E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ מקץ - זאת חנוכה - ה' טבת - תשס"ד
שונות
הערות ועיונים בגדר לימוד קבלה לנשיםובגדר מקרא לפי אדה"ז
הרב נחום גרינוואלד
רב בביהכ"נ ליובאוויטש לייקוואוד, ניו ג'רסי

רבינו אמר דא"ח בפני בתו

בבית רבי עמ' 114 מביא על פריידא בתו של אדה"ז "היתה אשה גדולה וחשובה מאד והיתה חביבה לרבינו והי' אומר בפניה דא"ח".

ולכאורה ענין זה ללמד דא"ח לנשים התחדש בדורות אחרונים כדברי רבינו זי"ע בכמה הזדמנויות מפאת ירידת הדורות, אולם בדורות הראשונים לא לימדו לנשים דא"ח ושאר דברים. וצ"ב יסוד ההיתר ללמד דא"ח. ואין לומר כדברי רבינו בכ"מ שלימוד דא"ח מותר יותר משאר לימודים מכיון שהוא תנאי הכרחי להגיע לידי אהבת ה' וממילא הוא מן המצות הצריכות להן, כי הרי לא שמענו שבדורות ההם למדו בנות חב"ד דא"ח. ואף רבינו הזקן רק השמיע דא"ח לבתו הנ"ל ולא לשאר בנותיו. וצ"ל, שגם זה מחמת ירידת הדורות היא, שרק בזמנינו לא ניתן להגיע לידי אהבה בה' בלי לימוד דא"ח אך בזמנים עברו נשים שחיו בבית, רחוק מזוהמת העולם לא נזקקו לדא"ח וא"כ צ"ע לבאר הנהגת אדה"ז בזה.

ונראה לבאר בזה, שאדה"ז לשיטתו בלקוטי תורה ויקרא בד"ה ולא תשבית פ"ד וה' שמאריך ומחדש חידוש נפלא שפנימיות התורה נכנסת בסוג של "מקרא".

וכלשונו הק': "והנה בכלל לימוד המקרא הוא ג"כ לימוד האגדות שהרי רוב האגדות הם על הפסוקים ומעט מוסר וגם הם אין מושגים ובכלל מקרא יחשב. והנה בכלל מקרא הוא ג"כ לימוד פנימיות התורה שהרי מדרש הזהר הוא על פסוקי התורה. ועוד שגם בלימוד רזין דאורייתא אינו משיג רק המציאות מההשתלשלות ולא המהות. א"כ אינו דומה למשנה ותלמוד שמשיג מהות חכמתו ית' ובלימוד ההשתלשלות אינו משיג כלל מהות חכמה זו, מהו בחי' אופנים וחיות ושרפים וכ"ש למעלה יותר כו'. אלא רק ידיעת המציאות. ואעפ"כ דבר גדול הוא מאד כיון דא"א להיות בזה השגת המהות. וה"ז כמו שבמקרא אע"פ שא"א להיות ההשגה בבחי' חכמה כיון ששרשה למעלה מהחכמה לכן גם מה שאומר האותיות דבר גדול ועצום הוא אף שאותיות הוא רק בחי' האחרונה ונקרא בחי' דומם לגבי השכל כו'. כמו"כ ידיעת המציאות מהפנימיות אע"פ שאינו משיג כלל המהות דבר גדול הוא עד להפליא".

וממילא, במקרא הרי ההלכה נפסקה (ברמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"ג ובשו"ע יו"ד סי' רמ"ו ס"ו) שמותר ללמדו לנשים, ואם כן, כמה שזה נשמע מפליא, הרי מצד דין של לימוד לנשים אין איסור לימוד קבלה לנשים!

(אולם כבר העירו שצע"ג שרבינו השמיט היתר לימוד מקרא לנשים בספ"א, ועיין בלקו"ש חי"ד עמ' 150 הערה 12שרבינו לא סבירא ליה היתר זה שהרי גם בסי' מ"ז לא הביא טעם האגור בחיוב ברכה"ת מצד חיובם ללמוד מקרא, וממילא כל דברינו אינם בלא"ה לפי דברי אדה"ז)

ובחידוש זה חולק רבינו על הרמב"ם הל' ת"ת והובא בהגהת הרמ"א יו"ד סי' רמו (עיין בש"ך) שכולל "פרדס" בתלמוד. ויתר על כך, בהל' ת"ת שלו (פ"ב ה"א) אף כותב עפ"י הש"ך, שקבלה בכלל תלמוד.

והנה כידוע במשנת אדה"ז שברוב ימים הוסיף חכמה (כלשון בני המחבר בהקדמה) והי' לו חזרות ממשנה ראשונה כמו שרואים בעליל בקונט"א מהדורא בתרא בהרבה תחומים, נדה, שבת, זמן הגאונים. בדיני כריתות. והנה הל' ת"ת הדפיס אדה"ז בשנת תקנ"ד ומאמר ההוא בלקו"ת אמר בשנת תקס"ד כעשר שנים אחר כך ואולי מדובר במשנה אחרונה.

משמעות דעת הצמח צדק בנידון

(והנה ענין זה מבואר גם בלקו"ת שה"ש ד"ה לריח שמניך הא' בפ"ב ושם מתווך הצמח צדק בין המבואר בהל' ת"ת לבין המבואר בלקו"ת לגבי מדרש אך לא לגבי קבלה, ושם עצמו מחלק בין מדרש לקבלה שלגבי מדרש מובן מדוע זה שייך לגמרא אך קבלה אינה שייכת לגמרא, ולכאורה מזה ראי' שלגבי קבלה אין קושיא וסתירה מהל' ת"ת, כי בזה אפשר לומר שאדה"ז חזר בו שהרי מקורו בש"ך בלבד, אך זה שמדרש הינו חלק מהגמרא, מקורו בנדרים (לז, א) עיין ביאה"ז להצ"צ עמ' תרכ אולם עיין להלן וצ"ע)

והנה כמדומני שנדיר מאד שרביה"ז בעצמו יתווך בין דבריו בדא"ח לדבריו בהל' ת"ת או בשלחנו (אם כי מזכיר את הל' ת"ת בד"ה והדרת פני זקן), אולם לכאורה המעיין היטב יבחין שכל הקטע הזה בשה"ש אינו נראה כלשון אדמו"ר הזקן, אלא כלשון הצמח צדק ודרכו בפירושים שונים וציוני השוואת ומראה מקומות - למרות שאינם בסוגריים, ועיין ברשימת הכת"י ובהוספות שחלק גדול מהמאמר שם בלקו"ת לשה"ש רק מופיע בכת"י אחד של הצ"צ עיי"ש1

בין קבלה סתמית לקבלה בהסברה והשלכתה לנידו"ד

ברם הרבי בלקו"ש ח"ל עמ' 173 מחלק ומתווך בין דעת אדה"ז בשלחנו לבין דעתו בלקו"ת, דישנם שני אופנים בפנימיות התורה, לימוד קבלה כמו כתבי אריז"ל בלי הסברה כלל והרי באופן כזה הוא אכן דומה כמקרא שאין בהם הבנה בלבושיו החיצוניים, ויש לימוד בהסברה על ידי תורת חב"ד שאז הוא דומה לתלמוד.

ולפי"ז נמצא דדוקא לימוד קבלה סתמית מותר ללמד לאשה מצד היתר לימוד מקרא, אך לימוד קבלה בהסברה הרי זה בגדר תלמוד, והנה תינח לפי ההסבר שההיתר הוא בגלל הוספה באהבת ה', הרי פשוט דדוקא לימוד קבלה באופן דחב"ד מוסיף באהבת ה' אך לימוד הקבלה סתם הינו מצוה רמה ונשאה אך לכאורה אינו מביא לידי אהבת ה'. אך אם נבאר ההיתר משום מקרא, הלא יפלא לומר שדוקא לימוד קבלה סתמית יהא מותר לאשה שחוששים אצלה מפני תפלות, ואילו לימוד בהסברה יהא אסור; הלא כלפי ליא, לימוד קבלה סתמי' אסור אף לאיש מפני חששות שונות המבוארים בספרים, ובפרט כאזהרת הבעש"ט שמובאת בלקו"ת ויקרא הוספות, ובדרמ"צ שומצה"ת שיכל לבוא להגשמה, ואילו דוקא לימוד בהסברה יהא אסור מחמת איסור לימוד התלמוד? ועוד לפי זה מה שביארנו הנהגת אדה"ז נופלת לבירה, שהרי אדה"ז דרש לפני' דא"ח של תורת חב"ד.

בין דין מקרא של קבלת שכר לדין מקרא של שליש מקרא

והנה הצ"צ בביאה"ז שם מקשה על דעת רבינו הזקן שמדרש בכלל מקרא מנדרים (לז, א) לגבי מודר הנאה שמבואר שם ומלמדו מדרש כי אסור ללמוד בשכר, ולכאורה אין כוונת הצ"צ לזה שכתב ומלמדו מדרש שכן מדרש שם הכוונה לדרש ההלכה בניגוד לפשוטו של מקרא, אלא הכוונה למבואר שם ומלמדו מדרש הלכות ואגדות, הרי שאגדות אינן בכלל מקרא?

אולם לא זכיתי להבין שאלת הצ"צ, דבאמת דין מקרא בניגוד למדרש ואגדה המבואר בנדרים בנוגע קבלת שכר שונה לגמרי מדין מקרא שבדין שליש במקרא ולימוד נשים במקרא, שהרי בהיתר לימוד מקרא בשכר, מבואר בנדרים (שם) מחלוקת אם מטעם שכר שימור לתינוקות או מצד פסקי טעמים, וממילא גדר מקרא שם שמלמדים לתינוקת ופסקי טעמים אינו שייך אלא לתורה שבכתב ממש, ולא שייך לומר שם שמותר ללמד אגדה משום שזה נכלל במקרא. וצ"ע תמיהת רבינו הצמח צדק?2

גדר היתר לימוד מקרא לנשים ויסודו במהות המקרא

אולם בניד"ד נראה שדין חיוב שילוש מקרא ודין היתר ללמד לנשים מקרא גדר אחד הם, דהנה המקור להיתר זה שברמב"ם מבואר בב"ח בסי' רמ"ו שלמדים מן חובת הקהל, שקראו בתורה לנשים, ומכאן שהם מותרים בתושב"כ.

ונראה לבאר בזה, דהנה לפי מה דקי"ל דבמקרא אין דין של הבנה וידיעה כי אם האותיות עצמן, נראה שגדר לימוד המקרא הוא מחמת קדושת התורה שכאשר אדם לומד מקרא הרי עצם התורה מקדשתו, ומכאן נובע חובה ללמוד בכל יום מקרא אעפ"י שכבר יודע את כל המקרא, שכן גדר המקרא הוא מחמת קדושתו וממילא כל יום זקוק לקדושת המקרא, ועיין ד"ה והדרת פני זקן שמבואר שם על חובת זכרון המקרא מחמת קדושת התורה והן הן הדברים.

ואכן זה גדר קריאת המקרא בהקהל, שזה כדברי הרמב"ם הנודעים בהל' חגיגה פ"ג ה"ה "שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא-ל". ומכיון שלמדים היתר לימוד לנשים מדין הקהל הרי מובן שיסוד היתר לימדו לנשים נעוץ במהות המקרא כקדושת התורה.

[לפי זה נראה שזה ההבדל בין דברי רבינו בהל' ת"ת ששם גדר המקרא הוא מחמת ידיעת התורה וממילא קאי בשיטת הרמב"ם שרק בתחילת המקרא זקוק ללמוד מקרא, אולם בלקו"ת - פנימיות התורה - שגדר מקרא הוא מחמת קדושת התורה וממילא אינו מסתפק במיעוט לימוד המקרא ולכן מבאר רבינו שגם קבלה ומדרש בגדר מקרא, כי הרי חייב כל יום להתקדש בקדושת המקרא].

ויש לבאר הקשר בין שתי ההלכות ביתר שאת, דהנה איסור לימוד לנשים תלמוד הוא (כמבואר בגמרא וכהסבר הרמב"ם שהובא בהל' ת"ת לרבינו), מפני שאין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות אותן לדברי הבאי ולתפלות, ולפי"ז נראה פשוט דמכיון שגדר תושב"כ אינו בכדי להתלמד שהרי מקרא אינו בהבנה, הרי לא יתכן שיש חשש של אי הבנה במקרא וממילא אין שום מכשול בלימוד מקרא לנשים.

יתירה מזו י"ל שזה שאמרו חכמים שכל המלמד בתו תורה כאלו מלמדו תפלות, אינו רק שמא יעוותו את התורה ותורה תהא בשבילם סם המות, אלא מכיון שגדר התורה שבעל פה, היא הבנת התורה ובלי הבנה לא יוצאים במצות לימוד התורה, הרי פשוט שאם לא יתכוונו להתלמד ויבינו דברי הבאי הרי חסר בעצם גדר לימוד התורה ולא קיימו שום מצוה כלל, אולם במקרא מכיון שאין דין של הבנה כלל הרי גם שלא יתלמדו להתכוון, הרי עדיין מקיימים מצות לימוד תורה גם כשלא הבינו, וממילא מותר ללמדם תורה.

[בזה מדויק לשון הרמב"ם שם שאחרי שמבאר חשש של לימוד נשים מפני שאינן מתכוונים להתלמד וכו' חוזר עוה"פ "אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות במה דברים אמורים בתושבע"פ אבל תשוב"כ . . אם למדה אינה כמלמד תפלות", חזרה זו מאי קמ"ל, ועוד מהי ההקדמה לימוד תושב"כ? אך לפי דברינו מובן היטב ופשוט].

אך כאמור אין רבינו מביא היתר זה בהל' ת"ת שלו וממילא לא הסתמך על כך להלכה וכנ"ל ויל"ע עוד בזה.

בין מקרא לתורה שבכתב

בנוסף למה שהבאנו יש עוד הלכה המחלקת בין תושב"כ לתושבע"פ, בנוגע איסור לימוד מקרא בעל פה, וכן היתר כתיבה רק שבעל פה, דבוודאי מופרך לומר שיש היתר לכתוב מדרש או קבלה משום שהם בגדר מקרא, ומצינו מפורש בכמה מקורות שהכותב ספרי אגדתא כשורפי תורה, וכן מופרך לומר שיש איסור לומר דברי מדרש בעל פה וכן דברי קבלה, ואם כי מובן כך בפשטות הרי צ"ע להסביר הגיון החילוק ביניהם?

ונראה לבאר דדין איסור קריאת תושב"כ, בעל פה, אינו מעצם גדר מהות המקרא, אלא הוא דין באופן מסירת התורה למשרע"ה ואופן לימודו, אך אינו קשור לעצם מהות המקרא, שהרי דין הבנת התורה או אי הבנת התורה קשורה לעצם הגדרתה כתורה, דהרי אם לא מבינים תושבע"פ לא למדו כלל שום תורה, ובתושב"כ יש כאן דין ת"ת, אך אם למדו תושב"כ בעל פה מעולם לא שמענו שלא יצא ידי חובת ת"ת, ואם קורא תושב"כ בעל פה אינו מחויב לברך ברכת התורה, והטעם כי אין זה מעצם חפצת מהות התורה, וממילא אין זה שייך כלל לגדר זה של לימוד בלי הבנה כלל. וי"ל שזה ההבדל בין ביטוי "מקרא" לבין הביטוי "תורה שבכתב". (ודבר זה נכון לשתי השיטות המובאות באו"ח סי' מ"ט למה מותר לומר פסוקים שונים בע"פ) ויש להאריך עוד בזה.

לימוד מקרא וקבלה בלילה

עוד נקודה שמצינו בה הבדל בין מקרא לתושבע"פ, בנוגע המבואר במקובלים (ראה המצויין בשו"ע רבינו דפוס חדש ס"א ס"ב הערה כד) שאין ללמוד מקרא בלילה, וגם בזה הרי פשיטא שיש ללמוד אגדה וקבלה בלילה, ואדרבה כמבואר בספרים דוקא הלילה מסוגל לכך, וצ"ע לחלק ביניהם.

אך דברי זה אינו צריך לפנים, שלפי האריז"ל כמבואר בשער המצות פר' ואתחנן, הטעם שאין למוד קבלה אינו קשור במהותו אל במקומו בעולמות, ומכיון שמקרא ירדה עד לעולם העשי' לכן אין ללמוד אותו בלילה שמצויים דינים, אולם קבלה נותרה באצילות ואין בו דינים כלל לכן מותר ללמדה בלילה. ופשוט. ועדיין יש לעיין הרבה בזה וכתבתי בחופזי.


1) אך אחרי כתיבת הדברים שמתי לב שעצם החידוש שמדרש הינו מקרא בלקו"ת ויקרא, אינו מדברי רביה"ז אלא מדברי רבינו הצ"צ, וממילא הוכרח ליישב שאינו סותר להל' ת"ת, אך אדה"ז עצמו בנודע קבלה אינו חייב להתאים שהרי אדה"ז יכול לחזור בו, ולכן לא ביאר הצ"צ הסתירה בנוגע מהות הקבלה, אך בכ"ז מבאר הרבי שיש לתווך ביניהם.

2) אולם בלקו"ת ד"ה ולא תשביתו מציין הצ"צ לגמרא נדרים שם כהוכחה שמדרש הוא חלק מהמקרא, ולא הבנתי כיצד זה מוכח?

שונות
בעל ה"מצודות" ורבוה"ק
הרב יהושע מונדשיין
ירושלים עיה"ק

הרה"ח ר' ישעיה הורוויץ [בן הרה"ח ר' אשר יחזקאל, בן הרה"ח ר' ישעיה שנשא לאשה את בת אחותו של אדמו"ר הצ"צ] כותב בספרו 'עדן ציון' (עמ' קסא):

"שמעתי מא"א זלה"ה, אשר זקנינו [אבי אביו של הצ"צ] ה"ר נח, היה שם כינוי משפחתו אלטשולער כי היה מגזע הרה"ג ר' יחיאל הלל בן הרב ר' דוד אלטשולער זצ"ל מק"ק יאברוב אשר אסף פירושי אביו על נ"ך והוסיף עליהם מחכמתו והיו לאחדים בידו בשם מצודת ציון ומצודת דוד". עכ"ל.

בשנים האחרונות נתפרסמו קורות חייו של בעל ה"מצודות" ע"י ר"א שישא שי' (בקובץ 'ישורון', ג, עמ' תריז ואילך. ו, עמ' תרסא ואילך), ומתברר שאין שחר לקביעה שהר"ר נח הנ"ל היה "מגזע" בעל ה'מצודות'.

שהרי ודאי שבעל ה'מצודות' היה עדיין בחיים חיותו בשנת תקנ"ג (ואולי גם בשנים מאוחרות יותר), כלומר, בשנות ילדותו של הצ"צ, ואיך יעלה על הדעת שזקינו של הצ"צ היה "מגזעו"?

לפיכך משער שם (בכרך ו, עמ' תרעה), שבעל 'עדן ציון' שמע מאביו רק שזקינם הר"ר נח היה כינוי משפחתו 'אלטשולער', ומשפט ההמשך נכתב מדעת המחבר בשילוב ציטוט מאחד מספרי רושמי קורות הרבנים (יעו"ש).

ואכן, בנו של הר"ר נח הנ"ל חותם: יהושע ב"מ נח אלטשולר ז"ל (ראה: 'כרם חב"ד', 4, עמ' 293).

חיבת רבוה"ק לפירוש ה'מצודות' נזכרת בכו"כ מקומות, ולעולם לא נרמז שם שהוא נמנה עם אבות המשפחה!

כך בס' השיחות תרצ"ז (עמ' 158. כאן בתרגום ללה"ק): "וסיים אאמו"ר [מוהרש"ב]: אאזמו"ר [הצ"צ] מביא את פירוש ה'מצודת דוד'. ואם אאזמו"ר מביא את ה'מצודת דוד' הרי שצריכים להתעכב [ולעיין] בדבריו". עכ"ל.

בלקו"ש (טו, עמ' 504. כאן בתרגום ללה"ק): "הרבי [מוהריי"צ] החזיק מאד מה'מצודות' – איני יודע מאיזו סיבה – הוא גם סיפר שאת שיעור התהלים היו לומדים לעתים עם פירוש ה'מצודות'". עכ"ל.

בס' השיחות תש"ו (עמ' 8 – שבהע' שם מובאים שני המקורות הנ"ל – כאן בתרגום ללה"ק): "הרבי היה מחבב את פירוש ה'מצודות'". עכ"ל.

ופירש בהע' שם, ש'הרבי' היינו כ"ק אדמו"ר הזקן.

אך לענ"ד נראה יותר שהכוונה לאדמו"ר הצ"צ או לאדמו"ר הרש"ב, שעל שניהם יודעים אנו שהשתמשו בפירוש ה'מצודות'.

שונות
בענין מעלת הזריזות [גליון]
הרב אהרן חיטריק
חבר מערכת 'אוצר החסידים'

ראיתי בגליון לש"פ וירא - כ' חשון (תתסט – עמ' 21) מה שכתב הרה"ח שד"ב ווינבערג שי' בענין מעלת הזריזות, ומציין להמכתב שכתב כ"ק רבינו לר' יעקב כ"ץ ע"ה.

ובאתי להעיר בשורות אלו, דמהר' כ"ץ ע"ה יכולים ללמוד איך חסיד צריך לקיים בפועל ממש כשמקבלים מכתב מכ"ק רבינו.

ואוסיף עוד, דבשנת תשי"ט או בשנת תש"כ הייתי בימי הקיץ ב"מרכז שליחות" בשיקאגא, ופגשתי בבית הכנסת הרה"ח המשפיע אברהם דרייזין [מאייאר], והרב כ"ץ עמד והתפלל ופניו אל הקיר, ואמר לי הרב אברהם, "תסתכל ותראה איך ע"י מצות הצדקה מתפללים, והלואי שאנחנו נתפלל ככה ביום הכיפורים" [זה היה ביום חול].

וענין הזריזות שלו בצדקה שמעתי, שבכל שנה נתן לכ"ק רבינו הרבה "טשעקס" וביקש שרבינו ישתתף ויערוך אותו בכל מצוה.

יהא זכרו ברוך.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות