E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ וירא - תשס"ז
חסידות
בשורת העקדה ומיתת שרה
הרב אלי' מטוסוב
חבר מערכת "אוצר החסידים"

בד"ה אחרי מות תרמ"ט (סה"מ תרמ"ט עמ' רמח), ז"ל: "ענין השבירה בכלים דתוהו, יובן עד"מ כשמגידים לאדם בשורה טובה ונפלאה פתאום, יתפעל בנפשו מאד עד שיוכל להיות שיצא מדעתו או ימות ולכה"פ יתעלף, וכידוע בשרה שפרחה נשמתה בהגידו לה מבשורת יצחק כו', וע"כ לא יגידו לאדם בשורה נפלאה פתאום כ"א מעט מעט כו'".

ובהערת הרבי שם: "מבשורת יצחק ואינו מפרט האם מבשורה המצערת שנעקד (ב"ר פנ"ח, ה. וראה פדר"א פל"ב) - שגם מזה ראי' להמבואר בפנים - או (כדמשמע קצת מההמשך) מרוב שמחה (כפירוש ריב"א עה"ת - ומביא דוגמא מכתובות סב, ב - או כמבואר בס' הישר)". ע"כ.

הערה זו נכתבה בשולי העמוד של המאמר (ונדפסה הערה זו גם בלקו"ש ח"ה עמ' 102), ועל כן היא בקיצור מאד. אך כרגיל בהערות אלו שהם נכתבו בקצרה וכוללים ענינים רבים. כאשר נפרט פרטי הענין בעז"ה.

לשון המדרש, ולשון הריב"א

בבראשית רבה (פנ"ח, ה) עה"פ "ויבוא אברהם לספוד לשרה: מהיכן בא מהר המורי' ומתה שרה מאותו צער לפיכך נסמכה עקדה לויהיו חיי שרה". ע"כ. ומפורש במדרש שמתה מן הצער. ועד"ז הוא באריכות יותר בפדר"א פל"ב. ותנחומא ס"פ וירא ועוד מדרשים.

אך בפי' ריב"א עה"ת ז"ל: "ולבכותה - פירש"י פרחה רוחה ומתה, וא"ת וכי היתה שרה מצטערת במה שבחר השם בבנה להיות לעולה, לכך יש לפרש פרחה רוחה מרוב שמחה ודומה לו בכתובות פרק אע"פ גבי אשתו של ר' חנינא דאמר דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה והיינו מרוב שמחה כדמשמע התם. ע"כ. [ולכאו' כוונתו מהשמחה שיצחק נשאר חי וע"ד הגמ' בכתובות, ועי' במה שנביא להלן].

מקורות לפי' הריב"א

בגמ' כתובות שם דס"ב איתא על רבי חנני' בן חכינאי שהלך מביתו ללמוד תורה בבי רב תרי סרי שני, וכשחזר לביתו וראתהו אשתו, סוי לבה (ראה לבה, נדמה ללבה פתאום שזהו בעלה) פרח רוחה, ואח"כ ביקש ר' חנני' רחמי עלה וחיה. ולאח"ז איתא שם בגמ' על רבי חמא בר ביסא כשחזר ג"כ מלימודו לבתר תרי סרי שנה אמר לא איעבד כדעביד בר חכינאי שנכנס לביתו פתאום וע"כ עייל לבי מדרשא ושלח לביתי' כו'.

[ומגמ' זו ג"כ מקור למ"ש בסה"מ תרמ"ט שם, שבהגדת בשורה טובה פתאום יכול להיות שימות ולכה"פ יתעלף וע"כ לא יגידו לאדם בשורה נפלאה פתאום כ"א מעט מעט כו'].

ועיג"כ ברמב"ן פ' ויגש (מה, כו) עה"פ ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי גו' ויפג לבו: "שנתבטל לבו ופסקה נשימתו כי פסקה תנועת הלב והי' כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהי' הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף, ויאפס הלב בהתקררו". וע"ש בביאור המשך הכתוב.

וקרוב ללשון זה כ' ברבינו בחיי ויגש שם, ומוסיף מהגמ' בכתובות (המובא בריב"א דלעיל): "וכענין שדרשו רז"ל במס' כתובות הות יתבא דביתהו וקא נהלה קמחא דל עינה חזיתיה סוי לבה פרח רוחה כו' כי ברוב השמחה שבא לה פתאום בראותה את בעלה ויפג לבה ופרחה נשמתה".

בהערה על המאמר כאן מביא גם מס' הישר, ולא הספקתי לראותו כעת להציע דבריו לפני הקוראים.

שני האופנים בספרי דא"ח

והנה בספרי דא"ח נמצא במקומות רבים המשל משרה שפרחה נשמתה מבשורת העקידה (לגבי ענינים שונים), ולפעמים מפורש שזה הי' מתוך צער (כאופן הא'), ולפעמים מפורש שזה הי' מרוב שמחה (כאופן הב').

וע"כ מדייק בהערה כאן בדיוק הלשון בס' תרמ"ט, שלא נכנס כאן לפרטי הענין אם פרחה נשמתה מרוב צער או מרוב שמחה, רק נקט באופן כללי: "וכידוע בשרה שפרחה נשמתה בהגידו לה מבשורת יצחק כו'". כי משני האופנים יש ראי' להמבואר בהמאמר על בשורת פתאום שגורמים שבירת הכלים.

[ודוק בל' המאמר כאן שבסוף נקט הלשון בשורה נפלאה: "ועל כן לא יגידו לאדם בשורה נפלאה פתאום", שלשון זה כולל הן בשורה של צער והן בשורה של שמחה].

ועי' ג"כ מפורש יותר בסה"מ תרס"ה עמ' קא (ושם ג"כ הוא משל לענין שבה"כ): "ויובן עד"מ בבשורה פתאומית יכול לבוא לידי כלות הנפש ועכ"פ לידי התעלפות הן בבשורה טובה ונפלאה ביותר והן בבשורה הפכיות וכמו בשרה כשנתבשרה מעקידת יצחק פרחה נשמתה כו'". ובהמשך המאמר שם מבאר פרטי החילוקים בפעולות הנפש בהתפשטות בבשורה טובה כו' וכיווץ בבשורת צער כו' ע"ש. [תודתי לרי"ל שי' אלטיין שהעיר לי על מקור זה בסה"מ תרס"ה].

פי' אדמו"ר הצ"צ בהמאמר

מתחילה יש לציין אשר שורות אלו בד"ה אחרי תרמ"ט, מקורם לכאו' מתוך ד"ה לרוקע הארץ בסה"מ תקס"ב ח"א עמ' קצח, וז"ל: "בהיות כי ידוע שעיקר סיבת השבירה הי' מפני שהכלים היו קטנים כו', ויובן ביאור זה עד"מ כשמגידים לאדם בשורה טובה ונפלאה פתאום הנה יכול לצאת מדעתו או ימות ולכה"פ יתעלף כידוע בענין שרה שפרחה נשמתה בהגידו לה מבשורת יצחק, ע"כ לא יגידו לאדם הבשורה הנפלאה כ"א מעט מעט כידוע".

[המאמר בתקס"ב שם הוא הנחת כ"ק אדהאמ"צ ממאמר אדה"ז. ובתקס"ב ח"ב עמ' תלז נד' ג"כ הנחת הר"מ בן אדה"ז ממאמר זה, ושם לא הביא כלל הדוגמא מבשורת העקידה, רק כ': "ופי' למשל אדם שמבשרים לו פתאום איזה בשורה טובה עד מאד אשר אין הכלי שלו יכול לקבל, יכול להיות שימות תיכף מן רוב השמחה שלא יכול הכלי שלו לקבל כו'"].

וכן נמצא תוכן המאמר דתקס"ב בס' דרך מצותיך להצ"צ (קסב, א), וז"ל שם: "והענין הוא עד"מ אדם שמבשרים לו פתאום איזה בשורה טובה עד מאד אשר אין הכלי שלו יכול לקבל יכול להיות שימות תיכף מן רוב השמחה שלא יכול הכלי שלו לקבל ולהכיל (וכידוע בענין שרה שפרחה נשמתה כשהגידו לה מבשורת יצחק שלא נשחט בהעקידה כו' ע"כ לא יגידו לאדם הבשורה הנפלאה כ"א מעט מעט").

פירוש אדמו"ר מהרש"ב, והערת הרבי

ומדברי הצ"צ בדרמ"צ כאן ניכר בעליל שהוא מפרש ענין המאמר בבשורת יצחק, שזהו ע"ד בשורה טובה "שלא נשחט בהעקידה", ולא הזכיר כלל על בשורה של צער.

אולם לפי פירוש הרבי בהערה קצרה זו, וכן ניכר לפי הסה"מ תרס"ה (שהבאנו לעיל), הרי מה שנקט במאמר ד"ה לרוקע הארץ לשון סתמי "בשורת יצחק" (ולא נקט כל' הצ"צ: "בשורת יצחק שלא נשחט בהעקידה"), זהו כי משל זה יכול להתפרש הן לפי המדרשים שפרחה נשמתה מצער העקידה והן לפי הריב"א שזהו מהבשורה שלא נשחט.

ונציין כעת עוד מקומות בספרי דא"ח, שנתפרש בהם שני האופנים (לצורך משלים שונים), שמתה מרוב צער או מרוב שמחה.

אופן א': מיתת שרה מרוב צער

בתו"ח שמות ח"א (כח, ב): "ואעפ"י שאנו רואים שמהתפעלות תענוג שבנפש נמשך התפעלות תענוג שבגוף כמו מבשורה טובה שיחי' רוחו ממש וכמו ותחי רוח יעקב (ויגש מה, כז) ולהיפך בשורה רעה כמו בשרה שפרחה נפשה מרוב צער כו', וכן מפחד רוחני דנפש יתפעל בפחד זה בלב גשמי כמו בחברי דניאל שנפחדו משום דמזלייהו חזי כו'". [המאמר שם אינו מגוכי"ק, ונדפס ממעתיק שהעתיק מגוכי"ק. אבל ניכר שהל' מדוייק].

אופן ב': פרחה נשמתה מרוב שמחה

א. בס' מאמרי אדה"ז עה"ת ח"ב עמ' תרפו (ד"ה ביום השמע"צ): "כמ"כ ישמחו ישראל בקרבתם לפני ה' אחר הריחוק כו' כמו אדם שראה אוהבו האמיתי כמו בנו שנפל באיזה סכנה גדולה עד שנתייאש ממנו, אח"כ כשניצול מן הסכנה וראה אותו חי תפול השמחה פתאום בלבבו עד שתצא נפשו, כמו שפרחה נשמת שרה בהתוודע לה פתאום שיצחק חי כו'". [ענין זה הובא ג"כ בד"ה ביוהשמע"צ בסה"מ תו"מ תשכ"ב].

ב. ובתו"ח תולדות קנ, א: "בחי' תענוג דמקיף דאו"ח בבחי' הגבורות היינו כאשר לא יכול לקבל העונג הנפלא במוחו ולבו ועולה בבחי' או"ח בביטול מן הכלי לגמרי, כמו שיבשרו לו בשורה טובה ונפלאה בפתע פתאום שידחק מוחו ולבו ויפג רוחו עד שתצא נפשו כבשורת שרה מיצחק וכבשורת הצלת יוסף ליעקב, וכן בכלות הנפש בתענוג השכל עמוק ביותר שערב לנפשו עד שתצא נפשו".

ג. תו"ח וישלח קפז, ג: "כמו מן הניסים שנעשו בהצלת נפש בנו שנאבד והי' מתייאש ממנו כבשורה הטובה ליעקב מיוסף דכתי' ויפג לבו כו' שמזה וכה"ג יתכווץ כלי המוח והלב להכיל השמחה ע"כ יבא לכלל בכיה מצד דחיקת המוח והלב כנ"ל אבל יש שמחה ותענוג שיתיישבו דוקא בכלי המוח והלב ויבא לכלל התפשטות והרחבה לעשות הרחבת הכלים דוקא".

ואח"ז שם (קפז, ג): "אך כאשר הכלי קצר מהכיל רוב האור של התפעלות התענוג ושמחה הנפלאה שלמעלה מכלי המוח והלב (כמו מבשורה טובה שבא מהיפוך הצער והיגון לשמחה כנ"ל וכמו בשורה טובה דשרה מיצחק שפרחה נשמתה וכה"ג) אז נהפוך הוא ממש שבחינת הכלים דנר"נ שבמוח ולב ואברים מתכווצים ביותר והעיקר בכלי המוח שהוא הכולל כולם וכן בכלי הלב שאז ידחק המוח ויצא ממנו מותרות שהן הדמעות שנק' בכיה של שמחה כנ"ל".

ד. בתו"ח שמות ח"א קה, ג: "אך הנה אנו רואים בחוש שיש התפעלות יתירה לפרקים ביתר מכפי המדה כו', והוא כמו שאנו רואי' שיבא בחי' התפעלות שמחה גדולה בלב האדם פתאום כשמבשרים אותו בשורה טובה ונפלאה ביותר שמגעת בעצמיות נפשו ממש, כמו שבישרו לשרה מיצחק וליעקב מיוסף וכה"ג שבשורה כזו מגיע בעצמיות הנפש ממש וכמו ותחי רוח יעקב כו'".

ושם קה, ד: "שזהו שמחת הנפש בעצמה ומהותה ממש עד כלותה כו' כשמחת הנפש בשרה מבשורת יצחק עד שפרחה נשמתה כו' וכמו ותחי רוח יעקב ממש מבשורת יוסף", שמזה יבא התפעלות השמחה ביתר מכפי המדה המוגבל במוח ולב אשר לא יכילנו כלי המוח וכלי הלב כלל".

ה. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ד עמ' א'עדר: "שמפני רשפי אש שלהבת אור השמחה שבלבבו יוכל לבוא לידי כלות הנפש ממש מגודל השמחה כו' וכן בצער יתמרמר כ"כ עד כלות הנפש, ונמצא דבר זה על הרוב כמו בבשורה טובה ונפלאה שבאה מן היפך דוקא כמו כאשר בנו אהובו כנפשו שהי' בסכנה גדולה כסכנת מות עד שנתייאש ממנו, אח"כ כשניצול מן המות ומבשרין אותו שהוא חי תפול השמחה פתאום בלבבו בלתי מוגבלת בנפשו עד שלא יכול שאת ויוכל לבא לידי כלות הנפש, וכמו בבשורת יוסף לאביו שהוא חי דכתיב ויפג לבו כו' ותחי רוח כו' אך עדיין הי' מתיישב בנפשו הדבר, אבל בבשורת יצחק לשרה הרי פרחה נשמתה, וכך כל בשורה טובה שבאה מן ההיפך תתגבר ביותר כו'". [מאמר זה מקביל לד"ה ביום השמע"צ הנ"ל, וניכר מהל' כאן שהוא ג"כ מדבר על השמחה בבשורת יצחק].

ו. במאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"ב עמ' תקפג: "אך הנה ידוע בענין מהות השמחה שהיא שמחת הנפש יש בה ב' מדריגות, א' שמחת הנפש מצד עצמה שאין לה חיבור עם הגוף כלל כו' והוא בבחי' יחידה כו', כמו ע"י בשורה טובה ונפלאה ביותר כבשורה דיוסף ליעקב ויצחק לשרה וכשמחת לבו בחתונת בנו וכה"ג, והב' שמחת הנפש שמתחבר בגוף במוח ולב ונק' שמחה גופני' עד שמרקד ומפזז כו'".

[ושם בעמ' תקפו מזכיר לענין זה רק הדוגמא מבשורת יוסף. ובעמ' תקצד שם: "וזהו שנק' כלה כלתה נפשי שהיא באה לכלות הנפש, כמו עד"מ שרה שפרחה נשמתה מבשורת יצחק וכה"ג"].

ז. מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים עמ' תקסח: "ויכול להיות בחי' כלות הנפש לגמרי אם לא יוכל שאת בנפשו עוצם התענוג אם היא בשורה נפלאה ביותר כמו שרה שפרחה נשמתה לגמרי מבשורת יצחק מפני שהגידו לה פתאום כו', וכן כל תענוג הבא פתאום יש בו בחי' רצוא ושוב כו'".

ח. שערי אורה יג, א: "וראי' מבשורה טובה שבאה בהפלגה פתאום ללב כבשורה דיצחק לשרה פרחה נשמתה וכן בבשורה דיוסף ליעקב נאמר ותחי רוח יעקב כו' לפי שפנימית הלב נוגע בעצם הנפש ממש שלמעלה מכלי המוח כו' ונקרא תעלומת הלב (שהוא בחלל הימני ששם רוח החיים כו')".

ט. סה"מ תרנ"א עמ' עד: "וזה בא ע"פ הרוב בבשורה טובה ונפלאה שבאה מן ההיפך דוקא, וכמו כאשר בנו אהובו כנפשו שהי' בסכנה גדולה ח"ו עד שנתיאש ממנו ואח"כ מבשרין לו שניצול וה"ה חי תפול השמחה פתאום בלבבו בלתי מוגבלת בנפש כו' לבוא לכלות הנפש ממש, וכמו בבשורת יוסף לאביו שהוא חי כתי' ויפל לבו כו' ופי' בל"א אויסגיוועבט, וע' בפי' הראב"ע ז"ל, והיינו שהחיות מסתלק קצת ואינו מיושב ממש בהכלי, אך עדיין הי' מתיישב בנפשו אך בבשורת יצחק לשרה הרי פרחה נשמתה ממש מרוב השמחה". ע"כ.

ביאור בלשון רש"י בפי' עה"ת

ובפירש"י ר"פ חיי"ש ז"ל: "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה". ע"כ.

ובשפ"ח ומפרשי רש"י הקשו על ל' רש"י "וכמעט שלא נשחט", דכמעט שנשחט הוה לי' למינקט.

[לכאו' הן לשון "וכמעט שנשחט" והן לשון "וכמעט שלא נשחט" הוא אותו מכוון, וקושיית המפ' היא רק על מה שנקט רש"י ל' זה.]

ואפשר שלפי כל הנ"ל שפרחה נשמתה הוא מבשורת השמחה (כפי' הריב"א וספרי המאמרים), אולי יש לתרץ לשון רש"י, שמבטא דבר זה בל' שלילה "וכמעט שלא נשחט" לרמז שהמיתה היתה מהבשורה הפתאומית שלא נשחט.

ובשפ"ח ועוד פי' שכוונת רש"י "כמעט שאמר לה המגיד שלא נשחט", שפרחה נשמתה עוד לפני ששמעה שרה שלא נשחט. משא"כ אם נפרש כנ"ל, הנה שרה כן שמעה שלא נשחט ופרחה נשמתה מהבשורה שלא נשחט.

פי' הס' עבודת ישראל

דרך אחרת מכל הנ"ל נקט בס' "עבודת ישראל" עה"ת להמגיד מקאזניץ (ס' זה בכלל הובא כמה פעמים באור התורה להצ"צ).

וז"ל "ותמת שרה בקרית ארבע איתא שבישר השטן את שרה שנעקד יצחק בנה וכמעט שנשחט ופרחה נשמתה. וצריך הענין ביאור, הלא הצדיקים כל רצונם וחיותם לעשות רצון קונם ומוסרים נפשם ומאודם ויוצאי חלציהם בעבור כבודו ית"ש, ואיך יתכן לומר על שרה אמנו הצדקת אשר היה אברהם אבינו טפל לה בנביאות שכשמעה מעקידת יצחק פרחה נשמתה מחרדה ובהלה כדרך פשוטי בני אדם אשר כל חיותם לגדל זרע ולהרבות הון ובפירוד הבנים או הממון כמעט ימותו, אמנם לא כן שרה אמנו חלילה לה, רק נוכל לומר, כי בשמעה מעשה העקידה שעוקד אברהם את יצחק בנה לעולה לה' והבינה בקדושתה שנעשה על ידי זה יחוד גדול וקדוש, והמקום ההוא היה רחוק ממנה ללכת שמה להתדבק עם אב ובנו בקדושת היחוד, לכן על כל פנים מרחוק מסרה נפשה באהבה ובטהרה להפרד מעולם הזה בעת רצון ושעה קדושה כזאת, והקב"ה הסכים על ידה ויצאה נפשה בקדושה בשעה זאת". ע"כ.

ועי' ג"כ בפי' משכיל לדוד ר"פ חיי"ש: "ואפשר להבין ג"כ מה שכתב פרחה נשמתה שמדעתה עשתה איזה יחוד להפריח נשמתה ולבקש היכן הוא מקום העקידה לראות אם האמת כדבריו של שטן, כדרך יחוד של נפילת אפים שכתב האר"י ז"ל, וכיון שיצתה נשמתה שוב לא חזרה אל גופה ונשארה מתה".

ולפי פירושו אין כאן בשורת צער מהעקידה או בשורת שמחה ממה שלא נשחט, רק ענין של כלות הנפש ע"ד נדב ואביהוא המבואר באוה"ח ר"פ אחרי.

והמאמר הנ"ל בס' תרמ"ט שהובא לעיל בתחילת דברינו הוא ג"כ עה"פ אחרי מות כו', ושם מביא ג"כ מיתת נשיקין ותלתא סבא שמתו בהאידרא. וראה ג"כ בלקו"ש חל"א בשי' פורים ע"ד המעשה דרבה ור' זירא. ובלקו"ש חל"ב בהשיחה לפ' אחרי, שמביא מכ"מ בענין מיתת בני אהרן בנשיקה וכלות הנפש.

חסידות
בין אדם למקום או בין אדם לחבירו
הרב בנימין אפרים ביטון
שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

תנן ביבמות (יג סע"א): "ב"ש מתירין הצרות לאחים [צרת ערוה להתייבם לאחיו. רש"י], וב"ה אוסרים". ולהלן בגמ' נחלקו ר"י ור"ל אם עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו ב"ש כדבריהם (אלא כדברי ב"ה), וקאמר בגמ' להלן (יד, א) דבפלוגתא דרב ושמואל קמיפלגי, דרב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו - ומקשה הגמ' "אימת, אילימא קודם בת קול [בפ"ק דעירובין (יג, א) יצא ב"ק ואמרה הלכה כב"ה. רש"י] מ"ט דמ"ד לא עשו, ואלא לאחר ב"ק מ"ט דמ"ד עשו", ומשני בגמ' ב' תירוצים: "איבעית אימא קודם ב"ק ואב"א לאחר ב"ק, אב"א קודם ב"ק כו' ואב"א לאחר ב"ק מ"ד [רב] לא עשו דהא נפקא ב"ק, ומ"ד [שמואל] עשו רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בב"ק".

והנה בגליונות שעברו כתבנו לבאר יסוד פלוגתתם דרב ושמואל בכ"מ ע"פ מש"כ בלקו"ש חט"ז (עמ' 9 ואילך) דרב נוטה לפרש הענין כפי שהוא מצד "בין אדם למקום" - צד המעלה, ושמואל נוטה לפרש הענין כפי שהוא מצד "בין אדם לחבירו" - צד המטה.

ונראה לומר דרב ושמואל אזלי לשיטתייהו גם בפלוגתא הנ"ל, רב ס"ל דיש להתחשב עם הב"ק מלמעלה, אכן שמואל ס"ל ד"אין משגיחין בב"ק" הבאה מלמעלה, אלא עם פסק הבי"ד למטה.

ועיין בגמ' שם תירוץ הא' באו"א "אב"א קודם ב"ק וכגון דב"ה רובא, למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא, ומ"ד עשו כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו, הכא ב"ש מחדדי טפי" - ולפי תירוץ זה פליגי רב ושמואל בע"א, דרב ס"ל דרובא (דב"ה) מכריע, אכן שמואל ס"ל דחידוד שכלם (דב"ש) מכריע. ויש להעיר דלפי תירוץ זה אזלי רב ושמואל לשיטתייהו בע"א ואכמ"ל, ועוד חזון למועד אי"ה.

חסידות
הערה ב'מ"מ הגהות והערות קצרות לסש"ב' [גליון]
הרב פנחס קארף
משפיע בישיבה

בגליון תתקכה (עמ' 53 ואילך) מביא הר' ד.פ. קושיית הר' י.י.ל.א. על מה שפיענחו הציון של הרבי לסש"ב פ"ב ד"ה בחכמה עשית: "שער רוה"ק ג, א", שהכוונה היא להמבואר שם שבחי' החכ' היא החיות של עולם האצי', ומקשה ע"ז שהרי שם איירי רק באצילות, וגם שענין זה מבואר בכ"מ בכתבי האריז"ל עיי"ש.

ולכן מפרש באופן אחר, ובהקדים לפרש בתניא המילים "מחכמתו ית'" שזה לא קאי על השתלשלות העולמות כ"א על "שורש כל הנפש רוח ונשמה" וע"ז בא הציון לשער רוה"ק, והכוונה למה שמבואר שם בהמשך שבחי' החכמה מתלבשת בדם האדם עיי"ש.

וע"ז מקשה עליו ר' ד.פ. כמה קושיות, הן על עצם הפירוש בתניא, ומהם: שהרי בתחילת הפרק מביא פסוק אחר להוכיח שהנשמה נמשכה מחכ', ולמה מביא כאן פסוק אחר, וגם על פירושו בהציון כמה שאלות עיי"ש בדבריו.

ובגליון הקודם (עמ' 47) בא הר' א.א. שי' להגן עליו ומקשה קושיות על ר' ד.פ. ומכריח שב' הפירושים בתניא הן של ר' ד.פ. ש"מחכמתו ית'" קאי על השתלשלות העולמות, והן של ר' י.י.ל.א. ש"מחכמתו ית'" קאי על הנשמה שניהם נכונים עיי"ש בדבריו. וגם ביאר הציון באופן שלו, ואני אודה ולא אבוש שלא הבנתי דבריו, לכן אענה גם אני חלקי בזה, כי הפירוש בתניא הוא פשוט ש"מחכמתו ית'" קאי על השתלשלות העולמות ולא על הנשמה כי על הנשמה הוזכר בתחילת הפרק פסוק אחר (כקושית הר' ד.פ.) והציון הוא כפי שפיענחו שקאי על מה שכ' שם שחכמה הוא חיות האצילות (ומה שמקשה הר' א.א. שזהו פירוש הפשוט הוא תמוה כי פירוש הפשוט כי הקב"ה ברא הכל בחכמה ובשכל אבל לא שהעולמות נמשכים מחכמתו ית'), ומה שמפרש הר' א.א. שהכוונה היא שבדבר הנעשה עצמו יש בו תכונת החכמה איפוא הוזכר בתניא ענין זה? וגם בהנוגע להשמיט שבדמו ובחיותו יש ענין החכמה, איפוא הוזכר בתניא ענין זה?

ומה שמקשים ע"ז שהרי שם מדובר רק ע"ד אצילות ולא על כל העולמות אבי"ע, אפשר לומר כי העיקר מה שמציינים לשם הוא ע"ד הפירוש בהפסוק כולם בחכמה עשית, שהעולמות נמשכים מחכמה עילאה (ולא כפי' הפשוט שהעולם נברא בחכמה ושכל) ובזה אין חילוק אם הוא נמשך רק באצילות או שהוא נמשך לכל העולמות אבי"ע, כי העיקר כאן בענין הפי' ש"בחכמה עשית" הכוונה שנמשך האור מחכמה עילאה.

ואפשר שלכן לא כתיב "ראה" כי כאן הוא המקור לפירוש הזה, ומה שמקשים ששם נזכר שהענין כבר נתבאר, אבל אפשר להיות שזהו לא בהספרים הנדפסים, וכאן הוא המקור הראשון מהמקומות הנדפסים.

ואולי לכן גם לא הועתק המילה "כולם", כי המראה מקום הוא רק להפירוש "בחכמה עשית" אבל המילה "כולם" לא מפורש שם כמו שמפורש כאן בתניא.

חסידות
הגדרת המוחין והמדות דנה"א בתניא פ"ג [גליון]
הרב פנחס קארף
משפיע בישיבה

בגליון הקודם ע' 44 מקשה הר' מ.מ. בתניא פרק ג' למה בחב"ד שבנפש אינו מתאר מהו החב"ד, משא"כ באהוי"ר?

ומתרץ שבאמת החב"ד הוא לאו דוקא בעניני אלקות עיי"ש בדבריו.

אבל לכאו' אינו כן שהרי תיכף אח"ז בתניא כו': "וביאור הענין כי הנה השכל שבנפש המשכלת..והן הם אב ואם המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו" הרי מדובר בשכל כזה שמוליד אהוי"ר וכן אח"כ הוא ממשיך: "כי הנה השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה'" הרי מדובר בהשכלת אלקות. אף שיכולים לדחות ראי' זו כי הנ"ל בא רק להסביר מה שכ' בסוף "וחב"ד נקראו אבות ומקור למדות, כי המדות הן תולדות חב"ד".

חסידות
הגדרת המוחין והמדות דנה"א בתניא פ"ג [גליון]
הרב יעקב יוסף קופרמן
ר"מ בישיבת תות"ל - קרית גת, אה"ק

בגליון הקודם (עמ' 44) העיר הר' מ.מ. על הלשון בתניא פ"ג בנוגע לעשר הכחות שבנה"א "וכן בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות השכל כולל חכמה בינה ודעת, והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו'" לכאו' צריך ביאור מדוע כשמדבר על החב"ד שבנפש כותב סתם שהם חב"ד ולא שהחכמה היא להחכים בגדולת השם והבינה להבין בגדולת השם וכו'" משא"כ כשמגדיר את המדות אינו כותב סתם אהבה יראה ותפארת אלא "אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו"?

ומזה מדייק הרב הנ"ל שאכן זהו שינוי מהותי שגדר דחב"ד שבנפש אינו להשכיל באלקות אלא בעצם ענין היכולת להשכיל, אלא שבדרך ממילא ההשכלה היא באלקות כי זהו ענין המוחין דנה"א משא"כ גדר המדות בנפש האלקית אכן אינו אלא הרגש דאהוי"ר וכו' כלפי הקב"ה ומלבד זאת אין בהם ענין כלשהו אלא שסיים שם ב"וצ"ע ההסברה בזה".

ולענ"ד נראה לומר דאדרבה מכאן יש לדייק ההיפך שבנוגע לשכל בנפ"א לא פירט שכל ההשכלה היא באלקות משום שבעצם כללות ענין השכל כמו שהוא לאמיתתו הוא דוקא באלקות ולא בענינים גשמיים וכמבואר בכ"מ בחסידות שהשכל בנה"ב אינו שכל אמיתי משא"כ מדות שנמצאים גם בנה"ב ואדרבה המידות הם עיקר ענינה של הנה"ב (משא"כ בנה"א שעיקרה שכל), ולכן כשבאים להגדיר מהו ענין המדות בנה"א מן הראוי לומר בפירוש שענין המדות כמו שהוא בנפש האלקית הוא "אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו".

משא"כ בשכל דנה"א שבדוקא לא פירט אלא כתב סתם חב"ד, כי בזה מודגש שלא נאמר שיש בעצם שכל אמיתי גם בנה"ב ורק שהשכל כמו שהוא בנה"א כל ענינו הוא ההשכלה באלקות, אלא באמת כל עיקר ענין השכל בכלל הוא באמת רק בנה"א כיון שכל ההשכלות שם הם כמובן רק בעניני אלוקות ולא בענינים גשמיים, משא"כ המדות ששייכות גם בענינים גשמיים הוצרך לומר שהמדות כמו שהם בנה"א הם רק בנוגע להקב"ה וכנ"ל.

וזהו גם הביאור בתניא פ"ו שכשבא לפרט את העשר כחות כמו שהם בלעו"ז מזכיר תחלה את השבע מדות רעות ואח"כ את ה"שכל המולידן הנחלק לשלש שהן חב"ד מקור המדות כי המדות הן לפי ערך השכל, כי הנה"ב עיקרה מדות שהגדר דמידות היינו איך הוא מרגיש את הדבר וכו' אלא שהיא משתמשת בשכל, משא"כ נה"א עיקרו שכל כי גדר השכל הוא לחקור מהו האמת וכו' ויש להאריך בזה ותן לחכם ויחכם עוד.

חסידות
הגדרת המוחין והמדות דנה"א בתניא פ"ג [גליון]
הרב שמואל פעווזנער
'כולל מנחם' שע"י מזכירות כ"ק אדמו"ר

בגליון הקודם מקשה הר' מ.מ. מדוע בתניא פ"ג כשכותב אדה"ז חב"ד שבנה"א אינו מפרט את הפעולה ביחס לאלוקות להחכים באלוקות התבוננות באלוקות כו', ובמדות כותב אהבת ה' ופחדו ויראתו וכו', ובאמת קשה הרבה יותר שרבנו הזקן ממשיך ומבאר את פעולת החו"ב פעמיים, פעם אחת מה הן חכמה ובינה בכלל, ואחר כך איך זה ביחס לאלוקות, ובפעם הראשונה כשמתאר לידת המדות אינו כותב מדות סתם כמו חו"ב סתם, אלא כותב אהבת ה' ויראתו ופחדו.

ולכאורה נראה לומר שזה פשוט שכל ענין בנה"א הוא לאלוקות, החכמה חכמת אלוקות וכן הבינה והמדות, ואדה"ז לא בא בפרק זה לבאר תפקיד כל כח בנה"א, אלא ענין פרק ג' הוא לתאר את הנה"א, בפרט זה שנר"נ בנה"א כלולות כ"א מי' כחות, ובא בהמשך לפ"א שם שמביא שיש ב' נשמות, ומתאר את נה"ב שבישראל, ובפ"ב מביא את מקור נה"א ושיש בה בחי' נר"נ, ובפ"ג שנר"נ כלולה מי"ס, ובפ"ד ג' לבושים, וכ"ז תיאור הנה"א.

והנה בפ"ג מדגיש אדה"ז מאד את החלוקה והחילוק בין מוחין למדות ובלשונו, א. "הנחלקות לשתיים שכל ומדות" ב. "וכך בנפש האדם שנחלקת לשתיים" ג. "וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות..המדות הן תולדות חב"ד" ד. "יסוד האש הוא בלב ומקור המים והליחות מהמוח".

ואכן בפרק ט' ששם מפרט אדה"ז תפקיד הפרטי דנה"א מובא: "תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלקית שהיא חכמת ה' ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף". עכ"ל.

אלא שלפ"ז צריך ביאור מדוע גם באהוי"ר לא מביא סתם אהבה יראה וכו' ואנו נדע בפשטות שזה לה'.

ואוי"ל שאדה"ז מלבד מה שמבאר מהו תוכן הי' ספירות, רוצה לברר גדר בי' הספירות, שאף שנאמרים כענין אחד, עשרה שבאים זה אחר זה, מ"מ יש בהם חלוקה לשתים, ועם כל זה יש בהם המשכיות שמצטרפים לענין אחד, ובזה מביא החלוקה הגמורה בין מוחין למדות, ואפ"ל שבזה מרמז מש"כ על המדות ושבעת ימי הבנין (וכפי שהעיר עד"ז בהערה) שרק המדות הם בנין העולמות, וכמו שמביא במאמר איתא במדרש תהלים (י"ב תמוז תרנ"ג. נדפס בסה"מ תש"ח) שהמדות שהם לזולת הם בנין עולמות בי"ע משא"כ המוחין קדמו לעולם ויש גם במדות מה שבאים במורגש והן ביטוי של האדם משא"כ מוחין הם ענין בפ"ע שהאדם מבינם, ואולי ג"ז מרומז במש"כ חכמה בינה ודעת, ומידות הן אהבת ה' יראתו ופחדו ולפארו כו' שזהו כבר האדם לא כמו המוחין שהם קודמים לרגש האדם, וכמו בעולמות שהמדות הן העולמות והמוחין קדמה להם.

וזהו החלוקה והחילוק בין המוחין למדות, אך המוחין הם מקדימים למדות ויוצרים אותם, ואדה"ז מבאר בהמשך הפרק איך חו"ב יוצרים אהוי"ר ואיך דעת הוא קיום המדות וחיותן ולכן הם נחשבים כענין אחד של עשר שיש בהם קישור והמשכיות מאחד לשני וקיום כ"א תלוי בשני.

חסידות
קידוש ידים ורגלים בכיור ביוהכ"פ [גליון]
הרב לוי יצחק ראסקין
דומ"צ בקהלת ליובאוויטש, לונדון

בגליון הקודם (עמ' 62) העירו על הכתוב בס' עטרת ראש (עמ' 60) שהכהן גדול קידש ידיו ורגליו מן הכיור, שהרי מפורש במשנה שהי' מקדשם מקיתון של זהב, והוא מיישב בטוב טעם, שי"ל שהמים שבקיתון נלקחו מן הכיור, ע"ש בארוכה.

ובדבריו נתיישב אצלי גםמה שמפרש רש"י (יומא יט, א ד"ה ועשרה; שם לא, ב ד"ה וקידש) שהכהן גדול קידש ידיו ורגליו מן הכיור.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא