E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ תולדות - תשס"ד
רמב"ם
ארבעה צריכים להודות
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

א. בקובץ שעבר (תתסט, עמ' 57) הבאנו את דברי הרמב"ם פרק י' מהל' ברכות הל' ח' "ארבעה צריכין להודות חולה שנתרפא . . וצריכין להודות בפני עשרה ושנים מהם חכמים . . וכיצד מודה וכיצד מברך, עומד ביניהן וכו' וכל השומעים אומרים שגמלך טוב וכו'.

ודייקנו כמה דיוקים בהרמב"ם כדלהלן:

א) מהא דכתב "וצריכין להודות בפני עשרה" משמע דהמברך אינו בכלל העשרה, וכמו שאכן מובא מחלוקת בזה בהפוסקים אם המברך בכלל העשרה או לא, ולכאורה יש להבין מדוע לא יהא המברך נכלל בעשרה כמו שמצינו בתפילה בצבור או שאר דיני ציבור.

ב) מהו ענין זה דשנים מהם יהיו ת"ח, דמאי מהני ת"ח לדין צבור. ואע"פ שיש פסוק לזה מ"מ צריכין להבין איך זה פועל על דין הצבור.

ג) בלשון הרמב"ם "וכיצד מודה וכיצד מברך", מה הם ב' הדברים של מודה ומברך, דהרי כל עיקר ההודאה היא הברכה, (ועיין בכ"מ שם, ועדיין יש מקום לקושיא הנ"ל).

ד) במה שהביא הרמב"ם "וכל השומעים אומרים", צ"ע מהו המקור לדין זה, דהרי בגמרא לא מצינו כזה.

ה) מה שלא הביא הרמב"ם הא דמוזכר בגמרא שרב הונא בירך כאשר רב יהודה חלה ואיתפח ומובא בשו"ע שאחר יכול לברך על נס שנעשה לשני.

ו) מה שלא הביא הרמב"ם הא דאמר רב יהודה "פטרתון יתי מלאודויי", היינו שאחר יכול להוציא מי שמחוייב בברכת הגומל.

ובכדי להבין כל הנ"ל יש להקדים מה שהבאנו בקובץ שעבר, שהמחבר בסימן רט פסק דאחר יכול

לפטור המחוייב בברכת הגומל, והמחבר עצמו פסק בסימן ריג דבכדי להוציא בברכת חבירו צריכין כוונת המשמיע וכוונת השומע, והרי מהגמרא משמע (וכן ההלכה - כמו שמובא בשו"ע) דאין כאן כוונת המברך, וא"כ איך יוצאין בברכתו.

גם יש לעיין בלשון הגמרא "פטרתון מלאודויי", דהו"ל לכאורה "יצאתי בברכתך" וכדומה דהרי יצא י"ח מכח שומע כעונה או יותר מזה ע"י עניית אמן והוה כאילו אמר הברכה בעצמו, וא"כ שייך יותר הלשון של יצאתי עם ברכתך מהלשון של "פטרתון מלאודויי".

והנראה לומר בדעת המחבר דאין דין זה בברכת הגומל, דין של מוציא ויוצא, כ"א דעי"ז שמי שהוא בירך והודה לה' על הנס בהשתתפות בעל הנס הנה יש כבר ה"וירוממוהו בקהל עם", וא"כ נמצא דלא שייך כאן התנאים של סימן ריג: דכאן העיקר הוא מה שמברכים ומודים לה', והא דהוצרך בעל הנס לענות אמן הוא משום דבלא"ה לא מתייחס ההודאה אליו וע"י אמירתו אמן הוא משתתף בהברכה והברכה מתייחסת אליו, וא"כ אין קושיא על שיטת המחבר דכאן לא בעינן כוונת המברך והשומע.

ולפ"ז יש לתרץ הדיוקים הנ"ל, דמשו"ה אומרת הגמרא "פטרתון יתי מלאודיי", דאין כאן דין של יציאה ידי חובה, רק שעל ידי הוצאת השני ועניית אמן שלו נפטר חיובו של בעל הנס ומשו"ה משתמשת הגמרא בלשון זה דוקא.

גם יש לתרץ לפ"ז הדיוקים בהרמב"ם כדלהלן:

א. מ"ש הרמב"ם דמודים בפני עשרה דמשמע שהמברך איננו בכלל העשרה, י"ל, דהנה זה ברור דבכל מקום דבעינן עשרה זהו דוקא עשרה ולא אחד עשרה, ולפי מ"ש לעיל ד"וירוממהו בקהל עם" אינו ענין של צבור אלא רק דההודאה צריכה להיות בפני עשרה, ואותם עשרה אינם (רק) הצבור שמאפשר דבר שבקדושה וכדומה אלא הם חלק של ההודאה - דעל ידם נתהווה הודאה בקהל עם, וההודאה נעשית על ידי בעל הנס והקהל יחד, א"כ כשיש דין עשרה מובן דאין בעל הנס עולה לעשרה.

ב. וזהו גם הענין דשנים מהם תלמידי חכמים: דמאחר דהם שייכים לההודאה (כמ"ש לעיל), שייך דין זה עליהם, היינו שההודאה תיעשה דוקא על ידם. אבל אם היו הם רק פועלים שיהיה ענין של צבור היה אכן קשה להבין מדוע בעינן דוקא ת"ח לדין הצבור, ולפי מ"ש דהקהל הם חלק מההודאה אתי שפיר.

ג. וזהו גם לשון הרמב"ם "וכיצד מברך", דאין ענין ההודאה רק נוסח הברכה כ"א כלשון הרמב"ם "עומד ביניהם ומברך" היינו שהמצב של עומד ביניהם ומברך הוא ה"כיצד מודה", דמה שהוא עומד ביניהן אין זה רק תנאי או הלכה בהודאה אלא זהו אופן ההודאה, והוא משום דההודאה היא ע"י זה שבעל הנס עומד ביניהם בתוך הקהל ומברך.

ד. גם יש להבין עפ"ז מהיכן נתחדשה ההלכה של עניית הקהל "שגמלך טוב" וכו': דמאחר שהקהל הם חלק מההודאה, א"כ יש מקום לענייתם שהם ג"כ יודו, ועד כדי כך נוגעת הלכה זו שהמג"א הוצרך להזהיר שעניית הקהל אינו מעכב, והיינו מפני שהיה מקום לחשוב שמאחר שהם חלק מההודאה הנה הם צריכים לענות.

והנה, אע"פ שהמחבר יכל נמי לסבור כל הנ"ל, מ"מ בזה חולקים הרמב"ם והמחבר: דהרמב"ם לא מביא הדין של להוציא בעל הנס משא"כ המחבר. והביאור בזה: הרמב"ם סובר דאע"פ דהענין של הודאה היא בבעל הנס יחד עם הקהל, מ"מ סבירא לי' להרמב"ם דההודאה היא ע"י זה שבעל הנס "עומד ביניהם ומברך", היינו דההודאה צריכה לבוא ע"י בעל הנס בעת שהוא עומד בין עשרה ומברך, והשתתפותם צריכה להיות ע"י ענייתם כנ"ל. נמצא דלמעשה הרמב"ם והמחבר מבארים ענין ההודאה באופן אחד, רק דהרמב"ם ס"ל שהאופן של הודאה צריך להיות באופן כזה של עומד ביניהן וכו'. וזהו ג"כ הטעם שהרמב"ן לא הביא הדין של ברכה למי ששמע הנס של חבירו, משום דלדעתו יש סדר של ברכה ואין לשנותו. ולהעיר שאינו מוכרח שהרמב"ם אינו סובר דשייך להוציא אחר כמו שמובא בשו"ע רק דדין זה אינו מיוחד לברכת הגומל ודו"ק.

והנה לפי ביאור זה בהרמב"ם עדיין נשאר לנו מה שהקשינו בקובץ שעבר למה אדמוה"ז לא הביא הדין של להוציא המחויבב ברכת הגומל. וא"א לומר שמקורו הרמב"ם כמ"ש שם, דהרי אדמוה"ז אינו פוסק הא דבעינן "עומד ביניהם" וצ"ע.

ב. הרא"ש במס' ברכות כתב "אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה", ר"ל דעיקר הודאה על הנס צריך להיות קרבן תודה, ובמקום הקרבן בזה"ז תקנו ברכת הגומל*.

ונמצא דכל הני קראי מפרק ק"ז שהביאו הם רק לרווחא דמילתא דהעיקר שם היא "ויזבחו זבחי תודה".

והנה על יסוד דברי הרא"ש אלו מצינו כמה הלכות וסברות שנתחדשו בהפוסקים ובפרט בפוסקים האחרונים:

בספר כף החיים סימן ריט פוסק דיברך ברכת הגומל ביום מאחר שניתקן במקום תודה ותודה אינה אלא ביום, ובדיעבד יוצא בלילה. וכן פסק הח"ס בתשובה בסימן נא וכזו סברא יש גם בספר בן איש חי, שהטעם דצריך לומר בעמידה היא משום דבמקום תודה נתקנה והתודה נקרבת בעמידה כמו כל קרבן. ובתשובת הר צבי רצה לחדש בטעם דנשים אינן מברכות ברכת הגומל משום דמאחר שאינו נוהג בלילה כנ"ל, הוא מ"ע שהזמן גרמא ועי"ש.

והנה, כל סברתו של הרא"ש מבוססת על יסוד זה דאופן ההודאה על הנס היא על ידי קרבן תודה. ומרא דהאי שמעתתא היא פירוש רש"י בפרשת צו פרק ז' פסוק י"ב על הפסוק "אם על תודה יקריבנו" – אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון וכו'", ובהמשך מביא כל הד' שצריכין להודות, ומסיק אם על אחת מאלה נדר שלמים, שלמים הללו שלמי תודה הן וטעונות לחם וכו'".

ועד כדי כך סובר רש"י דכל ענין תודה הוא קרבן הבא על הנס, שכתב במס' זבחים דף ז' עמוד א' ד"ה לא דידי' - "ושחט תודה בשעת עלייתו מן הים לשם תודה שהפריש על יציאתו מבית האסורין" וכו' עי"ש. היינו דרש"י סובר דלא רק דמביאין תודה על הד' דברים של פרק ק"ז בתהילים, כ"א שהקרבן מתייחס בדוקא לאותו הענין שהביא ונקרא שלא לשמה אם מביאין על תודה הבאה על נס אחר, וזהו פירוש הסוגיא שם בזבחים, ובאמת פירוש רש"י לכאורה מוכרח שם בהגמרא.

והנה האחרונים במס' זבחים הקשו למה הרמב"ם לא הביא סוגיא זו להלכה, היינו שיש מחשבה שלא לשמה - מחד ניסא על השני.

והנראה לומר בשיטת הרמב"ם דאין שום קשר בין קרבן תודה ל"ארבעה צריכין להודות", ואדרבה שיטת הרמב"ם נראה להיפך משיטת רש"י. דלרש"י התודה נתקנה עי"ז שהקרבן מובא על נס ומשו"ה טעונות לחם, והרמב"ם נראה שס"ל דתודה היא שלמים הבאים עם לחם, וז"ל בפרק ט' מהל' מעה"ק הל' ה': "שלמי יחיד שלשה מינין, האחד הוא הבא שלמים בלא לחם וכו' והשני שלמים הבאים עם הלחם וכו', וזהו הנקרא תודה". ע"כ. היינו דשם תודה היא משום דהשלמים באים עם הלחם ולא כרש"י דשם תודה משום שבאה על נס וזה גורם שיהא צריך לחם, ודו"ק.

ולפ"ז א"ש מדוע השמיט הרמב"ם דין שלא לשמה מחד ניסא על השני, דזהו משום שאין כל קשר בין הנס והקרבן ומשו"ה לא שייך בזה 'שלא לשמה'.

ולפי"ז צריכים לומר דסברת הרא"ש ושאר הפוסקים הנ"ל דאמירה ביום ובעמידה וכו', אינה שייכת להרמב"ם כלל, דלדידי' עיקר ההודאה היא ברכת הגומל ולא שייך כלל לקרבן תודה.

ובאמת מ"ש לעיל בנוגע לקשר בין ברכת הגומל להקהל שהם חלק מההודאה, הר"ז דוקא לשיטת הרמב"ם, והיינו דאם נאמר דענין הגומל היא במקום תודה, א"כ א"א לומר דהקהל הם חלק מהודאתו, דהרי קרבן תודה אינה תלוי' בהקהל ואע"פ שנתקן לאומרו בעשרה מ"מ אינו שייך להעשרה, ורק להרמב"ם דאין שייכות לקרבן תודה והיא דין חדש שייך לומר כמ"ש ודו"ק.


*) ראה לקו"ש חל"ב פ' אחרי ב' הערה 20 . המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות