E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

חג הסוכות - תשס"ו
שונות
סוד השעיר לעזאזל
הרב יחזקאל סופר
ירושלים עיה"ק

ידועה שאלת אור החיים הקדוש [ויקרא טז ז]: ולקח את שני השעירים וגו' פרשה זו צריכה למודעי, כי למה יצוה ה' דבר כזה, ואם היא מהמצות אשר לא עשה ה' בהם טעם, היה לו לומר חוקה, ומה גם תגדל הקושיא לדבריהם ז"ל (עי' זוה"ק ח"ג סג) כי עזאזל היא בחינת צד הרע, הנה זה כמעט חס ושלום שידמה הדבר לעכו"ם, ומה גם שמצוה ה' להשוות שעיר של שם לשעיר זה של דבר אחר (יומא פ"ו מ"א) הדברים מבהילים:

ותירוצו שם: . . ואחר שהודיענו ה' את כל זאת הנה שלך לפניך טעם מספיק, כי הב' שעירים נושאים כל זוהמי תחלואי הנפש, השעיר שנושא עליו זדון טומאת מקדש וקדשיו קבלו ה' ולא תעבו, אבל שעיר הנושא זוהמות כל העבירות קלות וחמורות1 צוה ה' שיאבדם ויכלם חוץ ממקום הקודש . . ולהבין הענין, משל למלך שביקר בגדי בניו, וראה בהם בגדים נקיים וכתם בו, משפשפו בידו ונותנו לבנו, וכשראה בגד מלוכלך הרבה נותנו לעבד אחד מעבדיו אשר לא ימאס הדבר המאוס, כן הדבר הזה המלך הוא מלכנו יתרומם שמו, כשמביא לפניו קרבן אם הוא בפרט וטהרת כתם כל שהוא שהם כתמי השגגה, או פרט אחד של טומאת מקדש וקדשיו כנזכר לא יתועב הקרבן אליו, אבל כל הזוהמא של כל העבירות שעשו ישראל קלות וחמורות הוא מיאוס גדול, ואמר שיוליכוהו לעבד אחד מהרחוקים מהמלוכה לצד היותו מהפחותים וקלי הערך, והוא ישבר ויאבד וימחה אותם, ואין זה אלא כנותן לו שירות מבוזה לעשות . . עכ"ל.

אמנם, פירושו הצילנו משאלת "הקרבה לסטרא אחרא", באמרו שאין זה קרבן, אלא "שירות מבוזה", אבל עדיין יקשה מאימתי השטן הוא מכבס עוונותיהם של ישראל?

ובמיוחד יקשה מפרקי דר"א פמ"ה: "לפיכך נותנין לו [לסמא"ל] שוחד ביוה"כ שלא לבטל את ישראל שלא יקריבו את קרבנם שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל2 גורלו של הקב"ה לקרבן עולה וגורלו של עזאזל שעיר חטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו שנאמר ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה ".

הרי ששעיר זה מהווה מעין "נתינה" ושוחד לרצות את השטן ולהחניף לו, א"כ הדרא קושיא לדוכתא וכפי שהקשה האלשיך הקדוש דאדרבא בעצם ה"שוחד" אנו נותנין פתחון פה למקטרג לומר : "ראה בניך משחדים אותי שלא לגלות נבלותם... ועוד מה בצע בהשחידו, השופט כל הארץ לא יעשה משפט בהעדר המקטרג" ?!

וכל המפרשים נתלבטו בשאלה זו, כשהפשטנים פותרים אותה בכך שאין זה קרבן ולא זביחה, כי "עזאזל" לדעתם, הוא רק הכתובת היכן להשליך השעיר בצו השם ואינו מישהו שאליו שולחים זאת, אבל הנוטים אחר הזוהר והקבלה, יודעים שבאמת "עזאזל" הוא "הנמען", הלא הוא ה"סטרא אחרא" וצריך ביאור בכל זה עפ"י פנימיות התורה.

ויובן בהקדם שאלה נוספת בפשוטו של מקרא:

סדר העבודה דיום הכיפורים, מתחיל בהגרלת שני השעירים ולאחר מכן שחיטת השעיר לה' ולאחר מכן עבודת הקטורת ולאחר מכן ההזאות דדם הפר והשעיר והתערובות ורק לאחר כל זה בא הווידוי על ראש השעיר של עזאזל ובתום כל התהליך אז שולחים אותו "לעזאזל המדברה".

והדברים תמוהים: והלא מיד לאחר ההגרלה, יודעים אנו מי מהשעירים מיועד לעזאזל, מדוע לא יתוודה הכ"ג על ראש השעיר לעזאזל מיד לאחר ההגרלה וישלחנו מוקדם יותר ובמילא נגיע מוקדם יותר ל"הלבנת השני"? מדוע נאמר: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל – יעמד חי" עד כלות כל שלבי העבודה בפנים?

ואולי יש לבאר זאת על יסוד כמה וכמה קטעים במאמרי כ"ק רבינו זי"ע על מהות יום הכיפורים,החל מהסברת הקשר בין "פורים" ל"יום הכפורים"3 שבשניהם הוא ענין ה"גורל", שעניינו לגעת ולעורר בחי' ה"כתר" שלמעלה מספירת החכמה, היינו "לפני [קודם ולמעלה מ] הוי"ה תטהרו" ובמקביל – לעורר בנפש האדם את המקיפים דנשמה, שלמעלה מההתקשרות שעל פי טעם ודעת, הכוחות העצמיים דח"י [ואואפ"ל שנרמז בפסוק דידן "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי"] – וחשיפת עצמותו יתברך ועצמות הנשמה האלוקית, שהקשר ביניהם אינו מותנה בתיווך של "אורייתא", משם שורש הסליחה והמשכת ה"כפרה". וזה נפעל על ידי "הגורל" על שני השעירים, הרומזים בהיותם דומים ושווים לחלוטין זה לזה, שלמרות ש"הלא אח עשיו ליעקב" [גם כאשר יעקב דומה בחיצוניותו לעשיו ר"ל] מ"מ "ואוהב את יעקוב ואת עשיו שנאתי"] שזהו "מה נעים גורלנו" הקשר העצמי עם הקב"ה.

והנה לאחר ה"גורל" עובר הכ"ג לעבודת ה"קטורת", עליה מבואר4 שחלוקה היא מעבודת ה"קרבנות" ולמעלה ממנה, כי "קרבנות" הוא ענין עבודת הצדיקים, שהם ב"קירוב" וגם קרבנם הוא ממקום "קרוב" [רק מ"המותר בפיך" ולא מגקה"ט5 שאינם יכולים לעלות לקרבן...] עבודתם היא ב"טוב טעם ודעת", ומהתבוננותם נולדה אהבה כרשפי אש ב"חיצוניות הלב" [הוא המושפע מהשכל] – והוא המכונה "מזבח החיצון".

לעומתם, עבודת "בעלי תשובה" היא עבודת ה"קטורת", בהיותם באים "מן המיצר" מתעוררת אצלם נקודת "פנימיות הלב", המכונה "מזבח הפנימי" , עליו מוקטרים סממני הקטורת שאחד מהם הוא ה"מור", שהוא דם של חיה טמאה6, הנקראת "מושק", ובזכות הצעקה פנימאה הנובעת מעצמיותם, למעלה מטעם ודעת, שזהו יותר מ"קירבה", זוהי "התקשרות", שבלשון התרגום נקראת "קטורת", בחד קטירא איתקטרנא...

וכידוע, ש"קשר" נדרש רק לאחר "ההתנתקות" ובמקום הקשר נעשה "כפליים לתושיה" ועצמיות זו אין בה שינויים, בהיותה תשובה מעומקא דליבא, ואז הרי הם מצליחים להפך גקה"ט ל"ריח ניחח" [שזהו"ע "זדונות נעשו לו כזכויות"] שזה מתעורר בכל בני ישראל באמצעות עבודת ה"קטורת" דיום הכיפורים, לאחר ה"גורל"...

אחר עבודת ה"קטורת" עובר הכה"ג לעבודת "ההזאות", שהם במספר "שמונה" שעניינו7 של מספר שמונה הוא (כידוע) גילוי שלמעלה מהשתלשלות לגמרי, אחר ההכנה לזה מלמטה למעלה, על ידי פרישת הכה"ג "שבעת ימים קודם יום הכיפורים" כאשר במלאת-השבע הוא מגיע אל היום ה"שמיני" [יום כיפור], עתה זוכה הוא להמשכה מלמעלה למטה, להמשיך מדריגת ה"שמונה" אל תוך ה"שבע" , שזהו ענין "אחת למעלה [ואח"כ] שבע למטה", שעניינה של ה"אחת" שלמעלה, הוא ענין "יחידה שבנפש" הקרויה "אחת היא יונתי" וממנה בא ה"אחת שאלתי מאת הויה".

ועל כן מקום-ההזאה הוא על ה"כפורת", שם הכרובים פני תינוק ותינוקת [הרומזים לקוב"ה וכנס"י] הם "מקשה אחת" [ ומקומם אינו בתוך הארון, כשלוחות בין שני הכרובים – לו היה זה כך, לא היתה כפרה למי שפגע ב"תורה" וניתק את כבל ההתקשרות... אלא מקום הכרובים הוא] מעל ללוחות, קשר "עוקף-אורייתא", קשר אל "נותן התורה" אל "בעל-הרצון", משם [מה"כפורת"] נמשכת ה"כפרה".

וכפרה זו ששורשה "לפני ולפנים" [במדריגת יחידה שבנפש] יש להמשיכה ולהורידה שלב אחר שלב, אל ה"פרוכת" [מדריגת חיה – המבדלת בין הקדש (נר"נ) ובין קדש הקדשים (יחידה)] ומשם להורידה אל הלב, אל "פנימיות הלב" מזבח-הזהב, עד ששייריה יותנו גם בחוץ על יסוד "מזבח העולה" שההתעוררות דיום הקדוש תהפוך ל"יסוד ושורש העבודה" שבכל יום וגם בחוץ...

וכל זאת נעשה באמצעות עבודות ה"הזאות" וה"שמיניות", הגורמות ופועלות הסליחה מ"למעלה מהשתלשלות".

אחר כל אלו לא נותר לכה"ג, אלא להשלים את התהליך על ידי "וידוי דברים" על ראש השעיר לעזאזל [וידוי הכולל כל עוונות בית ישראל השוגג והמזיד] ובזה תם ונשלם תהליך-הכפרה של כל עוונות בית ישראל, שעברו את כל תהליך הליבון [של ה"גורל", ה"קטורת", "שמונה-ההזאות" וגם ה"ווידוי"] - עד שכל העוונות נהפכו לזכויות, ועוונות אלו המלובנים שכבר "נהפכו לזכויות", אותם שמים על ראש השעיר ושולחים לשטן את כל ה"זכויות" הללו... מעתה, כל טענה שיעלה אודות חטאיהם של ישראל, תהווה "סניגוריה-נפלאה" של עוד זדון שנהפך לזכות ויעדיף לשתוק! ...

ומעתה יובן, מדוע אין מתוודים על השעיר תיכף לאחר ההגרלה, אלא "יעמד חי" עד לסיום ליבון-עוונותיהם, רק אז שולחים לסטרא-אחרא , את כל העוונות המלובנים, וזהו מה שמסיים שם בפרקי דר"א אחר שמתאר ה"שוחד" לסמאל: "ראה סמאל שלא נמצא בהם ביום הכפורים חטא [= שהרי כבר לובנו] אמ' לפניו רבון כל העולמים יש לך עם אחד כמלאכי השרת שבשמים מה מלאכי ישראל אין בהם אכילה ושתיה כך ישראל אין להם אכילה ושתיה ביוה"כ"...

ויש להוסיף, שלכאורה מדוע חוט-השני מתלבן רק בהגיע השעיר למדבר, אלא הטעם הוא כי שם שרש ומקור הסטרא אחרא, אשר "כמשל הזונה שבזוהר הקדוש" ששכר אותה המלך לנסות את בנו יחידו, אשר היא עצמה תהא מאושרת אם יתברר שבן המלך עמד בנסיון, כך כשמגיעים הזדונות-המכובסים אל השטן, גם הוא עצמו נהנה מ"אתהפכא" זו והופך קטרוגו לסניגוריא ומתברר ומתלבן למפרע, שתכלית כל החטאים לא היתה אלא להביאם למעלה של "תשובה" ו"אתהפכא חשוכא לנהורא",המתבטא ב"ליבון חוט-השני".

[ויש להמתיק בדרך הרמז בלשון המשנה ביומא, המתארת סופו של השעיר בהתדרדרו מהצוק: "ולא היה מגיע למחצית ההר, עד שנעשה איברים איברים" – "הר" בגימטריא 205, אשר נקודת-האמצע ("מחצית") של מספר זה הוא 103 [102 מצד אחד 102 מצד שני] – שזה בגימטריא : "עגל", דלא הצליח השטן להגיע בקטרוגו להזכיר ולעורר "חטא-העגל", עד שנעשה [השעיר וכל העוונות שעל גביו] "איברים-איברים", היינו נהפכו ל"מצוות-מצוות" הקרויים "איברים8" וזהו סוד הכפרה של השעיר "לעזאזל"].


1) שעליהם מכפר השעיר לעזאזל.

2) להעיר ש"עזאזל" ר"ת: "זה לעומת זה עשה אלקים".

3) ספר המאמרים מלוקט ה. ע' קפט ד"ה על כן קראו לימים האלה פורים אות ב.

4) ספר המאמרים מלוקט ג. ד"ה פתח רבי שמעון אות ב.

5) ספר המאמרים מלוקט ב. ד"ה בסוכות תשבו אות ב-ג.

6) לדעת הרמב"ם פ"א מהל' כלי המקדש ה"ג ובהשגת הראב"ד שם.

7) ספר המאמרים מלוקט ה. ד"ה וכל אדם אות ב.

8) ראה תניא פ"ד המערכת.

שונות
סמך לדברי האריז"ל שאין עושים "עטרה" בטלית
הרב אלימלך אלעזר פרנקל
בני ברק, אה"ק

ידועין דברי האריז"ל (ב"שער הכוונות" דרושי ציצית דרוש ב): "ודע שאין להקפיד להניח סימן בטלית לשים תמיד צד אחד של הטלית על הראש, כמו שנוהגים האשכנזים, כי אין שורש למנהג ההוא". וכ"ה ב"פרי עץ חיים" שער הציצית פרק א.

ונראה להביא סמך לזה מדברי המשנה במסכת כלים (פרק כ"ח משנה ז): "טליה על הבגד, מרוח אחת אינו חבור, משתי רוחות זו כנגד זו, חבור . . אמר רבי יהודה, במה דברים אמורים, בטלית. אבל בחלוק, מלמעלן, חבור. ומלמטן, אינו חבור". עכ"ל המשנה.

וביארו המפרשים: דאיירי כאן בתופר טלאי על הבגד כדי לכסות נקב שהיה בו. והטלאי טמא מדרס, והבגד מצד עצמו הוא טהור. והנה אם היה תופר הטלאי כדרך שתופרין אותו מארבע רוחותיו, או עכ"פ מב' רוחות זו כנגד זו, הואיל והטלאי מכסה את הנקב כראוי, הוי חיבור שפיר ונחשב כל הבגד כטמא מדרס, אבל אם תפר הטלאי רק מרוח אחת, הואיל ואין הטלאי מכסה את הנקב כראוי, אינו חיבור והבגד טהור.

ומבאר רבי יהודה, דזה שאמרו שתפרו בצד אחד אינו חיבור, יש בו חילוק בין טלית לחלוק. דבטלית אין נפק"מ איך תפר את הטלאי, אם מצידו התחתון או מצידו העליון של הטלאי, לעולם לא הוי חיבור שפיר, הואיל ולטלית אין צד עליון המכוון תמיד כלפי הראש ותחתון (המכוון כלפי הרגליים) ולפעמים מתעטף בה כך ולפעמים להיפך, משא"כ בחלוק, הואיל ויש בו צד עליון שלעולם הוא מכוון לצד הראש והקצה השני לעולם לובשין לצד הרגליים, אם כן תלוי באיזה צד תפר את הטלאי, אם תפרו מן הצד העליון, חשיב חיבור שפיר, דלעולם כשילבשנו יהיה הטלאי נופל כלפי מטה ויכסה את הנקב, ואם תפרו מן הצד התחתון, לא חשיב חיבור, דתמיד יפול ולא יכסה את הנקב.

חזינן כדברי האריז"ל, דצורת הטלית היא באופן שאין לה צד עליון ותחתון, ולפעמים מתעטפין בה כך ולפעמים בהיפך (אף דפשוט דאין המשנה עוסקת בטלית מצוייצת דוקא).

שונות
"מי שברך" ליום כיפור
הרב דוד י. אופנר
לוד, אה"ק

ב'שער הכולל' (כו, ה) כתב: "גם מה שהש"ץ אומר ביו"כ על חבירו ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין, לכאורה הוא נגד מ"ש בשו"ע אדמו"ר סוף סימן תקפ"[ב] שמיום ב' של ר"ה אחר חצות היום לא יאמר לחבירו לשנה טובה תכתב ותחתם" (בשוע"ר שם לא מוזכר "ותחתם". הכותב). כמו"כ כתב שאין להזכיר "יום הדין" ביו"כ. ובהמשך כותב איך צ"ל הנוסח של "מי שברך" ליו"כ, ובהשמטת ההיזכורים הנ"ל.

ולפי דבריו נכתב ב'אוצר מנהגי חב"ד' (עמ' רכ), וכן בהוצאה חדשה של המחזור (כפ"ח תשס"ד) ה'מי שברך' בהשמטת הנ"ל.

וב'אוצר' שם הוסיף : "ובמחזורי חב"ד נפלה בזה מבוכה גדולה, כדלהלן, במהדורת תשי"ג: ולכבוד יום הדין . . ויכתבהו ויחתמהו . . ביום הדין הזה, במהדורת תשט"ו . . אין חילוק כלל בין ר"ה ליוה"כ, במהדורת תשכ"ה נשמט "לכבוד יום הדין", ונאמר ויחתמהו לחיים טובים ביום הדין הזה" וכו'.ע"כ.

והנה מצאתי שבמחזור (לא השלם) שהוציא המל"ח (הוצאת קה"ת) בשנת ה'תש"ט, [שם גם נדפס לראשונה ע"י הרבי "לקוטי מנהגים. מנהגי חודש אלול, ר"ה, וכו'", "נלקטו מרשימות כ"ק אדמו"ר [הריי"צ] שליט"א". וראה גם אגרות קודש ח"ג עמ' קעב ], ישנם בסוף שמו"ע דיו"כ כו"כ שורות המפרטות את סדר התפילה עד מוסף, וכך נכתב שם: " ...ואח"כ קורין בס"ת . . ובתוך מי שברך אומרים ויכתבהו ויחתמהו בספר החיים לחיים טובים וכו'", [ועד"ז בר"ה ג"כ].

ואם כי נראה שהכל הוא צילום ממחזור של הוצאה קודמת, הרי ניכר שעבר עריכה מחודשת, וישנם שם כו"כ השמטות (?), והוספות באותיות אחרות.

ומסתבר שעורכי המהדורות של שנת תשי"ג (וראה אגרות קודש ח"ו עמ' סה), ותשט"ו הבינו שכשערכו את המחזור של שנת תש"ט לא נתקבלו ההסתייגויות של ה'שער הכולל', ולפיכך הזכירו ב'מי שברך' גם "יום הדין" (וראה 'פרדס חב"ד' גליון 9 עמ' 144), וגם "ויכתבהו ויחתמהו".

שונות
מדוע אין מברכין על מצות התשובה?
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטאן

מדוע אין מברכין על מצות התשובה? (השאלה מוזכרת בשו"ת בית יצחק יור"ד ח"ב סי' קס"ח) שהוא מ"ע מן התורה בלשון הרמב"ם בכותרת להל' תשובה "מצות עשה אחת והיא שישוב החוטא מחטאו לפני ה' ויתוודה" (השקו"ט בדעת הרמב"ם ראה 'שיעורים בס' התניא' עמ' 1118 ושם מבאר הרבי דגם להרמב"ם יש מ"ע של תשובה ולא כמנחת חינוך ואחרים שלא ס"ל כן).

א. בראשונים דנו בארוכה למה על מקצת מצות מברכים ועל מקצתם אין מברכים. (שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח, סי' רנ"ד, וח"ג סי' רפ"ג ועוד. ובתשובת ר' יוסף בן פלאט לשאלתו של אברהם ב"ר יצחק ששאלו "למסור לו מפתח בהן" והובא באבודרהם – ברכת המצוות). א' הכללים הוא שאין מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, מפני שאפשר שלא יתרצה בו חבירו ותתבטל המצוה ובדוגמא מ"ע של צדקה וגמ"ח שכל מצותן הוא הנאת אחרים, וכשהם אינם רוצים אין כאן מצוה, ועד"ז כיבוד או"א שאילו רצו יכולים למחול על כבודם ואין כאן מצוה.

ובספר ברכת אהרן (מס' ברכות סי' שי"ח בנו של הבית יצחק הנ"ל) כותב שמצות תשובה היא כמו מצות צדקה, שא"א לקיום מצות תשובה, רק אם הקב"ה יקבל התשובה, נמצא שאין המצוה תלוי' כולה ביד העושה תשובה, דלסברת ראשונים הנ"ל לא תיקנו ברכה בכהאי גוונא.

אבל בספר פרדס יוסף (פר' אחרי טז, ל) הקשה עליו דאינו דומה תשובה לצדקה, דבצדקה אה"נ שייך שלא ירצה העני לקבל הצדקה "אבל אם יעשה תשובה בכל לבו, בטח יקבל ה' תשובתו וכמ"ש אם ישוב מיד תקבלו".

ולהוסיף ממש"כ אדמוה"ז באגה"ת פי"א לגבי שמחה בתשובה "להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ חסד הוא, וחנון ורחום ורב לסלוח, תיכף ומיד שמבקש מחילה וסליחה מאתו יתברך . . בלי שום ספק וספק ספיקא בעולם, וכמו שאנו מברכין בכל תפילת י"ח תיכף שמבקשים סלח לנו כו', 'ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח' והרי ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה, אלא אין כאן שום ספק כלל" וכו' עיי"ש. א"כ קשה לומר שלא יברכו על תשובה משום שאולי לא יתקבל.

ב. עוד כלל אמרו, שאין מברכים על מצוה הבאה ע"י עבירה, כגון השבת גזל שהוא לאו הניתק לעשה "והשיב את הגזלה". ולא מברכים כי לא ציונו ה' לגזול כדי להשיב, ובתשובת בית יצחק הנ"ל כ' שזהו טעם שאין מברכין על תשובה, כי הוא בא ע"י עבירה.

ואף שיש לחלק בזה דבגזילה המצוה בעיקרה באה מתוך עבירה של גזילה, אבל תשובה אינה באה בעיקרה מתוך עבירה, אלא שעכשיו, רוצה לשוב על עבירות שעשה. אמנם מצינו לגבי מצוה הבאה בעבירה שגם באופן כזה הוא נחשב מהב"ע. הברייתא בב"ק צד, א. ר' אלעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטים, טחונה לשה ואפאה, והפריש ממנה חלה, כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ, וע"ז נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה', והמפרשים ביארו דאף שכבר קנה הדבר בשינוי, מ"מ בנוגע לברכה ה"ז נחשב מצוה הבאה בעבירה.

וכמו"כ י"ל דאף שהתשובה לא באה בעיקרה מתוך העבירה עצמה, סוכ"ס כיון שזה נגרם ע"י עבירה, אז בנוגע לאמירת הברכה עכ"פ, נחשב כמצהב"ע ואין מברכים עליו ולהוסיף שכללו ג"כ דאין מברכין על הקלקלה, היינו דבר שיש בו נזק וקלקול לאחרים, שזהו הטעם שאין אומרים הלל בר"ה שהוא שעת הדין, ולכן אין מברכים על מלקות בי"ד וכיו"ב, והראב"ד בהגה"ה בתשובה שבאבודרהם הנ"ל, כתב הטעם "מפני שנראה כמודה על אותו קלקול" ולפי"ז מבאר שזה ג"כ יהי' הטעם שאין מברכים על מצות ביקור חולים, ותנחומי אבלים וכו'. ובזה אוי"ל ג"כ בתשובה היות שזה נגרם ע"י קלקלה יהא נראה כמודה על הקלקלה וביכלתו לשוב ולכן לא נברך.

ג. מצוה שקיומה בלב אין מברכין עליו, דכתב הבית יוסף (או"ח סי' תל"ב) שאין מברכים על ביטול חמץ שעיקר הביטול הוא בלב ולפי"ז כתב בפרד"י שם דלכן אין מברכין על תשובה "דעיקר תשובה הוא בלב שמתחרט על חטאיו, ומקבל שלא ישוב לכסלה עוד". ומביא ראי' מהמקדש ע"מ שאני צדיק גמור וכו' שמא הרהר תשובה בלבו (קידושין מט, א) ולהוסיף דגם להרמב"ם שכתב בריש הלכות תשובה החיוב וידוי שהוא בפה הרי דייק בלשונו (שם, פ"ב ה"ב) "וצריך להתודות בשפתיו ולומר ענינות אולי שגמר בלבו". דהוידוי הוא רק ביטוי ממה שגמר בלבו, אבל גמירות הלב היא עצמה מצות התשובה בשלימותה.

ולהעיר ממש"כ המהר"ל בגבורת ה' פרק ס"ב דאין מברכין על ההגדה וסיפור יצי"מ דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר, ואל"כ לא הוי מידי וכיון שעיקרה בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה וכו' עיי"ש. וכ"ה הטעם בתשובה וכנ"ל.

ד. ועוד י"ל, דלגבי הא דאין מברכין על סיפור יצי"מ, מובא בשם הרשב"א (בהגדה של הרבי) דמצות סיפור יצי"מ אין לה שיעור ידוע, שאף בדיבור א' יוצא ידי חובת המצוה, אלא כל המרבה ה"ז משובח, ולכן אין מברכים ע"ז.

ולכאו' הביאור בזה, דבכל הברכות הכלל הוא דצ"ל עובר לעשייתן (פסחים ז, ב) אבל כאן כשמזכיר בברכה "על מצות סיפור יציאת מצרים", כבר יצא במילים אלו ידי חובת מצוה ושוב אין כאן עשייה לאחר הברכה.

ולפי"ז י"ל בנוגע לתשובה דכנ"ל בהרהור א' נק' בע"ת, וקיים המצוה, א"כ אין שיעור למצוה, וא"א לברך.

שונות
דבר פלא בציטוט אחרונים משוע"ר
הרב חיים אליעזר אשכנזי
ר"מ בישיבת תות"ל מאנטרעאל

בסי' תמ' קו"א סעי' י"א כתב רבינו שגוזל ע"מ לשלם אינו אסור בגוי, כיון שגוזל ע"מ לשלם איסורו מלא תחמוד, ואיסור לא תחמוד אינו חל על גוי.

גם בחו"מ הל' גזילה וגניבה ה"ד כתב כן, ובקו"א שם ס"ו הביא ראיה לזה מהגמ' ב"ק קיג, ב.

דברי רבינו שבחו"מ נשמטו בדפוסים מאוחרים ע"י הצנזורה.

והנה לאחרונה עמדתי על דבר פלא:

באבני נזר או"ח סי' מד אות ד' מזכיר את דברי רבינו בסי' תמ. ובהמשך לתשובה זו דן בדברים גם בסי' שכה אות טו, ושם מזכיר שרבינו הביא את הגמ' ב"ק קיג, ב. ואין מובן, הרי רבינו בסי' תמ לא הביא את הגמ' ב"ק.

ואולי י"ל שהאבנ"ז (שדברי רבינו היו שגורים בפיו) כוונתו בסי' שכה לדברי רבינו בחו"מ (שהיה לו חלק חו"מ מדפוס שקודם הצנזורה), ולא הזכיר זה מחמת הקיצור.

אולם גם בדברי חיים (אויערבך) דיני גניבה וגזילה סי' ג בהגהה מבן המחבר (האמרי בינה) הזכיר את דברי רבינו בסי' תמ, וכתב שרבינו הביא לראיה את הגמ' בב"ק, ומשמע שם מלשונו שרבינו הביא גמ' זו בסי' תמ. גם נראה שם שאי"ז דבר הרגיל שהיה גדול זה מעיין בשוע"ר, וא"כ קשה לומר שלקח ציון זה משוע"ר חו"מ.

ידוע מאמר החכם "המקרה לא ישנה", אולם כאן נראה שהוא נשנה.

ואולי אף בסי' תמ ישנו חסרון הצנזורה בדפוסים מאוחרים, ולפני גדולים אלו היה שוע"ר מהדורה קדומה, ואין בידי דפו"ר לעיין בו.

שונות
תפלה בשבת ויו"ט אצל קברי צדיקים [גליון]
הרב יהודה ליב גראנער
מזכיר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

בגליון תתקד הובא קטע מאגרת קודש של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע שמבקש שבשבת קודש, יו"ט וימים נוראים יהי' מנין שיתפללו באהל הק' בהאדיטש.

והנה בגליון העבר הובא קטע מהגהת כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו שאין להשתטח על קברי צדיקים בשבת וכו'.

ויש ליישב הסתירה בין שני המקורות הנ"ל,

הוראת הרבי הרש"ב היתה רק להתפלל שם, וכידוע, שהי' שם חדר סמוך לה'אהל', ז.א. שלא התפללו על ה'אהל' גופא, אלא בחדר הסמוך לו, ובמילא לא הי' בזה ענין של השתטחות.

וכן שמעתי מכו"כ מאלה שנוהגים להיות אצל האהל הק' בשבת ויו"ט שאינם נכנסים להאהל גופא רק מתפללים בסמיכות לו, מתאים מאוד להוראת הרבי הרש"ב.

והרבי נשיא דורנו התכוון (באווארענט) שלא "להשתטח" על האהל בער"ח שחל בשבת, כמו שנהגו בכל ערב ר"ח. ולהעיר ששנה אחת בערב ר"ה אמר הרבי נשיא דורנו, שבאם הי' לו שופר כשהי' באהל, הוא הי' נשאר שם עד אחרי החג.

שונות
ראוי לחתן תחת החופה שידרוך על רגלי הכלה [גליון]
הרב שד"ב חייקין
רב ומו"צ קליוולאנד אוהיו

בבגליון כ' (פ' ראה) עמוד 49 מביא הרב קלויזנער ממאמר שני המאורות (להרה"ג הרה"ח ר' יצחק אייזיק מהאמיל) המנהג שידרוך ברגלו על רגלי הכלה בכח. ובגליון שלאח"ז עמוד 83 מביא הרב קלאפמאן שביחידות שקודם חתונתו תמה הרבי בכלל על מנהג כזו.

ויש להעיר שברשימת היחידות של המזכיר הרב חדקוב ע"ה אצל כ"ק אדמו"ר מוהריי"ץ, בקשר לחתונתו, כותב: אמר שיש לחתן לפסע קצת תחת החופה ברגלו הימנית על רגלה של הכלה (אין צריך אחר להרגיש בזה), (אגב, קצת שונה מכפי שנדפס בשני המאורות).

כעת נדפס חלק מהרשימה בתשורה הנקרא עטרת זקנים – חתונת נכדו של הרב חדקוב, ביום כ"ט סיון תשס"א1.


1) עד"ז כתב הרב י"ל גראנער שליט"א וז"ל: כדאי להעיר: בסמיכות ליום חופתי סיפר לי הרחמ"א ע"ה חדקוב אשר בסמיכות ליום חופתו אמר לו כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע שבסיום החופה יקייים את המנהג לדרוך באופן קל על רגלה של הכלה, בכדי לקיים את הנאמר "והוא ימשול בה", וכן כדאי שהכלה תדע עד"ז מקודם, כן עשה. המערכת.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות