E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ש"פ וירא - תשס"ז
הלכה ומנהג
מנין בברכת אירוסין ובברכת נישואין
הרב מרדכי פרקש
שליח כ"ק אדמו"ר - בעלוויו, וואשינגטאן

א. בגמ' כתובות (ז, ב): "גופא אמר רב נחמן אמר לי הונא בר נתן תנא מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר "ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה", ורבי אבוה אמר מהכא "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל"". וברש"י מפרש דעל ברכת מקור צריך קהל והיינו עשרה וכו'.

ובהמשך הגמ': "ת"ר מברכין ברכת חתנים בבית חתנים [כשנכנסה לחופת נישואין, רש"י], ר' יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה [כשמקדשה מברכין כל ברכת חתנים] תניא אידך מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית האירוסין". והגמ' מביא נוסח הברכות עיי"ש.

בנוגע לברכת נישואין דהיינו השבע ברכות מפורש בגמ' דצריך להיות בעשרה, אבל בברכת אירוסין דהיינו הקידושין, מצינו מחלוקת ראשונים.

הרא"ש (שם סי' יב) כותב: "כתב רב אחאי [שאילתות פר' חיי שרה הט"ז] דברכת אירוסין בי', והר' שמואל הנגיד נחלק עליו ואמר שאין צריך י' אלא לברכת חתנים בלבד, שלא הוזכר י' אלא בברכת חתנים, ועוד הרי קידושין בפני ב' ואתה מצריך עשרה"?!. והרא"ש כותב "ולי נראה כדברי רב אחאי" ודוחה ראיות ר' שמואל הנגיד, עיי"ש. וכ"ה בר"ן (כתובות, שם) גם הטור (אבהע"ז סי' לד) הביא ב' הדעות והסכמת אביו הרא"ש לדעת רב אחאי, ובבית יוסף מעתיק דברי הרא"ש הנ"ל.

הב"ח מביא שגם דברי התוס' (כתובות שם, ד"ה שנאמר) הוא כדעת רב אחאי שצריך עשרה בברכת אירוסין, אבל הרמב"ם (הל' אישות פ"ג הכ"ג) לא הזכיר דצריך עשרה בברכת אירוסין ומדסתם משמע לכאו' דלא סבירא ליה.

ב. בשולחן ערוך, הנה בברכת אירוסין כותב המחבר (סי' לד ס"ד): "ברכת אירוסין צריכי עשרה לכתחילה".

ובברכת נישואין כותב (סי' סב ס"ד): "אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין" וכ"ה לשון הרמב"ם הל' אישות פ"י ה"ה.

והיינו דלברכת אירוסין אין עשרה מעכב בדיעבד, משא"כ בברכת נישואין כשאין עשרה א"א לברך כלל, וע"ש במפרשי השו"ע (חלקת מחוקק סי' סב סק"ג, ובית שמואל סק"ד) איך להתנהג בעיר דאין שם עשרה, אם לדחות הנישואין או שיינשאו בלי ברכות, עיי"ש. אבל דעת כולם שא"א לברך הברכות מבלי מנין עשרה.

וצ"ב מנין לו להמחבר לחלק בברכת אירוסין בין לכתחילה ובדיעבד, הרי בראשונים שהזכירו דצריך עשרה לא מוזכר הלשון "לכתחילה", רק סתמו דצריך עשרה להגיד הברכה, ומנא לן לחלק, ומאי שנא מברכת נישואין דלא מחלקים בין לכתחילה ובדיעבד ולעולם בעינן עשרה דוקא?

ג. ואוי"ל דהמחבר אזיל לשיטתו בפירוש גדר ברכת אירוסין דהנה נחלקו ראשונים בזה, י"א שהיא ברכת המצוות כדרך שמברכים על כל המצוות (רמב"ם הל' אישות פ"ג הכ"ג), וי"א שאין זו ברכת המצוות אלא ברכת הודאה ושבח להקב"ה שקדשנו והבדילנו מן העמים בענין אישות וצונו לקדש אשה המותרת לנו ולא את העריות (רא"ש כתובות פ"א סי' י"ב והר"ן בריש המסכתא שם, ועיי"ש).

כמו"כ נחלקו ראשונים באם קידש ולא בירך ברכת אירוסין, דלהרמב"ם (שם): "לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה, מה שנעשה כבר נעשה", אבל הרא"ש (כתובות פ"א סי' יז) מביא דעת רב ניסים גאון ש"הורה אם לא בירך ברכת אירוסין יברך בשעת נשואין עם ז' ברכות" ומסיים הרא"ש דכן מסתבר, עיי"ש.

ולכאו' המחלוקות תלויים זב"ז, להרמב"ם דברכת אירוסין הוא בגדר ברכת המצות, ס"ל דצריכים להיות עובר לעשייתן דוקא וככלל בברכות אלו, אבל הרא"ש דס"ל דהוא ברכת השבח א"כ לדעתו אפשר לברכו אף אחר מעשה הקידושין כיון שמשבח הוא על כללות החופה והקידושין, וזה עדיין נמשך כל משך הזמן ולכן כשעושה חופה יברך אז גם את ברכת הקידושין [ולהעיר מהמבואר באחרונים אודות "פעולה נמשכת" בקידושין, ואכ"מ].

והנה דעת המחבר בשו"ע הוא כדעת הרמב"ם שכתב (סי' לד ס"ג): "אם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש לא יברך אותה בשעת נישואין", הרי דס"ל להמחבר דברכת אירוסין הוא בגדר ברכת המצות וכנ"ל.

ד. לפי"ז י"ל דלמד המחבר דהמחלוקת בין רב אחאי גאון לר' שמואל הנגיד אם בעינן עשרה הוא רק אם ננקוט דברכת אירוסין הוא ברכת השבח דאז שייך סברא שנצטרך להודות בעשרה דוקא דהוה שבח מעליא וכיו"ב, אבל אם סוברים אנו שהוא בגדר ברכת המצות, מדוע נצטרך שיקיים המצוה דוקא בעשרה, דהיכן מצינו שמצוה מתקיימת דוקא בעשרה ואפי' בדיעבד.

ולכן המחבר שסובר כנ"ל, דברכת אירוסין הוא ברכת המצוה ע"כ ס"ל דגם הדעה שסוברת שצריך עשרה הוא רק שיאמר לכתחילה בעשרה (ואולי הוא גם מטעם שנוסח הברכה הוא נוסח של שבח והשווהו לברכת השבח), אבל בדיעבד אינו מעכב, ודוקא ברכת חתנים דהוה ברכת השבח (ראה ב"י ריש סי' סב בשם ראשונים וגם מהר"ן שלומד כן בדעת הרמב"ם) יש לנו פסוקים המחייבים עשרה גם בדיעבד, ומדוייק בלשון הבית שמואל (סי' סב סק"ד) שכותב "וברכת אירוסין לכולי עלמא א"צ עשרה אלא לכתחילה כמ"ש סס"י" לד וכן משמע בלבוש שם, ונראה שלמדו שאכן המחלוקת בין רב אחאי לר' שמואל הנגיד הוא רק לענין לכתחילה, אבל בדיעבד אכן לא נצטרך עשרה בברכת אירוסין.

ה. ויש לבאר עוד החילוק לענין דיעבד בין ברכת אירוסין לברכת נישואין, דחלוקים בגדרם, דברכת אירוסין הוא חובה פרטית של החתן עצמו, ומפורש הוא בדברי הנודע ביהודה (שו"ת אבהע"ז תנינא סי' א, הביאו הפתחי תשובה סי' לד סק"א ורעק"א בהגהותיו לשו"ע שם) שכותב: "וידע מעלתו שגם בנישואי חרש אני מסופק בברכות כי ברכת אירוסין על החתן לברך, והרמב"ם בתשובה כתב [לכאו' כוונתו לתשובת ר"א בן הרמב"ם המובא בריש ספר מעשה רוקח ח"א] שאם אחר מברך הוי ברכה לבטלה, רק החתן בעצמו יברך, והנה מנהג ישראל אינו כן והמסדר קידושין מברך, וכתב הב"ש [סי' לד סק"א] שהוא מטעם שלא לבייש את עם הארץ שאינו יודע לברך, ועכ"פ עיקר הברכה להוציא את החתן, וכיון שהוא חרש שאינו שומע אינו יוצא בברכה זו, ואיך יברך המסדר", עיי"ש. (להלכה יש דיעות חולקות עי' תבואות שור סי' א סקכ"ט, רעק"א בהגהותיו יו"ד סי' א על הט"ז סקי"ז, ואכ"מ).

מבואר מדברי הנו"ב שברכת אירוסין הוא חיוב גברא על המקדש, וחלות ברכה זו נפעלת ע"י הקידושין ומדוייק בלשון השו"ע (סי' לד ס"א): "כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח מברך אקב"ו על העריות" וכו'. שהחתן עצמו צריך לברך על שאסר לנו וכו', ומה שצריך עשרה לכתחילה, הוא רק שיאמר הברכות לפניהם אבל אין לנועדים קשר לחיוב הברכה, ולכן ג"כ העשרה אינו מעכב בדיעבד.

ו. ולפ"ז יש לבאר ג"כ דאפי' לדעת הרא"ש שסובר דברכת אירוסין הוא ברכת השבח, וכן הוא דעת הרמ"א שחולק על המחבר, וכותב (סי' לד ס"ג): "אפי' קידש אשה מזמן ארוך מברכין ברכת אירוסין תחת החופה" והיינו כשלא בירך בשעת קידושין יוכל לברך גם אח"כ, וכפי המבואר לעיל הרי זה מתאים אם לומדים דברכת אירוסין הוא "ברכת השבח", (ובכל זאת מסכים עם המחבר (ס"ד) דבעינן עשרה רק לכתחילה.) ולא כמו ברכת השבח של ברכת חתנים דלכו"ע עשרה מעכב אף בדיעבד.

אבל לפי המבואר לעיל מובן החילוק, דאף ששניהם הם ברכות השבח עכ"ז חלוקים בגדרם, דברכת אירוסין הוא חובת חתן וברכת נישואין חובת הקהל. וכשהוא חובת חתן העשרה הוא רק לכתחלה, דחיוב הברכה חל גם מבלעדי הקהל. משא"כ בברכת חתנים חלות הברכה הוא ע"י הנועדים שנאספו להשמחה ואז יש מצוה שישמעו או שישמיעו שבע הברכות המבטאים "שבח להשי"ת ותפלה בעד החתן והכלה וישראל" (לשון תשובת הרמב"ם שם) וכ"כ בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' פז) אודות סדור קידושין לחרש וחרשת, ומביא דברי הנו"ב הנ"ל ושקו"ט בדבריו, ומסכים ג"כ שלא יברכו ברכת אירוסין, אבל לגבי ברכות נישואין כותב: "אבל ברכות נישואין צריך לברך גם בחרש וחרשת, כי ברכות נישואין מעולם לא ניתקנו דוקא על החתן והכלה אלא על כל המסובין בעת הסעודה והנמצאים בשעת הנישואין". וכ"ה בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' מד) שמביא דעת הנו"ב וכותב: "שבע ברכות נשואים היא מצוה על הנועדים ולא להוציא ידי חובתו של מי שהוא והמצוה היא שאחד יברך בעשרה", עיי"ש.

וכיון שכל הברכה הוא מחמת הנאספים, א"כ כשלומדים מהפסוק "במקהלות ברכו אלקים" שצריך להיות קהל של עשרה, מובן שזה מעכב גם בדיעבד, דמבלי העשרה אין כאן חיוב כלל וכנ"ל.

וג"כ מדוייק הוא בלשון השו"ע (סי' סב ס"א): "צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם נישואין", וכ"ה לשון הרמב"ם (הל' אישות פ"י ה"ג), ולא כתב כן בנוגע לברכת אירוסין, אף שלשון הגמ' הוא "בית אירוסין", כי בברכת חתנים החובה אכן על הנאספים בבית החתן ולא על החתן עצמו ודוקא כשיש מנין של נאספים אז חל חובת הברכה, ובפחות ליכא חיוב כלל.

הלכה ומנהג
חצי קדיש במנחה אחר קרה"ת
הרב צבי הירש רימלער
כולל 'צמח צדק' ירושלים תובב"א

בשוע"ר הל' שבת סי' רצ"ב סעי' ד' כותב וז"ל: "אין אומרים קדיש אחר קריאת התורה במנחה, שאין כאן במה להפסיק בין קדיש זה לקדיש שאומר קודם תפלה בלחש..ואסור לומר ב' קדישים זה אחר זה בלא הפסק..שלעולם אין אנו מתחילין תפלה בלא קדיש לפניה חוץ מתפלת השחר מפני סמיכת גאולה לתפלה", עכלה"ק.

ובשער הכולל פכ"ט סק"ד (נדפס גם בהוספות לשוע"ר עמ' [872] 48) כ' וז"ל: "אין אומרים קדיש כו': ובסידור כתב ואחר קריאת התורה מתפללין ואומרים ח"ק קודם התפלה. הלשון אינו מסודר, דהכי הול"ל ולאחר קה"ת אומרים ח"ק ומתפללין. אמנם הנה ידוע בבירור שלמעשה הנהיג אדמו"ר בשבת במנחה תיכף אחר הקריאה בס"ת, כשהש"ץ הולך להתיבה להתחיל קדיש מגביהין הס"ת, והש"ץ בבואו אל התיבה מתחיל מיד קדיש. ובסיום הקדיש עומדין כל הציבור תיכף להתפלל..והמנהג הזה נתפשט אצל כל המתפללים בזה הסידור, עד שזה כעשרים שנה שנדפסו הכתבים שנשארו מהגאון ר' נחמי' מדובראוונא (שהי' חתן בנו של אדמו"ר) ושם בשו"ת דברי נחמי' חאו"ח סימן יט נמצא מה שנתעורר הגאון הנ"ל לעיין בזה המנהג וז"ל: "צ"ע מאין הרגלים שנוהגין כו', דפשטות הלשון שבמג"א ושו"ע מוח"ז רבינו (הוא אדמו"ר הזקן) ז"ל סימן [רצב] דאין אומרים קדיש אחר קה"ת במנחה שאין כאן במה להפסיק כו', משמע דקדיש זה בטל לגמרי, והקדיש שקודם התפלה נשאר במקומו ממש כמו בשאר פעמים שאומרים אותו סמוך לתפלה..." עיי"ש בדברי נחמי' שהתחיל בצ"ע ונשאר בתמי'. ולא יתכן להאמין על גדול כמוהו שלא מצא במה ליישב את מנהג אדמו"ר. ומאחר שלא נמצא בין הכתבים שלו הישובים לא הי' להם להדפיס את הצ"ע שישאר כמתלונן על אדמו"ר..וא"א לומר שהקדיש שלאחר הקריאה בטל שהרי בפע"ח שער הקדישים נקרא איש"ר דאגדתא..לכן בשבת במנחה יש להסמיך התפלה להקריאה בכל מה דאפשר. העולה מזה שבדקדוק גדול כתב אדמו"ר ואחר קה"ת מתפללין תיכף בלי שום הפסק, והח"ק שעל הקריאה אומרים קודם התפלה". עכ"ל שעה"כ, ויעוש"ה.

והנה דיוקי' דהדברי נחמי' - "דפשטות הלשון שבמג"א ושוע"ר - (דאין אומרים קדיש אחר קה"ת במנחה שאין כאן במה להפסיק כו') - משמע דקדיש זה בטל לגמרי והקדיש שקודם התפלה נשאר במקומו" - לא יישב השער הכולל כלל, רק הוכיח מלשון הלבוש (שהובא במג"א) שהקדיש שלפני התפלה קאי אקריאה; וזה אינו ענין לתוכן דברי המג"א - וכפי שיתבאר בסמוך בעז"ה.

דהנה לשון המג"א (סי' רצ"ב סק"ב) הוא: "ואין אומרים קדיש על התורה, שאין כאן במה להפסיק בין קדיש זה לקדיש שקודם שמו"ע. ואפילו במנחה בתענית שמפטירין, אין כאן הפסק, דהפטרה שייכא אל הקריאה. וכן כתב ב"ליקוטי פרדס" שהקדיש שלפני שמו"ע קאי אקריאה, ואע"פ שמפסיקין בין הקריאה לקדיש עד שיגלול ס"ת לא חשיב הפסק, דסיומא אריכתא היא. עכ"ל (הלקו"פ), וכן משמע בלבוש". עכ"ל המג"א.

והנה מ"ש המג"א בשם הלקו"פ שהקדיש שלפני שמו"ע קאי אקריאה, לכאורה אינו בהתאם לסגנון התחלתו שכתב "ואין אומרים קדיש על התורה, שאין כאן במה להפסיק כו'" (דבלקוטי פרדס אכן באמת הלשון "אין החזן אומר קדיש מיד לאחר סיום קה"ת, (אלא ממהר לגלול התורה ובא לפני התיבה ואומר הקדיש, וסיומא אריכתא דקריאת התורה היא עד הנה")) והדברי נחמי' (שם) הרגיש בזה ורצה ליישב דמה שהביא המג"א שהקדיש שלפני התפלה קאי אקריאה "היינו משום דבלא זה א"א לומר קדיש בלי פסוקים קודם, אבל מ"מ עיקר התקנה בשביל התפלה";

- ודבריו לא זכיתי להבין, דהרי מפשטות הלשון "הקדיש שלפני התפלה קאי אקריאה" משמע להיפך - שעיקר תקנתה בשביל הקריאה; ובהכרח צ"ל שכוונת המג"א בהביאו הנ"ל הוא להביא ראי' למ"ש "שאין כאן במה להפסיק בין קדיש זה לקדיש שקודם שמו"ע", וכמובן מהמשך הלשון שהביא בשם הלקוטי פרדס - "שאע"פ שמפסיקין בין הקריאה לקדיש עד שיגלול ס"ת לא חשיב הפסק", ורק לזה הביא המג"א בשמו "שהקדיש שלפני שמו"ע קאי אקריאה", לראי' שאין הפסק בין הקריאה להקדיש שקודם שמו"ע, אבל באמת המג"א לא ס"ל שהקדיש קאי אקריאה מטעם שיתבאר בעזה"י, ולכן כתב סתם ש"אין אומרים קדיש על התורה כו'".

והנה אחר שהביא המג"א דברי הלקוטי פרדס, סיים - "וכן משמע בלבוש". ובשעה"כ הקשה ע"ז דנהפוך הוא, שבלבוש כתוב בפירוש שהקדיש שלפני התפלה קאי אקריאה, ובלקוטי פרדס לא נמצא הלשון הזה רק הלשון דסיומא אריכתא היא. וכ' שלכן - מחמת קושי' זו - השמיט רבינו הזקן הלקוטי פרדס שהביא המג"א שהקדיש שלפני התפלה קאי אקריאה.

ולפי משנת"ל דאין כוונת המג"א אלא להביא ראי' שאין כאן במה להפסיק, אתי שפיר:

א. שדוקא הלקוטי פרדס שכתב בפירוש שאין הפסק בגלילה וסיומא אריכתא היא, הביא המג"א לכל לראש, והלבוש שלא נמצא בו הלשון הזה כלל רק שהקדיש שלפני התפלה קאי אקריאה, כתב המג"א שכן משמע - ממש"כ דהקדיש קאי אקריאה - שאין כאן הפסק בין הקריאה להקדיש.

ב. כיון שרבינו לא הביא אלא הפסק של המג"א (אין אומרים קדיש..שאין במה להפסיק כו') - ולא הראיות שלו - (מהלקו"פ והלבוש) - ממילא מובן מדוע השמיטו.

והנה נת' שמלשון המג"א "אין אומרים קדיש על התורה כו'" מוכח דלא ס"ל שהקדיש קאי אקריאה, וביותר מוכח ממה ששינה מלשון הלבוש שכתב (סי' רצב סעי' א') וז"ל: "...בשבת במנחה שאין מפסיקין..בין הקריאה בס"ת וקדיש שלפני העמוד, אין צריך לומר קדיש על הס"ת כי הקדיש שלפני העמוד עלה קאי", עכ"ל. הרי מזה, דאי סובר המג"א שהקדיש קאי אקריאה, לא הול"ל "אין אומרים קדיש וכו'" אלא יותר נכון "אין צריך לומר קדיש וכו'" כיון שהקדיש עלה קאי, כפשטות לשון הלבוש; הרי מוכח דלא סבירא כן להמג"א, ומטעם שיתבאר בסמוך בעז"ה.

דהנה לשיטת הלקו"פ והלבוש שהקדיש שלפני העמוד קאי אקריאה, הטעם למה אין אומרים אותו על הבימה מיד אחר הקריאה כמו בשחרית, כתב הלבוש בסי' תצב שהוא "כדי שידעו העם שהגיע החזן לפני העמוד ויתחילו להתפלל שמו"ע מיד אחר הקדיש, משא"כ בשחרית, שכשיגיע החזן לפני העמוד מתחיל בקול- אשרי וגו' - וידעו העם שהגיע החזן לפני העמוד ושיאמרו מכאן ואילך סדר קדושה". עכ"ל. והיינו, שאין הקדיש לצורך התפלה עצמה, אלא לצורך הקריאה, ובאמת מקומו על הבימה מיד אחר הקריאה, ורק כדי שידעו שהגיע החזן לפני העמוד ויתחילו להתפלל, תיקנו לאומרו לפני העמוד.

אך המג"א (סי' רצב סק"ב) בקשר למה שכתב שלא להפסיק בין הקדיש לתפלת י"ח, הביא בשם סידור מהר"ר הירץ: "שלעולם לא יתחילו י"ח בלא קדיש שלפניו". עכ"ל המג"א. ושם בסידור הובא הטעם: "לפי שאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולא בלא כלום..כי אין לעמוד בפתע פתאום להתפלל". ע"כ.

הרי שהקדיש הוא צורך התפלה ממש ולכן צריך לאומרו לפניו ולא משום דבר אחר, ולכן מטעם זה אין לומר שהקדיש קאי אקריאה ושאמירתו לפני העמוד הוא רק כדי שידעו שיתחילו להתפלל. וכיון שאין אומרים אלא הקדיש שלפני התפלה, מטעם שנת"ל (שאין במה להפסיק כו') הרי נמצא שאין כאן קדיש על הקריאה. ואכן בסידור הנ"ל כתב: "ולפי שאין הפסקה במנחה בשבת..אלא מיד לאחר קריאת התורה מתפללין ואומרים קדיש קודם התפלה, על כן אין אומרים קדיש לאחר קריאת התורה. עכ"ל רוקח". עכ"ל סידור הנ"ל.

ואחר שהוכחנו וביררנו שיטת המג"א, מובן שכן הוא שיטת רבינו הזקן שהביאו כלשונו, וגם מ"ש רבינו בסידור (נדפס בהוספות לשוע"ר עמ' [834] 10): "ואחר קריאת התורה מתפללין שמו"ע ואומרים חצי קדיש קודם שמונה עשרה" - הרי הוא ממש כלשון המובא לעיל בסידור הר' הירץ בשם הרוקח: "...מיד לאחר קריאת התורה מתפללין ואומרים קדיש קודם התפלה..." וא"כ ברור כוונת רבינו בזה, שהוא לומד כהמשך הלשון שם: "על כן אין אומרים קדיש לאחר קריאת התורה"!

והנה לפי הנ"ל אולי נזכה להבין הטעם למה שהנהיג רבינו הזקן שהש"ץ מתחיל הקדיש עוד לפני הכנסת הס"ת להיכל. והוא, שאם שהלשון שמביא בהלכה בנוגע לאי אמירת קדיש אחר הקריאה הוא "שאין כאן במה להפסיק כו' שאף שנוהגים לומר יהללו..אינו חשוב הפסק"; הרי הלשון שהובא בסי' הר' הירץ בשם הרוקח (שכפי הנראה, ממנו הביא רבינו בסידור כנ"ל) הוא, "שאין הפסקה..אלא מיד לאחר קריאת התורה מתפללין, ואומרים קדיש קודם התפלה"; שמלשון זה משמע שאין הפסקה כלל בין הקריאה לתפלה, וא"כ יוצא שמיד אחר הקריאה, מתחיל לומר הקדיש לתפילה, ועכ"פ עוד לפני הכנסת הס"ת להיכל. ונמצא שעכ"פ רמז רבינו' הזקן מנהג זה בהביאו מלשון הנ"ל בסידורו. והכל ניחא בעז"ה ית' ויתעלה[1].

ובהמשך להנ"ל כתב די"ל כוונת רבינו במ"ש בסידור ואחר קה"ת מתפללין וכו' הוא שאם מתפללין אחר קה"ת אז אומרים ח"ק קודם שמו"ע, אבל אם אין מתפללין אחר הקריאה אז צ"ל הח"ק תיכף אחר הקריאה. ולפי משנת"ל, ר"ל עוד יותר; שאם מתפללין אחר קה"ת אז אין אומרים ח"ק אחר הקריאה אלא קודם שמו"ע, אבל אם אין מתפללין אחר הקריאה אז צריכים לומר ח"ק אחר הקריאה!

ובקונטרס הסידור (להנ"ל; נדפס בסוף שער הכולל הוצאת תשנ"א) אות לא כתב, שמצא בסידור דפוס זיטאמיר שהשמיטו התיבות "מתפללין שמונה עשרה", וכתב שם בזה הלשון: "ואחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש קודם שמונה עשרה". ומסיק: "ואתי שפיר מאד, וצריך בירור אם כן הוא בסידור הישן או שתיקן זה מדעת עצמו".

ולפי משנת"ל, אדרבה, הלשון "ואחר קריאת התורה מתפללין וכו'" אתי שפיר מאד, שדוקא לכן אין אומרים קדיש אחר הקריאה, אלא קודם שמו"ע (כנ"ל); וכפי שנתברר ונתבאר יסודו מסידור הר' הירץ (בשם הרוקח) - ומתאים לשיטת רבינו בשלחנו; ואילו הלשון דדפוס זיטאמיר צ"ע, דטפי הול"ל "ואחר קריאת התורה אומרים חצי קדיש ומתפללין שמונה עשרה" (וכפי שהקשה בשעה"כ) ולא באופן שאין לו הכרע: "ואחר קה"ת אומרים חצי קדיש", או "אומרים חצי קדיש קודם שמונה עשרה"; ואפשר דכוונתו שמיד אחר הקריאה מתחיל לומר הקדיש שקודם שמו"ע, כנ"ל במנהג רבינו.


1) ובבדי השלחן להגרא"ח נאה ז"ל (ח"ג סי' צא סוסק"ד) כתב שבמקרה שלא קראו בתורה עד אחר התפלה, שצריכין לומר ח"ק אחר הקריאה קודם הגבהה, דהח"ק שקודם התפלה קאי גם אקריאה, אבל בלא זה צריכין לומר קדיש על הקריאה עצמה; עכ"ל. ומובן שכן הוא - שבמקרה כזה צריכין לומר ח"ק אחר הקריאה קודם הגבהה - גם לפי מסקנתנו, אך מטעם שאין כאן מניעה מחמת הקדיש שקודם התפלה - ב' קדישים זא"ז - ולא מפני שקאי אקריאה כמשנת"ל בפנים בארוכה.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא