E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ כי תצא - תשס"ו
לקוטי שיחות
רק חזק לבלתי אכול הדם
הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי

בלקו"ש חי"ד (שיחה א לפר' ראה) מביא כ"ק אדמו"ר זי"ע פרש"י עה"פ (ראה יב, כג) "רק חזק לבלתי אכול הדם", וז"ל רש"י: "ממה שנאמר חזק אתה למד שהיו שטופין בדם לאכלו, לפיכך הוצרך לומר חזק, דברי רבי יהודה. רבי שמעון בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות, אם הדם, שהוא קל להשמר ממנו, שאין אדם מתאוה לו, הוצרך לחזקך באזהרתו, ק"ו לשאר מצות", עכ"ל.

ומביא כ"ק אדמו"ר שבספרי, מקור פרש"י, איתא (לפי גרסתינו) הלשון "שהיו שטופין בדם קודם מ"ת", דמשמעותה שנשתנה לאחר מ"ת, ורש"י משמיט התיבות "קודם מ"ת", ומבאר כ"ק אדמו"ר הטעם וז"ל: "כי עפ"ז אינו מובן: האזהרה על אכילת דם נאמר בתורה כמ"פ, ואם נאמר שהיו שטופים בדם רק קודם מ"ת (שבפשטות הוא לפי שהיו שטופין בדם במצרים), הול"ל "חזק" כשהוזהרו על אכילתו בפעם הראשונה, היינו בסמיכות לאחר מ"ת, קרוב לזמן שהיו שטופים בדם. ומדוע נצטוו להתחזק שלא לאכול דם ב"אלה הדברים", שנאמרו בסוף שנת הארבעים לאחרי צאתם ממצרים, וכבר מת כל הדור ההוא, ולא נאמר "חזק" באזהרה על אכילת דם שבחומש ויקרא?". עכ"ל.

ומוסיף בהערה 15, וז"ל: "בעמק הנצי"ב שם מבאר: דאף שמשעת מ"ת ואילך אינם צריכים להתחזק בדם שאינם להוטים עוד, מ"מ שייך לשון חזק, פי' הוי עומד בחזקך שלא לאכול דם, אבל עדיין תקשה הקושי' שבפנים", עכ"ל.

פי' דברי ההערה: בעמק הנצי"ב מתרץ הקושיא מדוע אומר "חזק" בסוף מ' שנה, אף שלא היו שטופים בדם אז, כי כוונת הפסוק הוא שתמשיכו לעמוד בהחוזק שלכם שלא לאכול דם, וזהו מה שמקשה בההערה שלכאורה אזלה לה ראיית רש"י (לפי ביאור השיחה) לפרש שלא רק קודם מ"ת היו שטופים בדם, כ"א גם אז (מטעם שאל"כ מדוע הוצרך לומר "חזק" אז), שהרי, אף שלא היו שטופים בדם אז, בסוף מ' שנה, מ"מ מתאים לומר ע"ז הלשון "חזק", שתמשיכו בהחוזק.

וע"ז כותב שעדיין תקשה הקושי' שבפנים, כלומר: בפנים השיחה הקשה יותר, לא רק איך מתאים הלשון "חזק" בסוף מ' שנה, כשלא היו אז שטופים בדם, כ"א גם מדוע "לא נאמר "חזק" באזהרה על אכילת דם שבחומש ויקרא", וזה אינו מתורץ במ"ש הנצי"ב, כי תירוצו הוא רק איך שמתאים לומר גם בסוף מ' שנה הלשון "חזק", אבל אין זה סיבה שלא לומר "חזק" בפעם הראשונה של הציווי, ולכן הוכרח רש"י לומר דלא כפי' הנצי"ב.

אבל צע"ג בזה, שהרי להלן בהשיחה מבואר ג' סבות מדוע אין פי' (הזה) הא' ברש"י מספיק, ונצרך להביא פירוש שני, והסיבה הראשונה היא: "כיון שהיו "שטופים בדם" הול"ל "חזק" גם בהאזהרה על דם שבספר ויקרא - ואדרבה עיקר מקומו שם בסמיכות למ"ת ולא (רק) בסוף הארבעים שנה". הרי שגם לפי רש"י אין מתורץ קושיא זו, ורק מתורץ הקושיא איך מתאים לומר "חזק" בסוף מ' שנה. והרי זה מתורץ גם לפי' הנצי"ב, וא"כ מאי אולמי' הפי' של רש"י לגבי פי' הנצי"ב, הרי לב' הפירושים מתורץ הקושיא איך מתאים הלשון "חזק" בסוף מ' שנה, ולב' הפירושים נשאר קשה מדוע לא כתב "חזק" בהאזהרה שבספר ויקרא.

ועד"ז אין לומר שהכוונה במ"ש בההערה "אבל עדיין תקשה הקושי' שבפנים" הוא לפרט אחר, למה שכותב בפנים השיחה "ומדוע נצטוו להתחזק שלא לאכול דם ב"אלה הדברים" . . וכבר מתו כל הדור ההוא", היינו שלפירוש הנצי"ב קשה, מדוע צריכים אזהרה להמשיך בהחיזוק, הרי כבר מתו כל הדור ההוא. - גם זה אין לומר, כי גם לפירוש רש"י ה"ז קשה, וכפי שכותב להלן בהשיחה הסיבה הג' מדוע אין פירוש הראשון הנ"ל שברש"י מספיק, וז"ל: "ביותר קשה לומר שבסוף ארבעים שנה שכבר מתו כל העם היוצאים ממצרים, יהיו בניהם שטופים בדם, ובפרט לאחרי שנאמרו בזה אזהרות הקב"ה כמ"פ", עכ"ל.

ויתירה מזו: הי' מקום לומר שהטעם מדוע אין רש"י מקבל פירוש הנצי"ב, ה"ז לפי שע"פ פשוטו של מקרא, דרכו של רש"י, אין מתאים לומר הלשון "חזק לבלתי אכול הדם", אם הכוונה היא שתמשיכו בהחיזוק - אבל אינו כותב כן בההערה. ובפשטות ה"ז לפי שס"ל לכ"ק אדמו"ר שאכן זה מתאים ע"פ פשש"מ, וכל הטעם שאין רש"י מקבל פירושו הוא לפי ש"עדיין תקשה הקושי' שבפנים", אבל קשה כנ"ל לאיזה קושי' מתכוין שנשאר קשה לפי' הנצי"ב, ומתורץ ע"פ פרש"י?

ואולי י"ל (בדוחק) בהקדים שישנם ב' אופנים בהקושיות שאפשר להקשות (וכ"ה בהקושיות בפשש"מ): א. קושיא חזקה כ"כ עד שזה מפריך הפירוש, כלומר זה מכריח שאין הפי' כן. ב. קושיא שמחליש הפירוש, אבל אינו מפריכו. היינו שמטעם קושיא זו צריכים לפי' ב', אבל אי"ז מבטל הפירוש הראשון לגמרי. ופשוט שתמיד כשהרבי מבאר הטעם מדוע הוצרך רש"י להביא ב' פירושים, לפי שבכל א' מהפירושים ישנו קושי, הרי הקושיות על ב' הפירושים הן בגדר קושיא שבאופן הב', שרק מחלישים את הפירושים, ולא מבטלים אותם, כי אל"כ הרי אא"פ לומר אף א' מהפירושים.

וכ"ה בנדו"ד, שהקושיות על הפי' הא' שהבאנו לעיל מהשיחה, הן באופן הב', היינו שמחלישות את הפירוש, ואינם מבטלים אותו לגמרי.

ועפ"ז י"ל שלפי פרש"י שהיו שטופים בדם גם בשנת הארבעים, אין קשה כ"כ מדוע לא נאמר "חזק" בחומש ויקרא, וכן אין קשה כ"כ מדוע היו שטופים בדם כשזה הי' כבר דור השני, והקושיות רק מחלישות הפירוש, ומזקיקין לרש"י להביא פי' שני, משא"כ לפי' הנצי"ב ה"ה קושיות מסוג הא', ומפריך הפירוש לגמרי.

והטעם ע"ז י"ל, שלפי פי' הנצי"ב שנאמר "חזק" רק כדי להמשיך להיות חזק בזה, קשה לגמרי, שא"כ בודאי הי' צ"ל "חזק" כשעדיין היו שטופים בזה בפועל, ובאופן של ק"ו: מה אם כשכבר לא היו שטופים בדם הוצרך לומר שימשיכו בהחוזק, כ"ש שכן הול"ל בפעם הא' כשעדיין היו בפועל שטופים בדם. וגם: אם להבנים שלא היו שטופים בדם הוצרך לומר "חזק" להמשיך להיות חזק בזה, כ"ש שהול"ל כן להאבות עצמם, ויתירה מזו: היות והם דור שני, אין לומר בכלל שימשיכו בהחוזק שלהם, - איזה חוזק, הרי הם מעולם לא היו שטופים בזה. וזה מבטל פירושו לגמרי.

משא"כ לפרש"י י"ל בדוחק שכשהזהיר הקב"ה את בנ"י בפעם הא' לא לאכול דם, ה"ז כהרבה ציוויים, שאצ"ל "חזק", אף אם היו שטופים בזה, כי באופן כללי כ"ה בהרבה אזהרות, שעד אז לא נזהרו מזה, ופתאום ה"ה אסור, וה"ז דבר קשה, אלא שהאזהרה עצמה מספיקה שלא יכשלו בזה מכאן ולהבא, וכ"ה גם בדם, אלא שבדם ה"ז קשה עוד יותר, אבל באופן כללי ה"ז כהרבה ציוויים אחרים. ורק לאחר מ' שנה, וראה הקב"ה עד כמה קשה להם לישראל ליזהר מזה, הוצרך אז להוסיף "חזק".

ועד"ז בנוגע זה שהם כבר הדור הב', כי אפ"ל שהשטיפות בדם הי' אצלם חזק כ"כ, עד שנמסר גם לבניהם אחריהם.

ואף שכהנ"ל דוחק הוא, כמובן, אשר לכן הוצרך רש"י להביא פי' ב', מ"מ היות וסוכ"ס אפשר לתרץ הקושיות בדוחק אין זה מבטל הפי' לגמרי, וזה נשאר [ויתירה מזו:] כפירוש הראשון.

משא"כ לפי' הנצי"ב, הקושיות הנ"ל הן חזקות כ"כ, עד שזה מכריח שאאפ"ל כפירושו.

וזוהי כוונת ההערה "אבל עדיין תקשה הקושי' שבפנים", היינו שהקושיות הנ"ל מבטלות פירושו לגמרי, ואא"פ לאומרו. משא"כ לפרש"י, אף שגם קשה כן, מ"מ אי"ז מבטל הפי' לגמרי.

אבל צ"ע אם זהו פי' ההערה, שהרי לכאו' העיקר חסר מן הספר.

לקוטי שיחות
אין ב"ד של מטה מוחלין לחוזרים בתשובה
הרב אליהו זילבערשטיין
שליח כ"ק אדמו"ר - איטקא, נ.י.

בלקו"ש ח"ט פר' ראה (שיחה ב) מאריך לבאר הא דחייבי מיתות ב"ד אם עשו תשובה, אין בי"ד של מטה מוחלין להם, דבנוב"י או"ח מהדו"ק סי' לה מבאר את זה כיון דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וא"א לדעת באם היא תשובה אמיתית. ובהשיחה מבאר דעפ"י פנימיות הענינים הטעם הוא לא רק מצד הספק דאולי לא שב בכל לבו, אלא דעל חיובי מיתת בי"ד באמת אינו מועיל תשובה בשביל הכפרה, וצריך גם עונש בי"ד עיי"ש.

והנה בהשיחה משמע דפשטות דברי הנוב"י מבוארים דהטעם דאין מוחלין להם הוא מצד הספק, דאין אנו יודעים מה בלבו (ועיי"ש בפנים בנוב"י דיש לפרש דבריו בכמה אנפין.

ולכאו' צע"ג מדברי הרמב"ם הל' ממרים פ"ה הל' יב: "מי שהיו אביו ואמו רשעים גמורים עוברי עבירות, אפי' נגמר דינם להריגה והם יוצאים להרג, אסור להכותם ולקללם, ואם קלל או חבל בהם פטור. ואם עשו תשובה הרי זה חייב ונהרג עליהם אע"פ שהם יוצאין למות".

הרי יש כאן סתירה מיני' ובי': מצד אחד, אין סומכין על התשובה לגבי מיתת האב, ומצד שני הורגין את הבן על סמך שהאב עשה תשובה נכונה. וממה נפשך, אם האב נהרג מכיון שאין יודעים אם שב בתשובה נכונה, אמאי הורגין את הבן על הספק?

וע"כ צ"ל כמ"ש בהשיחה דהטעם דאין בי"ד מוחלין אם עשה תשובה, הוא מטעם דאינו מועיל*.


*) בנוב"י כתב דאם נבטל עונשו, א"כ יתבטלו כל ענין העונשים. וזה לא שייך גבי אביו ואמו. וגם מש"כ החיד"א בעין זוכר (מערכת מ אות כ) ובשו"ת חיים שאל (ח"ס סי' ג) דזהו משום שאינו ברור לב"ד מה שבלבו, הרי פירש דאולי הוא משום יראת העונש שלכן א"א להאמין לו, וזה אינו שייך גבי אב ואם. וראה לקו"ש חכ"ח עמ' 95 הערה 22, ובגליון רצ. המערכת.

לקוטי שיחות
בגדר מכשירי מצוה
הרב אפרים פישל אסטער
ר"מ בישיבה

בלקו"ש חכ"ט עמ' 496 נדפס מכתב ידוע של הרבי (להר"ש עלבערג) בענין מכשירי מצוה וז"ל הק': "א) לההערה והחילוק שעשיית הסוכה היא (חלק מה)מצוה (ובפרט - להירושלמי שמברכים לעשות סוכה), משא"כ חתיכת אתרוג מאילנו - שאינו רק הכנה.

הרי בזה גופא היתה כל השקו"ט (בהתוועדות דשמח"ת תשל"ו):

מהי ההסברה (ולא לומר דגזיה"כ הוא) והגדר שיש הכנה קרובה לקיום המצוה ושאי אפשר בלעדה ובכ"ז אינה נחשבת ל(חלק מה)מצוה (כבאתרוג) ויש כהנ"ל ונעשית (חלק מה)מצוה (כבסוכה) וקצירת העומר ועוד". עכלה"ק.

ויש להעיר, דמה שחוקר הרבי כאן בההסברה והגדר דההכשר דעשיית סוכה הוי מצוה משא"כ חתיכת אתרוג, הגם דבפשטות יש מקום לומר דהחילוק ביניהם גזה"כ הוא, הנה מצינו עד"ז בדברי הראשונים בפרק ר"א דמילה. דבגמ' קלא, א אמרינן לדעת ר"א דס"ל דכורתין בשבת עצים לעושת פחמין לעשות ברזל שממנו יעשו איזמל למילה - לא לכל מכשירי מצוה אמר ר"א (מסברא) דדוחין שבת, דרק בהמצוות דגלי קרא ואיכא לימוד דמכשירי' דוחין שבת אמרינן כן. ומסיק בגמ' דבציצית לטליתו ומזוזה לפתחו אין מכשירין דוחין שבת, ושואל בגמ' "מאי טעמא", ועיי"ש בתי' הגמ'.

ומקשים בתוס', מדוע שואל הגמ' מ"ט אין מכשירי ציצית ומזוזה דוחין שבת, והרי פשוט הוא דכיון דלא גלי קרא דדוחה שבת (כבמילה ושאר מצוות), מובן ממילא דאין דוחה שבת, שהרי אפי' אליבא לר"א אין זה מסברא דמכשירי מצוה דוחין, אלא רק היכן דגלי קרא?

ובראשונים (רמב"ן רשב"א ועוד) תירצו דטעמא דקרא קא בעי. היינו דהגם דפשוט מדוע בציצית ומזוזה אינו דוחה שבת דלא גלי קרא, אמנם הא גופא שואל הגמ' מהו ההסברה והגדר דמצוות אלו אין מכשירין דוחין שבת.

וזהו ע"ד מ"ש הרבי במכתבו לחקור בהחלוקים שמצינו במכשירי מצוה ואינו מסתפק בזה שי"ל דגזיה"כ הוא.

ויש להוסיף בזה עוד, דבמה שחוקר הרבי בהסברת החילוקים שמצינו במכשירי מצוה, אפשר לומר דיסוד החקירה הוא בנוגע לגדר המצוות עצמם, וכתוצאה מהחילוק בהגדר דמצוות אלו בא החילוק בגדר ההכשר שלהם. או י"ל דיסוד החקירה הוא בסוג ההכשר, איזו סוג הכשר חשוב דנעשה חלק מהמצוה.

אמנם במה שמחלק הגמ' דלדעת ר"א אין מכשירי ציצית ומזוזה דוחין שבת כשאר המצוות, מבואר בגמ' דבציצית ומזוזה "בידו להפקירן" ואז לא רמי חובתי' עלי' (רש"י) ולכן אין מכשירי' דוחין שבת, משא"כ במילה (ושאר המצוות המובאים בגמ') דאא"ל כן, מכשירין דוחין שבת. ולכאו' פשוט דכוונת הגמ' לחלק בגדרי המצוות עצמם אי רמי חובתי' עלי' בשבת או לא, ולא שייך כלל להחקירה בגדר מכשירי מצוות שחקר בה הרבי.

אלא דיעויין בחי' הר"ן בהסוגיא דמבואר בדבריו דבהמצוות דאמרינן דהכשר שלה דוחה שבת הוא משום דגילוי הקרא מחדש לנו דבמצוות אלו מכשיריה כמותה, ובמצוות דאין מכשירין דוחין שבת הוא משום דאין מכשירי' כמותה. וע"פ דבריו מובן, דהגם דמה שמחלק הגמ' בין מצות מילה ומצות ציצית ומזוזה יסוד החילוק הוא בגדר המצוות עצמם, אמנם כתוצאה מזה בא החילוק בנוגע לגדר מכשירי' אי אמרינן דמכשירי' כמותה ודחי שבת. ועד"ז י"ל דחקירת הרבי לגבי החילוקים במכשירי המצוות הוא (גם) בנוגע לגדר המצוות עצמם שכתוצאה מזה בא החילוק בהכשרם.

וממשיך הרבי במכתבו: "ודובר בהרחבה יותר, שיש כו"כ דרגות בהנ"ל מתחיל מדעת הירושלמי בעשיית סוכה שהיא מצוה בפ"ע (ועד"ז י"ל שהוא ענין עבודה שאינה תמה - יומא כד, א) דעת הבבלי שזהו חלק מהמצוה (אדה"ז בשו"ע שלו ר"ס תרמא), מכשירי מצוה שכורתין בשבת עצים לעשות פחמין לעשות ברזל שממנו יעשו איזמל למילה (שבת קל, א) וכו', ועד להכנה שאינה נכנסת בגדר המצוה כנ"ל (וע"ד - שמחובר אינו בגדר דהכשר וכו'), ופשיטא שאין קס"ד לברך עלי'", עכלה"ק.

ומבואר בדברי הרבי כאן דדעת ר"א בגדר החשיבות דהכשר מצוות שדוחין שבת הוא פחות מהמבואר בירושלמי (ועד"ז להבבלי) דגם ההכשר הוי (חלק מה)מצוה. וכן מפורש יותר בלקו"ש חי"ז עמ' 187 (ששם הוגה ונדפס השיחה שעליו מוסב מכתב הרבי) דלדעת ר"א אף שדוחה שבת נשארו בגדר מכשירין, משא"כ להירושלמי שמברך וציונו, וגם להבבלי הוי חלק מהמצוה.

ויש להעיר ע"ז מדברי הראשונים (רמב"ן רשב"א ועוד) בביאור דעת ר"א דמכשירי מילה דוחה שבת דהוא משום דס"ל דהכל "כמילה אריכתא" הוא, ולכן לדעת ר"א אפי' אי יכול להביא סכין דרך גגות וחצרות, מותר להביאו דרך רה"ר באיסור דאורייתא, דכיון דלגבי המילה עצמה א"א בלא דחיית שבת אין חילוק גם לגבי מכשירי' דכולא כמילה אריכתא דמיא.

ולכ' משמעות הדברים הוא דיסוד שיטת ר"א דמכשירי מצוה דוחין שבת הוא משום דגם המכשיר הוי חלק מהמצוה וזהו שכתבו דהוי "כמילה אריכתא". ולכ' הוא דלא כמבואר במכתב ושיחת הרבי דאפי' לדעת ר"א הוא רק בגדר מכשיר ולא חלק מהמצוה.

אמנם י"ל, דמלבד מה דהתוס' (קל, ב ד"ה 'שלא') ג"כ הקשו מ"ט אליבא דר"א אפי' אי יכול לילך דרך חצר עדיין מותר ללכת דרך רה"ר באיסור מה"ת, ונשאר בקושיא ולא תי' כסברת הראשונים דהוי מילה אריכתא, וא"כ משמע דלא ס"ל מהענין דמילה אריכתא אפי' אליבא דר"א, והנה גם הראשונים שכתבו דאליבא דר"א הוי מילה אריכתא אין הכרח לפרש כוונתם דלר"א נעשה הכשר המצוה חלק מהמצוה עצמה, אלא עיקר כוונתם לפרש דאפי' א"נ דלדעת ר"א אינו אלא בגדר מכשיר, מ"מ טפל ובטל ההכשר להמצוה עצמה, שלכן אי להמצוה עצמה מוכרחים לדחות שבת אפשר לדחותה גם לגבי ההכשר, ונקודה זו, הטפילות של הכשר מצוה להמצוה עצמה, הוא כוונת הראשונים במ"ש דהוי "כמילא אריכתא", אבל אין כוונתם דההכשר מצוה חשוב לחלק מהמצווה.

אמנם, מה שלא זכיתי להבין מהאי ענינא הוא, דלכאו' אם מצינו שלדעת הירושלמי והבבלי הוי הכשר מצוה חלק מהמצוה ממש, שלכן גם להבבלי היו צריכים לברך עליו אי לאו דאין מברכין אלא על גמר המצוה, ולכאו' הן ר"א והן ר"ע בריש פ' ר"א דמילה יודו לזה, שהרי לא מצינו בבבלי מח' בדבר (וכ"ה הדגשת הדברים בלקו"ש שם דענין זה הוא לכו"ע, וא"כ ע"כ פלוגתת ר"א ור"ע אי מכשירי מצוה דוחין שבת אינה בגדר מכשירי מצוה, אי אית למכשירי מצוה חשיבות כהמצוה עצמה לדחות שבת או לא, דלכו"ע חלק מהמצוה הוא. וא"כ לא הבנתי מה שהביא הרבי מר"א דס"ל דכותין עצים כו' למילה בשבת, דמצינו בשיטתו עוד דרגא (פחותה) בגדר מכשירי מצוה דעכ"פ אית לי' חשיבות כהמצוה עצמה לדחות שבת (אפי' אי אינה חלק מהמצוה ממש), הרי כנ"ל לכאו' אא"ל דזהו יסוד שיטת ר"א, שהרי אפי' לר"ע הוי הכשר מצוה חלק מהמצוה, ואעפ"כ ס"ל דאינו דוחה שבת.

ובאמת מצינו בראשונים ואחרונים (עי' שיטה להר"ן, חתם סופר ועוד) בריש פ' ר"א דמילה שפירשו דלא פליגי ר"א ור"ע בגדר מכשירי מצוה, אלא פליגי אי שבת דחוי' לגבי מילה או הותרה, עי' בדבריהם, וא"כ צ"ע כנ"ל.

אלא שבאמת ענין זה צ"ע בדברי הראשונים עמצם, דכבר הבאתי לעיל דמפורש בהרבה ראשונים דיסוד שיטת ר"א דחולק על ר"ע הוא שחולק עליו בגדר מכשירי מילה וס"ל ד"מכשירי' כמותה", או "כמילה אריכתא דמיא", וא"כ מפורש בדבריהם כמ"ש הרבי דיסוד שיטת ר"א הוא חידוש בגדר מכשירי מצוה, אבל אין זה מתרץ עיקר הקושיא, אלא מעביר הקושיא על דברי הראשונים דלכאו' גם לר"ע הוי מכשירי מצוה חלק מהמצוה עצמה (ולא רק חשיבות כהמצוה).

והנה בנוגע להסגנון הדברים בלקו"ש שם שמביא קודם מכשירי מצוה אליבא דר"א, ואח"כ מוסיף ("למעלה מזה") דמצינו יתירה מזו לגבי מכשירי מצוה בירושלמי דהוי חלק מהמצוה ממש (וכן להבבלי כבהערה 56), אפ"ל הכוונה, דבשיטת ר"א אפי' א"נ דיסוד שיטתו הוא חידוש בענין מכשירי מצוה אין הכרח לומר לדעתו דהוי חלק מהמצוה עצמה (וכמו שמבאר להלן שם עמ' 184), משא"כ מהירושלמי (והבבלי) דמברך עליו מוכרח לומר דהוי חלק מהמצוה, אבל לעולם אין הרבי נכנס כאן בהסברת דעת ר"א.

אבל בהמכתב שהובא לעיל שמביא קודם דברי הירושלמי, ואח"כ מוסיף דמצינו דרגא אחרת ופחותה בענין מכשירי מצוה דוחק לפרש כן. וכ"ז לבד מה שמצינו מפורש בראשונים דיסוד שיטת ר"א הוא חידוש בענין מכשירי מצוה, וצ"ע כנ"ל.

לקוטי שיחות
פירוש "קרייתא זו הלילא" [גליון]
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בגליון העבר (עמ' 33) כתב ידידי הרב מ.פ. שיש ליישב את דברי האלי' רבה שכתב דברכת הגומל בעי מעומד משום דמקרי הלל והלל בעי מעומד, והעיר עליו החת"ס (בשו"ת או"ח סי' נא (כצ"ל ולא כפי שנכתב שם)) ד"א"כ איך קורין את המגילה עומד ויושב, הא מגילה קריאתה זו הלילא ותיהוי כהלל בעמידה דוקא"? ורצה הרב הנ"ל ליישב ע"פ משנ"ת בלקו"ש חל"ו דהא דאין אומרים הלל בפורים "דקרייתא זו הלילא" שהפי' הוא שאמירת הלל בפורים לא תתכן אלא בשעת קריאת המגילה כיון שהנס דפורים נתלבש בטבע, הרי שמצ"ע אין האדם מרגיש את הנס דפורים, וכל ענין אמירת ההלל הוא רק על נס שבגלוי כו', ודוקא בשעת קריאת המגילה יכול האדם להתעלות ולהרגיש את הנס דפורים כו', עיי"ש בהשיחה בארוכה.

ועפ"ז רצה ליישב את קושיית החת"ס הנ"ל "כי סוכ"ס אין במגילה דין הלל, ומה שנקרא הלילא הוא דבקריאה זו מהללים את ה' וכלול בזה אמירת הלל כמבואר בהשיחה, ועל הילול כזה אין התנאים של הלל דיו"ט ור"ח", עכת"ד, וציין גם לשו"ת ציץ אליעזר שג"כ תי' קושיית החת"ס עד"ז, ע"ש.

ולענ"ד, גם לאחרי כל הביאור שבשיחה הנ"ל בנוגע להלל בפורים, קושיית החת"ס לא זזה ממקומה, דהרי קושיית החת"ס היא לא על עצם ההלכה דאפשר לקרוא את המגילה בישיבה, והלא מצד ענין ההלל שבמגילה בעינן עמידה, דאז שפיר הי' מועיל הביאור הנ"ל שבהשיחה, אבל באמת קושיית החת"ס היא רק על האלי' רבה שכתב דברכת הגומל צ"ל בעמידה משום דנקרא הלל, ולפי דבריו למה אין עומדין בקריאת המגילה? והרי בברכת הגומל אין תנאי שצריך להיות נס גלוי וכמו שנת' שם בהשיחה בקשר להלל, ואפי' אין צריך נס שמלובש בטבע כמו הנס דפורים, אלא כל שהי' בסכנה וניצול מברך הגומל (וראה לקו"ש חל"ג עמ' 139 "ואדרבא, ההארבעה שצריכים להודות הם במצבים שע"פ טבע יכולים לצאת מהם בשלום (שלכן אין הם חייבים גם בברכת הנס אא"כ ניצלו ע"י נס מיוחד)", ע"ש בכל השיחה ובהנסמן שם), ומ"מ לדעת האלי' רבה כיון שמצינו שברכת הגומל נקראת בשם הלל יש לו את כל דיני הלל שצריך בעמידה וכיו"ב, וא"כ כ"ש בקריאת המגילה ש"קרייתא זו הלילא" הי' צ"ל בעמידה דוקא.

אמנם לולא דברי הא"ר ודאי יש לחלק בין הלל ממש שדינו בעמידה לבין דברים הדומים לו שרק נקראים בשם הלל שאין צריכים עמידה, וע"פ השיחה הנ"ל הי' אפשר להטעים יותר את החילוק הנ"ל. אבל כ"ז אינו מיישב את קושיית החת"ס על הא"ר שכן למד שיש דין של עמידה אפי' בברכת הגומל מצד שנקרא בשם הלל, וא"כ כ"ש שבקריאת המגילה היו צריכים לעמוד, וק"ל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות