E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ בהר-בחוקתי - תשס"ו
חסידות
"חלק אלוקה ממעל ממש" - פי' המילה "ממש"
הרב יעקב יהודה ליב אלטיין
מנהל מכון "היכל מנחם" - ברוקלין, נ.י.

במ"מ הגהות והערות קצרות לספר של בינונים פרק ב' עמ' לד ב"לקוטי פירושים" בתחילת הפרק על הלשון "חלק אלקה ממעל ממש" איתא:

"ממש: תיבת "ממש" מוסיף אדה"ז על לשון הכתוב. וראה גם ספר שפע טל בהקדמה בארוכה". והמ"מ על זה הוא: לקו"ש חל"א עמ' 133 הערה 11.

משמעות הלשון היא, שבלקו"ש דן על הוספת אדה"ז תיבת 'ממש' על לשון הכתוב, ועל זה מציין הרבי לספר שפע טל (שגם שם מוסיף 'ממש').

אך דא עקא שבלקו"ש לא נזכר כלל דבר כזה. שם הובא רק המבואר בספר התניא שנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש", ובהערה שם, אחרי הציון לתניא רפ"ב, מוסיף: "וראה ס' שפע טל בהקדמה בארוכה (ובספרו נשמת שבתי הלוי שער ד' בארוכה)". ולא נזכר כלל שם שום שקו"ט אודות תיבת 'ממש'!

אך מצאתי בלקו"ש ח"ד עמ' 1208 הערה 30 בענין חלק אלקה ממעל ממש שכותב: "איוב לא, ב. ובתניא מוסיף 'ממש'. וראה שפע טל בהקדמה".

ואולי נתחלפו לעורכים הציונים ע"פ טעות.

עוד יש לציין, שבהערות ללקוטי פירושים שם בהרבה מקומות לא ברור איזה הערות מקורן בספרים שצויינו בפנים ואיזה מהן זה הוספות המו"ל, וכמו בנדו"ד, שבהערה שם כתבו "ובספרו נשמת שבתי הלוי שער ד' בארוכה" - והוא סיום ההערה בלקו"ש שם.

ולגוף הענין ע"ד הוספת תיבת 'ממש' בתניא, הנה הלשון בשפע טל הוא 'חלק ממש', ובפשטות כוונתו דלכאורה תמוה לומר לשון 'חלק' באלקות, ולכן מדגיש 'חלק ממש', וכפי שמבאר שזהו ממש כמו חלק מן הכלל (עיין שם), משא"כ בתניא, הרי הובא להלן בלקוטי פירושים שם שבתיבת ממש ב' קצוות, וקצה העליון הוא שהנשמה היא מקצה הכי עליון, היינו עצמותו ומהותו ית' (למעלה מכל גדר), עיין שם בארוכה. ולפי זה ההדגשה דתיבת 'ממש' היא לכאורה על 'ממעל' - 'ממעל ממש'. ואם זה נכון אין זה אותו התוכן שבס' שפע טל.

ויש לעיין בספר יושב לבב שהועתק ב"מ"מ והגהות כו'" להלן שם (עמ' לו) "הנשמה . . חלק אלוקה מלמעלה והיא ממש . . כידוע כו'" - ולא ברור בלשון שהועתק על מה קאי תיבת "ממש", ואין הס' תח"י לברר.

חסידות
שיטת הרשב"א ב"נמנע הנמנעות"[גליון]
הרב אברהם בערגשטיין
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בגליון תתקיז (עמ' 118) הקשה הרב מ.מ. על מה שמובא בתורת רבותינו נשיאינו (ובמק"א בשם הבעש"ט1) שלדעת הרשב"א נמנעו הנמנעות בחיק הבורא (ס' החקירה לד, ב), בשעה שהרשב"א עצמו (ח"ד סי' רלד) מעיד ברורות שלדעתו נמנע אף מחיק הבורא "נמנע הנמנעות".

התמי' מתגדלת עוד יותר, על פי דברי כ"ק אדמו"ר זי"ע "שצריכים להדגיש שענין זה נתגלה ע"י הרשב"א", שמפני זה סביר להניח ש"מה שהיו גדולי ישראל שלא סברו כן הרי זה לפי שלא ראו את דברי הרשב"א", ו"אם היו רואים שזוהי דעת הרשב"א, בודאי היו מסכימים עמו"2. ועד"ז יוקשה ממה שבריבוי שיחות ומכתבי כ"ק אדמו"ר זי"ע מביא שלשון הרשב"א הוא "נמנע הנמנעות"3, ולע"ע לא מצאתיו בתשובותיו.

עוד זאת, הרי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פט"ו, הובא באוה"ת ענינים עמ' קצב) הוא אבוהון דשאר חוקרי ישראל (ר' ידעיה הפניני בשו"ת הרשב"א סי' תי"ח, בעל העיקרים מ"א פכ"ב, עקידת יצחק שער פ'4) הסוברים שיש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא, והוא שכתב: "לנמנע טבע קיים קיום עומד, אינו מפעולת פועל, אי אפשר השתנותו כלל, ומפני זה לא יתואר האלוקה ביכולת עליו. ואין חולק על זה אחד מאנשי העיון כלל, ולא יסכול זה אלא מי שלא יבין המושכלות".

ומה נפלא הדבר שבהדרן על הרמב"ם (לקו"ש חכ"ז, 252-3) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע שמה שהדגיש הרמב"ם "שהתורה אומרת" שהקב"ה ברא את העולם באופן ש"כל הנמצאים צריכים לו" - הוא, "מכיון שהוא ית' הוא "נמנע הנמנעות", [ולכן] הרי ההוכחות דשכל אינם שום ראיות כלל באיזה אופן היתה הבריאה" ולכך זקוקים להוכחה מן התורה שהבריאה אכן היתה באופן זה שכל הנמצאים צריכים לו. - הרי מעמיס הרבי בספר היד מה שבמו"נ מושלל לגמרי.

ואף אם תמצא לומר שהוא כשאר הדברים המופיעים במו"נ שלא נפסקו כן לדינא בספר היד5 (שדבר זה טוען הסבר מיוחד ואכ"מ6), הרי הי' מן הראוי לציין עכ"פ לדבריו במו"נ, ובפרט שמתייחס שם (בלקו"ש) לדעת שאר חוקרי ישראל (הנ"ל) ומיישב דעתם7 כך שיתאימו לשיטת החסידות.

ב. היסוד שאצל הקב"ה נמנעו הנמנעות, מוסד הוא אצל גדולי המקובלים (כרמ"ע מפאנו8) גדולי החסידות (כרבותינו נשיאנו) ואף אצל גדולי מנגדי החסידות9 (כרי"א חבר10, תלמיד הגר"א) ויתכן שכן הוא דעת עוד כמה מהראשונים11. ברור, א"כ, שאמונה זו יסודתה בהררי קודש ואינה צריכה לפנים. אולם במאמרנו זה נתמקד על בירור שיטת הרשב"א בזה כפי שמתבארת מתוך תשובותיו, ואנו תפלה שנכוין אל האמת, ונעמוד לנכון על דעתו.

הרקע לחרמות הרשב"א נגד לימוד הפיליסופי'

ג. בזמן הרשב"א התפשטה תנועת לימוד הפיליסופיה והחכמה היוונית בהרבה מתפוצות ישראל בפרט במדינת פרובינס'12, ובד בבד התחילו דעות זרות של כפירה במופתי התורה ודברי חז"ל לחדור לתוך הציבור.

היו בין בעלי הפיליסופי' שהעלו13, לדוגמא, ש"אברהם ושרה . . הוא חומר וצורה, ושנים עשר שבטי ישראל הם שנים עשר מזלות", ה"ארבעה [מלכים] אשר נלחמו את החמשה הם ארבעה יסודות וחמשה הרגשים", ו"כל מה שיש מפרשת בראשית עד מתן תורה הכל משל". ועוד הוסיפו14: "מה שאמרו (שבת קד, א) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין וארון אינו מן המדה (יומא כא, א) אינו מן האפשר, כי כל גוף מטריד גבול, ואינו עומד באויר בלא משען, ותחבולה היתה בלוחות בפנים שמעמידתם".

הרי שכפרו בסיפורי התורה (אברהם ושרה, יב השבטים וכו') וגם במופתי התורה (כמ"ם וסמ"ך שבלוחות ומקום הארון אינו מן המדה), וכל זה הי' נובע משיטתם הכללית שיש לנמנע טבע קיים.

ומעתה לגישת הרשב"א:

בסי' ט15: "אנו אין דברינו עם הכופרים בכל ומטילים השבוש גם בדברי הנביאים. ובאמת כי לא יכזיב שום דבר שהוא מקובל ביד עמנו רק מי שהתחייב אצלו בטול כל מה שהוא כנגד הטבע והנמנע במציאות. כאמרם שיש לכל הנמנעות טבע קיים".

ובסי' תיג16: "וכן יארע לנו בספורי הפלוסופים שיש בהם לנמנע טבע קיים ועושין זה סוג לכל המציאות. ומזה ודאי יצא להם בטול האותות כקריעת ים סוף ועמידת השמש והירח ויציאת המים מן הסלע ועליית הבאר עם ישראל בכל מסעיהם. ובכלל חדוש העולם והמן וכלל דברים אלו אסור לשמען כש"כ לאמרן".

[וכאן מעיר הרשב"א על גישתם הכללית (שים לב לסוף דבריו): "וכאלו יחייבו שאין מדרגה באמתות למעלה ממדרגת חקירתם, עם היותם מאמינים [ש]השם יתברך וחכמתו אחד והיותם מאמינים שהוא יתברך לא תושג מהותו. ואחר שהוא וחכמתו אחד והוא לא יושג רק לעצמו יתברך חכמתו לא תושג"17.]

ובתשובה לר' אבא מארי מלוניל18 (שו"ת סי' תיד) בו מסכם הרשב"א את טענותיו על לימוד הפיליסופי' מקשה הרשב"א שאלה ריטורית: "ואשר הספרים ההם נושרים מחיקו ושֹם בהם כל ימותיו חשקו איך לא יגרע מתורת אמת חקו"? באמת אי אפשר להתקבץ שני הפכים ביחד בזמן אחד - היאמין איש כזה או יסבור סברה לקיים מופתי [התורה]?"

ובתשובה אחרת19: "ואם הילד היולד, אשר כעגל לא לומד, ילמדהו מה שטבעו גוזרות אומר, היאמין הנער שנהיה העולם מן האפס הגמור, הלא יקבע בלבו יותר הקל מן החמור, ואחר ששמע כי יש לנמנע טבע קיים, היכנס בלבו אפשרות המופתים שאין הטבע גוזר"20?

ובתשובה אחרת21: "מה ילמוד ממנו להשיב את אפיקורס, הילמדהו ראיות או מופתים, לקיים האותות והמופתים שנעשו לאבותינו במדבר? הלא כל שהוא חוץ לטבע, לדעת זה המתפלסף כצפורן נפרך ונשבר, ומה יקיים בידו, היקיים קריעת ים סוף? אך למדהו שאינו כי יש לנמנע טבע קיים, וקשה גזרתו על זה מגזרת הגוים החולקים ומפרשים בדעתם שנים או שלשה מקראות, וחבריו לא ישארו בתורה אפילו אות".

והמסקנא הנובעת היתה פשוטה: "על כן יבושו כי יספרו וידרושו יאמרו בפיהם ויורו באצבע שאי אפשר לשנות את הטבע. ובזה יודיעו לכל שאינם מאמינים בחידוש העולם ולא במופתים שבאו בתורה כולם"22.

על רקע זה עמד הרשב"א23 ובית דינו בברצלונה בשנת 5065 והחרימו לימוד הפיליסופי' לכל מי שלא הגיע לכ"ה שנה "מהיום עד חמישים שנה", "פן תהרוס איוולתם גדר התורה"24. הדבר עורר סערה בקרב כל קהילות ישראל, ובמשך החמש שנים הבאות (עד הסתלקות הרשב"א בשנת 5069) הכריזו החרם עוד שתי פעמים, עד שגורשו היהודים ממדינת צרפת שאז שקטה המחלוקת.

חרמים אלו מופיעים בתשובות הרשב"א: הראשון בסי' תטו, והשני25 בסי' תטז26, והיא הוכרזה מאוחר יותר ואין בו ההגבלה של נ' שנה, והחרם השלישי והסופי, והפעם בלי הגבלות27 (כ"ה שנה וכו'), בסי' תיז [שאר חילופי המכתבים החריפים בין חכמי פרובינס' ור' אבא מארי והרשב"א הלא הם כתובים על ספר מנחת קנאות באריכות].

וזאת התורה העולה מדעת הרשב"א: אם אין מאמינים שבחיק הבורא הוא להתקבץ שני הפכים ביחד בזמן אחד, כמו אמרם ז"ל "מקום הארון אינו מן המדה" - מתבטלים מופתי התורה ומסורת חז"ל28. ונגד השיטה הזו לָחַם הרשב"א וכל מטרת חרמיו הי' לעקר ולשרש דעות הכפירה הללו מקרב שלומי אמוני ישראל.

מדוע אין הרשב"א מחלק בין הנמנעות?

עוד הוכחה לכך שלדעת הרשב"א אין לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא:

לאחר שהוכרז החרם השני נגד לימוד הפילוסופי', שלח ר' ידעיה הפניני (בעל בחינות עולם) 'כתב התנצלות' ארוכה אל הרשב"א, בו מצטט חלקים מהחרם השני כלשונו, ומתוך הצעת זכויותיו ותועליותיו של לימוד הפילוסופיה, מבקש ממנו לשקול עוד הפעם את עמדתו החריפה נגד לימוד הפיליסופי', ותשובה זו מופיע בשו"ת הרשב"א סי' תיח. ואכן אחד מן הענינים שר' ידעיה מבקש שיקולו והכרעתו של הרשב"א הוא בקשר לשיטת הרמב"ם שגם בחיק הבורא יש לנמנע טבע קיים.

אמנם, מזה גופא שלא חזר בו הרשב"א ולא שינה את עמדתו בזה בחרם השלישי, ולא טרח לחלק בין הנמנעות (ראה לקמן) כמו שחילק ר' ידעיה הפניני, מוכח ברורות שלא סבר כן29. ואדרבה, חריפות ותקיפות חרם זה מופלגת היא ביתר שאת כלפי קודמיו30.

ועל פי זה מוכרח לומר שמה שכתב הרשב"א לר' שמואל הסלמי (ח"ד סי' רלד) לחלק בין הנמנעות - בדיוק כמו שחילק ר' ידעיה הפניני - (ש"שני חלקים בנמנע", "האחד ההכרחי, וישר מצד עצמו, להיות צלע המרובע, גדול מאלכסנו. או מה שהיה, שלא היה, והרבה כיוצא בזה. וזה נמנע גמור, מצד עצמו, לא ישוער בו האפשרות. והשני, לא מצד עצמו, אלא מצדנו, וממניעת החכמה מצד הנמנע בטבע. שלא מצינו סלע מוציא מים והים יקרע . . ושיעמדו השמש והירח . . ותחיית המתים. אבל בחוק הבורא יתברך, אינו נמנע אלא מחויב בחכמתו יתברך, שאין להתייחס לו כלום חסרון ולאות, בכח חכמתו שהוא וחכמתו אחד") - על כרחך שלשכך את האוזן כתב כן בידעו שר' שמואל הושפע הרבה מן הפלסופיה (עד שהוכיחו דברים כדרבונות על מה שהכניס המתפלסף ר' לוי לביתו31) ובא ללמדו מענה לשאלה ששאלוהו אחרים (שמסתמא היו ג"כ שייכים לתנועת לימוד הפיליסופי', כדמוכח משאלתם) על דבר חזיון הנבואה שהיה בישראל במתן תורה - דבר שהוא מן הנמנע לשיטת הרמב"ם32, ולכך כתב מה שכתב.

[ויווכח הדבר ממה שכותב הרשב"א בסוף התשובה: "ולא נשאר בזה שום פקפוק, בכל מה שאמרוהו הכתובים, במה שאנו צריכים להנחתו הראשונה, כפי הפשט, לקיום האמונה . . אבל במקומות שאין אנו צריכים לכך, אם תרצה ליקח אותם לפי החכמה (אפי' לא הוצרכת) הפילוסופית אם תצטרך לכך או מן הרצון הפשוט לבד. זהו שנראה לי בכלל דברים אלו" - דמאיזה טעם יהי' "מן הצורך או מן הרצון" לפנות להחכמה הפילוסופית לבאר מעמד הר סיני? - אלא על כרחך מדובר כאן במענה לקבוצת אנשים הנעוצים בלימוד הפילוסופי', וכדי שהדברים יתקבלו על דעתם לא נחית הרשב"א לעמוד על עיקר זה.]

כן נ"ל בישוב הדברים ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי.

לסיכום רציתי להעיר, שלאחרונה יצא לאור עלון תורני המכונה "חקירה" בו יצא א'33 בלשון מדברת גדולות ודורס ברגל גאוה את ה"אמונה הנאיבית" ב"נמנע הנמנעות" בהביאו דעת הרמב"ם במו"נ ור' ידעיה הפניני (הנ"ל) ודעת הרשב"א (בח"ד סי' רלד), ומסכם: "הרי לנו דעות גדולי הראשונים שהבינו הבעיות בהאמונה הבלתי מוגבלת והנאיבית שהוא ית' "כל יכול" ולכך נקטו בגישה יותר חולשת אבל יותר מתוחכם".

מה נאמר ומה נדבר, מלבד זאת שטח עיניו מראות שעמדת הרשב"א אינו כן כלל, הרי יסוד זה שהקב"ה הוא כל יכול נתקבלה ורווחת היא בכל תפוצות ישראל, וכן הוא דעת גדולי המקובלים והחסידות ואף גדולי מנגדי החסידות, והוא מיוסד על ה"מסורת בידינו" (יומא כא, ב. מגילה י, ב) ש"מקום הארון אינו מן המדה" - שני הפכים בנושא אחד (דכדי שתעמוד בקדושתה היתה צריכה להיות "אמתיים וחצי, אמה וחצי ואמה וחצי", ואעפ"כ לא היה תופס מקום)34, וא"כ, על בעל המאמר הנ"ל ליישב זה ב"הגיונות" מספיקה, ועד אז להתייחס בדרך ארץ הראוי לגדולי הקבלה והחסידות ומתנגדי' שלא נקטו כגישתו ה"מלומדת".

יתר על כן: האמת היא, כדברי כ"ק אדמו"ר זי"ע35, שאחר שיסוד זה נתקבל על דעת כל גדולי המקובלים והחסידות ונתפשט בכל תפוצות ישראל, נפסקה ההלכה כמותם ואין לערער אחריהם. ואם יבא מישהו לערער על כך, הרי זה כאילו מערער על פסק הרמב"ם שנתקבל אצל כל גדולי ישראל שלאחריו שאין הקב"ה בעל גוף.

לסיכום: קודם שיכנה האמונה בה' כ"כל יכול" - "נאיביות" וכו', עליו להחליט לאיזה מהקבוצות (הנזכרות לעיל) ברצונו להשתייך, והקב"ה "לא 'ימנע' טוב להולכים בתמים".


1) כתבי הרח"א ביחובסקי (עמ' נב): "יש פלוגתא בין הרמב"ם להרשב"א אם יש לנמנע טבע קיים בחוקו יתברך. והבעש"ט הסכים להרשב"א דאין לנמנע שום מציאות וכל יכול. אמנם גם להרשב"א רק קודם החורבן הי' גילוי שאין נמנע וכמו מקום ארון וכה"ג אבל לאחר החורבן הסתר אסתיר פני. אמנם הבעש"ט חידש דיכול להיות ביחידי סגולה גם עתה מה שהי' אצל כל ישראל בזמן בהמ"ק". ולהעיר משיחת ב' סיון תשל"ג שהעבודה בבחינת "נמנע הנמנעות" טעונה מכל איש מישראל, עיי"ש.

2) שיחת יום שמח"ת תשמ"ג (ח"א עמ' 292).

3) ראה לדוגמא, אג"ק חי"ט (עמ' רנ): "כלשון הרשב"א בתשובותיו, נמנע הנמנעות".

4) "כמו שלא יתואר היכולת האלקי לעשות צלע מרובע שוה לקוטר, ולא לקבץ בין ההפכים בנושא אחד בעת אחד, כן לא יתואר בעשות אדם בדמותו וצלמו עד שלא יחטא כלל". וראה אג"ק חי"א (עמ' שס): "די חוקרי ישראל וואס האלטן מיטן מיינונג פון בעל העקדה, פארענטפערן [מה שהקב"ה נקרא 'כל יכול'] אז כל מיינט אלץ וואס איז נאר מעגליך על פי שכל . . ומובן הדוחק שבפירוש זה".

ולהעיר, שבלקו"ש ח"א (עמ' 173) כתוב: "דער אמת, און ווי עס ווערט דערקלערט בפרט אין קבלה און אין חסידות, איז דער אויבערשטער נמנע הנמנעות", ומציין: "שו"ת הרשב"א סי' תיח, עקידה ש"פ". וע"כ כוונתו רק לציין שהעקידה חולק ולא שהוא המקור לכך, ופשוט.

5) מן הראוי לציין שבעוד כמה ספרי חסידות הביאו דעת הרמב"ם בספר היד כהוכחה שנמנעו הנמנעות אצל הקב"ה. ראה ישמח משה עה"פ "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו'" . . "והנה ה' נצב עליו" (בראשית כח, יב-יג), שכתב: "נ"ל כי זה בא להורות להוציא מהאומרים שיש לנמנע טבע קיים, רק חלילה ליחס נמנע מאתו ית', וכמו שפירשתי כבר הפסוק: "אל תרבו תדברו גבוה גבוה כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות" (שמואל א' ב, ג). על פי מ"ש המחקרים כי לנמנע טבע קיים, ולא כן עמדי, כאשר הוכחתי מדברי רז"ל (יומא כא, א) "מקום ארון אינו מן המדה". וממשיך: "ואל יהיה רחוק בעינך, כי הוא כמ"ש הרמב"ם בספר המדע בענין הידיעה והבחירה, כי הוא גם כן שני הפכים בנושא אחד, אך כיון שהוא אינו יודע בדיעה חוץ ממנו רק הוא עצמותו, אם כן לא יושג, אם כן הכי נמי באמת יש חכמה דמשכחת ואיננו נמנע, אך החכמה הוא עצמותו ולא חוץ ממנו, ואם כן לא תושג".

וראה גם שערי היחוד והאמונה (להרה"ק ר' אהרן מסטראשעלע שער א, י): "הוא יתברך כל יכול . . וכמאמר הרמב"ם זכרונו לברכה (יסוה"ת ב, י) הוא הידוע והוא היודע והמדע וכמו . . מקום הארון אינו מן המדה שהוא מן הנמנעות אצל הפיליסופים כי על פי שכל לא יושג זה שנראה לעין שהארון הוא במקום ואעפ"כ אין לו מקום אבל באמת הוא כל יכול מחמת שהוא יתברך למעלה מן השכל".

אמנם, נראה שלהבנת הרשב"א (שו"ת סי' תיג, הועתק לקמן בפנים) לא הי' סתירה להרמב"ם בין מש"כ שיש לנמנע טבע קיים בחיק הבורא לזה שהקב"ה וחכמתו אחד ("וכן יארע לנו בספורי הפלוסופים שיש בהם לנמנע טבע קיים . . עם היותם מאמינים [ש]השם יתברך וחכמתו אחד והיותם מאמינים שהוא יתברך לא תושג מהותו. ואחר שהוא וחכמתו אחד והוא לא יושג רק לעצמו יתברך חכמתו לא תושג").

6) ראה אריכות הדיון בזה ב"אחד הי' הרמב"ם", בגליון תתסו (ג' תמוז תשס"ג).

7) זה לשונו בישוב דעת החוקרים: "יש לומר דמ"ש בכמה ספרי חוקרי ישראל . . דיש לנמנעות טבע קיים בחיק הבורא כוונתם היא להבורא ית' כפי שצמצם עצמו בגדרי השכל" (הערה 15, שם). והיינו שהרמב"ם במו"נ דס"ל שיש לנמנעות טבע קיים, כוונתו ל"יכולת" הקב"ה לאחר שצמצם עצמו כביכול בסדר השתלשלות, שגילתה לנו התורה ("שהתורה אומרת") שכך היתה אופן הבריאה".

לפי ביאור זה מיושב בטוב טעם מש"כ העקידה (לעיל הערה 4) "כמו שלא יתואר היכולת האלוקי . . לקבץ בין ההפכים בנושא אחד בעת אחד, כן לא יתואר בעשות אדם . . שלא יחטא כלל" - דאטו לא יצוייר ביכולת ה' לברוא אדם שלא יחטא? אלא על כרחך כוונתו שכן הוא אופן בריאת והנהגת העולם (ל' העלם) אחר הצמצום.

ביאור זה יספיק ג"כ לבאר מש"כ המהר"ל (גור אריה דברים י, יב) על הפסוק "מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה" - ומכאן דרשו רז"ל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים": "מי שיאמר שיעשה הקדוש ברוך הוא אדם צדיק ירא חטא, הוא שני הפכים בנושא אחד, כי ענין ירא חטא - שהוא ירא חטא מעצמו, והוא ירא את הקדוש ברוך הוא". וכיון שהוא שני הפכים בנושא אחד - "כבר בארו החכמים (מו"נ ג, טו) כי לנמנעות יש טבע קיים . . שהנמנע הוא לקבץ שני הפכים בנושא אחד, ודבר זה לא יצויר בחכמה והשגה כלל. ולפיכך לא יתואר עליו, כי אין זה מעשה לקבץ הפכים". ולפי המבואר, כוונתו לסדר הבריאה לאחר שצמצם הקב"ה את עצמו כביכול בגדרי הבריאה.

8) עשרה מאמרות, מאמר חקור דין (ד, ט): "לא בלבד לא קצרה ידיעתו ברוך הוא על העתיד אצל הבחירה, אלא אף על פי שיש אל הנמנע טבע קיים אצל השכל האנושי ולא ידומה בטול העבר שיהיה מה שהיה כלא היה, מכל מקום אין כל דבר נמנע לאדון הכל וצמצום שכינתו לעד שהוא נמנע גמור בדרך טבע אל המתואר באין תכלית באמת והוא אמנם שליט על המתקומם במקום לא יכילהו למתקומם בשום פנים ומצודתו פרושה על בטול הזמן כי מלכותו בכל משלה והוא בעל החפץ המאריך זמן הטבע כרצונו והמציאות לא ישוב בו העדר ואם רוחו ונשמתו אליו יאסוף במה נחשב הוא הטבע והזמן בטל העבר מעקרו אין כאן לא מניעה ולא קיום".

9) שסברו שצמצום כפשוטו, הרי זה גופא מיוסד אצלם על זה שהוא ית' "כל יכול" ואצלו "נמנע הנמנעות" (אג"ק ח"כ עמ' יח).

10) בספרו "ביאורי אגדות" (אפיקי ים) שבועות (כ, ב) על מה שאמרו "זכור ושמור בדבור א' נאמרו מה שאין הפה וכו'", מביא מספר הבונה (לע"י שם) שאין לפרשו כפשוטו שדבר זה מחק הנמנעות. וכ' עליו ש"נמשך בזה אחר פלוסופיא הארורה . . ודבר זה לדעתי נוטה לצד מינות", וח"ו להוציא דבריהם מפשטותם, וכמ"ש "רבינו הגדול [הגר"א] בביאורי[ו] ליו"ד סי' קעט על דברי הרמב"ם" - שנמשך אחר ה"פילוסופיא הארורה". "ומ"ש שהרי זה מן הנמנעות לייחס דבר והפוכו בזמן א' ובנושא א', הוא דבר בטל כי הזמן עצמו הוא נברא ודבר שהוא בלתי בע"ת הוא למעלה מן הזמן ומן המקום, וא"כ אין זה רחוק מלהבין הדברים כפשוטו שהוא ית' דבר זכור ושמור בדבור א' ממש מאחר שהוא מופשט מן הזמן ומהמקום, ואף שאין זה מושג לנו היאך יהי' דבר זה, הוא מצד שאנו בעלי חומר ותחת הזמן והמקום א"א לנו להשיג דבר שהוא למעלה מהזמן", עיי"ש.

11) ראה לדוגמא דרשות הר"ן (דרוש החמישי) בביאור הטעם שרצה ה' לגאול את ישראל באותות ומופתים דוקא מארץ מצרים: "כי רצה השם יתב' שיתחדשו האותות בגאולה ההיא שהיא בלי ספק התחלת התורה, למען ידעו כל ישראל שהנמנעות בחק הטבע אינם נמנעות בחק השם יתב', כי זאת הפנה היותר גדולה בדת ומי שיכפור אותה יכפור הדת בכללו ויבטל גמול ועונש לגמרי, ובהיות זה קוטב התורה אשר עליו תסוב, רצה זה שיתפרסם [זה הדעת] בארץ מצרים, לפי שהיא ארץ החרטומים והמכשפים, ומה שיבחן שם שהוא דבר נמנע בחק הטבע, וכי לא תספיק בו חכמת הכשוף אשר היא סעיף מסעיפי החכמה הטבעית, ראוי שנאמין שנעשה בכח אלוקי בלי ספק, ושהנמנע בחק הטבע אינו נמנע בחק השם יתב', ואלו נתחדשו האותות המופתים בארץ נעדרת החכמה היה נשאר ספק בפנה הזאת עדיין, כי אולי יחשבו האנשים כי כל האותות נתחדשו בחכמת הכישוף ושהם כלם אפשריים בחק הטבע".

12) ראה אור החיים (ערך ר' אבא בר' משה בר' יוסף מלוניל): "התחילו יושבי פרובינצא לעזוב עסק התורה ועסקו רק בדברי הפלוסופים ובפרט בספרי ארסטו ונטו אחרי דבריו גם באלוקיות עד שכפרו ממש בפשטיות התורה ובחדוש העולם והנסים".

13) ראה ההקדמה למנחת קנאות: "להתפשטות רעיונות כאלה סייע הרבה הספר "מלמד התלמידים" של ר' יעקב אנאטולי. ספר זה היה נפוץ מאוד ונתקבל על חוגי חובבי הפילוסופיה בספרד ובצרפת הדרומית. היו נוהגים לקרוא בו באזני הקהל בשבת אחרי הצהרים. פירושיו של ר' יעקב אנאטולי ודומהו לבשו צורות משונות. למשל, אברהם ושרה רומזים לחומר וצורה; שנים עשר השבטים הם יב מזלות; יצחק ורבקה, רמז על השכל הפועל והנשמה המתבוננת; עמלק הוא יצר-הרע; הסיפור בספר בראשית על מלחמת ארבעת המלכים נגד החמשה, הריהו מלחמת ארבעת היסודות נגד חמשת החושים; אפילו משה רבנו, שדבר עם אלקים פה אל פה, אינו אלא משל, וכו'. דעות כאלה הובעו לפני קהל רב מעל בימות בתי-הכנסת, בחוצות-עיר ואפילו בכינוסי-משפחה (עפ"י אגרתו של ר' שלמה בן יצחק מלוניל שנדפס ב"לטרבודה", שנה ד', עמ' 421)".

14) מנחת קנאות (מכתב סא). "ורבן של אלו כתב כי מה שאמרו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים אינו אפשר שכל בעל גוף אי אפשר שיעמוד אלא תחבולה ועניין היה בפנים ומעמידן" (שו"ת הרשב"א סי' תיז).

15) לר' דוד זכרי מפאס.

16) לר' אבא מארי מלוניל (מופיע גם במנחת קנאות מכתב ג).

17) מלשונו נראה שכוונתו לדברי הרמב"ם "הוא וחכמתו אחד וכו'".

18) מגדולי הלוחמים נגד לימוד הפליסופי' בזמן ההוא - ראה אור החיים בערכו, הקדמת מנחת קנאות (נעתק לקמן הערה 16).

19) מנחת קנאות (מכתב מב).

20) השווה למכתב ר' יעקב בר יהודה דבולקייר (שם, נג) על מה ששמע דברי כפירה מ"אפרוחים שלא נפתחו עיניהם": "ומדי שמעי הדברים לא יתכנו, צעקתי חמה לנפשי אם תחריש ותשכיל הדברים, כי שמים וארץ לא יוכלו להכילם, אמרום אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, לא הבינו מושכל לא הגיעו להוראה לא שמשו כל צרכן לא חבשו עצמן בביהמ"ד, ואצ"ל שהם מקוצר העיון בדברים הטבעים, ואצ"ל בדברים האלוקיים . . ולפעמים אתוכח עמהם, מדוע אתם נכספים להכחיש המופתים והפלאות הנשגבות? כי לנמנע טבע קיים לא ישתנה אמרתם, זאת טענתכם מזאת האמונה אתם", עיי"ש.

21) מנחת קנאות (מכתב יד), לדון קרשקש וידאל תלמיד הרא"ה (אור החיים בערכו).

22) סי' תטז.

23) בהתעררותו של ר' אבא מארי הנ"ל (הערה 14): "ר' אבא הרגיש את הסכנה הגדולה שעמדה ליהדות בזמנו. לכן יצא לקנא קנאה גדולה ועורר את חכמי דורו, וביחוד את גדול הדור שבספרד, ר' שלמה בן אדרת (הרשב"א) להטיל חרם על העסק בפילוסופיה לצעירים עד מלאת להם עשרים וחמש שנים" (הקדמת מנחת קנאות).

24) "גזרנו וקבלנו עלינו ועל זרעינו ועל הנלווים אלינו בכוח החרם: לבל ילמוד איש מבני קהלינו בספרי היונים, אשר חברו בחכמת הטבע וחכמת האלוקות, בין המחוברים בלשונם בין שהועתקו בלשון אחר, מהיום ועד חמישים שנה, עד היותו בן חמש ועשרים שנה . . פן ימשכו החכמות ההם אחריהם, ויסירו אותו מאחרי תורת ישראל שהיא למעלה מן החכמות האלה. ואיש איך לא יגור לשפוט בין חכמת אנוש בונה על דמיון מופת ורעיון, ובין חכמת העליון אשר בינינו ובינו אין יחס ודמיון. ובן אדם שוכן בתי חמר הישפוט אלוקה עושהו לאמור חס ושלום זה אפשר וזה לא יוכל עשוהו. זה באמת יש מביא לידי הכפירה הגמורה ומזה ינצל באמת כל לומד התורה".

25) מלשונו עולה שהוכרזה כשלש שנים אחרי קודמיו ("זה כמשלש שנים חתרנו להוציא רצוננו אל הכוונה").

26) "החרמנו בחרם גמור, כאשר תראו רשום בכתב אמת, בספר הברית אשר כרתנו לאלוקינו. שלא יִלְמדו ושלא יְלַמדו אותן החכמות עד שיהיו הלומד והמלמד בן עשרים וחמש שנה ואחר שימלא כריסו מעדני התורה".

27) "וזה החרם נעשה כללי, על כן ראוי להיות שומעו בכל המדינות".

28) במגילה (י, ב) "ואמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה".

29) וזה כוונת רבינו בהציון לדבריו ("שו"ת הרשב"א סי' תיח") בכל ספרי הלקו"ש וכו', כי מהעיון בכל הפולמוס המבואר כאן בפנים מתברר להדיא ששולל הרשב"א גישתו לחלוטין.

30) ושם: "אנחנו מסכימים ובגזרת עירין ובמאמר קדישין מנדים האנשים הפושעים שהם כאלה כאחת מאלה. ומחרימים בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה וירדו מטה עד ישובון בתשובה שלימה ולא ישובו עוד לכסלה, ולא ישימו בתורה ובדברי רבותנו ז"ל בעלי התלמוד תהילה. והספרים שחקקו אחת מאלה בתוכם, אנו דנים הבעלים כמין. והספרים כספרי קוסמים, והרי הם והמחזיק בהם בנידוי ובחרם כיוצא בהם, עד שישרפום ולא יזכרו עוד בשמם".

31) מנחת קנאות (מכ' טו).

32) מו"נ (ח"ב פל"ב). והטעם, הואיל ולא היו כל ישראל ראויין לנבואה, ואין הנבואה שורה אלא על מי שראוי לכך.

33) Y. Grossman, “The Flatbush Journal of Jewish Law and Thought” (Volume 2 Fall, 2005 p. 151)

34) ומכח זה השיג כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע (סה"מ תרמ"ט עמ' עדר) על בעל העיקרים (הנ"ל) שכתב שיש לנמנע טבע קיים גם בחיק הבורא.

35) שיחת ש"פ בשלח תשי"ד ס"ה, ש"פ מטות-מסעי תשי"ג (ח"ג עמ' 91). ולהעיר משיחת י"ג תמוז תשי"ב (ח"ג עמ' 64, סעי' טו) "הרי זה מהחידושים דתורת החסידות". ולהעיר משיחת שמח"ת תשמ"ג (הנ"ל בפנים אות א').

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
הלכה ומנהג
שונות
הוספה