E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ויצא - ט-יו"ד כסלו - תשס"ו
לקוטי שיחות
צדקה בגדר הכנסת אורחים
הרב יהודה ליב גראנער
מזכיר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו

בלקו"ש חכ"ה עמ' 76 הערה 53 כתוב: "להעיר ממנורת המאור להר"י אלנקאוה פרק הצדקה (ח"א עמ' 39): המשובח שבצדקה היא הכנסת אורחים. אבל ראה לקוטים שבסו"ס מהרי"ל וכו': כל היכא דנזכר הכנסת אורחים ר"ל דוקא הכנסת עשירים ומכובדים, אבל הכנסת עניים בכלל צדקה היא".

ולהעיר: א. להמובא ממנורת המאור – עד"ז הוא בתו"ח ר"פ תולדות: וע"כ הי' עיקר עבודתו [של אאע"ה] כל היום במצות הצדקה וחסד עם כל הבריות בהכנסת אורחים. ובסה"מ תרל"א (כרך א' עמ' עב-ג): ונק' [הקב"ה] צדיק ע"ש צדקה שעושה להחיות רוח שפלים . . ע"י הכנסת אורחים שהוא צדקה וגמ"ח עי"ז ממשיכים יחוד סובב וממלא. ובכ"מ. ב. להמובא שהכנסת אורחים היא דוקא לעשירים ומכובדים – להעיר מאוה"ת דרושים לסוכות (עמ' תשמ-ט): ואפ"ל עוד דיש ב' מיני אורחים ואושפזין, הא' הנמשכים מלמעלה למטה שהם המדות עליונות הנ"ל, הב' י"ל אושפיזין מלמטה למעלה והיינו עד"מ למטה העניים הבאים לבעה"ב שימלא חסרונם והם ג"כ אורחים וזהו מצות הכנסת אורחים דאין ר"ל אנשים מכובדים דוקא כ"א אדרבה העניים והשפלים. [עפ"י דברי צ"צ הנ"ל- שאינו מחלק אם העני הוא בא מעיר אחרת או שהוא בן עיר, יש לברר: אדה"ז בהל' שבת סי' שלג ס"ו כותב: "ואינן נקראין אורחים אלא שבא מעיר אחרת . . אבל כשזימן חבירו שבאותה עיר שיסעוד אצלו אינו נקרא אורח וסעודת רשות היא", באם מכניס אליו עני בן עירו, האם מקיים בזה מצות צדקה, או לפי הנ"ל – מקיים מצות הכנסת אורחים, ונפק"מ אם צריך לקיים אתו מצות לוי'].

לקוטי שיחות
איך יעקב נשא ב' אחיות
הרב לוי יצחק גרליק
תושב השכונה

כבר נודע בשער בת רבים החידוש הנפלא בלקו"ש ח"ה פר' ויצא, בנוגע להשאלה הידועה איך נשא יעקב ב' אחיות - שהיות ויעקב הבטיח לרחל שישאנה ואפילו מסר לה סימנים ע"ז, הרי אם לא הי' נושאה הי' עובר על האיסור של הערמה, ואיסור זה הי' אז מוסכם (אנגענומען) אצל כל ב"נ, משא"כ שמירת/קיום האיסור של אשה אל אחותה לא תקח שניתן בשעת מ"ת לאחרי ריבוי שנים, הרי זה רק חומרא (ביחס להמוסכם אז), עיי"ש בארוכה.

והנה, כו"כ קולמוסין כבר נשתברו בסוגיא זו, דהיינו, איך רימתה רחל את יעקב, איך רימתה לאה את יעקב, איך רימה יעקב את יצחק בקבלת הברכות וכו' וכו' שאכ"מ.

והנה, זלה"ק בלקו"ש שם: ועפ"ז איז פארשטאנדיק וואס יעקב האט גענומען רחל'ען – טראץ דעם איסור פון "ואשה אל אחותה לא תקח" – ווייל יעקב האט פריער צוגעזאגט חתונה צו האבן מיט רחל'ען און האט איר אפילו געגעבן סימנים בשייכות דערמיט. עכלה"ק.

ולא זכיתי להבין: איפה מצינו בפשש"מ שיעקב "האט צוגעזאגט חתונה צו האבן מיט רחל'ען"?

מפשטות הכתובים נראה שאכן יעקב רצה להתחתן עם רחל, אבל היות והוא ידע שלבן הוא רמאי, הוא ניסה בכל האופנים צו זיך אויסבאווארענען עי"ז שאמר "ברחל בתך הקטנה", נתינת סימנים וכו'. במילים אחרות, הוא עשה את כל התחבולות האלה בכדי שרצונו להתחתן עם רחל יבוצע לפועל, אבל איפה מצינו שעשה את כל זה מפני "אז ער האט צוגעזאגט צו רחל"? ועד כדי כך שזהו ההיתר נגד הפסוק של "ואשה אל אחותה לא תקח"?

האם בזה שאמר ללבן אעבדך שבע שנים אויף צו זיך אויסבאווארענען, זוהי הבטחה לרחל שישאנה?! האם בזה שהוא נתן לה סימנים אויף צו זיך אויסבאווארענען, הרי זה הבטחה לרחל שישאנה?

לכאו' הרי אדרבה - ובהקדם, דבנוגע לההסבר למה יעקב מסר סימנים לרחל, יש לפרש בב' אופנים: שמטרתו הוא צו באווארענען זיך, דהיות והוא ידע שלבן הוא רמאי והוא לא רצה שלבן ירמה אותו לכן הוא נתן את הסימנים בכדי שהוא יתחתן עם הבת שהוא בחר – או י"ל, שרחל ביקשה מיעקב שיתן לה סימנים, כי היא ידעה שאבי' רמאי והיא רצתה להיות בטוחה שהיא תתחתן עם יעקב ובמילא הסימנים הם צו באווארענען רחל.

מפשטות הכתובים נראה כאופן הא', ולא מצינו כלל כאופן הב'. וכל הדיבורים בין יעקב לרחל, בפשש"מ, לא מצאתי שום דיבורים בענין זה.

ובפרט כשמסתכלים במקור הסיפור (בגמרא מגילה יג, ב), מפורש הדבר שיעקב שאל לרחל "מינסבא לי" (האם תתחתני לי) והיא ענתה כן אבל אבא רמאי וכו', מוכח שיעקב שאל האם היא תתחתן אתו היא ענתה שמסכימה אבל ישנה בעי' של רמאות וכו', אבל לא מוזכר שום הבטחה, לא מצד יעקב ולא מצד רחל וד"ל. ובפרט שסיפור זה לא מובא בפשטות הכתובים, ואדרבה מפשטות הכתובים מוכח רק שהוא נתן לה סימנים צו באווארענען פון לבן.

ולכן הדרא קושיא לדוכתא: איפה מצינו בפשש"מ הבטחת יעקב לרחל.

ועוד: איך בכלל הי' יעקב יכול להבטיח לרחל שהוא ישאנה, דבר שאינו בידו כלל, דהרי מה הוא הי' עושה אם תאמר ללבן אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה הי' לבן עונה בשלילה, מה הי' יעקב יכול לעשות? אלא מאי, לאחרי שלבן "הסכים" הוא הבטיח? איפה מצינו זה בפסוקים?

לקוטי שיחות
כי ביצחק יקרא לך זרע
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

איתא בלקוטי שיחות חלק ט"ו (עמ' 192 ואילך): "אברהם יצא (ונפרד) ממנו ישמעאל, וישמעאל לא הוגדר כישראל, ולכן הוא לא היה יורשו של אברהם גם לאחר שחזר בתשובה . . לעומת זאת, עשו למרות שגם הוא 'יצא' ו'נפרד' מיצחק, בכל זאת הוא נשאר בגדר, ישראל (מומר) והיה יורש, כפי שנאמר (וירא כא, י) "ירושה לעשו נתתי", ע"ש.

ובהערה 12 נאמר על זה שישמעאל לא הוגדר כישראל: "וכמש"נ (וירא כא, יב) "ביצחק יקרא לך זרע" שישמעאל לא הוי זרע אברהם . . משא"כ עשו שנכלל ביצחק, כדמוכח ממרז"ל (נדרים לא, א) על פסוק הנ"ל ולא כל יצחק, הרי שהוא נכלל ביצחק", עכ"ל, ע"ש. וצריך להבין, דבגמרא נדרים שם נאמר במשנה: [האומר קונם] שאיני נהנה לזרע אברהם, אסור בישראל ומותר בעובדי כוכבים". – ומקשה בגמרא: והאיכא ישמעאל, [ומפרש רש"י:] "דזרע אברהם הוא, והוא מן העובדי כוכבים"? – ומתרצת: "כי ביצחק יקרא לך זרע כתיב", ומפרש רש"י: "ובמותו זרע קנדר". ושוב מקשה: "והאיכא עשו"? ומתרצת: "ביצחק ולא כל יצחק", ומפרש רש"י: "ועשו אינו נקרע זרע יצחק, להכי מותר בעובדי כוכבים", עכ"ל.

ולפי"ז אינו מובן מ"ש בהערה: משא"כ עשו נכלל "ביצחק כדמוכח . . ולא כל יצחק" שהרי בגמרא שם מבואר לכאורה בהדיא להיפך דעשו אינו נקרא זרע דאל"כ היה אסור בעובדי כוכבים, וצ"ע.

ועי' סנהדרין (נט, ב) ד"מילה מעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא "ואתה את בריתי תשמור כי אתה וזרעך אחריך לדורותם" (בראשית יז, ט), אתה וזרעך אין, איניש אחרינא לא. [ומקשים] אלא מעתה בני ישמעאל לחייבו (במילה בהיותם אף הם מזרע אברהם)? - ומתרצים: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (ואינם קרויים זרע אברהם). - ומקשים: "בני עשו" לחייבו? [ומתרצים] "ביצחק" ולא כל יצחק" עכ"ל. הרי בהדיא שאין הבדל בין ישמעאל לעשו, ושניהם אינם קרואים זרע אברהם, וצ"ע.

לקוטי שיחות
זמן התחלת עבודת אברהם
הרב מנחם מענדל רייצעס
קרית גת, אה"ק

בלקו"ש חל"ה עמ' 68 מבאר הרבי בנוגע לאברהם אבינו, שנאמר עליו שהיה "בא בימים", כל ימיו היו שלמים בעבודת ה' – דלכאו', איך מתיישב זה עם מחז"ל "בן ג' שנים הכיר אברהם את בוראו", הרי שהי' חסר אצלו ג' שנים שלא היו שלמים בעבודת ה'?

ומתרץ, וז"ל: "זה שאברהם הכיר את בוראו בהיותו בן ג' שנה בא ע"י הכנתו והכשרתו בזמן שלפני זה, לחקור ולדרוש את האלקים, ובלשון הרמב"ם 'התחיל לשוטט בדעתו . . והי' תמה האיך אפשר שיהי' הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהי' לו מנהיג, ומי יסבב אותו, ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת כו'". וכיון שבמשך כל ג' השנים הי' עסוק בהכשר והכנה להכרת בוראו, שייך לומר שהיו 'יומין שלמין', גם בשנים לפני שהכיר את בוראו, וגם בנוגע לג' שנים הראשונות".

ובהערה שם: "ולהעיר, שהרמב"ם ס"ל כמ"ד בן מ' שנה הכיר את בוראו. אבל מזה מובן להדיעה דבן ג' שנה הכיר את בוראו, שהתחיל 'לשוטט בדעתו' לפני שהגיע לגיל שלש שנים". [ובהערה שלאח"ז מוסיף: "וי"ל שהתחיל מיד בצאתו לאויר העולם"].

ולכאו' צ"ע בזה, כי אין הנידון דומה לראי', ובהקדים:

ידוע הביאור בלקו"ש (ח"כ שיחה א' לפר' נח, חל"ד עמ' 175), במחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם אברהם הכיר את בוראו "בן ג'" או "בן מ'" – שנחלקו מהי עיקר הידיעה באלקות: לפי הראב"ד ההדגשה היא על האמונה שבאה מלמעלה, לא מצד גדרי השכל, ולכן זה שייך כבר בבן ג', ואילו לפי הרמב"ם ההדגשה היא על הידיעה באופן של הבנה והשגת השכל, ולכן זה שייך דוקא לגיל מ', שאז "בן ארבעים לבינה".

ולפ"ז, הניחא לדעת הרמב"ם שמדובר על ידיעה והבנה שכלית, הרי ע"כ שהי' לפנ"ז הכשר והכנה, ש"התחיל לשוטט בדעתו" - עד שלבסוף השיג דרך האמת בשלימות;

אמנם לדעת הראב"ד ש"בן ג' שנים הכיר" - ומדובר על ענין של אמונה שלמעלה מהשכל, הרי אין שום הכרח לומר שהיו לפנ"ז הכנות, כי שפיר יתכן שבגיל ג' האירה בו האמונה בלי שום הכנות לפנ"ז! וא"כ, צ"ע בדברי ההערה, שמדעת הרמב"ם יובן להדיעה דבן ג' שנה הכיר את בוראו, שהרי אינם דומים בענין זה. [ועיין היטב בלקו"ש חל"ד עמ' 175 בסופו – בחצאי ריבוע – שכל ענין זה של "התחיל לשוטט בדעתו" שייך דוקא בדעת הרמב"ם].

אלא שבדוחק יל"פ שכאן מפרש את"ל ש"בן ג' שנה הכיר את בוראו" כן הי' באופן של הבנה והשגה שכלית – וכפי שרומז לאפשרות כזו בלקו"ש ח"כ עמ' 20 הערה 67, עיי"ש – שלפ"ז כן אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם גם על שיטה זו. ועצ"ע. ולשלימות הענין יש להעיר מלקו"ש ח"ה עמ' 87 הערה 9 שגם שם מדבר בנדו"ז.

לקוטי שיחות
ביאור טענת לבן "לא יעשה כן במקומינו"
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

בלקו"ש ח"ה שיחה ב' לפר' ויצא מבאר כ"ק אדמו"ר ש"האומות הקפידו אז - לפני מתן תורה - שלא לראות איש את אחיו, כפי שמוכח מכך שיעקב טען כלפי לבן "למה רימיתנו", ולכן נאלץ להתנצל באמרו "לא יעשה כן במקומינו"", לפי זה צריך להבין איך אכן התכווין לבן לתרץ את רמאותו ליעקב, שהרי סו"ס הסברא ש"לא יעשה כן במקומינו" הינה טענה אמיתית לכשעצמה (עובדה שמתחשבים בה למעשה - ראה שערי הלכה ומנהג כרך ד' עמ' עח - פ, ובמקומות שצויינו שם), אבל לבן הרי לכאורה היה צריך לומר זאת ליעקב מלכתחילה ובאופן גלוי. ובפרט כפי שדרשו חז"ל (ב"ר פ"ע) שיעקב ביקש להבטיח זאת מראש באומרו "ברחל בתך הקטנה" [וזאת כנראה בתגובה למה שאת"ל במסכת מגילא יג, ב שרחל אמרה לו מראש "אבא רמאה הוא"].

והנראה שלכן תירץ עצמו בעובדה שהיה בטוח שבינתיים יימצא זיווג הגון ללאה וממילא לא יצטרך לעבור על מנהג המקום [ולהעיר ממ"ש כ"ק אדמו"ר בנוגע לפועל (שערי הלכה שם עמ' עט) "יבקשו הסכמת בתו הבכירה תחי' ע"ז [=על זה שאחותה הצעירה משתדכת לפניה] . . ולא ימהר כל – כך בזמן החתונה. ויתן השם יתברך אשר בינתיים ימצא גם כן זיווגה המתאים לפניה בגשמיות - ורוחניות, של בתו הבכירה תחי' ויוכל לבשר בשורה טובה כפולה].

וחתונת לאה עם בן זוגה תוקדם לנישואי יעקב עם רחל (וראה ספורנו עה"פ) [וזה בנוסף למה שרמז לו (ראה חת"ס עה"ת ובעוד אחרונים) על קניית הבכורה מעשיו כו'].

לקוטי שיחות
נוסח ברכת ויתן לך במוצ"ש
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

בלקו"ש ח"י פר' תולדות ב' מבאר הרבי בנוסח ברכתו של יצחק ליעקב. ד"ויתן לך" בוא"ו המוסיף, הכוונה היא כפירוש רש"י יתן ויחזור ויתן. דלכאו' איזה הוספה צריך בברכתו של הקב"ה שהיא בתכלית השלימות. ומבאר הרבי דהכוונה לברכה מיוחדת על ענין התשובה, היינו דיש ברכה מלמעלה למטה אור ישר, ואח"כ יש ברכה מלמטה למעלה אור חוזר ברכה על ענין התשובה - ויחזור ויתן (ברכה מלמעלה היינו ע"ד בור סוד שאינו מאבד טיפה, וברכה לתשובה דויחזור ויתן הוא ע"ד מעיין המתגבר). ולפיכך רצה יצחק לתת הברכה לעשו, כי יצחק חשב שעשו צריך לעשות תשובה, וגילו לו מלמעלה כי גם התשובה של עשו צריכה לבא ע"י יעקב דוקא, עכתו"ד. (ועיין כעין זה ג"כ בד"ה ויתן לך תרס"ו. - דהברכה דויתן לך היא על העלם העצמי דתורה. דאו"ח המתגלה ע"י תשובה דוקא- יעו"ש, הקשר עם לוחות שניות דוקא -).

ולכאו' זהו הביאור שאומרים ויתן לך, במוצאי שבת דווקא כי כשניגשים, במוצאי שבת לברר ולהפוך את העולם צריך לברכה מיחדת זו של תשובה. וזהו ג"כ הביאור בסיום הנוסח דויתן לך, שלום לרחוק ולקרוב, וכמאמר הגמ' בזה, שברישא אומרים שלום לרחוק שנעשה קרוב, היינו מעלת הבעל תשובה. וכן בהסיום דויתן לך, ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום דזה שהתורה נקראת עוז, כי היא נותנת לנו כח ועוז לברר את העולם וכן אומרים ה' יברך את עמו בשלום. וכפי שמבאר בהמאמר הנ"ל וז"ל: "וכמ"ש ה' עוז לעמו יתן פי' ע"י התורה שנק' עוז שנתן לעמו עי"ז הוא מברך אותם בשלום ב' בחי' שלום כמארז"ל שלום בפמליא של מעלה ושלום בפמליא של מטה, שלום הוא בחי' התקשרות, והשלום בפמעשמ"ע היא בחי' גילוי אוא"ס בה ממש בנה"א להיות קשורה ומיוחדת בבחי' ביטול ממש, - והשלום בפמעשמ"ט, היינו הארת כחות הנפש האלוקית המלובשים בגוף ונה"ב שלא יהי' מונע ומעכב מצד הגוף ונה"ב רק שיהיו כולם מסכימים ומתרצים לבחי' ביטול זה . . וז"ע התורה בדרך כלל שהיא להוסיף עוז בנה"א ולהתיש כח הנה"ב כו'". עכ"ל.

והנה מיד לאחרי ויתן לך אומרים הפסוקים שבירך יצחק ליעקב ביצאתו לחרן דוקא – המורה על היציאה לששת ימי המעשה "וא-ל שד-י יברך אותך . . ויתן לך את ברכת אברהם". וכן אומרים ברכות יעקב ליוסף תהיין לראש יוסף – כי יוסף התגבר על חושך מצרים – וכן אמרים המלאך הגואל להושיע אותנו מצרות וחושך הגלות, כמו שהושיע את יעקב מצרותיו, וכן אומרים ריבוי פסוקים, שכל העולם יראה בישועת ישראל – כי זה תכליתן של ששת ימי המעשה, לברר העולם- וזהו נוסח הכתוב "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו", וכן "ואתה על במותימו תדרוך" וכן "ולא יבושו עמי לעולם" וכן "ומשלת בגוים רבים ובך לא ימשלו".

ועוד והוא העיקר שכל ברכת ויתן לך לא באה ליעקב אלא לאחר מעשה הרמאות, ושהתלבש בבגדי עשו החמודות, כמו שאנחנו מקבלים את כל הברכות דוקא ע"י ירידה לחושך ששת ימי המעשה וכו'1.


1) וי"ל בדא"פ דזהו טעם המנהג של רבי לוי"צ אביו של הרבי לומר ויתן לך דוקא עם יהודי אחר מסידור אחד להורות דברכות אלו מגיעות רק כשעוזרין ליהודי אחר ע"ד מ"ש בהקדמת התניא מאיר עיני שניהם ה', אלף פעמים ככה.

לקוטי שיחות
איסור שפיכת דמים בפשש"מ
הרב צבי הירש רימלער
כולל 'צמח צדק' ירושלים תובב"א

בלקו"ש ח"ה עמ' 146 ביאר רבינו שפרש"י (עה"פ 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" – ש"דמכם" פי' "השופך דם עצמו") – ע"פ דרך הפשט הכוונה שאסור לאדם לשפוך את דם עצמו, אף כאשר אין הדבר גורם להיפך-החיים, ואפי' לא למחלה! (בדומה ל"דמו לא תאכלו", הנאמר בפסוק הקודם לגבי דם בהמה, אשר שם מציין רש"י במפורש שהכוונה היא ל"דם מן החי") ע"כ.

עפי"ז, מתעוררת תמי' לגבי המשך הכתוב "ומיד האדם מיד איש אחיו אדרש את נפש האדם" שפירש"י "ומיד האדם מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש. מיד איש אחיו מיד מי שהוא אוהב לו כאח והרגו שוגג" וכו', דהיינו שלגבי בין אדם לחבירו, לא דיבר הכתוב אלא בהורג בלבד, וכפי שהכתוב עצמו מסיים "אדרש את נפש האדם" ואילו לגבי האדם עצמו "את דמכם לנפשותיכם אדרוש" רואים שגם שפיכת דם כלשהי אסורה!

ואין סברא כלל לומר שדוקא לגבי עצמו יחייב הכתוב שפיכת - דם בלא הריגה ולא לגבי בין אדם לחבירו, דכ"ש וק"ו הדבר. וגם אין לומר דמה"ט שתק הכתוב כיון דכ"ש הוא ולא אצטריך להשמיענו איסור שפ"ד בין אדם לחבירו מאחר שגילה שאפי' לגבי עצמו אסור. דא"כ מה"ט נמי לשתוק מיני' בנוגע להורג חבירו במזיד עכ"פ, כיון דחייב הכתוב לגבי עצמו "לנפשותיכם", דהיינו הורג את עצמו (רש"י). ואין לומר דחייב הכתוב בפירוש על הורג חבירו משום דאין עונשין מה"ד, דהרי, א. הי' לו לחייב בפירוש גם שפיכות-דמים (בלא הריגה), משום דאין עונשין מן הדין (דאף שפ"ד הוא עונש מיתה דאזהרתן זוהי מיתתן בב"נ – סנהד' נז, א, ושם נח, ב). ב. ועיקר דבב"נ אכן עונשין מה"ד (שיורי כנה"ג כללי ק"ו בשם תוס' הרא"ש).

וי"ל הביאור בזה בפשטות, ובהקדם שינוי לשון הכתוב דוקא לגבי אזהרה זו מכל שאר האזהרות דב"נ, דכתוב "אדרש . . אדרשנו . . אדרש" וגו' היינו שדוקא הקב"ה ידרוש מעמו. והטעם מובן בפשטות, כי במקרים אלו אין עדים בדבר לחייבו, וכמו שפרש"י על "ומיד האדם" – "מיד ההורג במזיד ואין עדים, אני אדרוש". וכן על "מיד איש אחיו" פירש: "ואם אין עדים לחייבו גלות והוא אינו נכנע, הקב"ה דורש ממנו".

וכמו"כ מובן בהנוגע להשופך דם עצמו, שיכול לעשות בינו לב"ע בחדרי חדרים ואין רואהו, ודוקא פה שייך לומר שגם אם שפך דם כלשהו הקב"ה ידרוש ממנו כיון שאין רואהו, משא"כ בשופך דם חבירו א"צ שהקב"ה ידרוש ממנו אלא אם הרגו ואין עדים, אבל אם לא הרגו הרי חבירו עצמו חייב לדרוש ממנו, ככל שאר מצות ב"נ שהעובר עליהם חייבים הם עצמם לדונו וכדמצינו בשכם שנתחייבו על שלא דנוהו (רמב"ם הל' מלכים פ"ט הלכ' יד) ופשוט.

לקוטי שיחות
עשיית סוכה שבמקרא [גליון]
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה

בגליון העבר העיר הרב י.י.ק. מלקו"ש ח"ב דפשטות משמעות הל' הוא שיש דין תעשה ולא מן העשוי לגבי דפנות הסוכה, והקשה דודאי אינו כן.

ואגב חורפי' לא דק, דלעולם לא כיוון רבינו לזה בהשיחה, אלא מביא הפרטי דינים שמצינו בבנית הסוכה שיש בהם עשי' וטירחא ומוכרח להעשות לפני יו"ט, ותחילה מביא פרטי העשי' לגבי הדפנות ואח"כ מביא עוד דין לגבי הסכך (שצ"ל) תעשה ולא מן העשוי, ולעולם לא היתה כאן כוונה ליחס דין תעשה ולא מן העשוי לדפנות הסוכה, אלא מילי מילי קאמר.

אלא שיש להעיר לתוכן השיחה, דלמצוות סוכה צריך הכנה לפני החג משא"כ למצוות לולב, ממכתב הרבי להגר"ש עלבערג שחוקר בטעם הדבר דבסוכה גם בניית הסוכה הוי חלק מהמצוה, משא"כ בקציצת הלולב ואתרוג מהאילן אינו כן.

לקוטי שיחות
אביי ורבא "סיני ועוקר הרים" [גליון]
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

בהמשך למש"כ בגליון תתק"ג - תתק"ו לבאר יסוד פלוגתתם דאביי ורבא בב"מ דתלוי בב' אופני הלימוד, דאביי הי' בבחי' "עוקר הרים" - חריפות, ורבא הי' בבחי' "סיני" - בקיאות, ואזלי בזה לשיטתייהו בכ"מ יעויי"ש, העירני הגראי"ב גערליצקי שליט"א מ'תורת לוי יצחק' חידושים וביאורים לש"ס עמ"ס קידושין עמ' קלט וזלה"ק: "...לכן לא מיפסק עתה הלכה כאביי, אם שהי' חריף ביותר (וע"ד ב"ש דהוי חריפי טפי, אין הלכה עתה כמותם, רק לע"ל..." ע"כ לענייננו. הרי להדיא דאביי הי' בבחי' "עוקר הרים" חריף ביותר.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות