E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ ויצא - ט-יו"ד כסלו - תשס"ו
שונות
תפלת ערבית רשות
הרב ישראל אליעזר רובין
שליח כ"ק אדמו"ר - אלבעני, נ.י.

פרשתינו (ויצא) מתחילה 'ויפגע במקום וילן שם' וארז"ל 'אין פגיעה אלא תפלה', שיעקב אבינו תיקן תפלת מעריב. ונחלקו ר"ג ורבי יהושע (ברכות כז, ב) אם תפלת ערבית חובה או רשות, ולהלכה, תפלת ערבית רשות, כדתנן: 'תפלת ערבית אין לה קבע', וכיון שהיא רשות, אין הש"ץ חוזר תפלת ערבית (ב"י מרשב"א) ומ"מ 'נזהרין בה כחובה' (תוס' ברכות כו, א, רמב"ם תפלה פ"א ה"ו).

מה נשתנה?

ולכאורה מה נשתנה תפלת מעריב מתפילות שחרית ומנחה שהם חובה? ולמה יגרע תקנת יעקב, בחיר שבאבות, מתפלותיהם של אברהם ויצחק*?

ומהו הרעש גדול בשאלה זו עד שגרמה למחלוקת המפורסמת 'בו ביום', שהעבירה את ר"ג מנשיאותו, והנה הרי"ף בעין יעקב תולה זה בשיטת 'תפלות כנגד קרבנות תקנום' (ברכות כו, ב), שמעריב נתקנה כנגד אברים ופדרים שלא נתעכלו, שאינו בהכרח כל יום, אבל לא לשיטת 'תפלות כנגד אבות תקנום'. אבל רבינו הצמח צדק (חדושים על הש"ס, דף ב, א וראה עיון יעקב) מסיק שתפלת ערבית רשות גם לשיטת תפלות כנגד אבות.

כמה טעמים בדבר

א.מהרש"א פי' הטעם, שבאמת התכוון יעקב להתפלל מנחה, אבל שקעה עליו השמש שלא בעונתה, נמצא שהתפלל בזמן מעריב. ב. הפני יהושע פי' שתפלת ערבית רשות, שבאמת היה יעקב פטור מתפלה שהיה במקום סכנת חיות רעות, שלכן עשה מרזב סביב לראשו. ג. בעיון יעקב (ברכות כו, א) כתב דיעקב שאני דמריר לביה, או שיעקב תורתו אומנתו בישיבת שם ועבר, וכיון שבאמת פטור מתפלה הוי רשות. ד. התורה תמימה (ויצא) כתב, שבאמת היה יעקב פטור מתפלה, שבא מן הדרך, ומתחילתה בתורת נדבה נתקנה.

אבל קשה, שהתורה תמימה מוכיח שתפלת ערבית רשות מזה שהתחיל אברהם לתקן תפלת שחרית דוקא, ולא התחיל בתפלה הראשונה במעריב, שהיום הולך אחר הלילה ש'ויהי ערב ויהי בוקר'. אבל לפי כל טעמים אלו, הרי אירע כן רק באקראי, שליעקב נזדמן שהיה רשות אותו שעה, אבל לא שתפילת מעריב נועדה מתחילתה להיות רק רשות. וא"כ, הדרא קושיא לדוכתא, למה לא התחיל אברהם לתקן מעריב?

להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות

ולכן יש לבאר טעם תפלת ערבית רשות שאינו רק ענין שלילי לגריעותא, אלא אדרבא, זהו מעלת 'אל תעש תפלתך קבע' (אבות פ"ב), שנתפלל ברחמים ותחנונים מצד האדם, לא רק מצד חיוב מלמעלה. שתפלת הלילה, הרומז לגלות (ב"מ פג, ב) אימה חשיכה גדולה, חושך כפול ומכופל, אינו שייך לחייב מלמעלה. וכמו שהארכתי בהגדה של פסח פיסקא: 'מזכירין יציאת מצרים בלילות'. וראה משך חכמה: 'ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה' (בראשית מו, ב) 'היה מוכן לצאת לחוץ לארץ, לכן בא התגלות אלקית בלילה להראות שאף בלילה וחשך הגלות שורה שכינה בישראל . . ולזה יעקב תיקן תפלת ערבית'.

כל חד לפום שיעורא דיליה

ויובן בזה דיעות החולקים, שרבי יהושע, שסבל מדוחק 'צערן של תלמידי חכמים' בפרנסתו, סבר תפלת ערבית רשות, מה שאין כן ר"ג הנשיא, שלא היה 'יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים' (ברכות כח, א). וכעין זה בזוהר (ח"א כג, ב), שתפלת מעריב בחינת 'תפלה לעני', שאין עני אלא בדעת, כשמעניות דעתו נראה לו כאילו אין לו סיוע מלמעלה, וצריך ולהתאמץ להשיג הכל בכחות עצמו, וזהו רשות. (וכן מצינו בסעודה שלישית שנתקנה כנגד יעקב (שבת קיט, א) שאף שאין בה חיוב כבסעודה ראשונה ושניה, הרי דוקא היא זמן רעוא דרעוין).

תפלה מלמטה למעלה

וטוב ויפה הדבר הזה עלינו, שהאדם יעורר התקשרותו לה' מעצמו. וזהו שבפועל נהגו בה ישראל כחיוב, ש'חיוב' מעריב הוא כענין 'ערבים עלי דברי סופרים', כרשות, מצד האדם, אבל חביבין 'יותר מיינה של תורה'. וכן מצינו בטור סי' תקנ לענין תעניות, שבגמרא (ר"ה ט, א) תלוי רק אם רצו ישראל, אבל כיון שרצו, נעשה כחובה. וי"ל ע"ד הצחות 'הוו זהירין ברשות' (אבות פ"ב), להזהר ב'רשות' תפלת ערבית. ולהעיר מהראב"ד, שתיקנו ברכת השכיבנו בק"ש של ערבית, שיהיו ב' לפניה ושתים לאחריה, להוסיף בחשיבותה כשל שחרית.

'אל תעש תפלתך קבע'

ולפי זה יבואר לשון המשנה: 'אל תעש תפלתך קבע' (אבות פ"ב), שלכאורה, אם מעוררנו לכוון בתפלה, הרי כבר תנן לפני זה: 'העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים' (ברכות פ"ד מ"ד)? ואם שניהם ענין אחד, למה נשנית בברכות בשם רבי אליעזר, ובאבות בשם רבי שמעון בן נתנאל? עוד קשה משנתינו באבות, שאין זה רק מדת חסידות, אלא הלכה בתפלה? ומהו לשון 'לפני המקום'? והרי באמת אין כוונת הפסוק שהאדם יתפלל ברחמים ותחנונים, אלא 'חנון ורחום' קאי על הקב"ה ולא על האדם? ולמה הביא ממרחק לחמו מנביאים אחרונים יונה ויואל, ולא מ'שלש עשרה מדות' (שמות לד, ו)? (ואולי יש לפרש, שצדיק אינו מתפלל לצרכיו, אלא לסדר שבחו של מקום צורך גבוה (רש"י ריש ואתחנן). וכן בפסוק, התפלה 'לפני' (בשביל) כבוד המקום.

לפי ביאורינו י"ל שכוונת משנתינו לתפילת מעריב הבאה מיוזמת האדם, שתפלת זו מבטאת עיקר ענין התפלה, שאינה כקריאת שמע ודברי תורה, ותפלות שחרית ומנחה הבאים מלמעלה למטה, אלא להיפך, תפלת האדם לקונו הבאה מלמטה למעלה, באתערותא דלתתא, לא כציווי ישיר מהקב"ה. ולכן לא תקנו ערבית בחיוב, כדי שתהא בדרך ותחנונים הבא מצד האדם.

מחלוקת רמב"ם וראב"ד

ויתיישב בזה הרמב"ם (תפלה פ"י ה"ו) 'מי שהיה עומד ומתפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה' והשיג עליו הראב"ד 'אין כאן נחת רוח', וראה ביאור הגר"ח.

ויש לבאר מחלקותם, שלפי הראב"ד דערבית חובה נעלית, והרי קבלוה כחובה, אבל לשיטת הרמב"ם אף שקבעוה כחובה, מ"מ לא איבדה תפלה מיוחדת זו עיקר זכותה ומעלתה שהיא נדבה מצד האדם.

ויתיישב בזה גם מה שהקשו על הרמב"ם (מלכים פ"ט) שיעקב תיקן תפלת מעריב, ואיך קורא לה 'נצטווה' אם היא רק רשות.


*) ראה לקו"ש חכ"ה עמ' 156 וחל"ה עמ' 129 הע' 45. המערכת.

שונות
בין שימוש ב"גורל" ל"חומש" בעניני שידוכין
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

ראיתי אחד שהעיר עמ"ש רבינו במכתב מיום ח' אייר תשי"ח (נעתק בשערי הלכה כרך ד' עמ' עה) "הנה בכלל בעניני שידוכין . . לא שמעתי בענינים כאלו על-דבר הטלת גורל", והנה בנוגע לפועל הורה בשנת תשמ"א (היכל מנחם כרך ב' עמ' רז-ח) במענה לשאלת הורים: הוצעו בפנינו הצעות שונות עבור. . שי' ואין אנו יכולים להחליט לאיזה מהן לגשת מה עלינו לעשות? והשיב כ"ק אדמו"ר: ישנם כאלה שנוהגים לפתוח חומש או תהילים והפסוק הראשון שמזדמן לפניהם על פיו למדים מה לעשות!

ולכאורה השימוש בחומש ה"ה כגורל. נמצאו שתי ההוראות סותרות לפי דעת המעיר אחת את השניה!?

ברם, לאמיתו של דבר המעיר לא דייק כלל ולא קרא בעיון את שתי ההוראות.

במכתב מתשי"ח מדובר בשתי הצעות כשלהמדוברת ישנה נטיה להמשכת הלב להצעה הראשונה, ולגבי ההצעה השניה נאמר לה שהטיל [המיועד? השדכן? האב?] גורל והגורל הורה להצעה שניה, וע"ז השיב כ"ק אדמו"ר כשמדובר בשתי הצעות בהן המדובר הוא יר"ש, יש מקום להכרעת המשכת הלב – וכמ"ש ונשאלה את פי', ולכן אין מקום לגורל.

משא"כ בעובדא מתשמ"א ההתלבטות היא של ההורים כשישנן הצעות שונות ולא יודעים להחליט לאיזה מהן לגשת הורה כ"ק אדמו"ר על שתי פעולות: א. פתיחת חומש, ב. "ובנוסף לזה" בירור הדדי בין שני ההורים. והדגיש כ"ק כי "מזה – מההבהרה ההדדית- יגיעו להחלטה"

והשימוש ב"חומש" – מנהג ישראל וותיק הוא, כמצויין בשולי הגיליון בהיכל מנחם שם.

שונות
קריאת שם רחל
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בי"ב אדר שני תש"ח (אג"ק ח"ב עמ' שיז) כותב הרבי למהור"מ העכט: "נודעתי . . אשר נולדה לו בת ואח"כ אשר נקרא שמה בישראל רחל ואשלח בזה תודתי על שנתקבלה הצעתי [=לקוראה כשם אם אמו של כ"ק אדמו"ר] וברכותי שיגדלוה לתורה חופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה בגו"ר".

היא לא היתה היחידה בבית הרב אשר נקראה בשם "רחל". בשם זה נקראה גם בתו של רבינו הזקן "הרבנית רחל. בעלה הרה"ח ר' אברהם בר' צבי שיינעס" ("שלשלת היחס וראשי פרקים מתולדות בית רבינו"). שם בתו של אדמו"ר האמצעי "הרבנית מנוחה רחל" נחשב כשם שונה (עפ"י תשובת הצ"צ הידועה לענין כלה וחמותה ששמותיהם שוים)- ומכאן מעשה רב שאין כלל יסוד בשמועות בשם מקובלים וכיו"ב שאין להעניק השם "רחל".

דהנה מקור שמועה זו, כנראה, בספר דבש לפי להחיד"א מערכת ש' אות י"ד שכתב: "שינוי השם כשעושין לאשה, לא יקראוה רחל בת שבע תמר לאה, אלא חנה שרה יוכבד" [ומקורו ב"ליקוטי גורי האר"י ז"ל כתב יד"] והועתק בכ"מ.

אין אתנו יודע עד מה – שמא הדבר קשור בעובדה שמתה רחל בצעירותה? וא"כ מה קשורה "בת שבע" לכאן?

ועכ"פ גם שם מיירי רק בשינוי השם, אבל לא שלכתחילה לא יתנו שם זה, והרי רחל היא דביתהו דר"ע אשר אמר עליה "שלי ושלכם שלה הוא (כתובות סג, ב) ומצינו ('זורע צדקות' עמ' 130) שכ"ק הורה למישהי שביקשה לשנות שמה והורה שתחליפנו ללאה (שגם שם זה נמצא ברשימת החיד"א) וראה במכ' כ"ק (להרמ"מ העכט – שבו פתחנו) שמביא ("ולסיים בד"ת שמא מילתא היא") מספר יונת אלם פ"ה "ויהי אור – בגימ' רחל", וכנראה שבזה ממתיק גם איזה חשש להחוששים. וק"ל.

שונות
השתמטות כ"ק אדמו"ר מהיתר עיסק
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

במכתב כ"ק אדמו"ר מכ' כסלו תשט"ו (נעתק בשער הלכה ומנהג כרך ג' עמ' עז) "הגמ"ח שלהם הוא ע"פ היתר עיסקא . . שגם אני משתמט מענינים כאלו..." [למרות מ"ש במכ' י"ב אייר תשי"ז (נעתק שם) נוסח היתר עיסקא, וראה גם רשימות חוברת קסא בענין ריבית בבנק (נעתק בשערי הלכה כרך ה' – הוספות ומילואים עמ' קפג-ד), ובפר המובא בסופו בהנהגת חתנו של אדמו"ר מהר"ש].

ואולי י"ל שכ"ק אדמו"ר נזהר בזה ביותר ועפמ"ש הגאון הראגוצ'ובי (שו"ת צפנת פענח ח"ג סקפ"ד) שכתב: "והנה גדר הבאנק לא נקרא דבר מסויים רק דבר של צורה לא חומר, כי גם מי שיש להם באנק הם אינם משועבדים לעצמם רק הכסף המונח שם ועוד ליכא למי הוא משועבד . . לכן אין זה ריבית עפ"י ד"ת [=דין תורה]". מהמשפט האחרון עולה שאכן אין זה איסור מן התורה - אבל איסור מדרבנן קיים, ויש להאריך עוד. ואכ"מ.

שונות
פירוש תיבת 'בשופי'
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

בקובץ מכתבים שבסוף התהלים 'אהל יוסף יצחק' (עמ' 201. באג"ק כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ הוא בח"ג סוף עמ' תעד) מופיע לשון אדמו"ר מהר"ש שהיה אומר תהילים בשופי. ופירש בנו כ"ק אדמו"ר מהורש"ב הכוונה, להוסיף גם לפי סדר ימי השבוע. אבל לא פירש משמעות התיבה עצמה. והכוונה - בשפע, בריבוי.

וכבר ארז"ל "ברוך שמסר עולמו לשומרים". במילון 'אבן שושן' זו המשמעות השלישית, המאוחרת, לאחר: א. לאט, בנחת (ב"ר טז, ב. בדומה ל"וילך שפי" כפירש"י "שופי ושקט", בלק כג, ג. וכן בישעיה יג, ב). ב. ללא קשיים, ללא ערעור (כתובות כ, א ובשיטמ"ק. טור חו"מ סי' מו, ולאלפים בספרות השו"ת, כולל בשו"ת הצמח-צדק - במשמעות להתיר או לפסוק ברווח). ועד"ז נדה לו, ב. לז, ב - בניגוד לקושי.

ג. (בהשאלה ובקירבת-משמעות אל 'שפע') ברווח, לא בצמצום. ואכן במכתבי הרבי נמצאת תיבה זו (לפי תקליטור קה"ת - 24 פעמים) תמיד במובן 'בשפע' בריבוי, כמו "לימוד חסידות בשופי". [ויש גם: 4. שם מקום בגוף הבהמה - ראב"ן חולין סי' רז, רעט ובכ"מ)].

לפי התקליטורים מצאתי שימוש זה לע"ע בש"ך (יו"ד רא ס"ק מט "מים בשופי"), ובשו"ת הצמח-צדק (חיו"ד סי' שז אות א "דם בשופי"), וכן בחיי-אדם כלל קכב סי"ח ובמשנה-ברורה סי' קסב ס"ק טז (במקום "מים בשפע לנט"י").

שונות
מקומו של כל יהודי - בקה"ק דווקא
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר, אה"ק

בשנים האחרונות דיבר הרבי פעמים רבות על כך, שמקומו האמיתי של כל יהודי הוא בקדש-הקדשים דווקא, וכך יהיה לעתיד לבוא (סה"ש תנש"א ח"ב עמ' 512, תשנ"ב ח"א ס"ע 25 ועוד).

ולכאורה יש לציין (עוד) מקור לזה מפירש"י ירמי' ג,טז: "לא יאמרו עוד ארון [ברית ה'] - כי כל כניסתכם [=כנסת-ישראל, כל עם ישראל] תהא קדושה, ואשכון בה כאילו הוא [היא] ארון".

שונות
בענין מיתה ונפילה בעבדת ה'
הרב אהרן הלוי לוי
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בספר המאמרים (קונטרסים ח"א עמ' עב וכמו"כ בספר קובץ מאמרים להוד כ"ק אדמו"ר הריי"צ זי"ע עמ' 8 ואילך). מסביר הרבי ההבדל בין מת לנופל בעבו' ה', (וזה עפ"י נוסח התפילה בתפלת שמונה עשרה "מחיה מתים ברחמים רבים סומך נופלים" אשר זוהי הדרגא הכי נמוכה שיש ולכן דוקא על המת נאמר ברחמים רבים משא"כ נופל שזוהי דרגא לפני מיתה וכלשונו הק' "וענין המיתה ר"ל הוא שאור וחיות הנפש מסתלק ונשאר רק הגוף בלבד . . אשר הדוגמא מזה מובן ברוחניות דכתיב ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם דקיום התורה והמצוות צריך להיות בחיות כמו אדם החי, אבל מי שאין לו חיות בקיום המצוה הגם שיש לו אברי הגוף היינו שמקיים את המצוה אבל הוא בהתרשלות ובלא הרגש, הוא כדוגמת דבר מי שר"ל נסתלק אור נפשו ונשאר רק גופו בלבד, וזהו הנקרא מת רחמנא ליצלן ברוחניות שהוא קשה מכולם".

לאחמ"כ מבאר ענין הנופל בעבו' ה' וזלה"ק: "אמנם ענין נופל רחמנא ליצלן הוא רק דאיקרי מת שהוא כעין מת ר"ל אבל הוא אינו מת ממש ר"ל והיינו שיש לו עוד איזה כח רק שצריך סמיכה וממשיך . . וכן הוא ברוחניות אנו רואים את הנופל ר"ל מי שאינו מניח תפילין, אינו שומר את השבת וטהרת המשפחה ואוכל מאכלות אסורות דלא בפ"א ח"ו נעשה נופל ר"ל" וממשיך לבאר שם איך היצר מוריד את האדם מדחי אל דחי ר"ל ולאחמ"כ מתאר את הנפילה עד"מ מנפילה בפשטות שבתחילה אדם מרכין את ראשו ועד שגם גופו ורגליו נופלים "וכן הוא ברוחניות נוטה מדרכו הקודם וכופץ עצמו לדברים גשמיים ואינו בא להתפלל תפילה בציבור או שאינו שומר זמני הלימוד הנה נעשה קר לעניני תורה ועבודה דזהו תחילת נפילה ר"ל והלך מדחי אל דחי עד אשר נעשה נופל ר"ל ואומר ע"ז סומך נופלים דע"י סמיכה אפשר עוד להקימו מנפילתו" עכלה"ק.

ולכאורה צלה"ב הרי הן אמת שה"מת" מקיים את המצוות בקרירות אבל סוכ"ס ה"ה מקיים מצוות ואילו הנופל הרי לכאו' הרבה יותר גרוע ממנו שהרי לא רק שהוא מקיים המצוות בהתרשלות ובלא הרגש (כדוגמת המת) אלא עוד זאת שעובר על איסורי תורה ר"ל ולא "סתם" איסורים אלא איסורים הכי חמורים "חילול שבת, טהרת המשפחה ומאכלות אסורות".

ולכאורה י"ל הביאור בזה עפ"י דברי הגמרא (ברכות דף ל, ב) כאשר אדם מתפלל שמו"ע הרי ש"נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" וכן "עקרב כרוך על עקבו לא יפסיק" ומסביר הרבי (לקו"ש ח"ב פר' עקב עמ' 76 ואילך) ענינו בעבודת ה' אשר הנחש ארסו חם (ספר ערכי הכינויים מע' נחש) "ומשמעות הדבר שאדם מתחיל להתלהב בהתלהבות חום העולם ומתוך שהוא נתון בהתלהבות העולם מתמעטת התלהבותו בקדושה" שבפשטות זהו ענין הנופל כנ"ל שמתחיל בשלבים כנ"ל הראש תחילה וכו' וממשיך לבאר "התלהבותו לעולם גוברת במידה כזו עד שלא זו בלבד שהיא ממעטת את התלהבותו לקדושה אלא שהיא אף שורפת לגמרי את התלהבות הקדושה" אך אעפ"כ אומר הרבי שלמרות שהגיע למצב כזה חמור וקשה ששרף לגמרי את התלהבות הקדושה (וכנאמר במאמר שעובר ר"ל על עבירות של טה"מ שבת וכשרטות) מ"מ ההתלהבות החיונית שלו זהו משמש הוכחה לחיוניות והתלהבות בקדושה (כלומר בכח, עדיין זה קיים אצלו) (וראה קונ' התפילה פ"ח בענין גריעותו של עז לגבי שור) משא"כ עקרב (ענין המיתה בעבו' ה') כרוך על עקבו" מסביר הרבי "כשבעיצומה של תפילתו תוקפת אותו קרירות אף שהוא רק על עקבו העקרב שארסו קר עדיין לא תקף את המוח ואת הלב כי אם את העקבים בלבד יפסיק מתפילתו אם באמצע תפילתו עולה לתקוף אותו קרירות העדר חיניות יש בדבר משום הוכחה שכל סדר עבודתו לקוי ולכן עליו להפסיק סדר זה בעבו' ה' ולהתמסר לסדר חדש של עבו' ה' עבודה בחיניות הבאה מלימוד פנימיות התורה אילנא דחיי.

ולכן עליו להפסיק סדר זה דעבו' ה' ולהתמסר לסדר חדש של עבו' ה' בחיוניות הבאה מלימוד פנימיות התורה אילנא דחיי.

שונות
אם נשים שוות לאנשים בקדושתן [גליון]
הרב אלימלך יוסף הכהן סילבערבערג
רב ושליח כ"ק אדמו"ר - וועסט בלומפילד, מישיגן

בגליון העבר מביא הרב ח.ר. מהאגרות משה דלענין הקדושה שוות נשים לאנשים כי אין נשים פחותות במדרגת הקדושה מאנשים כו' ועל זה הקשה הרב ח.ר. דהלא דבר משנה הוא במסכת הוריות פ"ל מ"ז: "האיש קודם לאישה להחיות ולהשב אבדה" ובפרוש המשנה להרמב"ם כתוב בפירוש שהאיש מקודש מהאשה ולפיכך קודם להחיות וכ"כ בפירוש הרע"ב: "והאיש קודם לאישה שהוא מקודש ממנה", ע"כ דברי הרב הנ"ל.

ובאמת מה שאמר האגרות משה דלענין הקדושה שוות נשים לאנשים זהו באמת המסר שאנו שלוחי הרבי נשיא דורנו מוסרים לכל הבעלי תשובה.

אבל האמת הוא שמבואר בחסידות במקומות אין מספר שנשים מקושרות יותר למלכות ואנשים מקושרים יותר לז"א וידוע שיש יותר גלוי אור בז"א מהאור שיש במלכות וע"כ כותבים המאמרים הנ"ל שיש יותר קדושה באיש מבאישה, אבל ביחד עם זה מבואר בחסידות בכמה מקומות שיש במלכות בהעלם, יותר מכח האין סוף אשר יש בז"א, ועיין בספר הליקוטים, דא"ח צמח צדק עמ' קיט בענין מעלת אישה על האיש: "בהיות ידוע שנעוץ תחלתן בסופן דוקא והארת הכתר באצילות הוא במלכות דאצילות דוקא שכל הי"ג ת"ד דא"א דאצילות נשפעים ונמשכים למלכות דאצילות דוקא אשר ימצא בה הארת הכתר יותר מבז"א" ע"כ ועיין בסוף עמ' קב "לפי שאשה שרשה ממלכות אשר בה מאיר יגמה"ר דא"א יותר מבז"א", כנ"ל עיין שם, ומכל זה מובן שיש מקום לומר דלענין הקדושה שוות נשים לאנשים.

שונות
תפילה בשבת ויו"ט אצל קברי צדיקים [גליון]
הרב פנחס קארף
משפיע בישיבה

בגליון העבר הביא הת' מ.מ.ג. בענין שכ"ק אדמו"ר רצה להשאר ב'אהל' אלא שלא הי' לו שופר, ומזה רוצה להוכיח שגם באהל עצמו יכולים להתפלל עי"ש. ולכאו' דבריו תמוהים שהרי הוא מציין לימי בראשית, ושם איתא: "כשסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א לקרוא את הפני"ם כבר הי' מאוחר מאד והשער של הביה"ח היה נעול וענה כ"ק אדמו"ר שליט"א ואמר: אלץ איז דא, א מנין וכו' עס פעלט נאר א שופר".

הרי ברור שזה הי' ענין של הכרח ולא שרצה להשאר שם מרצונו. ומי יאמר שהכוונה היתה להתפלל בסמוך להציון ולא בא' החצרים שבביה"ח.

שונות
מפתח ערך הוצאה והכנסה בשוע"ר
הרב שלום דובער לוין
ספרן ראשי בספריית אגודת חסידי חב"ד

ב: שא, א (הוצאה מ. חשובה במשכן, ויכלא העם מהביא, והכנסה תולדת להוצאה). שא, סא (מים שעל ידיו וגופו צריך לנגב. מי גשמים שעליו התירו). שכו, ו (כנ"ל). שמו, א (מרה"י לרה"ר או זריקה והושטה חייב, מכרמלית פטור, ומקום פטור מותר). שנ, ג (השתין או רק מרה"י לרה"ר חייב).

בהמה, במה בהמה יוצאת

ב: שה, א-ב (כל חי' יוצאת בדבר שהיא משתמרת בו, דהוי תכשיט שלה). שה, ג (אם מותר לכרוך האפסר סביב צווארה לנוי). שה, ה (חבל בפי הסוס משוי). שה, ו (בהמה שעסקיה רעים מותרת שתצא בשמירה יתירה). שה, ז (בעלי השיר יוצאין בשיר). שה, ח (אלים ורחלות). שה, ט-יא (חמור במרדעת ולא באוכף). שה, יג (נוי שעושים רק מקצת אנשים אסור). שה, יט (חבל האפסר לא יצא ב' טפחים מהיד, ויהי' גבוה מהארץ טפח). שה, כ (לא יצא העגל בעול ובזמם שהוא משוי). שה, כא (יוצאת בקמיע שנתמחה לבהמה). שה, לה (לא גזרו בב. להוציא את החי לרה"ר, שהחי נושא את עצמו).

ראה גם לקמן אצל שמא ישכח ויוציא.

בלוע

ב: שיב, יג (הבולע מרגלית מותר לצאת לרה"ר, משא"כ ברזא בפי הטבעת שמכניס ומוציא תדיר). שנ, ד (רוק שנתלש בפיו אם מותר להלך בו ד"א, ב' דעות).

דרך רשות אחרת

ב: שמו, א (דרך מקום פטור בלי הנחה, חייב). שמו, ב (עם הנחה פטור אבל אסור). שמו, ג-ד (רשויות של דברים דרך מקום פטור, יש אוסרים, ויש מתירים עם הנחה, ויש מתירים אפי' בלי הנחה). שמו, ד (מרה"י לרה"י או למקום פטור דרך רשויות מד"ס אסור). שמו, ח (מכרמלית לכרמלית דרך רה"י אסור, אפי' תוך ד"א). שמז, ו (מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור אסור. מרה"י לרה"י או מקום פטור דרך אויר רה"ר). שמז, ז (מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור אסור מגזירה שיכניס בעצמו. מרה"י לכרמלית דרך מקום פטור, ב' דעות, ויש להחמיר אף במקום מצוה. מרה"י לרה"י דרך מקום פטור מותר). שמז, ח (אסור מד"ס לזרוק מרה"י לרה"י דרך רה"ר או כרמלית למטה מי"ט, או להעביר אפי' למע' מי"ט, או מכרמלית לכרמלית דרך רה"י). שנ, ב (עומד ברה"י וראשו בכרמלית ושותה והמים נחים במקום פטור וכשנכנסים למעיו נחים ברה"י, ואין שייך לגזור שמא יכניס בלי הנחה במקום פטור). שנב, ב (הטעם שאסרו הוצאה לכרמלית דרך מקום פטור). שנג, א (מותר לזרוק מגג לגג שבאותו גובה, דרך אויר רה"ר למע' מי"ט). שנד, א (מבית לבור דרך אויר רה"ר למע' מי"ט מותר רק כשהחלון וחולית הבור גבוהים מי"ט). שנד, ב-ג (וכן מבית לאשפה של רבים, ושל יחיד אסור, שמא יפנה האשפה ויזרוק כדרכו). שנה, ג (מכרמלית לרה"י, עם או בלי הנחה במקום פטור שביניהם, ב' דעות. דרך זיז הבולט מהספינה למע' מי"ט מהמים). שנה, ח-ט (מספינה לספינה מותר רק כשאין ד"ט בינם, או שדפניה גבוהים מי"ט מהמים. מספינה לספינה שלא עירבו בינם, דרך מקום פטור). שנה, יב (מביה"כ שהוא רה"י לכרמלית דרך אויר מקום פטור). שנז, ח (לשפוך מים לצינור המקלח למע' מי"ט לכרמלית, יש להקל כיון שהוא כחו בלבד).

העברה ד' אמות

ב: רסג קו"א ח ד"ה ולדינא (מקצת אמותיו של זה בתוך של זה יכול הא' לומר לב' להביא ואוכלין באמצע, ולא נאסר מחמת שהא' אינו יכול להביאו אליו). רסו, יא-ב (שהחשיך לו בדרך התירו ה. פחות פחות מד"א). רסו, ז (חמורה מנתינה לנכרי). רסו קו"א ו (חמורה ממוקצה. אסור בביה"ש). שא, סא (הרוחץ בנהר ינגב קודם שהולך ד"א). שח, מט (קוץ ברה"ר התירו פחות פחות מד"א). שכו, ו (כנ"ל שא, סא). שלא, ח (חברו נותנו לחברו בפחות מד"א). שמה קו"א א (קיי"ל הן ואלכסונן). שמו, ה (ה. ד"א בכרמלית אסורה. מכרמלית לכרמלית תוך ד"א מותר. במקום פטור מותר אפי' אלף אמה). שמו, ו-ח (מכרמלית לרה"י האסורה מד"ס, בתוך ד"א מותר. מכרמלית לקרפף או לגינה). שמט, א (שבו איש תחתיו, כמדת ארכו). שמט, ב (הן ואלכסונן. וי"א שבאלכסון אסור מד"ס). שמט, ג (הניח בתוך ד"א וחזר והוליכו חוץ לד"א אסור מד"ס, ובכרמלית בביה"ש התירו). שמט, ד (חברו נותנו לחברו בפחות מד"א מותר). שמט, ו (מקצת אמותיו של זה בתוך של זה מביאין ואוכלין באמצע). שנ, א (עומד ברה"י ומטלטל בידו הפשוטה לרה"ר, ואם העביר ד"א חייב). שנב, ב (הטעם שאסרו בכרמלית טלטול פחות פחות מד"א). שנה קו"א ב ד"ה דלא (אלכסונן).

חי נושא את עצמו

ב: שה, לה (לכן יכול להרשות לנער נכרי לרכוב על הבהמה, רק שלא יתן עליה בגדיו שפשט). שח, פ (אמרינן רק באדם ולא בבהמה חי' ועוף, ואסור לדדותם שמא יגביהם, ולדחותם מאחוריהם מותר). שח, פא (אין אומרים כן בתינוק ובכפות ובחולה שאין יכולים לילך, ובגדול אסור מד"ס, ומותרת לדדות את בנה). שכט, א (אין אומרים בחולה או קטנים שא"י לילך).

כחו

ב: שנה, א (השופך מים דרך נקב שבגזוזטרא, אע"פ שהשופכין הולכין לחוץ). שנה, ד (כ. בכרמלית לא גזרו. שופך על דפני הספינה ומשם יורדים לים). שנה, יא-ב (כשהצואה נופלת על דף, או על צדי הכותל, ומשם לכרמלית). שנה, יב (לא גזרו בחצר שאינה מעורבת). שנז, א-ג (כששופך בחצר סמוך לרה"ר ויוצאת לרה"ר אסור מה"ת, וברחוק מעט שכחו גורם לצאת לרה"ר אסור מד"ס, והתירו בגומא מחזקת סאתים, לשפוך אפי' כוריים בגומא מלאה מים, ובימות החורף התירו בכל ענין, ובלבד שלא יהי' פסיק רישיה שיצאו מכח שפיכתו ממש). שנז, ה-ו (וכן התירו כשיש בחצר, או בצירוף האכסדרה או דיוטות ומעזיבה, ד' על ד' שראוים ליבלע בו סאתים). שנז, ז-ח (אם גזרו בכרמלית, ב' דעות. בחצר שאינה מעורבת לא גזרו, ויש להקל כשמקלח למע' מי"ט דרך אויר מקום פטור). שנז, ח (וכן התירו לשפוך לביב ד' על ד' מכוסה ברה"ר ופתוח לרה"י, ואינו של עץ שיכול לבלוע).

עיי"ע מלאכות שבת (גרמא).

מושיט

ב: שמז, י (המושיט מרה"י לרה"י ואורך רה"ר מפסיק ביניהן חייב, שכך הי' במשכן בעגלות, ולרוחב רה"ר למע' מי"ט מותר). שמח, ב (כנ"ל). שמח קו"א ג (כשיש כרמלית בין הרה"י). שנד, א (חלון ובור בדיוטא א' באורך רה"ר).

מלבוש

א: יג, א (ציצית פסולים המחוברים לטלית, אם דעתו להשלימם הם כמשאוי וחייב). לא, א (המוצא תפילין בשדה מותר ללבשן ולהכניסם).

ב: שא, ב (מלבוש מותר). שא, ג (שריון וכובע או אנפלאות ברזל הוו מ. ואסור שנראה כיוצא למלחמה בשבת. תפילין. מנעל גדול. חלוק גדול. מנעל אחד). שא, ד (מחט נקובה בבגדו לחבר קצותיו חייב). שא, ה (אינה נקובה היא כבית יד למלבוש, וי"א שחייב, וי"א שאסור מד"ס כשהוא תכשיט). שא, ח (מפתח אינו בטל למ. ואסור לצאת בו אפי' קבוע בחגורה בחוזק, אא"כ קבוע בו לחגור בו ומשמש לחגורה). שא, י (כיס הזב ונדה להציל מטינוף לא הוי מ. אא"כ עשוי כמו מכנסים או שהוא להציל מצער הגוף). שא, יא (וכן ליתן בגד על הצעיף להציל מטינוף הגשם, אא"כ להציל מצער הגוף או שמתעטפת בו ראשה ורובה, שאז מותר אפי' בגד עב וגס). שא, יב (קיטע בקב שלא יראה חסר רגל אסור, אא"כ עור החופה הקב עודף ללבשו על שוקו. מנעול עץ מותר מדינא אף שיכול להשמט). שא, יב בשוה"ג (מקל של חיגר כיון שכל גופו נסמך עליו ה"ז כמו מנעל). שא, יג (סמוכות של קיטע וכסא הקשור מאחוריו מותרים, וכן מקל של חיגר שאינו יכול לילך בלעדו, משא"כ כשמתחזק בו כשירא ליפול, או מקל החשובים אסור אפי' ביו"ט). שא, טו (אסור בכבלים שברגליו). שא, טז (חמור הליצנים ועצים גבוהים למושב הרגל ומסכות אינם מ. או תכשיט). שא, יז (תיבה מפני הגשמים משוי, שק דרך מ.). שא, יח (פשתן סרוק על המכה. סמרטוט כרוך על המכה שבידו). שא, יט (דברים המרפאים שהניח על המכה מלפני הש.). שא, כ (סמרטוט מותר לאגד על הרטיה, אבל לא חוט או משיחה חשובים קצת). שא, כג (מטפחת בטלה לכסות אם היא תפורה אליו, אבל לא לחגורה או כובע, אא"כ קשרה באופן שמאריך בה החגורה ויחגור עצמו בכולה). שא, כד (טלאי שיהודים צריכים לשאת מותר כשקשור לכסות). שא, לד (מטבע חשוב ואינו מתבטל להקרא מ.). שא, לה-ז (הגביה שולי הטלית, מתי חייב שהוא דרך משוי, מתי אסור שנראה כמשוי, ומתי מותר, כששוליה מוגבהים ומכסה רוב גופו, או כשמגביה להתנאות כמנהג אנשי המקום, או שיש לו נקבים להוציא הידים, או במקומות שהולכים בה מקופלת על הצואר אף בבית, או שיעשהו כמין אבנט). שא, מא (לבדים הקשים שמתעטף בהם נראין כמשוי. כשאינם קשים מותר כשמתעטף בהם ראשו ורובו). שא, מב-ג (ב' מ. שוים מותר אפי' לצורך חברו, וכן ב' כובעים. ב' חגורות בלי מ. ביניהם, ב' דעות). שא, מד (בתי ידים). שא, מו (רצועות שתלוין על הכילה שמעוטף בה, או באבנט, או לולאות שנפסק ראש א' מהבגד, אם אינם חשובין בטלים לבגד). שא, נא (תפילין זוג א' דרך לבישה וב' זוגות כמשוי). שא, סג (מצנפת או סמרטוטין למי שיש לו מכה). שא קו"א ד (המסקנא שמחט נקוב אפי' לצורך לבישה חייב). שא קו"א ה (מנעל עץ מותר כמו מקל חיגר מחמת צורך הילוכו וסמיכת גופו). שא קו"א ו (מקל זקנים להחזיק עצמו שלא יפול ואין כל גופו נסמך עליו). שא קו"א ח (לבושים שלנו מותר להגביה מקצתו, כשרוב גופו מכוסה ואינו מגביה שוליו על כתפיו). שג, יא (מחט להעמיד מפתחי חלוקה וצעיפה כבית יד למ. ואם לחלוק בה שערה הוא משוי. מחט נקובה משוי וחייבת). שג, יז (מוך שבאוזן ובסנדל המשמש להנאת הגוף הוא כתכשיט ומ.). שג, יח (מוך שהתקינה לנדתה מותר, משא"כ כשהוא כדי שלא יטנף הבגדים). שח, נז (פשתן סרוק לבעלי קרחה מותר רק אם צבען או כרכן). שלד, י (ב' חגורות התירו בדליקה). שמ, יג (מחט נקובה שתחוב בה חוט המחובר לבגד למותחו, מותר לצאת בו).

מהדו"ב: תתצג ד"ה והשתא (מחט לחבר קצות בגדו אינו מ. כי גם בלי המחט לא יפלו הבגדים). תתצד (פורפת על האבן. מחט בצעיף בימיהם). תתצה (טעם הב"י שמחט נקובה אינה מ. דלאו אורחא בהכי). תתצו (טעם זה מוכרח לפוסקים שחייבים רק במחט נקובה. חוט ומשיכה שעל רטיית המכה). תתצז (דעת הפוסקים שאיש חייב במחט שאינה נקובה. כבלים שעל הנחבש. כבלים של בתולות).

עקירה והנחה

ב: רסו, ג (מהתורה דוקא כשהוא עצמו עקר והניח, החפץ או רגליו). רסו, יא (עמד לתקן המשוי אינה הנחה). רסו, טז (כנ"ל). שז, כז (נהגו שלא לקבל אגרת מיד הנכרי שמא יעשה הישראל ההנחה). שכה, ב (לא יתן ליד הנכרי בביתו שלא יעשה הע. אלא הנכרי יטול בעצמו). שכה, טז (כנ"ל). שלא, ח (זה עוקר וזה מניח אסור מד"ס). שמו, א (עמידה לפוש הוי ה. לתקן משאו אינה ה.). שמו, ב (עומד במקום פטור ולקח מרה"י לרה"ר, אם נחה ידו שם קצת הוי הנחה). שמז, א (זה ע. וזה ה. פטור אבל אסור). שמז, ג (זה שניטל החפץ מידו לא עשה כלום מאיסור שבת). שמז, ה (זה שהונח החפץ בידו מותר משום איסור שבת). שמז, ז (ידו הפשוטה לרשות אחרת אינה ה. אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, או שלשל ידו למטה מג"ט). שמט, ג (ה. עומד או יושב לפוש). שמט, ה (זה עוקר וזה מניח אסור אפי' בכרמלית לדבר מצוה). שנ, ב (כששותה נחו המים בפיו. אם אח"כ נעקרו מפיו ונחו במעיו או שבליעתן היא הנחתן לגמרי, ב' דעות). שנ, ג (כשמוציא ראשו ורק, אינה חשובה ה. בפיו הואיל ולא הונח שם ממקום אחר). שנא, א (המחבר ידו או כלי למזחילה כשואב ממנה, כשהיא רה"י). שנב, א-ג (נשאר ראשו בידו אין זו ה. ומד"ס אסור להחזירו, אפי' בכרמלית, ומשום בזיון כתבי הקדש לא גזרו, כשרבים עוברים עליה, או שתלוי באויר רה"ר, או שנפל לכרמלית. ובלא"ה יהפכנו על הכתב). שנב, ד (בשאר דברים אסור להחזיר, אא"כ תלוי באויר כרמלית וראשו בידו שברה"י). שנד, א (דלי התלוי וראש החבל בידו שברה"י, באויר רה"ר אסור ובכרמלית מותר).

קמיע

ב: שא, כה-ט (ק. מומחה כתכשיט. כתב לחש א' בג' אגרות וריפא ג' בנ"א נעשה האיש מומחה ללחש זה. ריפאה אגרת זו ג"פ נעשה הק. מומחה. כתב לחש זה בעוד ג' אגרות ולא ריפא אבד האיש המחאתו. הומחה ק. קודם הרופא ואח"כ איבד הרופא המחאתו לא איבד ק. המחאתו). שא, ל (מותר לצאת בק. אפי' חולה שאין בו סכנה או שהוא ממשפחת נכפין). שא, לא (לא יקשור ק. באצעדה או טבעת). שא, לא (נאמן הרופא שהוא או הק. מומחה). שה, כא (בהמה יוצאת בק. המומחה לבהמה). שה, כב (לענין כרמלית דינה כמו באדם. בחצר מותר לבהמה בכל אופן).

קנס

ב: רסו קו"א ב ד"ה שם חשש (הוציא ידו לכרמלית אם ק.). שמח, א (הוציא ידו מלאה פירות במזיד לאויר רה"ר או כרמלית, ק. שלא יחזיר ידו עד מוצ"ש). שמח, ב-ג (הוציא בשוגג, ברה"ר גזרו שלא יושיט לחצר אחרת, ובכרמלית לא גזרו). שמח קו"א א (לא קיי"ל כדעת הסוברים שבהוציאה משחשיכה מותר להחזירה). שמח קו"א ב (הק. הוא על שעשה עקירה, ולא על שחשב לעשות עקירה והנחה).

רפואות

ב: שא, כה (עשבים שתולין בצואר לר. הוי כתכשיט). שא, יג (מותר לצאת בביצת החרגול, שן שועל, מסמר שצלבו, שהן ר. בסגולה). שא, לד (מטבע על המכה לר. אבל לא כדי להגן מקוצים ויתדות). שג, יט (פלפל לריח הפה ומלח לרפואת השיניים).

עיי"ע רפואה.

שלא כדרכה

ב: רנב, יח (מחט בבגדו). רסו, יב-טו (יזרקנו כלאחר יד). שא, ב (לאחר ידו, ברגליו, בפיו, בין אצילי ידיו, במנעלו. אוכל בפיו חייב). שא, ד-ה (היוצא במחט בבגדו במקומות שאין דרך לתוחבה). שא, ו (הטעם שטבעת שאין עליה חותם הוי ה. כדרכה לאיש). שא, ט (החייט במחט התחובה בבגדו לסימן אין זו ה. כדרכה). שא, יב בשוה"ג (קיטע בקב שלו). שא, טז (מסכה אינה דרך הוצאה לרוב בנ"א). שא, לח (מעות צרורים בסדינו חייב, והתפורים בבגדו פטור, ובמקום הפ"מ לא גזרו). שא, לט (בכיסו או באזורו או בין בגדיו לבשרו – כדרכו). שא קו"א ה ד"ה אלא (קיטע בקב שלו). שג, יא (מחט נקובה שהוציאה להעמיד מפתחי חלוקה היא ה. כדרכה). שג, כג (אסור גם בחצר שאינה מעורבת). שטז, ז (מטעם זה ב' שעשאוה פטורים). של, א (תלוי בשערה). שנב, ב (הטעם שאסרו ה. של"כ בכרמלית).

מהדו"ב: תתצב הגהה ג (מחט לסגור מפתחי החלוק ולהעמיד הצעיף, דרכו לפעמים להוציאו והוי כדרכו, ולא דרך לבישה). תתצד (י"א שהמחט אינו כדרכו אלא באשה גודלת). תתצו (הפוסקים שמחט נקובה חייב, אף שהוא כדרכו רק לפעמים דרך לבישה).

עיי"ע מלאכות שבת (שלא כדרכה).

שמא ישכח ויוציא

ב: רנב, יז-ח (לא יצא בע"ש וחפץ בידו שמא יזכור שהחפץ בידו וישכח שהוא שבת ויוציא, אא"כ גם בשבת אינו חייב מה"ת). שא, ב (תכשיט שאפשר לשלפה להראות נויה, ותכשיט רפוי שאפשר יפול). שא, ג (תפילין שמא יצטרך לבה"כ ויסירן, ומנעול גדול שמא יפול. מנעול אחד שמא ישחקו עליו ויסירנו). שא, ה (מחט שאינו נקוב שמא ישלפנו להראות נויה). שא, ו (גזירת שמא ישלפנו באיש, י"א שהוא רק בתכשיט שהוא גם לאשה. טבעת שיש או שאין עליה חותם בזה"ז הוי תכשיט לאיש ולאשה, ועכשיו נהגו היתר בשניהם). שא, ח (מפתח של כסף, שמא יפול או שמא תשלוף להראות יפיה). שא, יב (קיטע בקב המחופה עור שמא ישמט, משא"כ במנעל עץ או פאנטיניש). שא, יג (קיטע שיבשו שוקיו ועושה להם סמוכות, שמא ישמטו). שא, כא-ב (שמא ילעגו בני מלכים ויסיר האב – רק בזגין של זהב התלוים בבנים ואין מחוברים. שמא יפול – בשל כסף לא גזרו בכל ענין, ובשל מתכת, בזגין חששו רק כשאינם מחוברים, ובשאר תכשיטים - אף במחוברים). שא, ל (קמיע שבו אזכרות ואינו מחופה עור לחולה שאין בו סכנה, שמא יצטרך לבה"כ). שא, לא (כשמתיר קמיע וחוזר וקושרו אין חוששין שמא ישכח). שא, לח-ט (ללבוש בבית בגד שיש מעות בתוכו). שא, מג (כובע שיכול הרוח להפריחו). שא, מד (בתי ידים, שמא יוציא יד אחת כדי למשמש בבשר). שא, נ (כובע שיכול הרוח להפריחו). שא, נא (מצא תפילין במקום שאינו משתמר התירו ללבשן ולהכניסן זוג זוג עד מקום משתמר הראשון). שא קו"א ד (אם חוששים לדלמא שלפה כשמעמדת קישוריה. באיש). שא קו"א ה (קיטע בקב המחופה עור צריך לקשור למע' שלא יפול). שא קו"א ט (ללבוש בבית בגד שיש בו מעות, אף כשאסור להוציא רק מד"ס). שג, א-ג (חוטין ורצועות קטנים שחוצצין בטבילה). שג, ג (בגד שבצוארה מצוייר בזהב שמא תראה נויה לחברתה). שג, ד (ציץ שתפור לשבכה של נשואה אין חוששין שתשלוף, שלא תגלה שערה). שג, ה (כיפה של צמר לתכשיט במקום ציץ, שמא תשלוף להראותה). שג, ז (עיר של זהב, וכל תכשיט שאפשר לשלפו ולהראותו אסרו). שג, ח כליל של זהב, וכל תכשיט שעשוי לאשה חשובה שאין דרכה לשלוף לא גזרו). שג, ט (רסוקיא שאין בה רצועות להדקה, שמא תפול). שג, י (נזמי האוזן, במקומות שהנשואות מכסות האזנים אין חוששין שתשלוף). שג, יא (מחט שאינה נקובה שראשה עב כתכשיט, נהגו להקל). שג, יב (טבעת שאין עליה חותם). שג, יג (כוליאר וכובלת). שג, יד (שן של זהב). שג, טו (מנעל קרוע או חדש שלא הלכה בו, באשה). שג, טז (זקנה בחוטי שער של ילדה או ילדה בחוטי שער של זקנה. פאה נכרית). שג, יז (מוך שאינו קשור שיכול ליפול). שג, כ-כא (בתי שוקים ואצעדה בזרוע או בשוק אין חוששים שיפלו). שג, כב (כל מה שהתירו, מותר אפי' לשלפו ברה"ר ולחזור להתלבש בו). שג, כג (כל מה שאסרו, אם מותר בחצר שאינה מעורבת ובחצר מעורבת. חפץ בחיקו או בגדו או חגורתו בביתו. בזה"ז שאין לנו רה"ר. בזה"ז שאין רגילות להראות נויה לחברותיה). שה, ח (מטלית שקושרין לעזים על דדיהן שלא יטפטף, שמא תפול). שה, ט (חמור במרדעת שאינה קשורה). שה, יג (עזים בכיס שבדדיהן. בהמה בסנדל). שה, טו (בהמה בחותם). שה, טז-יז (גמל במטולטלת ועקוד או רגול). שה, כ (סולם צואר החמור ורצועה שברגלו). שח, א (א' מטעמי איסור מוקצה). שח, יט (הלובש תפילין בבית). שי, יד (בגד שמעות בכיסו). שלח, ה (שמא יזרוק צרור). שמח, א-ג (המושיט ידו מלאה פירות לרה"ר או לכרמלית, מתי גזרו שמא ישליכם שם מידו). שנ, א-ב (הוציא ראשו לרה"ר או כרמלית, מתי גזרו שלא ישתה שם שמא יביא המים אליו). שנב, ב (הטעם שבכרמלית לא גזרו בזה, וביוצא סמוך לחשכה וחפץ בידו). שנג, א (הזורק מגג לגג דרך אויר רה"ר, כשגג א' גבוה מחבירו והם כלים שאינם נשברים, שמא יפול וישכח ויביאנו, ובכרמלית מותר). שנג, ה (אין נותנים כלים שאין נשברים על זיז שעל אויר רה"ר, ובכרמלית מותר).

מהדו"ב: תתצ (מחט שראשה א' עב, או שמעמדת קישוריה, אם יש לחשוש דלמא שלפה). תתצא (חילוק במעמדת קישוריה, בין בתי שוקים שהם לצניעות, לבין מפתחי החלוק במקום גלוי לנוי). תתצב (או חילוק בין יפלו הבגדים כשתשלוף המחט, לבין שרק יתגלה קצת, ולא יפול הצעיף לגמרי).

תכשיט

א: יג, ב (טלית מצוייצת כהלכה היא ת. ומותר לצאת בה אפילו בלילה).

ב: שא, ב (ת. מותר. ואם אפשר לשלפו להראות יפיו אסור). שא, ג (סייף התלוי במלבושיו חייב, שאינו ת.). שא, ו (טבעת יש עליה חותם ת. לאיש ולא לאשה, ושאין עליה חותם ת. לאיש. בזה"ז שניהם ת. לאיש ולאשה). שא, ז (שיש עליה חותם היינו שוקע או בולט לחתום על שעוה, אבל לא אותיות הכתובים עליה). שא, ח (מפתח כסף לת. אם יש לחוש מפני הרואים. מפתח ברזל או נחושת. נדן של כסף ותיק בתי עינים של כסף, מותרים רק כשאין בתוכם סכין או בתי עינים). שא, כא-ב (זגין של זהב או מתכת המחוברים לבגד. מפתח של זהב ושל מתכת). שא, מה (ציצית כשרה לאיש אפי' בלילה). שא, סב (פשתן או צמר בראש בעלי קרחה). שג, ו (מטלית שתולין לכלה להפריח הזבובים אינה ת.). שג, יב (טבעת שיש עליה חותם אינה ת. לאשה וחייבת. אין עליה חותם ת. ואסורה שמא תשלוף). שג, כג (כבול ופאה נכרית התירו בחצר שלא תתגנה על בעלה). שג, כג (טבעת בזה"ז, בין יש בין אין עליה חותם, הוי ת. לאיש ולאשה).

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות