E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ויקרא-זכור - ט' אד"ש - תשס"ה
גאולה ומשיח
ה' מתיר אסורים לע"ל
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

במדרש שוחר טוב (תהלים מזמור קמ"ו אות ד', הובא גם בילקוט ראובני פ' שמיני ע' 34 ד"ה המתיר) איתא: "מהו מתיר אסורים, אין אסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולעתיד לבוא הוא מתירה, וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב), ואין טומאה אלא נדה, שנאמר ואל אשה בנדת טומאתה (ויקרא יח, יט), ויש אומרים אף תשמיש המטה היא אסורה לעתיד לבא וכו' ומהו מתיר אסורים, אסורי מות ואסורי שאול".

ובשו"ת דברי יציב יו"ד סי' ק"י ביאר ב' דעות אלו דאיירי בעולם התחי' שלא ימותו עוד, והי"א סב"ל דלע"ל אסורה בתשמיש המטה, שלא יהא אז המצוה דפרו ורבו כיון דתכליתה רק ומלאו את הארץ, אבל לאחר תחיית המתים שוב אי"צ לזה, וביאר עפ"ז מה שאמרו בברכות לא, א. ב"רב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא אמר ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן", עיי"ש. שרמז שאנו מצפים לשלימות של לעתיד לבא שלא תהא מיתה ולא יצטרכו להנשא, ולזה אין השמחה בשלימות, ועי' בדעת משה פרשת נח בפסוק "ויאמר אלקים לנח וגו'", שהביא מהאלשי"ך (קהלת ז, ב) דפריה ורביה לדורות אף שכבר נתרבה העולם משום שדרך בני אדם למות, ויכול האדם לזכור יום המיתה בבית המשתה בזוכרו שמצות נשואין הוא מחמת שסוף האדם למות עיי"ש, ומובן מאד הך דברכות הנ"ל.

ודעה ראשונה שבמדרש תהלים סב"ל, דהא חזינן דאדם הראשון נצטוה על פ"ו אף קודם גזירת מיתה1, ומזה ס"ל דגם לעתיד לבא יהא שייך ענין פ"ו אף שיתבטל המיתה, דלא תליא בהכי, עכתו"ד. (ולכאורה אינו מובן הדמיון לאדם הראשון, דאף דלפני חטא עה"ד לא הי' עדיין גזירת מיתה, מ"מ הוצרך להיות ציווי על פו"ר, כיון שהי' בתחילת הבריאה וצ"ל "ומלאו את הארץ", (בראשית א, כד) וא"כ איך אפשר ללמוד מזה ללאחר תחיית המתים שכבר ישנו זה וגם ליכא מיתה).

מצות פו"ר בדליכא ענין המיתה

ולכאורה יש להביא ראי' שיש מצוות פו"ר אף בדליכא ענין המיתה, מהא דאיתא בע"ז ה, א: אמר ר"ל: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו - אנו לא באנו לעולם, שנאמר: (תהלים פב) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון וגו'". למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מולדו, והכתיב: (בראשית ט) "ואתם פרו ורבו"! עד סיני. בסיני נמי כתיב: (דברים ה) "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם"! לשמחת עונה. והכתיב: (דברים ה) "למען ייטב להם ולבניהם וגו'"! לאותן העומדים על הר סיני. והאמר ר"ל, מאי דכתיב: (בראשית ה) "זה ספר תולדות אדם וגו'"? וכי ספר היה לו לאדם הראשון? מלמד שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו', [עוד מקשה מהא ד]וא"ר יוסי: אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, שנאמר: (ישעיהו נז) [כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף] כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי! לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם. למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מייתי, והכתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות! על תנאי וכו' מיתיבי: (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה להם - לבטל מהם מלאך המות א"א שכבר נגזרה גזרה, הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: (דברים ה) למען ייטב להם ולבניהם עד עולם! הוא [ריש לקיש] דאמר כי האי תנא; דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: (תהלים פב) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון". ורבי יוסי נמי הכתיב: "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם", טובה הוא דהויא, הא מיתה איכא! (רבי יוסי) אמר לך: כיון דליכא מיתה, אין לך טובה גדולה מזו. ות"ק נמי הכתיב: אכן כאדם תמותון! מאי מיתה? עניות, דאמר מר: ארבעה חשובים כמתים, אלו הן: עני וכו' עיי"ש.

דמבואר בזה דכו"ע מודי שגם בזמן מ"ת היו מצווין בפו"ר וכדהוכיח הגמ' לעיל, אלא דפליגי אם בזמן מ"ת נתבטל מהם ענין המיתה והי' כקודם חטא עה"ד, דריש לקיש סב"ל כר' יוסי שנתבטל ענין המיתה, (וכן סב"ל בפרקי דר"א ריש פרק מ"ז), ותנא דברייתא דאמר ד"לבטל מהם מלאך המות אי אפשר", סב"ל שלא נתבטל מהם ענין המיתה, וקרא דאכן כאדם תמותון קאי על עניות, נמצא דלפי ר' יוסי ור"ל כו' מצינו בהדיא שיש חיוב דפו"ר אפילו באופן דליכא מיתה, משא"כ לת"ק אפ"ל דבדליכא ענין המיתה ליכא מצות פו"ר, ולפי דברי האלשי"ך המובא לעיל.

אלא דיש לדחות דמשם ליכא ראי' ללאחר התחי', כי שם יש לומר ע"ד המבואר ביבמות סב, א: "איתמר: היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר: קיים פריה ורביה, רבי יוחנן אמר: לא קיים. רב הונא אמר קיים, משום דרב אסי, דאמר רב אסי: אין בן דוד בא - עד שיכלו כל נשמות שבגוף, שנאמר: (ישעיהו נז) כי רוח מלפני יעטוף וגו'; [ופירש"י משום דרב אסי - "כלומר טעמא דפריה ורביה משום דרב אסי והאי כיון דנטלו על ידו מנשמות שבאותו אוצר ששמו גוף הרי קיים מצות פריה ורביה"], ורבי יוחנן אמר לא קיים פריה ורביה, לשבת יצרה בעינן, והא ליכא". ולפי"ז י"ל דזהו טעמו של ר' יוסי וריש לקיש דסב"ל דאף בזמן מ"ת הי' חיוב דפו"ר - דאין זה משום "לשבת יצרה" כיון שאז לא הי' ענין המיתה, אלא - משום הא דרב אסי דאין בן דוד בא עד שיכלה וכו' וכדהובא לעיל בע"ז, (ולפי הגירסא שם בע"ז "ר' יוסי" י"ל דלשיטתו קאי) משא"כ לאחר התחי' דאז לא שייך גם טעם זה כדי שיכלו נשמות שבגוף במילא י"ל דלא שייך הך חיובא2, אבל ראה שו"ת אגרות משה חאה"ע ד' סי' פ"ח מ"ש בטעם מצות פו"ר שבאדם אין זה כפו"ר של כל מיני בע"ח, אלא הוא מצד המעלה הגדולה שאיכא באדם שכל העולם נברא רק בשבילו בלבד, ורוצה השי"ת עוד באינשי כאלו עיי"ש, ולכאורה טעם זה שייך גם לאחר התחי'.

[וראה לקוטי שיחות ח"ל פ' נח ב' דשקו"ט בדעת הרמב"ם (הל' אישות פט"ו הט"ז): "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם", והקשה דלמה לא הביא טעם הגמ' (יבמות שם ע"ב) מהכתוב דקהלת, ומבאר שהרמב"ם משמיענו שזהו המשך למצות פרו ורבו עיי"ש ולכן סיים עם הטעם דהוה כאילו בנה עולם דזהו"ע דלשבת יצרה עיי"ש, ויל"ע דלמה לא הוזכר בזה גם הטעם דאין בן דוד בא וכו', ואף דביבמות ההלכה היא כריו"ח ולא כרב הונא, הרי כתבו במפרשים, דגם ריו"ח סב"ל מהך טעם דאין בן דוד בא וכו', (ולכן הובא טעם זה בהרבה פוסקים) אלא דמוסיף דבעינן גם לשבת יצרה, ולכן במתו בניו לא נתקיים ענין זה] .

על איזה זמן קאי מדרש הנ"ל

ובמה דנקט בשו"ת הנ"ל דב' הדעות שבמדרש קאי על הזמן שלאחר התחי', ראה בס' "ימות המשיח בהלכה" סי' נ' שהובא שם מאמר רז"ל בשבת (ל, ב): "יתיב ר"ג וקא דריש - עתידה אשה שתלד בכל יום שנאמר הרה ויולדת יחדיו (ירמי' לא, ז)", ופירש"י וז"ל: "ביום שהרה זה יולדת ולד אחר כמו תרנגולת, וכיון שמשמשת בכל יום נמצאת יולדת בכל יום וכו'", עכ"ל. וכבר הקשו המפרשים איך יתכן שמשמשת בכל יום ויולדת בכל יום, הרי היא טמאה מלידה הראשונה טומאת יולדת?

ולכאו' הי' אפשר לתרץ דרש"י יפרש דמימרא זו קאי על הזמן שלאחר תחיית המתים - דאז אמרינן דמצוות בטלות לע"ל; וכמ"ש אדה"ז באגה"ק סי' כו (קמה, א), דמ"ש רז"ל דמצות בטילות לע"ל היינו בתחיית המתים, ובמילא לא קשה מטומאת לידה, אבל לאידך גיסא יל"ע, דא"כ למה לא פי' כן גם אדה"ז שם שהכוונה בפשטות - שמשמשת בכל יום ויולדת בכל יום, וקאי על הזמן דמצוות בטילות - כמ"ש אדה"ז בעצמו אח"כ שם?

ונתבאר שם ע"פ מה שנתבאר בלקוטי שיחות חכ"ז (בחוקותי א) לפי שיטת הרמב"ם - שישנם ב' תקופות בימות המשיח: בתקופה הא' סב"ל דעולם כמנהגו נוהג, ואין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות לבד, משא"כ בתקופה הב' יהי' ביטול מנהגו של עולם, עיי"ש.

ובהערה 77 שם ביאר, דלכאו', כיון שהרמב"ם מודה שבתקופה הב' יהי' ביטול מנהגו של עולם, א"כ למה כתב בפיהמ"ש (סנהדרין בהקדמה לפ' חלק) דהפי' במאחז"ל (שבת ל, סע"ב) "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת" הוא: "לפי שבנ"א אומרים כשימצא אדם דבר מוכן ומזומן - פלוני מצא פת אפוי ותבשיל מבושל וכו'", היינו שמפרש מאמר זה דלא כפשוטו, אף שבפשטות מזה שמחוי לי' ר"ג משמע שכוונתו כפשוטו, ולמה לא פירש דקאי על תקופה הב'? ומתרץ, כי הכתוב "יהי פיסת בר בארץ" (תהלים עב, טז) שממנו למדו ש"עתידה כו'" - בא בהמשך להכתוב (שם, א) "לשלמה אלקים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך", דקאי על מלך המשיח. ועד"ז הוא בנוגע לשאר המימרות בשבת שם לפנ"ז, כי בכל הפסוקים מדובר בהמשך לביאת מלך המשיח והגאולה שעל ידו, ולא סתם תיאור מצב שיהי' בעולם בפ"ע, עיי"ש.

ובנוגע למימרא זו ד"עתידה אשה שתלד בכל יום" (בשבת שם) כמ"ש "הרה ויולדת יחדיו", הרי כתיב בהדיא בירמי' ד"הנני מביא אותם מארץ צפון וגו' הרה ויולדת יחדיו", - הרי מוכח בהדיא דזה קאי על תחילת ימות המשיח לפני הזמן דתחיית המתים. ולכן הוכרח אדה"ז לפרש דהפירוש הוא מביאה אחת. ולפי"ז גם לפי רש"י אין לתרץ כן והדרה קושא לדוכתא? ונת' שם לתרץ פירוש רש"י עפ"י מ"ש במדרש הנ"ל "מהו מתיר אסורים - אין איסור גדול מן הנדה שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה, ולע"ל הוא מתירה", וי"ל דרש"י סב"ל דמימרא זו ד"עתידה אשה שתלד בכל יום" סב"ל כדיעה זו במדרש דעתיד הקב"ה להתיר איסור נדה, וסב"ל שכן הוא גם בנוגע לטומאת לידה, ובמילא שפיר שייך לומר שמשמשת בכל יום ויולדת בכל יום עיי"ש בארוכה, דלפי"ז נמצא לפי רש"י דמדרש זה קאי על "ימות המשיח" ולא על אחר התחי' ולא כהנ"ל, גם אי נימא דקאי על אחר התחי' הרי בלאו הכי כל המצוות בטלות ולא רק איסור נדה, אלא דבזה י"ל דסב"ל להמדרש דמצוות אינם בטלות לע"ל וכדעת ר' ינאי בנדה סא, ב.

והרמב"ם באגרת תחיית המתים (פ"ד) כתב בהדיא שיתקיים גם אחר תחיית המתים (הובא בשו"ת חת"ס ח"ז סי' ל"ד, וכן סב"ל להרס"ג בס' האמונות והדעות מאמר ז' פ"ח) וי"ל דזהו משום דלשיטתו קאי דסב"ל דמצוות אינן בטלות גם לאחר התחי', וכמבואר בס' הנ"ל סי' ס"ד בארוכה.


)

1) אבל ידוע השקו"ט מהא דלפי כמה מוני המצוות למדים הציווי דפו"ר מהציווי אל נח (ט, ז) ולא מאדם, כי לאדם הי' "לברכה", וראה לקו"ש ח"ל ע' 28 ובהערות שם וש"נ, וראה מהרש"א סנהדרין נט, ב. וברמב"ן פ' נח שם, ובסהמ"צ להרמב"ם מצוה רי"ב, משא"כ החינוך (מצוה א') הביא הקרא דאצל אדם. ועי' מהר"ם שיק מצוה א' אות א' וכלי חמדה שם, ואכמ"ל.

2) ואין להקשות דכיון דלע"ל כשבן דוד בא וכבר כלו כל הנשמות שבגוף בגוף א"כ האיך שייך אח"כ פו"ר? שכבר כתבו התוס' בע"ז שם (ד"ה אין בן דוד) דגוף חדש ונשמות חדשות יהיו, וראה בס' ניצוצי אור ושערי זהר (להגר"ר מרגליות ז"ל) שם אות יב שכן מפורש בזהר בראשית כח, ב עיי"ש עוד.

גאולה ומשיח
מצוות זכירת עמלק לעתיד לבא
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה

המנחת חינוך מצוה תר"ג דן מהי הטעם למצות זכירת עמלק דהחינוך כתב דנשים פטורות ממצוה זו שאינם בכלל מלחמה ואין עליהם החיוב דמחית עמלק ולכך פטורות מזכירת עמלק.

וע"ז כתב המנחת חינוך שם מי עמד בסוד ה' יתברך אם הטעם מחמת הנקמה דאפשר גזירת הכתוב שנזכור שנאתו מאיזה טעם ואנחנו אין יודעים, ואפשר אף בביאת משיחנו שיכרת עמלק מכל וכל, כו' מ"מ הזכירה יהי' תמיד מ"ע.

ולהעיר ממלאכת שלמה מגילה פ"ג מ"ד שכתב דטעם הזכירה היא שיעשה תשובה ע"י שיזכור עמלק ומה גרם לה ולכך גם בזה"ז שייכת המצוה דזכירה אע"פ שאין עכשיו מחי' בפועל (מכמה טעמים) וגם לעתיד לבא שנמחה עמלק מהעולם קיימת מצוה זו.

והנה בלקו"ש חי"ד פ' כי תצא ב' בהערה 24 הביא המנחת חינוך הנ"ל וכתב וצ"ע שכותב זה בדרך אפשר - והרי עפמש"כ הרמב"ם במצות הריגת ז' אומות (סהמ"צ מ"ע קפ"ז - בכמה דפוסים נשמט מפני הצענזאר - הובא בחינוך מצוה תכ"ה) לכאורה ודאי הוא.

וצריך לבאר תוכן הקושיא דכ"ק אדמו"ר ומה הכוונה לכאורה ודאי הוא, דמשמע שיש להשיב ע"ז, ומ"מ לכאורה ודאי הוא דהמצוה נוהגת לעולם אפילו לאחר שנכרת עמלק לעתיד לבא.

ואפשר לבאר בזה דהנה ספיקת המנחת חינוך היא שכתב ואפשר אף בביאת משיחנו יהי' מצות זכירת עמלק היא מהו הטעם דמצות זכירת עמלק האם היא פרט וטעם משום מחי' וא"כ באופן שבטל מצות מחי' אין עוד מצות זכירה, או שהן ב' מצות נפרדות ואין תלויים זב"ז.

וע"ז כתב כ"ק אדמו"ר דבסהמ"צ שם מבאר הכלל דמצוה הנוהגת לדורות דכל מצוה שיש אפשרות לקיימה בכל זמן נוהגת בפועל.

ולפי"ז מכיון שזכירה שייך לקיימה גם לדורות יש עליו חיוב אפילו באופן שבטל בפועל מצות מחית עמלק.

דבסהמ"צ שם מבאר דמצוה הנוהגת לדורות היא אפילו מצוה שבטל האפשרות לקיימה, מ"מ מכיון דאין המצוה תלוי' בזמן מסויים, כמו מחיית עמלק דאע"פ שאין המצוה בפועל לאחר ביאת משיח צדקנו שיכרית השם זכר עמלק לגמרי, מ"מ חשיב מצוה הנוהגת לדורות, דכל פעם שיש שם האפשרות יש מצוה לקיימה.

ומצוה שאין נוהגת לדורות היא מצוה שיש האפשרות גם בזמן אחר ומ"מ המצוה אינה נוהגת שם רק בזמן מסויים כמו לוי שהי' פסול במדבר וכשר היום, ומסיים הרמב"ם שם והבן זה השרש ושים אותו בלבבך.

ולפי"ז זכירת עמלק שיש אפשרות הרי צריך לקיימה שהרי היא מצוה הנוהגת לדורות דאם תאמר שבטל המצוה לאחר מחיית עמלק נמצא שאינה נוהגת לדורות שהרי קיימת האפשרות דזכירת עמלק ולא צריך לקיימה.

אמנם יש לדון בזה דאי נימא דהזכירה היא טעם משום מחיית עמלק כמו שסבר החינוך, א"כ אפשר דבאופן דבטל האפשרות דמחי' לעתיד לבא שיכרית השם עמלק לגמרי, ממילא אין גם הטעם למצות זכירת עמלק והוי כאילו אין עוד האפשרות למצוה זו שהרי היא פרט במחית עמלק.

וע"ז כתב כ"ק אדמו"ר דאעפ"כ לפי הכלל בסהמ"צ לכאורה ודאי הוא דיש המצוות זכירת עמלק לעתיד לבא דסוף סוף שייך האפשרות דזכירת עמלק וא"כ היא מצוה הנוהגת לדורות בפועל. דזהו הכלל במצות הנוהגות לדורות דמצוה ששייך לקיימה לעולם, החיוב היא תמידי, ואפשר דזה מכריח דאין טעם הזכירה משום מחית עמלק והן ב' מצות שאין תלויין זב"ז.

גאולה ומשיח
מצוות מחיית עמלק לעתיד לבא
הרב אברהם הרץ
ר"מ בישיבה

הרמב"ם בפ"ה מהל' מלכים ה"ד: "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנא' החרם תחרימם וכל שבא לידיו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנא' לא תחי' כל נשמה, וכבר אבד זכרם".

ובה"ה: "וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנא' תמחה את זכר עמלק וברדב"ז שם כתב ומה שכתב וכבר אבד זכרם, לפי שבא סנחריב ובלבל את העולם".

ולפי"ז צ"ב מדוע בעמלק לא כתב הרמב"ם וכבר אבד זכרם שהרי ע"י שבא סנחריב ובלבל את העולם כבר אבד זכר עמלק.

ויש שכתבו דמחיית עמלק היא לא רק מי שהוא מזרע עמלק אלא כל אומה שנוהגת בשיטה ודרך של עמלק נכללת במצוה זו, שהרי המצוה היא לאבד זכר עמלק. ולכך גם אחר שבא סנחריב ובלבל העולם שייך המצות מחיית עמלק לאומות אחרים שנוהגים בדרך עמלק. (ראה בשו"ת רבבות אפרים ח"ה פורים)

אמנם בספר המצוות להרמב"ם קפ"ז כתב הא שצונו להרוג שבעה עממין שישבו בארץ כנען ולאבדם...

התחשוב כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהי' במהרה בימנו, כמו שהבטיח אותנו באומרו כי מחה אמחה את זכר עמלק . . וכן להרוג ז' עממין ולאבדם צווו נצטוינו בו והוא מלחמת מצוה ואנחנו מצווים לחטט אחריהם . . וכן עשינו עד אשר תמו ונכרתו בימי דוד ונתפזרו הנשארים ונתערבו באומות עד שלא נשאר בהם שרש.

ומבואר בהרמב"ם שם דמצות מחית עמלק קיימת אפילו לאחר ביאת משיח בזרע עמלק כלשון הרמב"ם שם, ולא כתב כלל שנכלל בה שאר אומות שמתנהגים כעמלק.

ולפי"ז צ"ב מדוע לא אמרינן שכבר אבד זכרם ע"י שנתערבו כמו שכתב הרמב"ם בסה"מ שם לגבי ז' עממין שלא נשאר בהם שרש.

ויש לבאר בזה עפ"י מה שמבואר בצפנת פענח פ' בשלח וז"ל בד"ה ויאמר בא"ד: "וזה מלחמה לעולם עד דור המשיח כמבואר במכילתא כאן דאז יפקחו עיני עוורים ונראה אי"ה שהכל ע"י השגחה יתעלה ועמלק כפר בזה, והנה כמו דגבי ישרא' ליכא גדר אומה רק כל פרט ופרט הוא שם הכולל ישרא' . . ולכך כשנתבטל כל האומות ליכא נ"מ בין עמונים ומואבים ושאר אומה דבטל מציאות הפרטי, משא"כ בישרא' ולהיפך גם בעמלק גם על הפרט יש שם הכולל לכך גם זכר עמלק . . ולכך אף אחר בלבול, כמו בהמה הוא מין עמלק, כן הוא לדינא, ואכמ"ל.

והביאור בזה דבז' אומות המצוה היא רק במי ששייך לאחד מז' האומות וכיון שבא סנחריב ובלבל כל העולם, א"כ אפילו אם יש איש פרטי שהוא מזרע של הז' אומות, אבל עכשיו הוא שייך לאומה אחרת וזהו שכתב שם הרמב"ם ונתערבו באומות עד שלא נשאר בהם שרש שאין שרש בז' עממין.

אבל בעמלק החיוב הוא למחות מי שהוא מזרע עמלק דגם על איש פרטי שהוא מזרע עמלק יש החיוב לאבדם ונלמד מקרא תמחה זכר עמלק וא"כ אפילו אם נתערבו באומות אחרים, הרי לעתיד לבא יתגלה מי הוא מזרע עמלק, ויש חיוב להכריתו וזהו שכתב הרמב"ם שם כשיאבד השם יתעלה זרע עמלק ויכריתהו עד אחריתו כמו שיהי' במהרה בימנו, שהקב"ה יגלה מי הוא מזרע עמלק ויכריתהו.

ושפיר כתב הרמב"ם בספר היד, דבז' אומות וכבר אבד זכרם ואין עוד שום חיוב שהרי אין עכשיו ז' עממין דהאנשים פרטים נתערבו באומות אחרות, משא"כ בזרע עמלק יש עדיין המצוה לאבד זכר עמלק היינו גם אלו שנתערבו בין שאר האומות אם הם מזרע עמלק.

וביד המלך שם כתב דהוא הדין בז' אומות לעתיד לבא הקב"ה שיודע מי הוא מז' אומות יהרג, אבל לפי מה שמבואר בלשון הרמב"ם וכבר אבד זכרם ועפ"י המבואר בספר המצות נמצא דיש חילוק במצות הריגה בין ז' אומות לעמלק כנ"ל.

גאולה ומשיח
מצב הר סיני לעתיד לבא
הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.

בספר השיחות תשמ"ח שיחת ש"פ בהו"ב בסופו בהערה 77 בענין עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שיקבעו בארץ ישראל וז"ל: "וי"ל שעד"ז הוא גם בנוגע להר סיני, ואדרבה - במכ"ש וק"ו - להיותו ה"סיבה" לכל עניני תומ"צ, שהם נצחיים (ראה תניא פכ"ה: "יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד . . אלא שלמטה הוא תחת הזמן כו'" - בעולם הזה דוקא, עולם השינוי, משא"כ לעת"ל - מצב שלמעלה משינוי).

ובשוה"ג שם וז"ל: "כולל גם השינוי שנעשה בהקדושה דהר סיני ע"פ תורה - "במשוך היובל המה יעלו בהר" (יתרו יט, יג) - דלכאורה תמוה ביותר וביותר לומר שלעת"ל ישאר הר סיני במקומו עתה קרוב לרפידים וכו' וישאר כן לנצח! ועכצ"ל שלעת"ל יתבטל שינוי זה". עכל"ק.

העולה מדברי הרבי שלעת"ל גם הר סיני יקבע בארץ ישראל וסיבת הדבר דאף דהי' שינוי - ע"פ תורה - בקדושת הר סיני, עכצ"ל שיתבטל שינוי זה בפרט שהר סיני הוא הסיבה לכל עניני תומ"צ שהם נצחיים וכמבואר בתניא שרק עתה בעולם השינוי תחת גדרי הזמן יכול להיות שינוי זה אמנם לעת"ל יתגלה נצחיות זה ולכן יקבע בא"י ולא ישאר במקומו עתה קרוב לרפידים.

הנה מצאתי פי' נפלא בילקוט מעם לועז סוף פ' בשלח עה"פ מחר אנכי נצב על ראש הגבעה דהוא תנא דמסייע לי', דמפרש שמשה ויהושע וע' זקנים הלכו להר סיני דשם נעשה הנס דהמים (וכמפורש בקרא הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית שם גו') ובני ישראל נשארו ברפידים, ואז בא עמלק להלחם בישראל ואמר משה ליהושע ללכת לרפידים להלחם בעמלק והוא בעצמו נשאר בהר סיני להתפלל בהר סיני דוקא שהוא מקום קדוש. עכתו"ד.

רואים מזה שמשה בחר להתפלל דוקא על הר סיני מחמת קדושתו, וי"ל דחשיבותו כמקום קדוש הוא דהקב"ה נתגלה למשה שם ע"י הסנה והודיעו שתעבדון אלקים על ההר הזה, ולכן אף שעדיין לא הי' ה"תעבדון" כי עדיין לא נתנה התורה מ"מ חשיב לי' מקום קדוש, ולכן משה התפלל דוקא שם! וי"ל שהוא ע"ד מ"ש בתניא שבדרגא דלמעלה משינויים למעלה מן הזמן הרי 'הי' הווה ויהי' כאחד' ולכן הגם שעדיין לא נתנה התורה עליו מ"מ הוא מקום קדוש שיתקבל שם תפילתו.

ולהעיר מהידוע שעמלק חשב באצטגניות מתי להלחם כו' ומשה בהיותו למעלה מן הזמן, שבשם.

עוד יש להעיר שאף שהי' שינוי במשוך היובל המה יעלו בהר מ"מ מצינו שהי' שם השראת השכינה אח"כ ג"כ כמבואר בזה המחלוקת רש"י ותוס' בריש יומא.

גאולה ומשיח
הצורך בתשובה יתרה לקרב ביאת משיח צדקנו
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בהתוועדות דש"פ צו התש"ל הקשה כ"ק אדמו"ר עמ"ש באגה"ת פי"א, שאין שום ספק וס"ס שמיד כשמברכים ברכת סלח לנו בשמו"ע, הקב"ה מוחל וסולח, ולכן מברכים בשם ומלכות וכו', "ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו נגאלין מיד כמו שאנו מברכין בא"י גואל ישראל".

ולכאו' קשה ע"ז שהרי זה שחוזרים וחוטאים הוא רק לאח"ז, ולא באמצע התפלה וא"כ למה משיח לא בא מיד לאחרי ברכת סלח לנו וגואל ישראל? וע"ז נת' שם בהשיחה שכוונת אדה"ז ד"היינו נגאלין מיד" שהיה מתחיל כל הסדר הקשור עם ביאת משיח, שקודם צריך לבוא אליהו לבשר הגאולה וכו', ולכן בינתיים מספיקים לחטוא, ובפרט ע"פ מאמר הגמ' דג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום ולכן משיח עדיין לא בא.

אלא שעדיין יש להקשות מהזמן דנס פורים שאז לא חזרו וחטאו במשך זמן קצר אלא עמדו במס"נ במשך כמעט שנה ולא עלתה על דעתם אפילו "מחשבת חוץ", ונמצא שלא חטאו אז במשך שנה לא במחשבה ולא בדבור ולא במעשה, אז לכאו' משיח כבר היה צריך לבוא אז?

וע"ז מתרץ שם דמה שאיתא שלא עלתה על דעתם אפי' מחשבת חוץ הוא רק בנוגע "לעבור על דת ח"ו", דהיינו להמיר דתם אבל בנוגע לשאר הענינים בתו"מ נמשך הסדר כרגיל "שהיו צדיקים ובינונים ולמטה מזה" ולכן לא נגאלו אז בגאולה שלימה "ואכתי עבדי דאחשורוש אנן" עכת"ד השיחה שם.

ולכאו' יש להעיר ע"ז מהמבואר בד"ה בלילה ההוא תשד"מ בסעיף ו' (נדפס בסה"מ - מלוקט ח"ב ע' ער ואילך) "שגם העבודה הפרטית של כאו"א (נער, זקן, טף ונשים) היתה חדורה בהתנועה במס"נ", ובהמשך שם "שגם הענינים דשנה (העבודה הפרטית דכל יום ויום) היו באופן דמס"נ למעלה ממדידה והגבלה" ע"ש בארוכה, ולכאו' א"א לתווך זאת עם המבואר לעיל מהשיחה שהמס"נ היתה רק בנוגע להמיר דתם, דבהמאמר מבואר להדיא שגם בשאר הענינים היו במס"נ וכו' ולפי"ז תחזור הקושיא, למה א"כ לא נגאלו אז לגמרי אף שלא חטאו במשך זמן ארוך?

ואוי"ל הביאור בזה ע"פ מה שנת' בד"ה הנ"ל דתשכ"ה (הנדפס בסה"מ - מלוקט ח"ד ע' קפ"ג ואילך) דשם בס"ב מקשה על מה שמבארים דבלילה ההוא נדדה שנת המלך - מלכו של עולם - הוא עיקר הנס דפורים, וזה נעשה ע"י המס"נ דישראל במשך כל השנה, "והרי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום אזי (מצד סדר ההשתלשלות) לא ינום ולא יישן, וכיוון שישראל עמדו אז במס"נ במשך כל השנה מהו הנס ויתירה מזה תוקף הנס בזה שנדדה שנת המלך"? ומבאר שם בס"ח דזה שעמדו במס"נ "כיון שהמס"נ שלהם באה מצד ההסתר (וכפי שנת' שם בסעיף הקודם) שע"י ההסתר מתעורר ההעלם דהנשמה שלמעלה מגילוי "אין זה שייך (כ"כ) לכוחות הגלויים, ובנוגע לכחות הגלויים היו (גם לאחרי המס"נ) במצב דלילה ההוא", ובהע' 99 מציין להמבואר בלקו"ש בנוגע לקל שבקלים שמוסר נפשו על קדה"ש "שגם בשעת המס"נ אפשר שלא יזהר באיזו מצוה, ועדיין קל שבקלים הוא", ע"ש.

וא"כ עד"ז אפ"ל גם בנוגע לקושיא הנ"ל למה לא נגאלו אז לגמרי, דהיות שבעצם מצד הכוחות הגלויים עצמם הם עדיין היו במצב דלילה ההוא", והיו שייכים לחטוא בשאר הענינים (או בפועל ממש כפי שמשמע מההערה הנ"ל, או עכ"פ בכח), ולכן לא היתה שם תשובה שלימה, שיהיה מושלל לגמרי הענין ד"חוזרים וחוטאים", ולכן לא נגאלו מיד. (ואמנם מהלשון במאמר בתשד"מ לא משמע כ"כ כפי המבואר בהמאמר דתשכ"ה אבל עכצ"ל ועדיין היה איזה חסרון אצלם, דאל"כ אינו מובן באמת מהו גודל הנס, ולמה זה נחשב עדין כ"לילה ההוא" ברוחניות ואכמ"ל).

אלא שלכאורה עדיין יש להבין מפני מה בשביל שתבוא הגאולה לא מספיק שלא יעברו עבירות בפועל, אלא נדרש שגם מצד גדרם של הכחות הגלויים עצמם יהי' מושלל החטא, והרי כשיצאו לגלות היה מצב של עבירות במזיד בפו"מ אצל בנ"י, ומצד זה נחרב הבית ויצאו לגלות, ולכאו' מספיק שלא יהיו באותו מצב וכבר בטלה סיבת החורבן ובטל המסובב, ולפועל אינו כן אלא שצריך לשלול גם האפשריות לחטא וכו' וצ"ב.

[ויש להעיר מהמשל הידוע מהרלוי"צ מבארדיטשוב זי"ע בנוגע לשבת חזון שלאחרי שהבן קרע את הלבוש כמה פעמים צריך להבטיח (באווארענען) שלא נשאר חשש שיחזור לסורו אבל כאן אנו רואים גם בנוגע לחורבן הראשון שנדרש מהם יותר מאשר רק לא להיות באותו מצב כמו שהיו לפני החורבן וטעמא בעי].

ונראה לומר בדא"פ, דבאמת מצינו עד"ז בכמה מקומות דישנו חילוק בין חומרת העבירות שגרמו לחורבן, לבין העבירות שגורמים המשך המצב דחורבן, וכמו שאומרים במפורש בתפלת מוסף דיו"כ לאחרי התיאור דעבודת הכה"ג וכו' "אבל עונות אבותינו החריבו נוה וחטאתינו האריכו קצו", דהיינו שגם אם בשביל שיבוא החורבן היה צריך דוקא "עונות" שהם כידוע במזיד, הנה בשביל "להאריך קצו" ח"ו מספיק גם "חטאים" שהם כידוע בשוגג. ועד"ז אומרים בשני וחמישי בוהוא רחום "כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלים ועמך לחרפה וגו'".

ולכאו' יש לקשר זה אם הגמ' בסנהדרין (צח, ב) שהקב"ה מצטער בשעה שמעביר העובדי כוכבים מפני ישראל "האיך אאבד אלו מפני אלו", וע"ז אמר רב פפא שם "היינו דאמרי אינשי רהיט ונפל תורא וכו'". וברש"י שם: "כשרץ השור ונפל מעמידין סוס במקומו באבוסו מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור שהיה חביב עליו ביותר, וכשמתרפא השור היום או למחר ממפלתו, קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם. כך הקב"ה כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתו לעובדי כוכבים, וכשחוזרים ישראל בתשובה ונגאלין קשה לו לאבד עו"כ מפני ישראל". ואיך שלא יהיה הביאור בזה אבל בכ"א מבואר כאן דצריך השתדלות מיוחדת לאחר שכבר נפלו מגדולתן כדי להחזירן לשם, ולכן לא די שלא יהיו באותו מצב של לפני הנפילה אלא נדרש יותר מזה, וכנ"ל.

ועפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון ברמב"ם דבסוף הפלאה (בהל' ערכים וחרמים פ"ח ה"ח) כותב: ד"אין מקדישים ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו". ובהל' ביהב"ח פ"ז ה"ז כותב: "אע"פ שהמקדש היום חרב בעונותינו חייב אדם במוראו וכו'". ע"פ הנ"ל י"ל דכשמדברים על מה שנחרב הבית נשארה הקדושה שם וכו', משא"כ בהל' ערכים וחרמים מדבר סתם על כך שאין לנו היום את הבית המקדש, שהרי עדיין לא נבנה, מתאים הלשון ש'אין מקדש בחטאינו', ויה"ר שנזכה כבר בקרוב ממש לראותו בבניינו.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות