E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ כי תצא - תשס"ו
גאולה ומשיח
לשיטות הראשונים בפי' מצוות בטלות לע"ל
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

השמטת הרמב"ם דין התוספתא

איתא בתוספתא נדרים פ"ב ה"ז: "המודר הנאה מחבירו [שראובן הדיר את שמעון ששמעון לא יהנה משלו - של ראובן, ונמצא דשמעון הוא מודר הנאה מחבירו] ומת [שמעון] מביא לו [ראובן המדיר] ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים" וכן הובא ברי"ף נדרים יג, א, וברא"ש שם פ"ד סי' ז, ומאירי שם לט, א, ובשטמ"ק שם בע"ב, וכן נפסק בטור יו"ד סי' רכא: "ואם מת יכול להביא לו ארון ותכריכין" וכתב בב"י שם (אות ד) דמקורו הוא מהתוספתא ומטעם שאין הנאה למתים, וכ"כ בשו"ע שם סעי' ד, וכתב הט"ז (ס"ק כד) משום דאין הנאה למתים.

ועי' כסף משנה הל' נדרים (פ"ו הי"א) שהקשה על הרמב"ם למה השמיט דין זה? ועי' גם בחסדי דוד שם שהעיר שהרמב"ם לא הביא דין זה.

ועי' בגליון מהרש"א נדה סא, ב שתירץ הקושיא, דלכאורה צ"ע למה נקט התוספתא הטעם שמותר להמדיר לעשות לו תכריכין וכו' משום שאין הנאה למתים, תיפוק ליה בפשיטות משום דלמתים חפשי, ומת פטור מכל המצוות, וא"כ לא שייך כלל על המת שום איסור הנאה? אלא דהרי מבואר בהסוגיא שם בבגד שאבד בו כלאים דעושה ממנו תכריכין למת, ואמר רב יוסף זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבוא, א"ל אביי ואי תימא רב דימי והא אמר רב ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקוברו אסור, א"ל לאו איתמר עלה א"ר יוחנן אפילו לקוברו, וריו"ח לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח, ו) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", עיי"ש, הרי מבואר מזה דרב ינאי חולק על רבי יוחנן ולא סב"ל דמת פטור מכל המצוות, וא"כ אפשר לומר דהתוספתא קאי לפי רב ינאי, ולכן הוצרך לומר דאף ששייך איסור הנאה למתים מ"מ מותר לעשות לו תכריכין משום שאין הנאה למתים, אבל הרמב"ם דפסק כרבי יוחנן (הל' כלאים פ"י הכ"ה) ד"מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה" הרי פשוט שלא שייך במת שום איסור הנאה כיון דלמתים חפשי, לכן לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה כלל עכ"ד.

ובס' 'וזאת ליהודא' (להגרי"ל זלצר) סי' כז הקשה עליו דהרי כל מה דפליגי רב ינאי וריו"ח הוא רק בנוגע להזמן שלאחר התחי' אם מצוות בטלות או לא, אבל על הזמן שהוא מת כו"ע מודי שאינו חייב במצוות, וא"כ מהו כוונתו שהתוספתא קאי לפי רב ינאי דסב"ל דגם כשהוא מת אינו פטור מן המצוות ולכן צריך להטעם דאין הנאה למתים?

אלא דהגרש"א כתב שם שכבר דן בזה בתשובותיו, ובתשובותיו (שו"ת ר"ש אייגר) יו"ד סי' מב - מ"ג פירש כוונתו, דמלשון הגמ' בנדה "וריו"ח לטעמיה דא"ר יוחנן מאי דכתיב (תהלים פח, ו) במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות", משמע דרב ינאי לא דריש דרשה זו כלל, וחולק גם על הזמן שהוא מת שלא נעשה חפשי מן המצות, ולפי"ז תקשי עליו ממתניתין דכלאים דמותר לעשות תכריכין מכלאים ומשמע שזהו גם לקוברו ולא רק לסופדו? ועכצ"ל דרב ינאי יתרץ דמתניתין איירי רק בנוגע להאיסור כלאים על הזמן שמת, שההיתר אז הוא משום שאין הנאה למתים, וכיון שאינו נהנה לא שייך איסור כלאים כלל, אבל בפועל להלכה סב"ל לרב ינאי דאסור לקוברו משום הזמן שיקום שאז יהנה, והתוספתא קאי לשיטה זו, ולכן הוצרך להתיר משום דאין הנאה למתים, והרמב"ם שפסק כריו"ח דנעשה חפשי מן המצוות, לא הוצרך להביא דין התוספתא כלל עיי"ש.

ונראה לומר בזה עוד, דכבר הובא כמ"פ דפליגי הראשונים בביאור הך סוגיא דנדה, שהתוס' והתוס' הרא"ש שם (ד"ה אמר רב יוסף) ביארו הראי' דמצוות בטלות לע"ל מהא דעושה תכריכין למת, וז"ל: דלכתחילה עושה לו תכריכין מכלאים אעפ"י שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושיו שנקבר בהן ש"מ שמצוות בטלות לע"ל עכ"ל. ועי' גם בחי' הריטב"א שם שפירש דהא אמרינן בכתובות (קיא, ב) מתים שעתיד הקב"ה להחיותן בלבושיהן עומדין, ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה אלא ודאי מצוות בטלות לע"ל, וכן פירשו עוד ראשונים ואחרונים.

אבל בחי' הרשב"א (חי' אגדות ברכות יב, ב בד"ה "אמר להם בן זומא", מובא גם בחי' הר"ן והריטב"א בנדה שם) ביאר הך סוגיא באופן אחר וז"ל: דלאו לאחר התחי' קאמר אלא זמן מיתה קרי לע"ל, וכדאמרינן שלא תהא מכשילן לע"ל שהוא אחר זמן מועט, והיינו דאמרינן במתים חפשי כיון שמת נעשה אדם חפשי מן המצות דאלמא מזמן מיתה קאמרינן, וכ"ת פשיטא דמצוות בטלות מן המת, אה"נ ולא בא אלא לומר שאפילו גדולים אינן מוזהרין עליהם, וכענין שאמרו לא תאכלו קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים כו', עכ"ל, ומבאר גם דלפי ר' ינאי דלקוברו אסור, באמת יש ציווי על החיים בנוגע להמתים וז"ל בברכות שם: דע כי לדעת רב אמי (ינאי) המת כתינוק שלא הגיע לכלל מצות מצד עצמו ואילו ראינוהו אוכל נבילות ולובש שעטנז ומחלל יום השבת אין בי"ד מצווין להפרישו וכו' ועם כל זה מוזהרין עליו שלא להאכילו בידים ושלא להעבירו על המצוות בכוונה, וכו' לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים1, עכ"ל, וראה בכל זה בס' פתח עינים נדה שם, ובס' לב חיים או"ח סי' לב בארוכה, ובס' ימות המשיח בהלכה סי' ס"ד - סה ועוד.

נמצא מזה דתירוצו של הגרש"א מתאים היטב לפירוש הרשב"א והר"ן דפליגי רב ינאי וריו"ח על הזמן שהוא מת אם פטור מכל המצוות או לא, וא"ש תירוצו על התוספתא דקאי לפי רב ינאי שלכן הוצרך להתיר לעשות לו תכריכין וכו' משום שאין הנאה למתים.

אבל אכתי קשה לפי פירוש שאר הראשונים כנ"ל, דכל פלוגתתם הוא על הזמן דלאחר תחיית המתים, דרב ינאי סב"ל דאין מצוות בטלות לכן אסור לקוברו בכלאים כיון שיעמוד באותו הלבוש ונמצא שיעבור על איסור כלאים, משא"כ ריו"ח סב"ל דלאחר תחיית המתים מצוות בטלות לפיכך מותר לקוברו בכלאים, [וראיית הגמ' מרבי יוחנן הוא דמשמע שכשמת נעשה חפשי לעולם מן המצוות גם אחר שיקום לתחי' כדביאר הריטב"א שם ועוד] נמצא דעל הזמן שהוא מת לכו"ע פטור מכל המצוות וכמ"ש בחי' הריטב"א שם בהדיא, [ולא כדנקט הגרש"א] ולפי"ז אכתי קשה דלמה הוצרך התוספתא להתיר לעשות לו תכריכין כשהוא מת משום שאין הנאה למתים תיפוק ליה משום דכו"ע סבירא להו דמת לאו בר איסור הנאה הוא?

הוכחת האור שמח מהתוספתא לשיטת הרמב"ם

והנה ידוע פלוגתת הרמב"ם עם הרשב"א והר"ן בהמדיר את חברו ליהנות ממנו ועבר חבירו ונהנה מי לוקה, דהרמב"ם סב"ל שהמדיר לוקה ולא המודר, והרשב"א והר"ן חולקים וסב"ל שהמודר שנהנה לוקה ולא המדיר, וז"ל הרמב"ם: (הלכות נדרים פ"י הי"ב): מי שהדיר את אשתו במרחשון ואמר לה שאין את נהנית לי מכאן ועד הפסח אם תלכי לבית אביך מהיום ועד סכות הרי זו אסורה ליהנות לו מיד גזירה שמא תלך, ואם הלכה לפני הפסח והרי הוא מהנה אותה לפני הפסח הרי זה לוקה עכ"ל, הרי דסב"ל שהאיש שהדיר את אשתו הוא הלוקה ולא האשה, ובחי' הרשב"א (נדרים טו, א ד"ה 'כולהו בבי') כתב ע"ז וז"ל: והרמב"ם ז"ל פי' שהוא לוקה כשמהנה אותה משום לא יחל דברו, ונראה שהזקיקו לומר כך מדקתני הרי זה בבל יחל ולא קתני הרי זו בבל תחל, ועוד שהוא ז"ל כן ביאר במקום אחר שהאוסר דבר על חברו אין הנאסר לוקה אם עבר ונהנה מפני שלא אמר הוא כלום, נראה מדבריו שהוא ז"ל סבור דלא יחל דברו דוקא דברו ממש אבל דבר חברו אינו במלקות, ואינו נראה לי כלל חדא דהאוסר דבר על חברו כשהוא נותן לו אינו עובר בבל יחל שהרי הוא לא אסר על עצמו שלא יהנה משל חברו אלא שחברו אסרו בהנאתו עכ"ל והביא כמה ראיות לזה וסב"ל שהמודר לוקה ולא המדיר עיי"ש, ועי' גם בר"ן שם (ד"ה 'הלכה') שהביא ג"כ דברי הרמב"ם וחולק עליו וסב"ל דלוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה עיי"ש, וראה במחנה אפרים הל' נדרים סי' ל"ה בביאור שיטת הרמב"ם, ובס' הפלאה כתובות נט, ב, בד"ה נדרה ועוד, וקובץ שיעורים ח"ב סי' י"ח אות ו.

והנה באור שמח (הל' נדרים פ"ה ה"ב) הביא ראי' לשיטת הרמב"ם וז"ל: אולם ראי' עצומה לדעת רבינו מהך דתניא בתוספתא פ"ב המודר הנאה מחבירו ומת עושה לו ארון ותכריכין כו' שאין הנאה למתים יעו"ש, ואי נימא שאין המדיר עובר כלל אם ההנה להמודר דרק המודר עובר, א"כ איך תני כאן דינא דמת, פשיטא אף אם יש הנאה למתים הרי במתים חפשי, ואיך שייך איסורא והתירא גביה וכו' [וממשיך להוכיח דעכצ"ל דלא איירי משום לועג לרש עיי"ש] ועל כרחין דדעת רבינו עיקר דעובר המדיר אם ההנהו להמודר, ואם הי' הנאה למתים והי' להמודר הנאה תו עבר המדיר משום לא יחל דברו וקמ"ל דאין הנאה למתים ומשום הכי שרי המדיר לעשות כל צרכיו אחר מותו וזו ראי' גדולה לדעת רבינו עכ"ל, דלפי דבריו שפיר יתיישבו דברי התוספתא למה הוצרך לומר הטעם משום שאין הנאה למתים תיפוק לי' בפשיטות משום דבמתים חפשי? דלהנ"ל ניחא כיון שהאיסור כאן אינו על המת אלא על המדיר, ואם הי' הנאה להמת הרי הי' המדיר עובר, וראה גם בשו"ת וזאת ליהודא שם שכתב כן מדיליה.

אלא דלפי"ז שוב אי אפשר לתרץ תירוצו של הגר"ש איגר הנ"ל למה השמיט הרמב"ם דין זה כיון דכבר פסק כריו"ח דלמתים חפשי, דלפי הנ"ל הרי לדעת הרמב"ם שהעובר הוא המדיר, א"כ ודאי הי' לו להרמב"ם להביא דין זה להשמיע דמ"מ מותר לו להמדיר לעשות לו תכריכין וכו' כיון דאין הנאה למתים ונמצא שאינו מהנהו כלל.

אמנם יתיישב עפי"ז קושיית הגר"ש אייגר בהגהותיו בשו"ע יו"ד על הט"ז שם, שהקשה דלמה ליה למימר הטעם משום דאין ההנאה למתים כנ"ל, תיפוק לי בפשיטות משום דלמתים חפשי, דבשלמא התוספתא קאי לדעת רב ינאי כנ"ל, אבל להלכה דפסקינן כריו"ח (כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ש"א סעי' ז) הרי הטעם הוא בפשיטות משום דלמתים חפשי עיי"ש? ולהנ"ל י"ל דבעינן לטעם זה דוקא, כי אם הי' הנאה למת הי' האיסור אצל המדיר.

הגר"ש אייגר מקשה על פירוש זה

אלא דהגרש"א בשו"ת שם כתב בתחילה (כהאור שמח) שיש להוכיח מהך תוספתא כשיטת הרמב"ם שהאיסור הוא מחמת המדיר ולא מחמת המודר, דלפ"ז מתורץ למה הוצרך להטעם שאין הנאה למתים ולא משום דלמתים חפשי, אבל אח"כ דחה זה משום דאפילו לשיטת הרמב"ם דסב"ל דהמדיר עובר, ה"ז רק באופן שיש איסור אצל המודר, אבל באופן שאצל המודר ליכא איסורא ליהנות כגון בחולה שיש בו סכנה וכו' וכן במת, ליכא שום איסור גם אצל המדיר, ומבאר דלדעת הרמב"ם גדר איסור זה הוא כמו האיסור דלפני עור שהכשיל חבירו לעבור על האיסור, ואף דבלפני עור אינו לוקה, שאני הכא כיון שהוא המדיר והוא הוליד את האיסור והוא ספי ליה לכן עובר ולוקה עיי"ש, וזהו לא כדנקט האור שמח, ולפי"ז הדרה הקושיא לדוכתא על התוספתא דלמה לא קאמר הטעם משום דלמתים חפשי, כיון דאפילו לשיטת הרמב"ם שהמדיר עובר, אין זה שייך הכא כאשר אין המודר שהוא המת עובר כלום.

ועי' גם בחזון יחזקאל תוספתא נדרים שם (חידושים אות ז) שהביא ג"כ דברי האור שמח הנ"ל, והקשה עליו ג"כ דהא דאמר הרמב"ם שהמדיר עובר משום בל יחל דברו, היינו אם הוא מיחל דיבורו שנתן להמודר מה שאסור עליו, אבל כיון שמת המודר ונעשה חפשי מן המצות אין הנאתו אסורה עליו, והמדיר בתתו עכשיו להמודר דבר שאינו אסור עליו ע"פ דיבורו אין המדיר מיחל דיבורו ואינו בבל יחל2.

סיכום מהנ"ל לפי ב' השיטות

ולפי כל הנ"ל נראה לומר, דלפי מה שנתבאר (בס' ימות המשיח בהלכה שם) דגם הרמב"ם פי' הסוגיא דנדה כהרשב"א דרב ינאי וריו"ח פליגי על הזמן שהוא מת עיי"ש בההוכחות לזה, (אבל לאחר התחי' י"ל דגם לריו"ח אין מצוות בטלות) שפיר יש לתרץ קושיית הכס"מ כהגרש"א שהרמב"ם למד דתוספתא זו קאי לפי רב ינאי שיש ציווי על החיים כלפי המת כמו בקטן, ולכן הוצרך לומר הטעם משום שאין הנאה למתים ולכן אין כאן איסור כלל, אבל הרמב"ם עצמו שפסק כריו"ח לא הוצרך להביא דין זה כלל.

ועי' בשו"ת וזאת ליהודא שם שהקשה לפי דבריו, דבשלמא לדעת הרמב"ם דהמדיר לוקה א"ש דברי התוספתא, אבל אכתי קשה לשיטת הר"ן (וכן הרשב"א כנ"ל) החולק וסב"ל שהאיסור על על המודר אבל המדיר אינו לוקה, א"כ אכתי קשה דתיפוק ליה בפשיטות משום דלמתים חפשי?

ולפי הנ"ל לא קשה מידי, שהרי הרשב"א והר"ן הם הם שפירשו בהדיא הסוגיא דנדה דפליגי על הזמן שהוא מת ולא על אחר התחי' וכנ"ל, ונמצא דלפי רב ינאי שפיר יש איסור לגבי המת עצמו, ולכן שפיר י"ל דהתוספתא קאי לפי דעת רב ינאי, ולכן הוצרך להטעם שאין הנאה למתים.

וראה לקוטי תורה דרושים לר"ה (נט, ד), שכתב בשם הסדרי טהרה שלפי הרשב"א והר"ן אין מצוות בטלות לעתיד לבוא, וזהו ע"פ פירושם בהסוגיא כנ"ל דמצוות בטלות קאי על הזמן שהוא מת, ועי' גם באגרות קודש ח"ב ע' ע"ב בהערה 9 שהקשה דמההגה"ה בתניא פל"ו משמע דגם אחר תחיית המתים אין מצוות בטלים, ותירץ דשם קאי לדעת הרשב"א והר"ן כמו בלקוטי תורה עיי"ש.

אלא דאכתי קשה הך תוספתא כנ"ל לפירוש שאר הראשונים דפליגי על אחר התחי', אבל על הזמן שהוא מת לכו"ע פטור הוא מן המצוות, א"כ למה הוצרך לומר הטעם דאין הנאה למתים?

כמה אופנים לתרץ התוספתא

ולכאורה הי' אפ"ל ע"פ המבואר בכתובות קג, א, דרבינו הקדוש אחר פטירתו הי' בא לביתו בליל שבת, ובס' חסידים סי' תתשכט (צויין בגליון הש"ס שם) ביאר בזה וז"ל: ורבינו הקדוש הי' נראה בבגדים חמודות שהי' לובש בשבת ולא בתכריכין להודיע שעדיין הי' בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתו בקידוש היום, ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצוות כי אם כחי בבגדים כמו שהי' לובש בחייו והצדיקים נקראים חיים אפילו במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית, עכ"ל ועי' גם מ"ש החיד"א בשם הגדולים (ח"א אות א מערכת ראב"ן) שהביא ע"ז מ"ש המהרש"א בחדא"ג בפ' גט פשוט (ב"ב קסד, ב) בהא דאמרינן ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום וכו' דדייק למנקט אדם דהוה אדם דעלמא אבל החסידים ניצולין, דעד"ז הכא דרק באדם סתם אמרינן כיון שמת נעשה חפשי מן המצות אבל לא בצדיקים, ועד"ז הביא בשד"ח פאת השדה מערכת ג' סי' י"ח, וראה גם בס' מכתב לחזקיהו שם בענין זה בארוכה, ולפי"ז לכאורה י"ל דהתוספתא נקט יותר הטעם שאין הנאה למתים בכדי שלא נימא דבצדיקים שאני כיון שלא אמרינן בהם דנעשה חפשי מן המצוות.

אבל באמת פשוט דזה אינו, שהרי לפועל מבואר בגמ' נדה דמטעם זה מותר לקבור את המת בכלאים ובפשטות איירי גם אודות צדיקים, וכבר נת' בזה בס' ימות המשיח בהלכה (סי' עב) שהובא מ"ש בגליוני הש"ס להגר"י ענגל (כתובות שם) שהקשה על הס' חסידים, שהרי בשבת (קנא, ב) אמרו גם על דוד המלך דכיון שמת נעשה חפשי מן המצות, וא"כ איך אפ"ל שזה אינו שייך בצדיקים? ותירץ דשם אצל דוד אמרו זה רק על הגוף עצמו שמת, אבל כוונת ספר חסידים הוא: א. על הנפש שבעולם העליון שהוא מחוייב במצות, ב. או אפ"ל דכוונתו דהוה מחוייב בדבר רק כמו ברבי כשבא למטה בעוה"ז מלובש בגוף, אבל על הגוף מצ"ע כשמת כבדוד המלך אמרינן למתים חפשי, ומבאר הטעם דצדיקים במיתתן קרויים חיים, ורק כאשר הם בעולם העליון פטורים מן המצוות מפאת המקום, כי לא נאמרו המצוות בעולם העליון, משא"כ בירדם לעוה"ז עדיין עליהם חיוב מצוות כבתחילה כי בעוה"ז יש חיוב מצוות לכל ישראל חי וצדיק חי הוא עיי"ש, ונמצא דדין זה דמותר לעשות לו תכריכין וכו' - שזה נוגע רק להגוף מצד עצמו - משום שאין הנאה למתים שייך גם בצדיקים.

ועי' בחזון יחזקאל שם שתירץ דהא דנקט התוספתא הטעם דאין הנאה למתים דיוקא קא משמע לן והואיל ואיצטריכא ליה האי דיוקא תני לה, דדוקא "ומת" אז מביא לו ארון ותכריכין משום דלאחר מיתה אין הנאה למתים, אבל בעודנו חי אסור לו להביא לו ארון וכו' אף שאינו מקנה אותו לו, ואע"פ שלא יהנה מגופם אלא אחר מיתה, אך ההכנה שהוא מכין לו עתה לשעת הצורך יש בה משום הנאה ואסור, היינו דבאמת הי' יכול לומר הטעם משום דלמתים חפשי, אבל בכוונה נקט הטעם דאין הנאה למתים דוקא, כי כוונתו לחדש דמחיים אסור, (והביא דוגמא לזה מכתובות ב, ב, דהא דנקט המשנה הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן וכו הוא משום דיוקא הא חלה ה"ז גט) עכ"ד, אלא דבפשטות לא משמע שזהו כוונת התוספתא להשמיע הדין דמחיים לא.

והגרש"א בתשובתו שם תירץ שהתנא בתוספתא קיצר בלשונו בהא דאמר "דאין הנאה למתים" דכוונתו לומר דאין איסור הנאה במתים משום דהמת אינו מצווה באיסור.

ואי נימא כדבריו, הרי יש לתרץ זה גם לפי רוב השיטות הנ"ל שפירשו דפליגי רק בנוגע להזמן שלאחר תחיית המתים, אבל בהזמן שהוא מת לכו"ע לא שייך גביה שום חיוב, ונמצא דזה קאי לפי כו"ע.

משא"כ לפי הרמב"ם הרשב"א והר"ן אין צריך לומר שהתנא קיצר בדבריו, אלא דקאי לפי רב ינאי דלא סב"ל במתים חפשי, ולכן הוצרך להטעם דאין הנאה למתים, ומיושב לפי"ז ג"כ למה לא הוצרך הרמב"ם להביא דין זה כיון שכבר פסק בהל' כלאים כרבי יוחנן שאין על המתים מצוה וכפי שנת'.


1) והרשב"א סב"ל דכיון שהוא דרך לבישה יש בזה איסור גם על מת עיי"ש ויל"ע.

2) והוסיף עוד דלפי אלו הגורסין שם "הנודר" הנאה מחבירו ומת [הנודר] שמותר לחבירו להביא לו תכריכין וכו', ג"כ אין לתרץ כן כיון שהנודר ודאי אינו עובר עיי"ש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות