E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ אמור - לג בעומר - תשס"ד
לקוטי שיחות
חיוב האב לפדות הבן וחיוב הבן לפדות עצמו
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בלקו"ש חי"א שיחה לפ' בא מביא כ"ק אדמו"ר פלוגתת הבבלי והירושלמי מנלן דהבן צריך לפדות עצמו, דלהירושלמי הוא מאותו פסוק גופא דילפינן חיוב האב לפדות בנו - "וכל בכור אדם בבניך תפדה" (שמות יג' יג'), משא"כ להבבלי דילפינן מהפסוק בפ' קרח "פדה תפדה".

ומבאר דחולקין אם מצות פדיון הבן היא על הבן, אבל היות שאי אפשר לו לפדות את עצמו בקטנותו לכן התורה הטילה את החיוב על האב ונכנס במקומו בחיוב זה, או דמעיקרא דדינא החיוב פדי' הוא על האב; דלהירושלמי - שלמידין חיוב האב לפדות וחיוב הבן לפדות עצמו מחד קרא - מסתבר שעיקר חובת הפדי' היא חובת הבן, וממנה מסובבת גם חובת האב המפורשת בתורה, משא"כ לפי הבבלי שלמידין חיוב הפדי' של עצמו מפרט אחד בפרשה דמתנת כהונה ולא מאותו פסוק שבפרשת פדיון הבן שבו נאמר חיוב האב לפדות בנו, מוכח שחיובו של הבן אין לו שייכות להחיוב של האב והוא חיוב נוסף, עיי"ש.

והנה לפי הני צדדים יש לבאר מש"כ רש"י ותוס' בסוגיא דמצות הבן על האב בקידושין דף כט, א; דהתם מקשה הגמ' "ואיהי מנלן דלא מיחייבה", ופירש"י בד"ה ואיהי מנלן דלא מיחייבה וז"ל: "נהי דאביה אינו מצווה לפדותה דכתיב בכור בניך אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל דהא קרינן בי' תיפדה אלמא מצוה אברא נמי רמיא והך מ"ע שאין הזמ"ג". עכ"ל.

ובתוד"ה ואיהי מנלן דלא מיחייבה דכתיב תפדה תיפדה כתבו, וז"ל: "וא"ת תיפוק לי' משום דכתיב כל בכור בניך תפדה דמשמע בניך ולא בנותיך וי"ל דס"ד בכור בניך אב חייב לפדות ולא נקבה אבל הנקבה תפדה עצמה להכי איצטריך האי קרא". עכ"ל.

וצ"ב בדברי התוס' - דמה מוסיפים על דברי רש"י, ובפרט שכתבו בלשון קושיא ותירוץ, וצ"ב מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. וגם צ"ב בדברי רש"י גופא מה אריכות הלשון דמבאר דמצינו נמי חיוב על הבן. וגם צ"ב סיום דברי רש"י שפדיון הבן אינה מ"ע שהזמ"ג שכתב כבר לעיל מיני' ברש"י ד"ה ואיהי מנלן דלא מיפקדא.

ונראה שדברי רש"י ותוס' חלוקים זמ"ז, דדברי רש"י נהי דאביה אינו מצווה וכו' הוצרך לזה לבאר בפשטות קושית הגמ', דמה הקס"ד בכלל שתהי' חיוב עלי' לפדות את עצמה בה בשעה שאין האב מצווה לפדותה ואין היא בכלל הפרשה של פדי', וע"ז קאמר רש"י ד"אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל וכו", משא"כ קושית התוס' הוא על תי' הגמ' דילפינן מתפדה תיפדה שהיא לא צריכה לפדות את עצמה, והקשו התוס' ע"ז דתיפוק לי' מהכתוב כל בכור בניך תפדה דמשמע בניך ולא בנותיך, והיינו דהקושיא הוא דמהמיעוט [המובא לקמן בגמ' דמינה ממעטינן שאין האב חייב לפדות בתו] בניך ולא בנותיך משמע ג"כ, ומונח בזה ג"כ שאין היא צריכה לפדות את עצמה לכשתגדל, אבל זה שיש לחלק בין הדבקים בין חיוב האב להחיוב דידי' [או אי חיוב האב לחיוב דידה] הי' פשוט, ורק הוקשה להם כנ"ל דלא צריכים פסוק חדש [ולכן הד"ה דרש"י הוא רק מעתיק קושית הגמ' משא"כ בד"ה דתוס' מעתיקים גם התירוץ], ומתרצים דאי אפשר לומר משמעות כזו בהמיעוט בניך ולא בנותיך, והמיעוט בא רק למעט חיוב האב שאין הוא צריך לפדות הבת, ולכן שפיר בעינן ילפותא אחרת דהיא לא צריכה לפדות את עצמה לכשתגדל.

וי"ל ביאור הדברים עפ"י השיחה הנ"ל; דהנה לפי הצד שהחיוב על הבן לפדות את עצמו הוא חיוב נוסף שילפינן מקרא אחריתי מובן ביותר קס"ד הגמ' שאיהי תפדה נפשה לכשתגדל דנהי דאין חיוב על האב לפדותה, מ"מ כמו שיש חיוב נפרד על הבן לפדות עצמו דילפינן מקרא אחריתי, עד"ז י"ל שיש חיוב נפרד על הבת לפדות את עצמה, ולכן רש"י מביא הפסוק דמינה ילפינן החיוב נוסף על הבן דמהתם גופא י"ל דחיוב זה הוא על הבת ג"כ דלא הוה מ"ע שהזמ"ג, דלעיל מיני' קאמר רש"י דלא הוה מ"ע שהזמ"ג איירי בהחיוב על האב והכא מיירי בהחיוב נפרד על הבן [רק דצע"ק דמשמע מדברי רש"י שילפינן חיוב על הבן מאותו פסוק דילפינן חיוב האב, וכ"ה גרסת הרי"ף, וכבר הרגיש בזה בלקו"ש שם הערה 7. ויש להוסיף דראה ג"כ הערה 21 והערה 4 שם, דמשמע דזה דמסתבר לומר להירושלמי דהוה חובת הבן מתחילתו הוא לא רק משום דילפינן מחד קרא אלא שהלימוד גופא דהקרא הוא באופן שמשמע שנכלל בהקרא ב' החיובים, עיי"ש ודו"ק].

והשתא יובן ג"כ קושית התוס' דאה"נ, דס"ל שיש לחלק בעצם ולומר שאין כאן חיוב האב לפדות בתו ומ"מ יהי' חיוב לפדות את עצמה, מ"מ קשיא להו דמכיון דהם סוברים שבעצם חיוב הפדי' הוא חובת הבן ורק מפני קטנותו הטילה התורה החיוב על האב א"כ הוקשה להם דממיעוט זה גופא דהתורה ממעט האב מלפדות בתו ילפינן בדרך ממילא שהיא לא צריכה לפדות את עצמה דס"ל להתוס' בהקושיא שפירוש המיעוט הוא דאין חובת פדי' על הבת דאם הי' כאן חובת פדי' על הבת הי' התורה מטיל החיוב על האב כמו בהבן ומזה דאין האב מצווה לפדות בתו מוכח שאין הבת בהפרשה של פדיון בכלל, ותירצו דאה"נ התורה ממעט האב לפדות בתו ומ"מ איכא למימר שיש חיוב על עצמה לכשתגדל, וביאור תירוצם י"ל בתרי אנפי או דס"ל דחיוב הבן הוא חיוב נוסף ונפרד ולא כמו שסברו בהקושיא דהוא חובת הבן והתורה הטילה אותו חיוב על האב, או י"ל [ועיקר וכ"מ בלשון התוס'] דפירוש המיעוט הוא דהתורה הטילה רק חיוב הבן על האב ולא הטילה חיב הבת על האב אמנם אה"נ דיש חיוב על הבת גופא לפדות נפשה לכשתגדל ולכן אין כאן משמעות מהמיעוט בניך ולא בנותיך ובעינן קרא מיוחדת דהיא לא צריכה לפדות את עצמה [וזה שהתוס' מעתיק לשון המיעוט בתירוצם דמפרשים המיעוט באופן שונה מקושיתם "דס"ד בכור בניך אב חייב לפדות ולא נקבה" היינו שהתורה הטילה חובת הבן על האב ולא חובת הבת "אבל הנקבה תפדה עצמה" והיינו שהחיוב לגבה הוא שתפדה עצמה [לכשתגדל] "להכי איצטריך קרא"].

לקוטי שיחות
בענין טענת למה נגרע
הרב חיים מוסקוביץ
ברוקלין ניו יארק

בעתון כפר חב"ד מפ' אחו"ק, קראתי שם את קטעי השיחות של הרבי זי"ע אודות פסח שני. בע' 9 בשיחה הראשונה שנדפסה שם, ישנן שורות אחדות שלפענ"ד בלתי מובנות, כי בהשקפה שטחית הן בסתירה לדברי חז"ל ועוד, ואפרט:

בסוף טור א' נדפס: "שהם טענו למשה רבינו "למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל" שהם הרגישו וידעו שמעמדם ומצבם אינו כדבעי ורצו לתקן זה".

בטור ב': "דהנה לכאורה אינו מובן כיצד יכלו אותם אנשים לבוא בטענה "למה ניגרע" - הרי הם ידעו שמעמדם ומצבם הוא באופן דהיפך הטהרה, ובפרט שהדבר הי' באשמתם "לכם".

ושורות אלו צריכות ביאור, כי עה"פ ויאמרו האנשים ההמה, איתא בספרי: "מגיד שהיו בני אדם כשרים וחרדים על המצות". ובפירוש הסיפרי: ללמד שהיו צדיקים, דאנשים לשון חשיבות. ועד"ז איתא שם בסיפרי זוטא.

ובמס' סוכה, כה, א: "אלא עוסקין במת מצוה היו". במס' שמחות פ"ח: "נאמרה פרשה זו על ידם שמגלגלין זכות על ידי זכאי". ועד"ז הוא בפרש"י בהעלותך ט, ז.

בספורנו שם ט, ז: "למה נגרע, מאחר שהיתה טומאתנו לדבר מצוה למה תהי' גוררת עבירה וכו'".

באוה"ח הקדוש שם ט, ו: "ויהי אנשים: וענין טומאה זו לא הי' בידם להשתמר ממנה ובעל כרחם הי' נטמאים וכו'". שם ט, ז, ד"ה למה נגרע: "ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך חשבו כי ידין ה' אותם כטהורים . . לזה טענו למה נגרע וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח".

ובשיחה נדפס: "וידעו שמעמדם ומצבם אינו כדבעי ורצו לתקן זה". ועפ"י כהנ"ל מילים אלו בלתי מובנים כלל, כי מכיון שהיו כשרים חרדים צדיקים ומעמדם הי' בתכלית כרצון הקב"ה, מהו הפירוש "אינו כדבעי", ואיזה תיקון הי' צריכים?

עוד נדפס: "איך יכלו לבוא בטענה למה נגרע, כיון שמעמדם הי' באשמתם – לכם". ולכאו' איזו אשמה עשו, להיפך הרי עסקו במצוה ברשותו יתברך, ולפי הספורנו ואוה"ח - צדקו בטענתם "למה נגרע" - כי דוקא מצד מעמדם ומצבם הכי קדוש חשבו כי ה' ידין אותן כטהורין וכו', וטענו איך קיום מצוה זו גורר עבירה וכו'. לדעתי חשוב מאוד שיודפס ביאור על כהנ"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות