם שהטבה היא גם הדלקה, צריך להיות איזה חילוק בין ההדלקה בין הערביים שנקראת בלשון "העלאה" להדלקה בבוקר שנקראת בשם "הטבה".

והביאור בזה - כמ"ש הלחם משנה בפירוש דברי הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ג הי"ב) "הדלקת הנרות היא הטבתם", "דרבינו ז"ל קרי הטבה לכל דבר שהי' דולק ואינו דולק יפה, שמטיבו כדי שיהי' באיתנו הראשון, דהיינו הדלקתו, כאדם שהוא חולה ומרפאים אותו שיחזור לבריאותו. וא"כ ההטבה היא הנר שכבה שידליקו אותה כדי שיחזור הדבר לאיתנו, וכן נר שלא כבה מתקנו".

ועפ"ז מתרץ מה שהקשה הרשב"א על שיטת הרמב"ם "מהא דאמרינן בפרק התכלת (מנחות נ, א) אמר אביי מסתברא כמ"ד (שחינוך המזבח הוא) בקטורת הסמים של בין הערביים, דכתיב בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה, ואי לא דעביד הדלקה מאורתא, הטבה בצפרא מהיכא, ואי לדעת רבינו ז"ל ההטבה היא ההדלקה, מאי איכפת לן דלא עביד הדלקה באורתא, הא בצפרא עביד הדלקה דהיינו הטבה" - כי ההדלקה שבצפרא אינה הדלקה חדשה, כי אם הטבת ותיקון ההדלקה שהיתה באורתא, ע"י הדלקת הנר שכבה, ותיקון הנר שלא כבה.

וכיון שרק בבוקר נאמר לשון הטבה, ואילו בין הערביים נאמר לשון העלאה - עכצ"ל, שבין הערביים לא מספיק תיקון הנרות, דהיינו להדליק נר שכבה ולתקן נר שלא כבה, אלא יש צורך בהדלקה חדשה, דהיינו שגם הנרות שלא כבו צריכים להדליק אותם מחדש, עי"ז שמכבים אותם וחוזרים ומדליקים אותם.

אמנם, לשיטתו של הרב וואלפא שההדלקה בין הערביים ובבוקר שוים ממש, שבשניהם צריך רק להדליק נר שכבה, ונר שלא כבה צריך רק לתקנו - יוקשה למה מחלק הכתוב לומר בין הערביים לשון העלאה ובבוקר לשון הטבה?

ולתרץ קושיא זו, מוכרח הרב וואלפא לחדש (באות ה') - שהפסוקים "בבוקר בבוקר בהטיבו גו' ובהעלות גו' בין הערביים" [שמהם למדו כו"כ דינים בנוגע לסדר העבודה בכל יום, כמו: חילוק ההטבה לב' פעמים, ה' נרות וב' נרות, "בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת"] עוסקים בעיקר בחינוך המנורה מחדש, שרק אז יש הדלקה חדשה, ואילו בכל יום אין לך חילוק בין הטבה בבוקר להעלאה בין הערביים.

ומזה בא לחידוש נוסף - ובלשונו: "חידוש להלכה" - שאף שהדלקת הנרות כשרה בזר, הנה ההדלקה בזמן חינוך המנורה אינה כשרה בזר, שזהו חידוש גדול ביותר שאכן אין לו שום מקור!

[ומוסיף להמתיק הענין בחידוש מוזר – שטבע האש הוא שהאש של רגע זה נכלית, ובכל רגע מתהווה אש חדשה, שמסופקני אם יש לו מקור ואחיזה במציאות!].

ד. זאת ועוד: באות ה' מאריך הרב וואלפא בדין חינוך המנורה בין הערביים, ע"פ מ"ש הצפע"נ (קונטרס השלמה טז, א) בפירוש דברי הגמרא (זבחים יא, ב) "נרות דכתיב בין הערביים הכי נמי דכולי יומא כשר (בתמי'), שאני התם דכתיב מערב ועד בקר, תן לה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר", דקאי בחינוך המנורה, ומובן מדברי הגמרא שההכרח לזה שאין מחנכין את המנורה אלא בהדלקה בין הערביים הוא מכך שעיקר ההדלקה היא בערב, כדמוכח מנתינת השמן במדה של "מערב עד בוקר", ולכן כתבם הרמב"ם בהמשך ובאותה ההלכה.

אמנם, לשיטתו שרק בעת חינוך המנורה יש חילוק בין ההדלקה בערב (שהיא הדלקה חדשה) להדלקה בבוקר, משא"כ בכל יום אין חילוק ביניהם - אינו מובן: מהו הטעם לכך שגם בכל יום עיקר ההדלקה היא בערב, שלכן צ"ל שיעור השמן "מערב עד בוקר" דוקא?

והרי זה בבחינת "ערבך ערבא צריך": ההכרח שחינוך המנורה אינו אלא בהדלקה בין הערביים (שיש לה מעלה וחשיבות על ההדלקה בבוקר), הוא, לפי שבכל יום עיקר ההדלקה היא בערב דוקא - בה בשעה שבכל יום לא מצינו שום יתרון בהדלקה בערב על ההדלקה בבוקר, שהרי לשיטתו אין ביניהם חילוק כלל!

ואילו לשיטתנו אתי שפיר שבכל יום עיקר ההדלקה היא בלילה, שאז היא הדלקה חדשה, משא"כ בבוקר שצריך רק לתקן את ההדלקה הקודמת, וכנ"ל מסה"ש תנש"א.

ה. והנה, יסוד הדברים בשיטתו של הרב וואלפא הוא ממ"ש בספרי ר"פ בהעלותך: "יכול יכבה, ת"ל יאירו שבעת הנרות כו'", וכפשטות הלשון בספר המצות "שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'", וא"כ, לאחרי ההדלקה הראשונה בעת הקמת המשכן צריכים הנרות להיות דולקים תמיד, ובכל ערב ובוקר צריך רק לתקן את הנרות (להוסיף שמן וכו') שימשיכו לדלוק, ורק אם מאיזה סיבה כבר הנר צריך להדליקו מחדש. ומביא מתנחומא ר"פ תצוה: "מעשה נסים הי' במנורה, משהיו מדליקים אותה בראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה

אחרת". וכיון שהנרות צריכים להיות דולקים תמיד, הרי אין מקום לומר שיצטרכו לכבותם, ולחזור להדליקם. ואדרבה: אם בכל ערב צריך לכבותם ולהדליקם מחדש, נמצא, שיש חיוב של הדלקה, ואיך יתכן שתהי' הדלקה כשרה בזר. ע"כ תוכן דבריו.

אך האמת יורה דרכו שאין בדבריו הכרח כלל:

בפסוק "להעלות נר תמיד" - מודגש לא רק "תמיד", אלא גם "להעלות", ובלשון הרמב"ם בספר המצוות: "להדליק הנרות תמיד", ובמנין המצוות בריש הל' תמידין ומוספין: "להדליק נרות בכל יום", ופירוש הדברים בפשטות - בלשון ברורה לקטן ולגדול - שבכל יום צריך להדליק הנרות מחדש.

[ומה שהביא מתנחומא שהיו מדליקים אותה בראש השנה כו' - יש להעיר, שבחומת אנך מביא מכת"י הרב הגדול מוה"ר וידאל הצרפתי ז"ל שכתב: "יקשה וכי בטלה מצות הדלקה, ואולי לא הי' זה אלא בנר מערבי, או י"ל שהשמן הי' קיים, והי' מקיים מצות הדלקה בחילוף פתילה חדשה" (הובא בתו"ש תצוה אות צג).

ובלאה"כ, דברי התנחומא הנ"ל אינם מחוורים גם לשיטתו הרב וואלפא, שמאז ההדלקה הראשונה בעת הקמת המשכן היתה צריכה לדלוק תמיד - דא"כ, למה הוצרכו להדליקה בכל ראש השנה?!

ואולי בכלל אין להוכיח מדרך הדרוש לדרך ההלכה, כידוע בכללי הלימוד. ואכ"מ].

וכדי שתהי' הדלקה חדשה - בהכרח לכבות תחילה את הנר (אם הוא דולק עדיין).

- ראה מאירי שבת שם: "ואם היו דולקים .. לערב מכבם ומדשנם ומדליקם .. שמצוה בהדלקה בכל יום", וברבינו גרשום מנחות פו, ב: "מכבה ומדליקה כדי לקיים בה מצות הדלקה" -

ופשוט שאין זה בסתירה להחיוב ד"תמיד" - שהרי (נוסף לכך שעיקר החיוב ד"תמיד" הוא בנר המערבי) כיבוי זה אינו אלא כדי שתוכל להיות הדלקה חדשה, ובלעדו אי אפשר לקיים את הציווי "להעלות נר תמיד", ונמצא, שפעולת הכיבוי היא תחלת ההדלקה.

ומה שהקשה הרב וואלפא איך אפשר שבכל יום צריכה להיות הדלקה חדשה, ומ"מ תהי' הדלקה כשרה בזר - הרי גם לשיטתו יש פעמים שצריכה להיות הדלקה חדשה, שהרי נר שכבה, צריכים להדליקו מחדש, ואעפ"כ לא חידש הרב וואלפא שהדלקת נר שכבה אינה כשרה בזר (כפי שחידש גבי הדלקה הראשונה בעת הקמת המשכן)!

ועכצ"ל, שהצורך להדליק את המנורה אינו גורם לכך שפעולת ההדלקה תהי' מצוה, כי המצוה היא שיהיו הנרות דולקים, ולא פעולת ההדלקה, אף שבודאי יש בה צורך והכרח, שהרי בלעדה אי אפשר שיהיו הנרות דולקים. ולמאי נפק"מ אם הצורך בהדלקה (שלולי זה אין הנרות דולקים) הוא חד-פעמי, מזמן לזמן, או בכל יום?!

בסגנון אחר קצת: ההדלקה שבכל יום היא כאילו נאמר שבכל יום צריכים להיות דולקים נרות חדשים, שלכן בהכרח לכבות את הנרות דאתמול ולהדליקם מחדש, ומ"מ פעולת ההדלקה אין בה מצוה, שלכן כשרה בזר, כיון שהמצוה היא שיהיו הנרות דולקים, אלא שצריכים להיות נרות חדשים.

ו. ליתר ביאור - לרווחא דמילתא: הציווי שנתפרש בכתוב הוא בהלשון "יערוך אותו אהרן ובניו", שפירושו לערוך ולסדר את הנרות, וכמובן שהכוונה והתכלית שבזה היא שיהיו דולקים, אבל פעולת ההדלקה לאו עבודה היא (ראה יומא כד, ב), כי העיקר הוא שיהיו הנרות דולקים.

אמנם, עפ"ז יכולים להדליק את הנרות פעם אחת, בעת הקמת המשכן, ואח"כ רק להוסיף שמן כדי שיהי' דולק תמיד.

ועז"נ "יערוך אותו גו' מערב עד בוקר", היינו, שבכל ערב צריך לערוך ולסדר את הנרות מחדש,

וישנו עוד פסוק שממנו למדים שבבוקר הי' מטיב את הנרות ובין הערביים הי' מדליקם (אלא שפסוק זה נאמר לא בלשון ציווי, אלא בלשון סיפור דברים, שהרי הפסוק מדבר אודות הקטורת, ומודיע שזמנה הוא): "בבוקר בבוקר בהטיבו גו' ובהעלות גו' בין הערביים",

ובמילא ידעינן, שבערב הי' סידור ועריכת הנרות מחדש, ע"י החלפת הפתילה הקודמת, ובמילא גם כיבוי', והדלקה חדשה (וכאמור, פעולת ההדלקה כשרה בזר, שאינה עבודה, ולא נאמרה בכתוב בלשון ציווי), ובבוקר היתה רק הטבה, היינו, הוספת שמן בנר שלא כבה והדלקת נר שכבה.

בסיום דבריו מתייחס הרב וואלפא לטעויות לפענ"ד בפענוח רשימת המנורה, ולאחרי שיודפסו דבריו, אעיין בהם, בעזה"י, ואראה אם יש לי מה להשיב על דבריו.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות