E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

חג השבועות - תשס"ה
לקוטי שיחות
"לבסומי" ו"איבסום"
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בגמרא מגילה ז, ב: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין - רש"י) בפורים עד דלא ידע כו'. רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום (נשתכרו - רש"י) קם רבה...".

סיפור זה הובא ונתבאר בהרחבה ב'לקוטי שיחות' חל"א ע' 177 ואילך. ולפני כן נדפס בסמיכות לאמירת השיחות בהם נתבארה סוגיה זו ב"שיחות ש"פ שמיני וש"פ תזריע תשד"מ" שהופיע בשנת תשד"מ ('התוועדויות תשד"מ' כרך ב' ע' 1361 ואילך). וכן בשנת תשמ"ו ('התוועדויות תשמ"ו' כרך ב' ע' 871 ואילך).

אחד הדיוקים שדייק כ"ק אדמו"ר בשעת אמירת השיחה לראשונה (ראה תשד"מ שם ע' 1362, תשמ"ו שם) מדוע את תיבת "איבסום" המופיע בגמ' בלשון יחיד (ולא "איבסומו" לשון רבים) פירש רש"י בלשון רבים "נשתכרו"? ברם, דיוק זה הושמט כמעט לגמרי ב'לקוטי שיחות' חל"א שם,

ננסה לבדוק טעם הדבר ולבחון שמא מיושב הדבר תוך כדי ביאורו של כ"ק אדמו"ר במהדורה הסופית של השיחה (בלקו"ש שם).

ב. נקדים לברר האם באמת יש הבדל בין "לבסומי" ובין "להשתכר", דלכאורה, אם כפירוש רש"י שאין הבדל בין שתי ההגדרות, מדוע לא התבטאה הגמרא חייב להשתכר. כדמצינו לדוגמא במסכת ברכות ח, ב: "דההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהילולא דברי דרבי יהושע בן לוי".

בעיון בדברי הפוסקים וגדולי ישראל מצינו שיש בזה, לכאורה, כמה שיטות:

שיטה ראשונה: לבסומי פחות משיכרות

הסבורים בשיטה זו הם השל"ה, הב"י בפירושו לטור, הרב חיים וויטאל ז"ל, הקרבן נתנאל וכן החידושי הרי"ם, שפתי חכמים למגילה, ועוד. להלן מקצת מדבריהם:

זה לשונו של השל"ה (תורה שבכתב שובבים ת"ת סט, ב): "...עוד יש לדקדק דקדוק הל' שאמר חייב לבסומי, כי השכרות גדול אינו נקרא בסומי רק מבוסם נקרא מי שאינו שיכור כל-כך . . הזהירנו באזהרה שלא נש[ת]כר כל-כך . . שמחוייב לישאר מבוסם".

בדומה לזה הביא הבית יוסף (בפירושו לומר סתרצ"ה) מארחות חיים:

"חייב איניש לבסומי בפוריא לא שישתכר שהשכרות איסור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו . . אך שישתה יותר מלימודו [- הרגלו] מעט". [את דברי הב"י הביא גם בספר יסוד ושורש העבודה (שער י"ב פ"ז) כשלפני זה הקדים: "והנה דקדקו חכמי הגמרא בלשונם הצח והקדוש, ואמרו "לבסומי" ולא אמרו חייב איניש "להשתכר" בפורים..."], וכדברי הארחות חיים מפורש ב'כל בו' סימן מה.

וב"סוד מרדכי ואסתר להרח"ו ז"ל: הנדפס בחלק מהמהדורות פרי עץ חיים שער הפורים פ"ו (תעח, ב): "מצוה לשתות יין בפורים כי ריבוי החסדים דאבא ממתיק היין . . לא ישתכר אלא יתבסם עד דלא ידע..."1.

החילוק שבין שתוי (שיכרות מוחלטת) ו"לבסומי", שפירושו להיות בשמחה, נתבאר היטב בקרבן נתנאל (ברא"ש מגילה שם סימן ח' ס"ק יו"ד) בהרחבה, וראה גם יד אפרים להג"ר אפרים מרגליות.

גם הרא"מ מגור (בעל 'אמרי אמת') בהסכמתו לספר פסקי תשובה (מהרב אברהם פיוטרקובסקי), פיעטרקוב תרצ"ג-ז, ביאר בשם החידושי הרי"ם החילוק בין שיכרות ולבסומי, ובו נתבאר הדבר בספר שפתי חכמים למגילה. וראה עוד להלן סוף סעיף ד.

שיטה שניה: לבסומי יותר משיכרות

זוהי שיטת הב"ח (בפירושו לטור סתרצ"ה) הסבור להיפך משיטה הקודמת:

"ומיהו דוקא לבסומי . . הוא דדחינן לה. אבל מיהו צריך לשתות הרבה מלימודו שייסב לבו במשתה ויהיה שתוי או אפילו שיכור..".

(וכן משמע קצת סגנונו של עורך הספר "דרכי חיים ושלום"דלהלן בסעיף הבא).

שיטה שלישית: לבסומי ושיכרות היינו הך

רש"י כאמור בריש דברינו מפרש כך בפשטות הן את "לבסומי" והן את "איבסום".

הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הט"ו) כותב: "ושותה יין עד שישתכר...". גם הטור כותב: "וצריך שישתכר עד שלא ידע כו'".

אף השולחן ערוך העתיק לשון הגמרא כמו שהיא. ועל דבריו הביא הרמ"א (סתרצ"ח ס"ב): "וי"א דא"צ להשתכר כ"כ".

ג. ולתווך בין רוב הדיעות י"ל (בדוחק עכ"פ): יש שני מצבים של שיכרות א) שיכרות קלה. ב) שיכרות חזקה. לכל הדיעות צריך להיות במצב של "שמחה" כתוצאה משתיה, עכ"פ שיכרות קלה, ורש"י שכתב בפירוש "לבסומי" "להשתכר" אף הוא התכווין למסויימת הקלה.

(השל"ה והסבורים כמותו חולקים על הב"ח בהגדרת "לבסומי, אם בזה הכוונה לשכרות קלה, או שזה דווקא החזקה יותר, אבל שניהם סוברים שצריך להיות שתוי עד כדי שמחה).

כשרש"י כותב "נשתכרו", התכוין רש"י לפרש את המציאות בפועל שאכן שניהם נשתכרו. ומה שהגמרא הדגישה זאת בלשון יחיד - לכאורה אפשר לבאר ע"ד מה שהביא בספר "דרכי חיים ושלום" (מונקאטש ת"ש) סימן תתג (במהלך תיאור סעודת פורים של בעל ה"מנחת אליעזר" במחיצת יחידי סגולה - תוך התרוממות הנפש לעילא ולעילא ודיבורים בלתי רגלים):

"בבחינת נכנס יין יצא סוד עיין בשער יששכר . . שאצל הצדיקים בעת שמחה ובפרט בפורים אשר בדיחא דעתם כמצוות התורה ודברי חז"ל אשר יגלו בדבריהם קצת מהצפון בלבותם בכל ימות השנה בבחינת הצנע לכת אך צריכים ליזהר שלא ידברו כזה בעת שהם מבושמים קצת וכו' ופן יגלה יותר וכו' רק לגלות מעט בתחילת שתייתם . . וז"ש נכנס יין יצא סוד (היינו בתחילת כניסת היין ששותה לבסומי אז) יצא סוד (אז יצא סוד מה שרוצה לגלות כדי לשמח לבב אנ"ש ובנ"י) אבל לא אח"כ כששותה הרבה פן יאמר ויעבר את הגבול ממה שרוצה לגלות כמובן".

ולפי זה אכן אפשר לבאר שב"איבסום" כוונת הגמרא להדגיש שרבה אכן נכנס לשטחה קלה אך כתוצאה מזה, בשלב שני, נשתכרו שניהם, וה"איבסום" הוא הקדמה להתעלות של רבה (המסופרת שם בהמשך) ש"קם רבה ושחטי' כו'" כמבואר בהרחבה בהשיחה, כדלהלן.

ד. והנה בסעיף ד בהשיחה (בלקו"ש) איתא: "ובזה מבוארת גם הדגשת הגמרא "איבסום" - "נשתכרו" (לשון רבים), היינו שרבה ור' זירא שניהם נשתכרו, ומשמע ששכרות שניהם גרמה ל"קם רבה שחטי' לר' זירא". כי (לא רק מעשהו של רבה אלא) גם מיתת ר' זירא היתה מפני שהגיע למצב של שיכרות המביאה ל"כלות הנפש" של האדם כנ"ל, אלא שזה נעשה בו ע"י רבה, 'קם רבה שחטי' לר' זירא'".

והנה לכשנדייק היטב, הרי אף שלכאו', היה צריך להיות כתוב "איבסמו" בלשון המדגישה רבים, הרי באמת גם הלשון "איבסום" כולל לשון רבים. וראיה לדבר: א) מדלא כתבה הגמרא איבסום רבה או איבסום רב זירא יכולה, איפוא, להיות המשמעות שזה מוסב על שניהם. ב) בגמרא סנהדרין לח, א. (גמרא זו הובאה באופן חלקי בהערה בשיחה הערה 32): "בני ר' חייא הוו יתבי בסעודתא קמי רבי ולא הוו קא אמרי ולא מידי אמר להו אגברו חמרא אדרדקי כי הכי דלימדו כיון דאיבסום, פתחו ואמרו כו'. ג) ע"ד הלשון (ברכות ח, ב. שהובא לעיל אות ב') דאישתכור - למרות שמדובר בזוג-חכמים!

לסיכום: "לבסומי" הוא להיות במצב של שמחה וטוב לב, שיכורות קלושה אשר לפעמים מסתעף ממנה מצב של שיכרות שלימה וכמעשה הנ"ל (ראה גם שפת אמת למגילה שם: דאין הכוונה שמחוייב להשתכר כ"כ עד דלא ידע וכו').

וראה גם "תורת משה" להחת"ס פ' תצוה: מצוה לשתות כדי שכרות, אבל לא ישתכר רק יתיישב ביינו ויהי' בו מדעת קונו.

וכך: "איבסום" רבה התבסם תחילה, וכתוצאה מזה, בשלב שני, נשתכרו שניהם.

בסיום השיחה מסיים כ"ק אדמו"ר:

"והנה להלכה נפסק בשו"ע שיש חיוב לבסומי עד דלא ידע, ואין חוששים שיסתעף מזה שום דבר בלתי רצוי כו'2. ומזה מובן גם בנוגע לתוכן הרוחני של שתיית היין . . להגיע לדביקות כזו בסודות התורה המבטלת מציאותו כו'".

ויש לציין לדברי הרח"ו ז"ל ב"סוד מרדכי ואסתר" (שהובא לעיל בסעיף ב) שכותב:

"כי במקום יין המשומר בענביו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ולכן כי שחטי' רבה לר' זירא, בעי רחמי ואתסי, נמי חריך שקיא, לבטל דינא של גיהנם". ומסיימים בטוב.


1) לפי דבריו של הרח"ו כאן שלכאו' עומדים קצת בסתירה למ"ש ב'פרי עץ חיים' בשער הפורים פ"ו: "ולזה צריך שישתכר האדם ביום הזה . . צריך לאומרו שלא בכוונה אחר שהוא שיכור וכבר יצא מדעתו . . כשאנו ממשיכין . . על ידי שתיית היין ברבוי גדול כו'", ועד"ז בשער הכוונתו, ענין פורים, קרוב לסופו:" חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו' . . צריך לומר ברוך המן, להמשיך אל הנצוץ ההוא אור, ולכן צריך לומר בלא כונה, אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו, שאם יהיה ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו. בהכרח איפוא לפרש כדלהלן "בלא כוונה" "ויצא מדעתו" שיתבטל קצת ח"ו.

בהכרח איפוא לפרש כדלהלן "בלא כוונה" "ויצא מדעתו" שיתבטל קצת ממציאותו, יהי' מבוסם אבל לא שיכור באופן החזק כו' וק"ל.

2) ראה גם 'התוועדויות תשמ"ט' ח"ב ע' 454, ובכ"מ. ולהעיר גם ממ"ש החת"ס סימן קצו: "שלוחי מצוה אינם ניזוקים ולא תצא תקלה ומכשול משמחת מצוותינו", את רעיונו של החת"ס באותה תשובה דחה כ"ק אדמו"ר (לקו"ש חל"א ע' 177), אבל אין הדבר שייך לנדו"ד.

לקוטי שיחות
השייכות דר' פנחס בן יאיר עם קרבנות הנשיאים
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

בקרבנות הנשיאים מביא רש"י מדרש ארוך "מיסודו של ר' משה הדרשן", לבאר מדוע הביאו הנשיאים דוקא קרבנות אלו.

ומבאר כ"ק אדמו"ר בארוכה (לקו"ש ח"ח שיחה ב' לפ' נשא), שהטעם שמביא רש"י רמזים בקרבנות הנשיאים, הוא כדי ליישב את הסתירה שבענין זה לכאו':

מצד אחד, התורה חוזרת ומפרטת את קרבנות הנשיאים כאו"א בפ"ע, שמזה מובן שלכ"א היתה כוונה פרטית מיוחדת;

ומצד שני, רש"י מפרש ש"נתנאל בן צוער השיאן עצה זו", היינו, שהיתה כאן עצה אחת ויחידה!

ולכן בחר רש"י לפרש לפי הרמזים של ר"מ הדרשן, "ווייל דורך דעם ווערן רעכט ביידע זאכן: אז די קרבנות ווייזן טאקע אויף איין ענין; אבער אט דער איין ענין איז אן ענין כללי וואס ווערט פאנאנדערגעטיילט אין כמה וכמה פרטים.

און דעריבער איז פארשטאנדיק, אז טראץ דעם וואס אלע נשיאים האבן מקריב געווען די זעלבע קרבנות, און יעדער נשיא האט מנדב געווען די קרבנות מצד דער זעלבער עצה פון די בני יששכר, האט אבער יעדערער געהאט דערביי אן אנדער כוונה פרטית", עכ"ל. ועיי"ש אריכות הביאור בכל פרטי הרמזים כיצד יש בהם ב' צדדים אלו, שמצד אחד הם ענין אחד, ומצד שני יש בזה פרטים שונים, כך שכל נשיא כיוון לענין פרטי מתוך הכוונה הכללית.

ב. והנה, ידוע ה"כלל" שחידש והדגיש כ"ק אדמו"ר, שכאשר רש"י מביא המימרא בשם אומרו, הרי שיש בזה כוונה מיוחדת וכו' להוסיף ביאור בפירושו ע"י מאמר אחר של בעל המימרא או ע"י ענין ומאורע מחייו ועבודתו של בעל המימרא;

ובנדו"ד, הרי רש"י מתחיל בביאור הענין (נשא ז, יט), ומביא דבר בשם אומרו: "וביסודו של ר' משה הדרשן מצאתי, אמר רבי פנחס בן יאיר, נתנאל בן צוער השיאן עצה זו" - ואח"כ ממשיך לפרט הרמזים וכו', ומסיים "ע"כ מיסודו של ר' משה הדרשן".

ואמנם, בנוגע לזה שרש"י מביא את ר"מ הדרשן, הרי לע"ע לא מצאתי שיחה שמדבר כ"ק אדמו"ר במפורש על כך שרש"י מזכיר את שמו בכו"כ פירושים שלו, אבל לכאו' פשוט שה"כלל" האמור בנוגע לדיוק בהזכרת שמות בעלי המימרות אינו אמור לגבי ר"מ הדרשן שלא היה תנא ואמורא אלא בן דורו של רש"י;

אבל זה שרש"י מזכיר גם שמו של רבי פנחס בן יאיר, שהיה תנא, צ"ב למה הזכירו.

וי"ל בדא"פ, שלפי הביאור בשיחה - מובן גם הקשר עם ר' פנחס בן יאיר דוקא:

לפי הביאור בשיחה יוצא, שלפי רש"י יש בקרבנות הנשיאים דבר חידוש, שדבר אחד מתפרט ומתחלק לשנים עשר ענינים, שכולם מסתעפים ויוצאים מאותה הנקודה ממש. שלכן בעניננו, אותה עצה אחת של נתנאל עם כוונת הרמזים שבדבר, באה ומתפרטת אצל שנים עשר הנשיאים, שכולם מקורם מאותה כוונה של נתנאל, וביחד עם זה לכל אחד היה בתוך כוונה כללית זו גופא הדגשה מיוחדת ופרטית;

וענין זה - שנקודה אחת מסתעפת ומתפרטת לי"ב ענינים - מצינו בדרך לימודו של ר' פנחס בן יאיר, כסיפור חז"ל (שבת לג, ב) ש"כי הוה מקשי ר"ש בן יוחי קושיא הוה מפרק לי' ר' פנחס בן יאיר תריסר פירוקי", מתוך קושיא אחת למד ר' פנחס בן יאיר י"ב ענינים.

וק"ל.

לקוטי שיחות
החידוש דמתן תורה
הרב משה גראס
בארא פארק, ניו יארק

בלקו"ש חכ"ח ע' 11 מובא: "לפני מ"ת האט מען גענומען תורה מיט און לויט דעם אייגענעם כח, בשעת מ"ת האט דער 'אויבערשטער געגעבן' תורה לויטן אופן וכח הנתינה שלו".

לכאורה, צריך ביאור איך לתווך זה עם המובא בשמות רבה בכמה מקומות:

א) ה, ט: היאך הקול יוצא אצל כל אחד ואחד לפי כחו . . וכה"א קול ה' בכח, בכחו לא נאמר אלא בכח הוי אומר כל אחד ואחד לפי כחו.

ב) שם ריש פכ"ט: אילו הי' כתוב קול ה' בכחו לא הי' העולם יכול לעמוד, אלא קול ה' בכח בכחו של כל אחד ואחד.

ג) שם ריש פל"ד: לא בא על האדם אלא לפי כחו אתה מוצא כשנתן הקב"ה את התורה לישראל אילו ה' בא עליהם בחוזק כחו לא היו יכולים לעמוד . . אלא לא בא עליהם אלא לפי כחו שנא' קול ה' בכח בכחו אינו אומר אלא בכח לפי כח של כל אחד ואחד.

ד) ועד"ז בפרש"י על הכתוב (תהלים כט, ד): בשעת מ"ת צמצם את קולו לפי כחן של ישראל. וצ"ע*.


*) אפ"ל דמ"ת חידש שהי' המשכה מכחו של הבורא (ולא כלפני מ"ת שהי' רק בכח הנברא), אבל בזה גופא ישנם חילוקים כמה כאו"א יכול לקבל ההמשכה מצד הבורא. המערכת.

לקוטי שיחות
יסוד פלוגתת הבבלי והירושלמי בהמדביק פת בשבת ונאפה במוצ"ש [גליון]
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

בגליון תתצ"ט (ע' 19) הבאנו פלוגתת האחרונים בהמדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש אם חייב ע"ז משום אופה או לא, דיש שהוכיחו מסוגיית הש"ס בשבת ד, א. דפטור, ויש שהוכיחו מדברי הירושלמי פ"א דשבת ה"ו דס"ל דחייב. והיינו שנחלקו בזה הבבלי והירולשמי, דהבבלי ס"ל דפטור והירושלמי ס"ל דחייב [וראה בגליון שם מה שנסמן בזה].

וכתבנו לבאר יסוד פלוגתתם ע"פ מש"כ בלקו"ש בכ"מ בביאור יסוד ונקודת המחלוקת בין הבבלי והירושלמי בכ"מ, דאזלי לשיטתייהו אם מצב ההוה מכריע או מצב העתיד מכריע, ועד"ז י"ל בנדו"ד, דהבבלי לשיטתי' דמצב ההוה מכריע ומאחר שאין הפת נאפה עכשיו בשבת כ"א בעתיד במוצ"ש פטור, אכן הירושלמי לשיטתי' דמצב העתיד מכריע, "רעכנט מען זיך שוין בהווה מיט'ן מצב וואס וועט זיין בעתיד" (לקו"ש חכ"ד ע' 243), א"כ הגם שהפת נאפה בפועל במוצ"ש, מ"מ בשעה שהדביק הפת בשבת "קוקט מען אויפן מצב שבעתיד" (שם ע' 173), וכיון שלעתיד יאפה הפת ע"י פעולתו בשבת חל עליו כבר החיוב בשבת – ע"כ. [וראה עוד בגליון שם מה שהוספנו בזה].

ובגליון שעבר (ע' 28) רצה הרב י.ל.ש. שי' להוסיף ביאור בסברא הנ"ל ע"פ מה שיש לחקור בגדר מלאכת אפי' דיש לבארה בב' אופנים: א) כשמכניס הפת בתנור, נכלל כבר בזה כל מה שייעשה אח"כ, ונחשב כאילו כבר נאפה עכשיון וחייב, ב) כשנאפה הפת בפועל והוא מחמת זה שהוא הכניסו לתנור, הרי זה נחשב כאילו אז בעת שנאפה, האדם אופה את הפת, וחייב, [והביא דב' אופנים אלו הם סברת הקס"ד והמסקנא שבנמוק"י ב"ק כב, א. דקס"ד הנמוק"י הוא כאופן הב' ומסקנתו היא כאופן הא', וציין להקצוה"ח סי' ש"צ ס"ה שכתב דהתוס' ס"ל כסברת הקס"ד שבנמוק"י עיי"ש].

ועפ"ז כתב וז"ל: "וי"ל שבזה נחלקו הבבלי והירושלמי: להבבלי שההוה מכריע ס"ל שגדר חיוב באפי' הוא לפי שבהוה יש כל מה שיהי' בעתיד, ולכן גם אם נאפה במוצ"ש חייב, כי בפעולתו שעשה בשבת כבר נכלל כל מה שעשה אח"כ, היינו האפי', משא"כ להירושלמי שהעתיד מכריע, ס"ל שגדר חיוב מלאכת אפי' הוא לפי שבעתיד, כשיאפה, ה"ז כאילו הוא עושה את זה אז, ולכן אם נאפה במוצ"ש, ה"ז שהאדם עשה המלאכה במוצ"ש, ופטור", עכ"ל.

ולא הבנתי את תוכן דבריו, דהרי מדברי האחרונים [שנסמנו בגליון תתצ"ט] מבואר להדיא בדיוק להיפך דלהבבלי פטור ולהירושלמי חייב [וכמבואר לעיל יסוד פלוגתם בזה ע"פ מש"כ בלקו"ש בכ"מ], ולדברי הרב הנ"ל יוצא בדיוק להיפך דלהבבלי חייב ולהירושלמי פטור!

ולענ"ד אולי יש להוסיף ביאור ביסוד פלוגתתם דהבבלי והירושלמי הנ"ל עפ"י החקירה שהביא הרב הנ"ל בגדר מלאכת אפי', אולם באופן הפוך מסברת הרב הנ"ל.

לשיטת הבבלי "רעכנט מען זיך בעיקר מיטן מצב ווי ער איז בהווה", ולכן י"ל דס"ל בגדר מלאכת אפי' כאופן הב' הנ"ל, דבעת שנאפה הפת בפועל נחשב כאילו אז האדם אופה את הפת וחייב, והיינו כי להבבלי ההווה מכריע, וא"כ בשעה שמכניס הפת בתנור, אין לחייבו, דהרי מצד מצב ההווה לא נעשה שום מלאכה, דעכשיו בהווה הפת לא נאפה עדיין, ובעת שנאפה הפת בפועל נחשב כאילו אז האדם אופה את הפת, כי הוא מחמת זה שהוא הכניסו לתנור, ומצד מצב ההווה דאז ה"ה אופה את הפת בפועל ולכן חייב.

ועפ"ז בנדו"ד שהדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש פטור, דהרי בשעה שהכניס הפת אין לחייבו כנ"ל, דגדר המלאכה לשיטת הבבלי הוא דבעת שנאפה ה"ה נחשב כאילו אופה את הפת אז ובנדו"ד הרי זה נחשב כאילו הוא אופה את הפת במוצ"ש ופטור.

אכן לשיטת הירושלמי "רעכנט מען זיך שוין בהווה מיט'ן מצב וואס וועט זיין בעתיד" (לקו"ש שם ע' 243), ולכן י"ל דס"ל בגדר מלאכת אפי' כאופן הא' הנ"ל, דכשמכניס הפת בתנור נכלל כבר עכשיו בהווה כל מה שייעשה אח"כ בעתיד, ונחשב כאילו כבר נאפה עכשיו ולכן חייב והיינו ממש כהיסוד שבלקו"ש הנ"ל ש"רעכנט מען זיך שוין בהווה מיט'ן מצב וואס וועט זיין בעתיד", וכמו"כ הוא בנדו"ד בגדר מלאכת אפי', דבעת שמכניס הפת בתנור "רעכנט מען זיך" במצב ההווה עם כל מה שייעשה בעתיד, ולכן נחשב כאילו כבר נאפה עכשיו.

ועפ"ז בנדו"ד שהדביק פת בתנור בשבת ונאפה במוצ"ש חייב, דהרי בעת שהכניס הפת נכלל כבר האפי' שבעתיד ונחשב כאילו נאפה עכשיו בשבת וחייב - וק"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות