E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ נח - תשס"ו
רמב"ם
המלכות נקראת שם
הרב בנימין זאב לנדא
בארא פארק, נ.י.

איתא בד"ה החודש ת"ש סוס"ה (ע' 25): "דכשם שכללות ענין השם הוא בשביל הזולת, הנה כן הוא בספי' המל' שהוא גילוי שהוא בשביל העולמות, ועם היות דהשם הוא בשביל הזולת הנה עצם השם הוא בשביל עצמו, שבו ועל ידו הוא המשכת וגילוי החיות, הנה כן הוא בספי' המל' שבה ועל ידה הוא התהוות העולמות וחיותן, ועם היות דכללות התהוות והמשכת החיות הוא ע"י ספי' המל' הנה ספי' המל' נקרא בתואר שם שהוא גילוי שבשביל העולמות".

ופירוש הדברים בפשטות: המאמר מדמה ספי' המל' לענין השם, בשני קצותיו (כידוע שיש בזה כעין סתירה) - שאף שהוא הארה בלבד, מ"מ חיות האדם נמשכת על ידו. ועד"ז במל' אע"פ שהיא הארה בלבד, מ"מ מחי' את העולמות. ולאידך גיסא, אף שמחי', מ"מ היא הארה בעלמא, ולא יצאה מגדר שם.

[יתכן שהבא לקמן הוא דבר פשוט, ובא בסדר שקו"ט, כדי להבהיר הדברים.[

שאלות וביאור בקיצור

[מקורות יבואו לקמן.]

שאלה א: צלה"ב: בשלמא בשם של אדם, מובן ששני קצותיו סותרים זל"ז. דמצד אחד, פונה בכל עצמותו לקורא בשמו, וגם חיות האדם בא ע"י השם, ומאידך, השם הוא הארה בלבד, ושני הדברים (הארה וחיות) הם בגוף אחד, האדם. משא"כ במל', זה שהיא הארה בלבד, היינו שהיא הארה מלמע', וזה שהיא מחי' את העולמות הוא לגבי למטה. ולפ"ז, לכאורה לא דמי ענין המלכות לענין השם.

וגם, מהי הסתירה שעליה כותב פעמיים "עם היות".

תשובה: אמת שבכ"מ נראה ששני הדברים בשם הם שני קצוות וכעין סתירה.

וכן מצינו לאדמו"ר מהר"ש ואדנ"ע שכתבו, שבענין זה, שהשם מחי', אינו משל למל', כי לא שייך כלפי מעלה ח"ו לומר שהיא מחי'.

אבל במאמרים אחרים נמצא תיווך בין שני הקצוות בשם (מובא לקמן), שלפי תיווך זה אין ב' התכונות ב'שם' סותרות זל"ז, אלא שיש בו ב' ענינים. וב' ענינים אלה ישנם גם במל', 1. שהיא הארה בלבד לגבי למע', 2. ומ"מ היא מחי' כל העולמות.

ואולי י"ל, שבמאמר דידן, שנזכרו שני הפרטים במל', ה"ז גם בשייכות למ"ש אח"כ (סעי' ו) בענין יהללו את שם ה'.

ומה שכותב "עם היות", אין הכוונה שיש בזה סתירה, אלא, שיש בזה חידוש, שאף שהיא הארה בלבד, היא מחי' כל העולמות. ועכ"ז לא יצאה מגדר הארה, ולקמן יבואר בפרטיות.

שאלה ב: מה בין "גילוי בשביל העולמות" ל"התהוות וחיות העולמות"?

תשובה: גילוי בשביל העולמות, שייך לומר גם על המל' כפי שהיא באצי' (למעלה מעולמות), שהגילוי הוא כדי להוות עולמות. אבל התהוות וחיות העולמות, היינו, בעולמות בי"ע, התהוותם וחיותם בפועל. ולדוגמא, מצינו שבאוא"ס יש מדרגה שהוא גילוי 'בשביל' העולמות. כמובן, אין שם עולמות כלל, ולא שייך לומר שם 'התהוות וחיות העולמות'.

(לשון דומה, נמצא גם בד"ה כי בחפזון תש"ח, שנסמן להלן).

הערה: בשוה"ג למאמר כתוב: ראה לקמן ד"ה בעצם היום. הוא דשנת תש"א. (ומובן ע"פ ההקדמה לסה"מ קיץ ת"ש, שהיה זה חלק מהדפסת מאמרי ת"ש- תש"ה.)

ביאור בהרחבה יותר

הבא להלן נכתב בעיקר לבאר ד"ה החודש הנ"ל. לשלימות, יובאו עוד פרטים וכו', בקיצור, לפום ריהטא, בלי מ"מ.

א. שֵם - גדריו ופרטי תכונותיו

מצינו בכ"מ שנתבאר ענין שם, גדריו ותכונותיו, בגשמיות וברוחניות. ומהם (ובלי סדר מסויים):

1. שהוא בהעלם מאד (הוספות לתו"א ויחי).

2. השם ממשיך מן ההעלם (מעורר מהתעלפות).

2*. על ידו פונה לקוראיו בכל עצמותו.

3. אותיות השם מחיות הנברא1.

4. אינו מגלה העצם (דלא כמו אור).

5. הארה בלבד.

6. שאינו מציאות כלל (ד"ה קומי אורי תשל"ג, בסה"מ מלוקט ג עמ' ערה).

7. אינו נצרך לאדם בשביל עצמו כלל.

8. החיות שנמשך על ידו אינו נרגש. (החודש תרע"ח2)

כמה מ"מ לכל זה: ציונים למקומות שנת' ענין "שם" (בעיקר, בחילוקים שבינו ל"אור"), ראה בהערות לד"ה כי עמך מקו"ח בסה"מ תרלב ח"א. ויש להוסיף לשם, לקו"ש חט"ז שיחת כ"ד טבת. ושיחת ש"פ שמות תשמ"ו (נדפסה גם בלקו"ש חכ"ו בהוספות).

לענין שני הענינים ב"שם" [הארה בלבד, חיות], ושאין סתירה ביניהם, ראה רד"ה לך לך עטר"ת. לעומת המסגרת תרס"ה ע' קנ"א3. ויוסף הורד פר"ת.

ב. שם – משל

בכ"מ מובא ענין "שם" כמשל, כדי לבאר ענין רוחני. ובכל ענין, מביאים רק פרטים אלו שב"שם", המתאימים בנמשל. ומהם (המספרים לגדרים הוא ע"פ הסדר שהובאו למעלה):

1. ספירות [גדר 2, וגם 3, בענין לאתקנא רזא דשמי']

2. שהספירות אינן מציאות לפני שנמשכות [גדר 1]

3. נדו"ד - ספי' המל'. בדרך כלל מובא [גדר 5] שהשם הוא הארה בעלמא, ועד"ז ספי' המל'.

ג. המל' מחי' עולמות, משל מ"שם" [גדר 3]

1. בכ"מ (ד"ה ויוסף הורד תרל"ד, ויוסף הורד פר"ת, ויאמר גו' מה תצעק תרמ"ג [ונעתק גם בד"ה צאינה וראינה תרנ"ד ע' ש]) מבואר, שבאדם, השם מחי' אותו, אבל בנמשל למע' ח"ו לומר שהשם מחי'.

2. ברד"ה לך לך עטר"ת (ונתפרש יותר בד"ה ויטע אשל תרח"צ) מובא ענין המל', וענין שם, גם לזה שהמל' מחי' העולמות. (ובהנ"ל תרח"צ) בסגנון קרוב לד"ה החודש דידן.

3. בד"ה לעומת המסגרת תרס"ה ע' (קנ"ב קנ"ה) בענין מל' דא"ס, הובאו ג"כ ב' הענינים במל' (הארה, מחי').

4. וכן בד"ה החודש ת"ש סוס"ה (כנ"ל).

5. וכן בד"ה למען תזכור תרס"ג (בס' תרס"ג ח"ב) ונתפרש יותר בד"ה כי בחפזון תרצ"א (תש"ח) סוף סעיף ו.

6. וכן בד"ה ויוסף הורד פר"ת ע' קצט-ר ע"ש. [ועיין גם ביסודו, ד"ה ויוסף הורד תרל"ד]. ונת' בד"ה ואתה ברחמיך תרפ"ז. אר"י כו' לא אבוא בירושלים תרצ"ט.

7. וכן ברד"ה ואלה שמות פר"ת.

8. בכמה מקומות, אף שנזכרו ב' הדברים לגבי שם (הארה, ומחי'), מ"מ בנמשל (מל') לא נתפרש כל כך ענין ה"מחי'". לדוגמא, בד"ה לך עטר"ת הנ"ל 2. וכן בהמשך ר"ה תש"ט פרק ט בערך. ולא ברור כל כך אם הכוונה שב' הענינים ישנם גם במל', או שהעיקר שמביאים ממשל "שם" הוא רק שהוא הארה [אלא מפני שנזכר ש"שם" היא רק הארה, שלכאורה הוא בסתירה למבואר במ"א ששם שייך לחיות, לכן, ליישב המשל, מבארים שענין זה הוא רק הארה מן הנפש, כמבואר שם.]

ד. ביאור

הביאור בכל זה הוא בפשטות (ראה ד"ה ויוסף הורד פר"ת הנ"ל). כנזכר לעיל, יש בשם שני פרטים, שהוא הארה בלבד מן העצם (האדם), ושהוא מחי' את האדם. והנה הוא הוא האדם שהשם הוא הארה בלבד ממנו, והוא הוא האדם שהשם מחי' אותו, ובזה לכאורה יש סתירה. וע"ז מבארים, שכן הוא במל', שהיא הארה בלבד ממה שלמע' ממנה. (ולזה בא המשל משם.) וכן המל' מחי'. וע"ז מוסיפים, (במקומות שנגעו בנקודה זו), שבזה אין המל' דומה לשם. כי מה שהיא הארה ממנו, לא זה היא -ח"ו- מחי'. לפי סגנון זה, יש סתירה בין שני הענינים בשם, כנ"ל.

על זה כתב אדנ"ע בכ"מ (כנ"ל) לתווך: זה גופא שמחי' גוף האדם, היא מדרגה תחתונה שבנשמה, הארה בלבד. (ודלא כמ"ש למעלה שהוא הוא מה שמחי', והוא הוא מה שהוא הארה ממנו, אלא הארה מה'נשמה' מחי' ה'גוף'). נמצא ש"חיות" ו"הארה" אינם בסתירה זל"ז. ועפ"ז, דומה המל' לענין השם, שהיא הארה מלמע', ומחי' העולמות. ומ"מ, באדם, יש שני הענינים בשם, גם כלפי דבר אחד (הגוף), שהשם הוא הארה בלבד, ומחי' אותו. ובזה, אין המל' דומה לשם, וכנ"ל.

ה. עוד הערה בלשון המאמר

עוד יש לעיין בלשון המאמר, שכתב, "עצם השם הוא בשביל עצמו", שיש להסתפק אם עד"ז הוא גם בנמשל או לא. ולהעיר מהמבואר בסעיף שאח"ז, בענין התנשאות עצמי. או, באופן אחר, מהמבואר במ"א בענין שם העצם ועצם השם. ועצ"ע ואין הזמ"ג להאריך עוד.


1) בכמה מקומות מובא זה לראי' שהשם יש לו שייכות לעצם. ובמקומות אחרים מבארים (בפרטיות יותר?) שאינו קשור לעצם.

2) יש לעיין גם בכ"מ, בענין שם, לפעמים כתוב שאין נוגע לו כלל. לפעמים כ' שהחיות נמשך יותר אחרי קריאת השם וכו'. ואכמ"ל. (ע' ד"ה לעומת המסגרת תרס"ה. תער"ב חלק א בסופו. ועוד.)

3) שוב ראיתי שכן כתב בליקוטי תורה בהר ד"ה את שבתותי.

רמב"ם
התנהגות באופן שלמעלה ממדרגתו של אדם [גליון]
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בגליון תתקג (עמ' 67) הביא הרב מ.מ.ל. מה שכתב בחי' חת"ס בשם רבו בעל ההפלאה בנוגע למה דפליגי ר' ישמעאל ורשב"י, ואיתא "דהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן" ופירש ההפלאה "כרשב"י ולא רשב"י ממש, דוודאי מי שכוונתו לשם שמים כו' בוודאי . . יעלה בידו אלא הם עשו כרשב"י, נדמו לו ולא בעצם תכונותם, על כן לא עלתה בידם".

והעיר ע"ז הרב הנ"ל ש"כנראה חולק בזה אדמו"ר הזקן" הן ממה שפירש בתניא פכ"ז "שתעשו עצמכם קדושים כלומר, אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסוגו" וכו' והן מהסיפור הידוע שאמר שיקויים בהם מאמר המשנה "כל מי שאינו. . ועושה עצמו כאחד מהם וכו'". ומסיים שם שלכאו' גם בדא"ח נשלל הענין של חטיפת ענינים ומדריגות שהן למעלה מדרגתו האמיתית של האדם "וצריך עיון, חילוק, ותיווך בין הענינים".

ויש להעיר דבעיקר הפי' בנוגע ל"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם" - שמצד שרצו להיות כרשב"י ולא היו שייכים לזה בעצם, לכן לא עלתה בידם, - הנה כן נמצא כבר מהבעש"ט (בכש"ט אות ד), וממילא לא מסתבר לומר שאדה"ז "יחלוק" על זה.

ומ"ש בתניא פכ"ז לא נראה לי כסתירה לדברי הבעש"ט (וההפלאה), משום שיש לחלק בפשיטות בין ענינים של סו"מ לבין ענינים של וע"ש, דבתניא שמדבר בעניני פרישות והבדלה מסט"א הנה אין כל מניעה שאדם יעמוד בתנועה שהוא ישלול לגמרי מעצמו, בנוגע לפועל, כל שייכות לסט"א, גם אם הוא בעצם עדיין לא הגיע לדרגא של צדיק שהוא קדוש ומובדל באמת גם בתוך המדות שבלב, דמה יש לו להפסיד עי"ז, ואדרבה, משא"כ בענינים של ועשה טוב, הרי, בלשון הבעש"ט (שם), "התופס מדריגתו של חבירו, זה וזה לא נתקיימה בידו". דהיינו שאם הוא צריך מצד מדריגתו לעבוד כדי להגיע לאהבה בדרגה נמוכה יותר, והוא מנסה לתפוס מדריגת אהבה שלמע' ממדריגתו, הרי, שהוא ישאר קרח מכאן ומכאן ולכן "צריך להתנהג עפ"י מדריגתו".

וגם בסיפור, שאמר אדה"ז שיקויים בהם מאמר המשנה וכו', איני רואה סתירה לדברי הבעש"ט, משום שאף ששם מדובר על ענינים של וע"ט, אבל לא מוזכר שם שהם ניסו להגיע למדריגה של איזה צדיק שבאמת אינה שייכת אליהם, אלא שהם עסקו בעבודה פנימית בהתבוננות וכו' שזה בעצם ענינים שכולם מחוייבים בהם, אלא שענינים פנימיים הדבר דורש זמן ויגיעה עד שבאמת מ'האלט דערביי, ולכן גם אם היה איזה צדק בדברי המתאוננים לאדה"ז שהחסידים עוסקים בדברים שהם עדיין לא שייכים אליהם, ע"ז ענה להם אדה"ז שסוכ"ס יגיעו לזה, אבל זה מצד כי בעצם מדובר על ענינים שתבעו מהם וכו', משא"כ אם היה מצב שחסיד יעבוד וינסה להגיע ל"אהבה בתענוגים" וכיו"ב, שע"ז אמר אדה"ז ש"אין כל אדם זוכה לזה" הרי ודאי שע"ז קאי מאמר הבעש"ט הנ"ל ש"זה וזה לא נתקיימה בידו" ויש להאריך בזה עוד, ותן לחכם וכו'.

[דא"ג, ישנם כו"כ ענינים ש"העולם" חוזר עליהם בשם גדולי ישראל שהיו לאחרי הבעש"ט, והדברים מופיעים כבר בכש"ט, ולדוגמא, באות רט (שם) ישנו פי' נחמד על הפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" ע"ש. ו"העולם" אומר את אותו ווארט בשם רע"ק איגר, וע"ד הפי' הנ"ל מההפלאה, ולא באתי אלא להעיר].

רמב"ם
ציונים (ומעין מ"מ?) לרמב"ם הל' ע"ז (לס' מ"מ וציונים קה"ת)
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

רמב"ם הל' ע"ז פ"ג ה"ז: "ישב לו קוץ ברגלו לפני ע"ז, לא ישוח ויטלנו – מפני שנראה כמשתחוה; נתפזרו לו מעות בספינה לא ישוח ויטלם – מפני שנראה כמשתחוה לה...".

יש לציין (עכ"פ גם) לגיטין נז, ב: "א"ל קיסר אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה כי היכי דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא...".

- המדובר במעשהו של צעיר הבנים של חנה (ושבעת בניה) (ראה לקו"ש ח"כ עמ' 73 הע' 12 שם צויינו מקבילות במדרשי חז"ל וכו'), שסירב לעשות כן ומסר נפשו על כך בפועל.

ועד"ז רמב"ם שם פ"ב ה"ד: "וכל הכופר בעבודת כוכבים – מודה בכל התורה ובכל הנביאים, ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, והוא עיקר כל המצוות כולן".

יש לציין (עכ"פ גם) למגילה יג, א: "קרי ליה (למרדכי) יהודי על שום שכפר בע"ז שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי".

המעלה ב – 2 מקורות אלו להלכות – גם אם יש להם מקורות מפורשים לעצם ההלכה – היא משום שמדובר במעשים בפועל – (כידוע בגודל הענין דמעשה רב – ראה שבת קל, ב. וב"ב קכו, א. ועוד) של מאורעות ושם שנקבע אחרי מעשה המכי"נ.

רמב"ם
אי גזרינן דמחזי כמגיס לבשל
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

כתב הרמב"ם הלכות שבת פ"ג הי"א: "אסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מדרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת". והשיג ע"ז הראב"ד "א"א. הפריז על מדותיו שאסר אפי' להוציא מן הקדירה במגריפה".

ושקלי וטרי המפרשים בדעת הרמב"ם, והמגיד משנה פי' בדברי הרמב"ם, דמיירי רק בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו, דאז עדיין באמצע בישולו הוא, ואם מכניס מגריפה, ומקרב אחד משאר החתיכות להאש, אז ממהר בישולו, אבל בתבשיל שנתבשל כל צרכו כמובן לא סב"ל להרמב"ם דאסור להכניס מגריפה.

ולפי"ז לכאו' מובן השגת הראב"ד עליו, דמשמע מהרמב"ם דגם בנתבשל כל צרכו, אסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש, וע"ז כתב "הפריז על מדותיו".

אולם לפי ביאור הה"מ צריך ביאור, וכפי שהקשה בהגהות הרמ"ך "היה לו לפרש בד"א בתבשיל שלא בשל כל צרכו אבל בתבשיל שבשל כל צרכו מותר". ועוד צריך ביאור, דאם הרמב"ם מיירי בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו דוקא, א"כ הי' צ"ל הדין גם בקדירה שאינה על האש. וכפי שפסק בפרק זה לקמן הי"ז דגם בקדירה שאינה על האש, צריך להיות פיה טוח בטיט שמא יגיס בה משחשיכה. – ולמה כתב הרמב"ם הדין שלו דאסור להכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש1.

ובמרכבת המשנה ביאר, דסיבת האיסור היא לא משום שהוא מבשל, דהלא דבר שאינו מתכוון הוא, ומותר,. אלא משום דמחזי כמגיס לבשל. ולכאו' לפי ביאורו גם בתבשיל שנתבשל כל צרכו יש איסור, לא משום שהוא מבשל – אלא איסור חדש שאסרו חכמים, משום דמחזי כמגיס לבשל, ואיסור זה אינו אלא בקדירה שהיא על האש משא"כ באינו על האש לא גזרו חכמים2. וצ"ל למה להרמב"ם שייך גזירת חכמים דמחזי כמגיס לבשל, ולהראב"ד לא שייך למימר הכי.

ולכאו' י"ל בזה, דהרמב"ם והראב"ד לשטתייהו, דהרי במכניס מגריפה לקדירה בשבת והיא על האש ומוציא חתיכת בשר, ומקרב שאר החתיכות להאש הלא הוה כמו מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפיכך להרמב"ם דפסק גבי משאצל"ג דחייבין עליה מן התורה, (כמבואר פ"א ה"ז) שייך שפיר למיגזר גבי מכניס מגריפה לקדירה להוציא ממנה בשבת, דמחזי כמגיס לבשל.

אבל להראב"ד דמשאצל"ג פטורין עליה, לא שייך למיגזר באופן כזה דמחזי כמגיס, – ע"ד כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון – וע"ז כתב שהרמב"ם הפריז על מדותיו. – וכבר ביארנו בגליון 904 באורך דפלוגתתם גבי מלאכה שאינה צריכה לגופה, תלוי בהביאור דלקו"ש חל"ד נצבים ב', דלהרמב"ם העיקר מה שנפעל בעולם, ולפיכך משאצל"ג חייבין עליה, ולהראב"ד העיקר היא כוונת האדם, ולפי שלא הייתה לו כוונה שלימה, לאו מלאכת מחשבת מקרי ופטור – יעו"ש.

ולפי כלל זה במלאכת שבת, דלהרמב"ם העיקר היא הפעולה שעושה בהעולם ולהראב"ד העיקר היא מחשבתו, יש להסביר עוד מחלוקת ביניהם: בפ"ו ה"ה כתב הרמב"ם "מת שעשו לו גויים ארון [בשבת] . . הרי זה לא יקבר בו אותו ישראל עולמית . . ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשה". והשיג ע"ז הראב"ד "לא הכל מודים לו שיהא ישראל אחר צריך להמתין, ולפי הטעם שהוא מפרש בהמתנה זו (שאם תאמר יהא מותר מיד שמא יאמר לגוי לעשות לו וימצא הדבר ההוא מוכן מיד), דומה שאין ישראל אחר צריך להמתין". היינו דלהרמב"ם כיון שנעשה איסור בשבת, שחפרו קבר בפרהסיא ליהודי בשבת, צריך להמתין בכדי שיעשה, ולהראב"ד כיון שלא כיון במחשבתו להישראל האחר – אין סיבה להמתין כלל.

ובגליון הבא אי"ה נאריך עוד בפלוגתות הרמב"ם והראב"ד בנוגע לאמירה לעכו"ם בשבת.


1) ומצד טעם זה פי' הכסף משנה, דלאו דוקא שהקדירה היא על האש, אלא כל שהקדירה רותחת על האש מקרי לה – אולם פשטות לשון הרמב"ם והיא על האש לא משמע הכי.

ובאור שמח על הרמב"ם יישב הסתירה, דאם כוונתו להגיס א"כ גם כשהקדירה אינה על האש הוא מגיס וחייב משום מבשל. – כהמבואר בהי"ז – אבל באופן שכוונתו להוציא חתיכת בשר. ומגיס באופן ממילא – א"כ אז דוקא כשהקדירה היא על האש, הוא חייב משום מגיס, באופן דפסיק רישא. אבל כשהקדירה איננה על האש, אינו מגיס באופן דפסיק רישא ומותר. אבל במרכבת המשנה כתב דאינו פסיק רישא ואסור, אלא דבר שאין מתכוון ומותר הוא, ופי' דברי הרמב"ם כבפנים.

ולבאר פלוגתתם בזה יש להאריך בגדרי חיובא דפסיק רישא ופטורא דאינו מתכווין ואכ"מ.

2) ובאמת יש לדייק מלשון הרמב"ם כדברי מרכבת המשנה שכתב "ונמצא כמבשל בשבת" – ולא כתב ונמצא מבשל בשבת". – ומשמע דזה רק גזירה דמחזי כמגיס לבשל.- וכן משמע משו"ע אדמו"ר הזקן סי' שי"ח סק"ל שכתב "אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה, ואינה על האש", שמכלל לאו אתה שומע הן, שכל שנמצאת על האש, אסורה גם ההוצאה בכף אף שנתבשלה כל צרכה לדעת המחמירין דהיינו הרמב"ם, וכן פי' האבני נזר בדעת הרמב"ם סי' קנ"ט אות כ"ג. וכבר האריך בזה בספר שבת כהלכה להגר"י פרקש, פ"ה הערה ו' וז'.

וזכורני מנעורי כשרציתי לקחת מהטשאלענט, והיתה הקדירה על האש והטשאלענט מבושל כל צרכו, וכבר היה מצטמק ורע לו, ואמר לי אבא מארי יחי' מה אתה עושה הרי מגיס כמבשל – ובטח התכוון לדברי הרמב"ם אדמו"ר הזקן ומרכבת המשנה הנ"ל, ועוד. וכמדומני שכן נהוג ברוב בתי בני ישראל.

רמב"ם
מינוי אישה שררה על הציבור
חיים אליעזר תמרי
מערב גרמניה

כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"א ה"ה) "אין מעמידים אישה במלכות . . וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש".

והרב משה פיינשטיין בספרו האגרות משה יו"ד ח"ב סימן מ"ד מביא את דברי הרמב"ם הנ"ל ומשיג עליו וז"ל: "ואף שלא ידוע לי בעניי מקום לדבריו, דבספרי שציין הכ"מ והרדב"ז ומ"ע לא הוזכר אלא מלך ולא מלכה, אבל דין כל משימות שלא יהיו נשים לא הוזכר שם וצריך לומר דהוא סברת עצמו". ובהמשך שם: "וא"כ להרמב"ם אין למנות ע"ז אישה אבל משמע לי שלא כו"ע סברי כן דהחינוך כתב דין "ולא אישה" רק במלך ולא מלכה".

אך לכאו' דבריו תמוהים דהנה בספרי דברים פיסקא קנ"ז "דבר אחר שום תשים עליך מלך, מצות עשה, לא תוכל לתת עליך איש נכרי, מצות לא תעשה איש נכרי מכאן אמרו, האיש ממנים פרנס על הציבור ואין ממנים האשה פרנסת על הציבור".

שזהו לכאורה מקורו של הרמב"ם (וכפי שציינו הנו"כ), והיינו שזה לא רק "סברת עצמו" של הרמב"ם כפי שחשב האג"מ.

ועיין ג"כ בספר "קרית ספר" שלמד זה מהפסוק "שום תשים", וראה גם שו"ת משנה הלכות ח"ז סי' רנד בענין זה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות