E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

חג השבועות - תשס"ה
גאולה ומשיח
עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בספר בן איש חיל לה"בן איש חי" (שני אליהו א' - ריש דרוש ח) הביא הגמ' כתובות קיא,ב: "ואמר רב חייא בר יוסף עתידין הצדיקים שיעמדו במלבושיהן, ק"ו מחטה, מה חטה שנקברת ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן עאכו"כ", ומקשה דמה תועלת והנאה יש לצדיקים בדבר זה שיחיו גם הלבושים שנקברו בהם אחר שנעשו אותם הלבושים עפר עד כדי כך שיעשה הקב"ה בו נס גדול כזה? עוד צריך להבין למה נקט צדיקים דוקא, הול"ל עתידים המתים, כי כל ישראל קמים בתחיית המתים אפילו אותם שחטאו [חוץ מאותם שפירשו רז"ל שאינם קמים בתחיית המים]? וממשיך לבאר ע"פ מ"ש בס' לקט יוסף (בשם הרב יפה תואר) טעם הקבורה למת, מפני שהגוף הוא כמו תיק לנפש שהיא קדושה, ואף שיצאה ממנו הנשמה נשאר הגוף כדין תשמיש קדושה שצריך גניזה עיי"ש, וידוע דדוקא תשמיש קדושה יש בו קדושה ואסור להשתמש בו תשמיש חול וצריך גניזה, אבל תשמיש דתשמיש אין בו קדושה ואין צריך גניזה ושרי לתשמיש הדיוט, וידוע דהצדיקים ע"י תומ"צ מזככים חומרם וזוכים שגם גופם נקרא קדוש, ולזה ידמה גוף הצדיק אשר הוא זוכה לקדש את הגוף שלו דיש לגופו דין קדושה ולכן יש ללבוש של הגוף דין תשמיש קדושה, אך כל זה הוא בצדיקים גמורים שהם נקיים מן החטא ומקדשים גופם ע"י תומ"צ, אבל שאר בני אדם שחוטאים בחייהם ולא זכו לקדש חומר גופם כדי שיהי' לגופם דין קדושה, אע"פ שהם קמים לתחיית המתים מ"מ כיון שאין לגופם דין קדושה הרי גופים שלהם יש להם דין תשמיש קדושה, ולא קדושה עצמה ורק הנפש שלהם ודאי יש להם דין קדושה דהוה חלק אלוקה ממעל, נמצא שהגוף המלביש את הנפש יש לו דין תשמיש קדושה, והלבושים של הגוף יש להם דין תשמיש דתשמיש שאין בו חשיבות כלל ואינו טעון גניזה, ולכן בתחיית המתים לא יחיה כי אם הגוף ולא המלבוש של הגוף, וזהו מה דדייק רב חייא עתידין הצדיקים שיעמדו בלבושיהם, דרק צדיקים שקידשו את גופם יעמדו בלבושיהם עכתו"ד ודפח"ח, עיי"ש עוד בזה, וראה גם בס' 'אוצרות חיים' (הגאולה העתידה) ע' שצ"ו וע' ת"ו שהובא שם - משאר ספריו - עוד ביאורים למה יעמדו בלבושיהם.

ועי' גם בהקדמת ס' בית הלוי (דרשות) שג"כ חילק עד"ז בנוגע לקדושה ותשמישי קדושה, וז"ל: והטעם לזה דהת"ח לא הוי בבחי' תשמיש קדושה רק בחי' עצם הקדושה, וכמבואר באו"ח סי' מ"ג דהקלף שכותבין עליו ס"ת לא הוי תשמיש קדושה רק עצם הקדושה, וכמו כן הת"ח הוה גופו הקלף של תורה שבע"פ, וכמ"ש כתבם על לוח לבך וכו', והענין דקיימ"ל בתשמישי קדושה דהזמנה לאו מילתא ובעצם הקדושה הוה הזמנה מילתא, וכיון דהת"ח הוי בבחי' עצם הקדושה משום הכי אמרו כל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול ד"א, דמיד שקיבל עליו עול תורה נתקדש גופו בקדושת התורה, רק זהו בלומד תורה לשמה, אבל הלומד שלא לשמה אע"ג דאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, מ"מ הכא מצד עצמו לא מהני רק הכנה לבא לעצם המבוקש, דהיינו שיבוא לשמה, וא"כ הא לא הוי עצם הקדושה והוה רק בחי' תשמיש, ובו לא הוה הזמנה מילתא ולא מהני בהקבלה עכ"ל עיי"ש בארוכה, ולכאורה זהו ג"כ ע"ד המבואר בלקו"ת פ' קדושים (ל, ד) עה"פ והדרת פני זקן זה שקנה חכמה, דהיינו מי שתופס במוח הזכרון וחקוק על לוח לבו תמיד כו' שאז מצוה לעמוד מפניו גם בשעה שאינו עוסק בתורה לפי שהקב"ה שוכן עד בקרבו גם כשעוסק במילי דעלמא וכו' ואורייתא וקוב"ה כולא חד וכו' עיי"ש.

אם זה קאי רק על צדיקים

אלא שיש להעיר בזה מלשון התוס' (נדה סא, ב) בד"ה אמר רב יוסף וז"ל: אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אע"פ שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן שמע מינה שמצות בטילות לעתיד לבא, וכ"כ בתוס' הרא"ש שם ד"ה לא שנו, ובחי' הריטב"א שם כתב וז"ל: מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן עומדין ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה, אלא ודאי מצות בטלות לעתיד לבא עכ"ל, דמסתימת לשונם משמע דסב"ל דקאי על כל אחד מישראל לא רק בצדיקים.

ועי' גם בירושלמי מסכת כלאים פ"ט ה"ג, וכתובות פי"ב ה"ג ובקהלת רבה פ"ה: "תני בשם ר' נתן כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו, מה טעמא תתהפך כחומר חותם ויתייצבו כמו לבוש אנטולינוס וכו'", הרי דסב"ל לר' נתן שכן הוא בכל אדם, וא"כ מסתבר לומר -שלא לאפושי במחלוקת- דגם לפי דעת ר' חייא כן הוא.

והא דקאמר רב חייא "עתידין הצדיקים" יש לפרש בזה כמ"ש באגרות קודש ח"א (ע' קמ"א והלאה) שהקשה שם בהא דקאמר רב אבהו (תענית ז, א): גדול יום הגשמים מתחה"מ דאלו תחה"מ לצדיקים ואלו גשמים בין לצדיקים בין לרשעים, דלכאורה זה סותר להמשנה דכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ואינו ממעט במשנה אלא האומר אין תחה"מ מן התורה וכו'? ומתרץ דע"כ צ"ל דצדיקים דקאמר ר"א הן הן צדיקים דקרא דועמך כולם צדיקים שזה קאי על כל ישראל, לבד מאותן שמנו חכמים, וכמ"ש ע"ז המפרשים כמה טעמים שכל ישראל צדיקים הם. וע"פ מ"ש בס"ג יש להוסיף ביאור בזה, דהנה נת' שם דקודם שיזכו לתחה"מ יצטרפו ויתלבנו ויוטהרו מעונם עד שיהיו במעלת צדיקים, ורק אז ירשו ארץ. נמצא דכל שיהי' להם חלק לעוה"ב יבואו למעלת צדיקים גמורים, עכלה"ק, ולפי"ז יש לפרש כן גם בדברי רב חייא, או דכוונתו לועמך כולם צדיקים כפשטות, או כנ"ל דקודם שיזכו לתחיית המתים יצטרפו ויתלבנו מעונם ויהיו במעלת צדיקים.

גוף ישראלי יש בו קדושה נפלאה שנתקדש בעת מתן תורה

וראה גם לקו"ש חי"ד פ' עקב (ע' 33) שכתב וז"ל: והנה דוגמת שתי המעלות שהיו בלוחות הראשונות: א) ה"מעשה אלקים" של הלוחות עצמם, ב) ה"מכתב אלקים" שהי' חרות עליהם - יש דוגמתן גם באיש הישראלי, שהוא מורכב מגוף ונשמה: גופו של איש הישראלי הוא בדוגמת הלוחות עצמם שהיו "מעשה אלקים", וכמוהם גם גוף הישראלי יש בו קדושה נפלאה, (ובהערה 27 מציין לתניא פמ"ט: "ובנו בחרת מכל עם ולשון הוא הגוף" וראה בארוכה תורת שלום ע' 120 ואילך) והנשמה שניתנה בו היא דוגמת "מכתב אלקים" שהי' חרות על הלוחות וכו' עכ"ל, הרי מבואר בזה שכל גוף של איש הישראלי קדוש בקדושה נפלאה.

ואף דממשיך שם לבאר דלאחרי שהנשמה נתלבשה בגוף שלימות התלבשות זו היא - שאין הנשמה דבר נוסף על עצמותו אלא שהנשמה נעשית מהותו דהגוף וכנאמר (אגה"ק ביאור דאגרת ז"ך) "שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כ"א חיים רוחניים וכו'", הרי שזה קאי רק על הצדיק, (ועד"ז איתא בלקו"ש חכ"ג ע' 142 הערה 14 דרק בת"ח שנקבעה התורה בו עד שנקרא "גופו אש" (חגיגה בסופו) משא"כ בשאר כל אדם) -

הנה זהו רק בנוגע לשלימות ההתלבשות כנ"ל, אבל הרי נת' בהדיא שאצל כאו"א מישראל יש קדושה נפלאה בגופו, וראה גם לקו"ש חי"ז ע' 345 בזה, ומבאר שם שלכן הוה גופו של ישראל מציאות נצחית שקם בתחיית המתים ע"י העצם לוז, ועד"ז איתא בחי"ח ע' 409 ועוד עוד, וראה גם אגרות קודש חי"ג ע' קי"ב, וחי"ד ע' קכ"ט, וחי"ח ע' כ"ח דמבואר שם דגוף הישראלי קדוש הוא ומקשר זה להמבואר בתניא שהבחירה הי' בהגוף עיי"ש, ומובן מזה שזה נפעל בעת מתן תורה, כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' ס' סעי' ד' שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה.

ועי' גם מו"ק כה,א: "רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע. למה זה דומה - לספר תורה שנשרף, שחייב לקרוע", וביאר הרמב"ן הטעם בזה (תורת האדם שער הסוף - ענין הקריעה): כי "הנפש בגוף כאזכרות בגוילין", ובחי' הריטב"א שם כתב: והנכון כמו שפירש ר"י ז"ל דמקיימי מצותיה חשיבי כספר תורה קצת שראוי לבכות ולקרוע על נטילת נשמתם ואפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון וכו' והרמב"ן ז"ל פירש שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין וראוי לקרוע עליה כי היא נר אלהים כמו שהתורה נר, וקרוב הוא לפירוש ר"י ז"ל עכ"ל, וזה קאי כל כאו"א מישראל דגופו הוה כגויל ס"ת.

גם נת' בכ"מ דקדושת ישראל ד"כי עם קדוש אתה לה"א" הוא באמת קדושה הנתפסת ככל הקדש, והוא קדושה בגוף הישראלי, דישראל קדושים הם מגדר קדוה"ג, וקדושה זו לא פקעה ממנו לעולם, ולכן אמרו חז"ל (סנהדרין מד,א) דישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא ופירש"י שם "עדיין שם קדושתן עליהם", כי גוף ישראל הוא קנין גבוה, "קנינו" של הקב"ה, כדאיתא באבות פ"ו "ישראל קנין אחד", ועי"ז נתקדש בקדושת הגוף, וזהו מ"ש הרמב"ם (הל' רוצח פ"א ה"ד): "שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה", ועי' ברדב"ז הל' סנהדרין סוף פי"ח, ובשו"ע אדה"ז הל' נזקי גוף ונפש (סעי' ד): "אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל" (וראה בזה לקוטי שיחות ח"ו ע' 328 וחל"ד ע' 106 ובכ"מ) ואכמ"ל.

ולפי מה שנתבאר לעיל די"ל דמימרא דרב חייא שיקומו בלבושיהן קאי על כל אדם, יש לבאר זה ג"כ ע"פ ביאור הנ"ל של הבן איש חיל, דזהו משום שאצל כל ישראל לבושיו הם בגדר "תשמישי קדושה" ולכן הם קמים עמו.

טעם הרשב"א שקמים בלבושיהם

אבל עי' בחי' הרשב"א - פירושי ההגדות (ברכות יב, ב) שכתב וז"ל: ושמא גם לדעת רב חייא בר יוסף אין הכוונה שיהיו עומדין באותן מלבושין ממש עד שאם הי' שם חוט אחד של צמר ואבד בו שיהא החוט חוזר לתוכו, אלא הכוונה בזה שיהיו עומדין לבושין וכו', ואם תרצה אמור שעומדין בלבושין כצורת אותן לבושים שנקברו בהם כדי שיכיר כאו"א מתו, כדרך שהלך ולא יאמרו אחרים הם, כמו שאמרו בחיגר וסומא, הלך חיגר עומד חיגר הלך סומא עומד סומא כדי שלא יאמרו אחרים הם עכ"ל, (והרשב"א לשיטתו שפי' הסוגיא דנדה סא,ב, דמצות בטלות לע"ל קאי רק על זמן המיתה, אבל לא הזמן דתחיית המתים, לכן יכול לפרש דלכו"ע אין זה אותו הבגד ממש שנקבר בו, וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס"ה).

הרי יוצא מדברי הרשב"א דהטעם דמ"ד דסב"ל דעומדים בלבושיהם הוא בכדי שלא יאמרו אחרים הם ולא כטעם הנ"ל, וטעם זה שייך אצל כאו"א מישראל לא רק אצל צדיקים, ולאידך גיסא לפי טעמו של ה'בן איש חיל' פשוט שאין לפרש כהרשב"א דהיינו "דיעמדו בלבושין כצורת אותן הלבושין שנקברו" אלא בעינן אותן הלבושים ממש כיון שהם תשמישי קדושה.

ועי' בס' 'ימות המשיח בהלכה' סי' ס"ג וסי' ס"ה ועוד שנת' די"ל דהשיטה דסב"ל שיקומו במומן ויתרפאו בכדי שלא יאמרו דאחרים הם, סב"ל גם דבלבושיהן הן עומדים וכמ"ש הרשב"א כיון דגם הכא שייך טעם זה, ואילו השיטה דסב"ל דמעלה את הגוף בלא מום (כדאיתא בלקו"ש חי"ח פ' חוקת ב' בהערה 75 שכן הוא בפרקי דר"א) ולא חיישי להך טעם שלא יאמרו אחרים הם, י"ל דסב"ל לשיטתם דאינם עומדין בלבושין שנקברו, וכמ"ש בתוס' כתובות שם (בד"ה בלבושיהן) שיש דעות בירושלמי שיקומו בלבושים אחרים, וראה בס' חכמת בצלאל נדה ע, ב, שהביא כן מכמה מקומות בירושלמי.

גאולה ומשיח
התואר "בן דוד"
הרב שמואל חיים בלומינג
ר"מ בישיבה

בספר החדש הנפלא "ימות המשיח בהלכה" (סימן ט"ו) מביא דברי כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע (באגרות קודש אגרת ק"ל) ליישב הסתירה ממשמעות דברי הירושלמי (מע"ש פ"ה ה"ב) דבנין ביהמ"ק קודם למלכות בית דוד, להא דכתב הרמב"ם הל' מלכים (פי"א ה"א-ה"ד) דמשיח יבנה את בית המקדש, "דודאי ביאת משיח קודם לבנין ירושלים ובנין ביהמ"ק, והבנין יהי' ע"י משיח, ועל ידו תהי' קיבוץ גליות, ואז יהי' אח"כ מלכותו והיא מלכות דוד, וזהו דקדוק ל' הגמ' (מגילה יז, ב) וכיון שנבנית ירושלים בא דוד, ולא קאמר בן דוד, דמשיח נקרא בכמה מקומות בשם בן דוד במד"ר ובגמ', ואמר כאן בא דוד הכוונה על מלכותו, וכמ"ש ועבדי דוד מלך עליהם (יחזקאל לז, כד) וע"ש במצודות". עכלה"ק.

ובהמשך לזה כותב "ויש לעיין באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"ב ע' רלד (נדפס בלקוטי שיחות חכ"ג ע' 394), שמפרש מאמר חז"ל (עירובין מג, ב) אין בן דוד בא בשבת ויו"ט כו' שהכוונה היא כשינצח, איזה זמן אחרי שיתגלה, לאחר שילחם מלחמת ה' וינצח, וכמו שאומר בש"ס שם דכיון דאתי הכל עבדים הן לישראל, ע"ש. דלכאורה ממכתב אדמו"ר הרש"ב משמע ד"בן דוד" הוא בתחילת בואו". ע"כ.

ולאחרי העיון בזה נראה לענ"ד דגם לפי דברי אדמו"ר הרש"ב, השלב ד"וינצח" - נצחונו של משיח, נכלל עדיין בהתואר "בן דוד". דזה לשון הרמב"ם (הל' מלכים פי"א ה"ד) "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה . . ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו1 ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי".

הרי נצחונו של משיח יהי' לפני בנין ביהמ"ק וקיבוץ גליות. והיינו לפני שלימות מלכותו, משום דנצחונו של משיח הוא על "כל האומות", ואילו שלימות מלכותו הוא על עם ישראל וזהו דוקא לאחר קיבוץ גליות. וכמו שמבאר אדמו"ר הרש"ב בהתחלת המכתב הנ"ל "דמלכות שייך לאחר שיתקבצו הגליות דוקא, אף שהקיבוץ יהי' על ידו מ"מ קודם שיתקבצו הרי אינו שייך מלוכה דאין מלך בלא עם כי אם אחר שיתקבצו על ידו, אז תהי' מלכותו עליהם ועל כל העולם". ולכן גם לאחר ש"וינצח" עדיין מתאים התואר "בן דוד", עד אחר קיבוץ גליות.

אלא דעדיין יש לשאול מנא לי' להש"ס ד"האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא" כוונתו כשינצח ואז הכל עבדים הן לישראל, דילמא כוונתו על תחילת בואו (שזהו משך זמן לפני שינצח) ואז עדיין לא יהי' הכל עבדים לישראל (ונפק"מ אי אסור לשתות יין בערב שבת כמבואר בסוגיא שם).

ויש לתרץ עפ"י דברי החת"ס (שו"ת ח"ו סי' צ"ח) "דבאמת אין דעת הנודר בנזיר אביאת בן דוד לבדו אלא איום פרסומו . . וזה יהי' לכאורה שיקבץ כל נדחי ישראל . . שעי"ז יתפרסם ביאתו לכל העולם ולזה כיון הנודר" ע"ש. ולכאורה הפירוש בזה הוא דאמדינן דעת הנודר שאין כוונתו על ביאת בן דוד סתם (תחילת בואו), אלא כשיהא ניכר בעולם ביאתו דכוונתו הוא כשיארע אירוע גדול בעולם בפועל ממש, וזהו כשיתפרסם ביאתו בעולם.

אלא דהחת"ס נקט דהוא לכאורה כשיקבץ נדחי ישראל, אבל הרבי מבאר דהוא עוד לפני זה, כשינצח, "נצח כל האומות שסביביו" דאז ג"כ ודאי יתפרסם ביאתו בעולם. (ואולי לא הי' לפני החת"ס המילים "ונצח כל האומות שסביביו" ברמב"ם דהושמט ע"י הצנזורא).

ולהוסיף, דלפי דעת השפת אמת (ר"ה יא, ב) ודעימי', ד"ביאת בן דוד לחוד וגאולה לחוד" (נתבאר בסימן א' בספר החדש הנ"ל), מוכרח לומר כביאור הרבי דיום שבן דוד בא הכוונה כשינצח, דאי הכוונה כשיקבץ נדחי ישראל הרי זהו "גאולה", ודו"ק.


1) כ"ה בדפוסים שלא שלטה בהם הצנזורא.

גאולה ומשיח
חידוש סמיכה ע"י אליהו לשיטת הרמב"ם
הרב איסר זלמן ווייסברג
טורנטו, קנדה

הנה ראיתי בספר הנפלא "ימות המשיח בהלכה" ס"ב שעמד על מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ דההוכחה דכל חכמי ישראל שבא"י יכולים לחדש הסמיכה היא מזה גופא דכבר הובטחנו "ואשיבה שופטיך כבראשונה", ואיך יתחדש הסמיכה בימוה"מ. והביא הקושיא הידועה, הרי אליהו חי וקיים, והוא יכול לסמוך. וכתב דלכאו' צריך לדחוק דדברי הרמב"ם בפיה"מ הוא להדיעה שהביא בהל' מלכים דאליהו בא אחרי משיח, ונתקשה לפי' הרבי דלכו"ע בא קודם.

ונראה דאין אנו צריכים לדחוק ולפרש דברי הרמב"ם בפיה"מ דקאי רק לדיעה מסוימת בסדר ביאת אליהו, דהרי כבר ביאר הרבי בהא דהרמב"ם בספר היד קובע בודאות דאל יעלה על הלב דיהי' שינוי במעשה בראשית בביאת משיח אע"פ שכתב באגרת תחה"מ דאין זה ברור לו, ויכול להיות דהפסוקים "וגר זאב אם כבש" וכו' מתפרשים כפשוטם ויהי' נסים בתחילת ימוה"מ, ומ"מ לא שינה כלום בספר היד והשאיר הנוסח כמו שהוא. והוא משום דספר הי"ד הוא ספר הלכה, וההלכה אינה סומכת על הנסים, וא"כ עפ"י ההלכה חובת האמונה בביאת המשיח אינו קשורה כלל עם הנסים שיתחדשו אז.

ועד"ז כל ענין אליהו הנביא חי וקיים הר"ז למעלה מדרך הטבע לגמרי, ואף דאין שום ספק באמיתות הענין, מ"מ א"א שההלכה יסמוך ע"ז, כי הלכה אינו סומכת על נסים, ובע"כ שישנה דרך עפ"י הלכה לחדש הסמיכה, וזהו כוונת הרמב"ם בפיה"מ*.


*) אין מובן כוונתו: א) הרי דנים אודות מ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות, ושם הרי מביא ג"כ ענינים של נסים וכפי שהביא בפ' חלק העיקר דתחיית המתים. ב) הרי אודות ביאת אליהו מביא בס' היד וזה גופא הו"ע נסי שאליהו שבזמן התנ"ך יבוא לבשר הגאולה. ומקרא מלא דיבר הכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' וא"כ הרי אליהו יוכל לסמוך. המערכת.

גאולה ומשיח
שינוי ההלכה לע"ל
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

בשיחת ערב חנוכה תש"נ - בלתי מוגה (התוועדויות ח"ב ע' 33 בסופו), מדבר בנוגע להידוע שלע"ל יהי' הלכה כבית שמאי, ומוסיף: "שדוקא בנוגע למחלוקות ב"ש וב"ה מצינו שלע"ל תהי' הלכה באופן אחר מאשר עכשיו - אף על פי שהכלל ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים" קאי בפשטות ביחס לכל המחלוקות". ומשמע קצת שלע"ל תשתנה ההלכה רק בענין זה שהלכה כב"ש, ולא ביחס למחלוקות אחרות, שבהם תישאר ההכרעה כמו בזמן הזה.

וכבר העירו ע"ז, שבכמה ספרים הובאו מחלוקות נוספות בין תנאים שההכרעה בהם תשתנה לע"ל (כמדומה – שאז תהי' הלכה כרשב"י). ואינו תח"י.

ויש להעיר מדברי אביו של כ"ק אדמו"ר, הגה"ק רלוי"צ נ"ע, בס' "תורת לוי יצחק" (קידושין ע' קלט) שמשמע במפורש שבנוגע למחלוקות שבין אביי ורבא, הרי אף שבזה"ז הלכה כרבא נגד אביי, לע"ל תהי' ההלכה כאביי דוקא, וע"ד שתהי' הלכה כב"ש. עיי"ש בארוכה.

ולא באתי אלא להעיר.

גאולה ומשיח
אופן ביאת אליהו הנביא לברי"מ בשבת
הת' מ"מ גרינפלד
תות"ל 770

בגמ' עירובין מג, א. שואל רב חנניא "יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין למעלה מעשרה" ובהמשך אומרת הגמ' "תא שמע הני שב שמעתא1 דאיתמרן בצפרא בשבתא קמיה דרב חסדא בסורא בהדי פניא בשבתא קמיה דרבה בפומבדיתא מאן אמרינהו לאו אליהו אמרינהו אלמא אין תחומין למעלה מעשרה לא דלמא יוסף שידא2 אמרינהו".

ובהגהות וחידושים להר"ר נחמי' בירך זצ"ל מדובראוונא בעמה"ס שו"ת דברי נחמי' מקשה וז"ל: "כאן משמע דאף אליהו3 ומשיח א"י לילך בשבת ויו"ט חוץ לתחום ועכ"פ מבואר דאין ב"ד בא ביום טוב4. ולכאורה צ"ע מליל שמורים, עי' ר"ה יא, ב. ובאחרונים סס"י ת"פ ותפ"א, וגם איך בא אליהו במילה בשבת, עי' טור יו"ד סס"י רס"ה בשם המדרש ועי' זהר".

והנה יש לתרץ בפשטות על פי המבואר בדא"ח בריבוי מקומות (ראה לדוגמא בסה"מ תרס"ו ע' קעח ובסה"מ תער"ב ח"א ע' קא ותרכ"ט ובסה"מ תש"א ע' 151 מביא כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, גם בנוגע לפסח, שאליהו בא לכל בתי בנ"י) החילוק בין אור הנפש, שמוגדר בגוף, לאור השמש. ומביאין ראי' מאליהו הנביא, ששאלו רשב"י מפני מה לא הי' בהאדרא, וענה אליהו שהי' צריך ללכת להציל את רהמ"ס, ומקשה ע"ז בספר -קול ברמה- שלכאורה הרי אליהו נמצא בכו"כ בריתות בזמן אחד, והתירוץ הוא שכדי להציל את ר' המנונא סבא הי' צריך להתלבש בגוף גשמי, משא"כ בברית או בפסח זהו רק ניצוצות מנשמתו.

ועד"ז תירץ בשו"ת חת"ס ח"ו תשובה צ"ח5 שיש שני אופנים בו מתגלה אליהו הנביא: א) בלתי לבוש בגופו, כי אם בצורה רוחנית, שאז דינו כמת שפטור מכל המצוות. ולכן מכינים כסא לאליהו, בכל ברית מילה ואפילו בשבת, ואין אומרים שלא יבוא מחוץ לתחום בשבת, לפי שאז מתגלה רק בצורתו הרוחנית; וב) שמתלבש בגוף גשמי, ואז חייב בכל המצוות ככל אדם מישראל, וכך נתגלה לחכמי התלמוד וכך יתגלה לעת"ל בב"א. וק"ל.


1) שבע סוגי טריפות המבואר בחולין דף מב, ב.

2) בפשטות הכוונה ליוסף השד וכמו שמובא ג"כ בפסחים דף קי, א. בנוגע לעניני שדים (ולא כהמאירי שפירש שזה הי' אדם שלא שמר שבת וקראו אותו ע"ד הצחות יוסף שידא).

3) זהו רק לפי הפירוש שאליהו המוזכר כאן הוא אליהו הנביא (דלא כפירוש המאירי שאליהו היינו איש אחד שידע להכות והלך למסרם בישיבות שהי' הולך בקפיצה – היינו ע"י שימוש בשמות הקדושים כמו שהזכיר הגמ' לפני זה).

4) לכאורה כוונתו שבתות וימים טובים.

5) הובא באנציקלופדי' תלמודית ערך אליהו.

גאולה ומשיח
הצפיה לגאולה בכל יום [גליון]
הרב אליהו זילבערשטיין
שליח כ"ק אדמו"ר - איטקא, נ.י.

בגליונות האחרונים שקו"ט אודות תינוק שנשבה דלדעת הבי"מ אם הוא בחזקת שלא ישמור שבת בעתיד, אסור לחלל עליו את השבת במצב דפיקו"נ, שהרי לא ישמור כמה שבתות.

והקשה בזה הגר"י שי' לורינץ, שהרי אחכה לו בכל יום שיבא, וא"כ יחזור בתשובה גם התינוק שנשבה. והגראי"ב שי' גערליצקי מיישב דכיון דביאת המשיח הוא התחדשות לגמרי, לכן אין זה פועל על המצב דעכשיו כשאנו דנים בזמן הגלות על מצב של פיקו"נ, עיי"ש.

[ועיין לקו"ש חכ"ז ע' 191 בחוקתי (א) הערה בשו"ג – "ואין להקשות (עפ"י הנ"ל בפנים): מכיון שאילני מאכל אסור לקצוץ אפילו בחורף, שאז אין עושין פירות, כיון שבקיץ עושין – למה מותר לקצוץ אילני סרק בזמה"ז, הרי (אף על פי שעכשיו אילני סרק הם) יטענו פירות לעת"ל?

כי התורה בעצמה חילקה בזה, ואמרה "עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא ואותו תשחית גו'" דהיינו שהאיסור לקצוץ אילן שהוא (עתה) בסוג "עץ מאכל" (ואילן שהוא בסוג זה - גם בחורף אסור לקצצו) אבל אילן שאינו בסוג זה שהוא אילן סרק אע"פ שלע"ל יטעון פירות – אינו בכלל האיסור ובפרט ע"פ לקמן בפנים ס"ד, וזה שלעת"ל יטענו פירות הוא חידוש באילנות". (הערני לזה ח"א הרב מ"מ טברדוביץ' מאנטוורפן)].

ואולי יש להביא סמוכין לכל הנ"ל ממ"ש בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רכ"ה, וז"ל: "ובדבר שילוח טיעלעגראמע בשבת . . לצורך חולה שיש בו סכנה למאמינים בצדיקים, י"ל דהוה כמקום פ"נ דמותר לחלל שבת אפי' באיסור תורה . . ובתשו' א' הארכתי בדין אם מותר לחלל שבת בדבר שאינו בטבע והבאתי מתשו' רדב"ז ח"א בלשונות רמב"ם סי' ס"ג... וברכי' או"ח סי' ש"א... וכסא רחמים על מס' סופרים פ"ה דה"ר פרץ כתב קמיע ליושבת על המשבר בשבת ושגם הרמ"ה התיר לכתוב קמיע בשבת אי אתמחי גברא וקמיע עיי"ש . . אבל בכ"ז צריך שיהא אתמחי אותו צדיק שיפעול בתפילותיו.

ועובדא ידענא בעיר מולדתי בזלאטשוב שהי' חולה מסוכן, ובאותו זמן הי' מו"ר הגה"ק מוהר"ש אדד"ק בעלז זצ"ל משובתי ש"ק בבראד, והתיר דיין א' לכתוב ע"י עכו"ם בש"ק שם החולה ואמו ושלח לברא"ד, והרעיש הגאון מהרש"ק ז"ל ופסל את הדיין מלהורות עוד, וכבוד מו"ר הגה"ק הנ"ל נתרעם ג"כ על הכותב ואמר עכשיו אני מחוייב להתאמץ שישיג החולה רפואה שלא יוגרם ע"י חילול ש"ק וכן הי' שנתרפא..." עכ"ל המהרש"א ולהעיר ממ"ש התוס' ב"מ קיד, ב. דאליהו טימא את עצמו (הגם שהי' כהן) להחיות בן הצרפית, כי הי' פיקו"נ עיי"ש.

ועי' בשטמ"ק שם שהרי חולק ע"ז וסובר שבן הצרפית לא מת ממש רק נתעלף, וממשיך שם: למ"ד כהן אסור בגוסס דנחשב כמת צ"ל כיון שהיה סופו לחיות כחי דמי ע"כ רואין מכאן דהגם שמה שסופו לחיות הוא חידוש למעלה מדרך הטבע, מ"מ נותנים לו כבר עכשיו דין חי.

והנה בימות המשיח לא יהיו חידושים בטבע העולם כמ"ש הרמב"ם בסוף ה' מלכים, אלא שיהי' חידוש ברוחניות, שכולם יחזרו לדת האמת וכו', וא"כ לכאורה צודק בזה הגר"י לורינץ שי' שכיון שברור לנו שמשיח יבא היום, א"כ אמאי לא נחלל את השבת בשביל תינוק שנשבה, ובמה שונה דין זה מהדין דאליהו ובן הצרפית.

ולהעיר שבתוס' בב"מ שם נראה שההיתר דאליהו להיטמא הי' משום שהי' וודאי שיחי' אותו. ולכאורה הרי גם ספק וספק ספיקא דפיקו"נ דוחה שבת? וצ"ל דכיון שהחיאת הבן הוא חידוש, ולכן אם הי' ספק אם יוכל להחיות לא הי' נחשב אפי' לספק פיקו"נ, כי נס הוא דבר רחוק מדאי (וכמדומה שהעירו בזה במפרשים, ואין הזמן גרמא, לחפש בספרים), וכן כתב במהרש"ם המובא לקמן, ועי' פרדס יוסף עה"ת פ' פנחס. אך לפי"ז י"ל דהגם שהרגש הצפי' בביאת המשיח צ"ל כאילו הוא וודאי שיבא היום, מ"מ, מבחינת ההלכה, א"א לומר בוודאות שיבא היום עד כדי כך שיחולו עכשיו גדרים הלכתיים על המצב דעכשיו דהרי יש אפשרות שיתמהמה ח"ו1. וא"כ בתינוק שנשבה (מבני הקראים וכו') כשאנו דנים באם יש אפשרות שיחזור בתשובה במשך ימי חייו בעלמא דין עפ"י דרך הטבע, שפיר תלוי הדבר אפי' בספק וספק ספיקא שישוב וישמור כמה שבתות ולכן אם אין אפי' ספק עפ"י דרך הטבע שישמור אסור לחלל עליו את השבת. אבל לקחת בחשבון ענינים שלמעלה מדרך הרגיל, דהיינו ביאת המשיח שאז יחזרו כולם לדרך האמת, בזה צריך שיהי' וודאי ממש כמ"ש התוס' ובתשובות מהרש"ם הנ"ל.

אך באמת אין דין התינוק שנשבה דומה לנדון דאליהו ובן הצרפית דכשאנו דנים אם הבן הוא בגדר חי על סמך שיחי' עפ"י נס, אז צריך שיהי' ודאי שיקרה הנס, ואם אינו וודאי שיקרה הנס אין ע"ז אפי' גדר של ספק פיקוח נפש. שהרי אפשר שלא יקרה הנס כלל ולא יחי' כלל, אך כשדנים בתינוק שנשבה באם יש עליו גדר שישמור כמה שבתות ע"י חילול זה, על סמך שיבא משיח במשך ימי חייו של התינוק, הרי ביאת המשיח בכלל הוא וודאי במאה אחוז, אלא שיש אפשרות שיתמהמה, א"כ ע"ז שפיר היינו צריכים לומר שיש ע"ז גדר של ספק פיקו"נ עכ"פ. ויש לפלפל בכ"ז.


1) ועי' אגרת השמד להרמב"ם שאלו שנשארו בארצות השמד ולא נמלטו לארצות החופש כי ציפו לביאת המשיח שיבוא במהרה ואז יחזרו לקיום המצוות בגלוי, טועים וז"ל: כי אין זמן לביאת המשיח עד שתולים בו ואומרים עליו הוא קרוב או רחוק, וחיוב המצוות אינו תלוי בביאת המשיח אלא אנחנו מחוייבים להתעסק בתורה ובמצוות ונשתדל להשלים עשייתן וכו' עיי"ש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות