E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא - קובץ מוגדל

יצא לאור אי"ה לכבוד

יום הבהיר י"א ניסן-חגה"פ ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ג' ניסן ה'תשע"ח

ראש השנה - תשס"ח
שונות
ללמוד וללמד - סוד השגת השלמות
צבי רייזמן
איש עסקים, מחבר ספרי 'רץ כצבי'

המליך אות למ"ד וצר בהם מאזנים בעולם ותשרי בשנה

א. בספר יצירה מובא שבבריאת העולם "נוצרו" י"ב חודשי השנה וי"ב המזלות בי"ב אותיות. ולפי הסדר המבואר שם, באות למ"ד "נוצר" בעולם חודש תשרי, ויש להבין מה מסמלת האות למ"ד, ומדוע נבחרה האות למ"ד לחודש תשרי.

במדרש אותיות דרבי עקיבא מובא, שכאשר רצה הקב"ה לברוא את העולם, באו לפניו כ"ב האותיות וכל אחת מהן טענה שהיא האות הראויה לברוא בה את העולם: "נכנס למ"ד לפני הקב"ה ואמר לו, רבונו של עולם, רצונך שתברא בי את עולמך, שבי אתה עתיד לתת לישראל את לוחות הברית וללמדן עשרת הדברים, שנאמר (שמות לב, טז) והלוחות מעשה אלקים. השיב הקב"ה ואמר לו, לאו, אמר לו למה, אמר לו, מפני שבך עתידין להשתבר תחת ההר ולפרוח הדברים מהם, שנאמר (דברים ט, יז) ואתפוש בשני הלוחות, מיד יצא מלפניו בפחי נפש". ויש להבין מה היתה טענת האות למ"ד לזכות קדימה בגלל שהקב"ה עתיד ליתן לישראל את לוחות הברית, ומה הסבר הדחיה שדחה הקב"ה את טענתה.

עוד מובא במדרש אותיות דרבי עקיבא: "למ"ד מפני מה גבוהה מכל האותיות, מפני שהוא באמצע כ"ב אותיות, ודומה למלך מלכי המלכים הקב"ה, שיושב על כסא הכבוד ומלכות לפניו ולאחריו, כ"ף שאחריו זה כסא הכבוד, ומ"ם שהוא מלפניו זה מלכות, והוא מובחר שבכולם". ובכתיבת סת"ם, צורת האות למ"ד מורכבת מהאות כ"ף, והאות ו"ו, שהם בגימטריא כ"ו כמנין שם הוי"ה של הקב"ה. כמו כן, מיקומה של האות למ"ד בין כ"ף למ"ם, משלים את המילה "מלך", לרמז על הקב"ה, מלכו של עולם.

אך לכאורה יותר מתאים למלך לעמוד בראש מאשר באמצע, ואם האות למ"ד רומזת למלך מלכי המלכים, ראוי היה יותר שתהיה הראשונה מכל האותיות.

בזוהר הקדוש (יתרו צא, א) מכונה האות למ"ד "מגדל הפורח באויר". כינוי זה מופיע בדברי הגמרא (סנהדרין קו, ב) "ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב (ישעיה לג, יח) איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים . . איה סופר את המגדלים, שהיה סופר שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר". ופירש"י: "מתג עליונה שלמעלה מן הלמ"ד, מפני מה כפופה למטה". ויש לרדת לעומק פשרו של הביטוי "מגדל הפורח באויר", ולהבין מדוע מכונה האות למ"ד בכינוי זה. ובפרט יש להבין, כיצד מחד גיסא מחשיבים את האות הלמ"ד ומדמים אותה למלכו של עולם, ומאידך גיסא קוראים לה בתואר "מגדל הפורח באויר" - האם שני הכינויים מתאימים זה לזה.

רבי אברהם אבן עזרא (ספר הצחות, שער האותיות, אות למ"ד) עמד על כך ש"הלמ"ד היא האות היחידה החורגת מן השורה למעלה, ועולה בקו העליון שלה מעל לכל אותיות האלף בית", ויש להבין את משמעות הדבר.

ואמנם הלכות מיוחדת נקבעו לכתיבת האות למ"ד, בגלל צורתה המיוחדת בהיותה "גבוהה מכל האותיות". כדי לשמור על צורת האות, אמרו חז"ל (מנחות ל, א) "ובין שיטה לשיטה כמלוא שיטה", כלומר, צריך להשאיר רווח של שורה ריקה בין שורת אותיות אחת לשניה, כדי שיהיה מקום מרווח לראש הלמ"ד. ולא רק שהאות צריכה שתהיה מוקפת גויל [קלף ריק ללא כתב] מכל צדדיה, אלא צריך לוודא שאין היא נכנסת לתוך חללה של אות הכתובה בשיטה שמעליה אפילו בלא נגיעה (קסת הסופר סי' ז ס"ח), דהיינו שראש הלמ"ד לא ייכנס לתוך חלל הרי"ש או הדלי"ת או אפילו כ"ף סופית. ומכל זה אנו למדים שהתורה הקפידה מאד שצורת האות למ"ד הגבוהה מכל האותיות תשאר ניכרת וברורה לכל, ויש לעמוד על תוכן הדבר.

האות למ"ד - סמל הלימוד

ב. ונראה בביאור הדברים, כי האות למ"ד מסמלת את הלימוד - במובן הלימוד העצמי [ללמוד] ובמובן הלימוד לאחרים [ללמד].

לפנינו דברים שכתב הרב מונק בהקדמה לספר האותיות (עמ' יב) אודות האות למ"ד: "הלמ"ד בצורתו המתרוממת מעל השיטה השוה, מרמז על תכונת החיפוש, מביט למעלה לתור אחר מה שמעליו והכרתו, רצונו ועמדתו הפנימית המהותית. אמנם ההתנשאות הזאת תמיד גורמת היא שהצד התחתיתי של תוכני הלמ"ד גם הוא, יתרומם על כל פנים הרמה אלכסונית אל על, שאיפת ההתנשאות לציר על פי הנשגב גם את הציורים התחתיתיים, ולהתאים את הסדרים על פי הרוממות, הנשקפת בתחום הרום, אחרי התעלותה של הצפייה למעלה, מובלטת היא בנטייתה הרגלית של הלמ"ד, הקו האיתן שהקווים המתפשטים ממעלה ומתחת נמשכים ממנו, מלמדנו, את היסוד הלימודי הבנוי על איתניות ההבדלה שבין הרום והתחת, על יסוד הכרת הערכים והבדלת התוכנים למיניהם וסוגיהם, ההתרגלות שביסוד החיים ההולכת בכל יצורי עולמים ועולמי עולמים, שיש לה עסק עם מורשת דורות, ומורשת עולמים, השמה את אותיותיה אותות ברשמי החיים השוטפים מדורות עתיקים, ועולמי עולמים חולפים, הרי הם כולם נשואים וכלולים ביסוד הלימוד שתכונת אות הלמ"ד בעוז גבהה וחטיבותה מצלצלת כפעמון ברוחה, בקול עז, הנושא בחילו הכביר את כל המגדלים הפורחים, באוויר המצוחצח, של הרום העליון".

ובספר עולם האותיות (אות למ"ד) הוסיף הרב ד"ר ש"ז כהנא, שיש הרוצים לומר שהלמ"ד הוא קיצורו של "מלמד" המופיע בספר שופטים (ג, לא) "ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר", והדמיון של האות למ"ד לכלי זה רומז על תכונתה של האות, כשם שהמלמד משמש כמוט שבו כיוונו וזירזו עובדי האדמה את הבקר לתלמים, כך האות למ"ד מסמלת את הלימוד שהאדם צריך להתמיד בו כדי להגיע לכיוון הנכון, לדעת מהי מטרת האדם ומהי שאיפת האמת, לקראת מה עליו לחתור בתקופת שהותו בעולם, וכיצד יצעד בכיוון הנכון.

הלמ"ד, בהיותה האות הגבוהה ביותר באל"ף בי"ת, מרמזת גם על הלימוד לאחרים. היכולת "ללמוד וללמד", היא המעלה הגדולה והגבוהה ביותר של הלימוד, וכפי שמתפללים "אבינו מלכנו תן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד". ובגמרא (תענית ז, א) אמרו: "אמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם", כי כאשר הוא מלמד לאחרים, מעלת הלימוד שלו מתעלה ומתגדלת.

האות למ"ד גם מציינת את הלימוד לשלול דברים שאינם ראויים, שלא לעשות נגד רצון התורה. באות זו מתחילות מצוות לא תעשה של עשרת הדברות: "לא תרצח - לא תחמוד".

ואמנם בלשון הקודש, מבטאת האות למ"ד גם מובן של מעבר למצב חדש, כדברי הרמב"ן (בראשית ב, ז) בביאור הכתוב "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה". הלמ"ד מביעה את השינוי שחל בטבעו הבהמי של האדם, אשר כוון מעתה אל המטרה - להיות נפש חיה, וכפירוש האונקלוס שם "רוח ממללא", שהיא עיקר תכונת האדם בכח הדיבור שבו. ומתוך כך אמרו חז"ל (ברכות סד, א) שהנפטר מחברו אל יאמר לו "לך בשלום", שפירושו הליכה ללא כיוון ומטרה, אלא "לך לשלום", כלומר, לך למטרה מסוימת, להישגים נוספים. ובהתאם לכך נמדדת הצלחת האדם, כדברי הגמרא שם "שהרי יתרו שאמר לו למשה לך לשלום (שמות ד, יח), הלך והצליח". והם הם הדברים, כי הדרך היחידה להשתנות ולהיטיב דרכים היא בלימוד והתבוננות.

האות למ"ד - רמז ללב האדם

ג. במדרש אותיות דרבי עקיבא מובא, כי האותיות המרכיבות את האות "למ"ד" רומזות על לב האדם, תכונותיו ותפקידיו:

"אל תיקרי למ"ד אלא ב מבין דעת", מלמד שהלב שקול כנגד כל אבריו של אדם. לאדם יש לו עיניים, אף ללב יש לו עיניים. לאדם יש לו אזנים, אף ללב יש לו אזנים. לאדם יש לו פה, אף ללב יש לו פה. לאדם יש לו דיבור, אף ללב יש לו דיבור. לאדם יש לו נהימה, אף ללב יש לו נהימה. לאדם יש לו נחמה, אף ללב יש לו נחמה. לאדם יש לו צעקה, אף ללב יש לו צעקה. לאדם יש לו הליכה, אף ללב יש לו הליכה. לאדם יש לו שמיעה, אף ללב יש לו שמיעה". ובהמשך דברי המדרש מובא, ש"כל המידות כולן שיש להן לכל אבריו של אדם, יש לו ללב, ואלו הן, הלב רואה, הלב שומע, הלב מדבר, הלב מצפצף" ומונה שם המדרש פרטים נוספים בתכונותיו של הלב, ומסיים: "מכאן שהלב שקול כנגד רמ"ח איברים שבאדם".

עוד מובא שם: "אין אהבה אלא בלב, שנאמר (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, ואין שנאה אלא בלב, שנאמר (ויקרא יט, יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, ואין קנאה אלא בלב, שנאמר (ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי, ואין דאגה אלא בלב, שנאמר (משלי יב, כה) דאגה בלב איש ישחנה, ואין דווי אלא בלב, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך, לפיכך אין הקב"ה צופה אלא ללב, שנאמר (שמואל א טז, ז) כי האדם יראה לעינים, וה' יראה ללבב".

לאור האמור נוכל להבין את הטעם למיקומה של האות למ"ד במרכז האותיות ולא בראשן, למרות חשיבותה בכך שרומזת למלכו של עולם - כי האות למ"ד שהיא כנגד הלב מסמלת את מרכז האדם. וכפי שהלב ממוקם במרכז הגוף ולא בראשו, והלב שקול כנגד כל איברי האדם, ומקיים את הגוף ברוחניות ובגשמיות, והוא זה שמנווט את קיומו הפיזי של האדם ומקיימו באמצעות רמ"ח איברי הגוף, כך רק על ידי הלימוד יכול האדם לנווט את מידותיו ותכונותיו, ולצעוד במסילה העולה בית א-ל.

ומצינו שמהות החכמים היא בהיותם "תלמידי חכמים", ובספר "מדרש שמואל" (אבות פ"ד מ"א; ע"ד המשנה "איזהו חכם הלומד מכל אדם") ביאר, שאמנם תלמיד יכול להיות שלא יהיה חכם, ברם חכם לא יתכן שלא יהיה תלמיד, והיינו כי תמיד יש מה להוסיף וללמוד, להוסיף ולהתעלות, וזו מהותם של החכמים אשר לזאת יקראו לעולם בשם "תלמידי חכמים" - במה שמשתוקקים ושואפים תמיד להתעלות ולבקש אחר החכמה.

חודש תשרי - הזמן המתאים להתבוננות ולימוד לעצמו ולאחרים

ד. מעתה מובן מדוע דווקא באות למ"ד "נוצר" חודש תשרי, כי חודש זה בכלל, ובפרט בראש השנה, הוא הזמן המתאים ביותר להתבוננות ולימוד, מהי הדרך הנכונה - תכונותיה של האות למ"ד. בחודש תשרי ובראש השנה, האדם צריך לערוך לעצמו דין וחשבון על העבר ולהפיק לקחים לקראת העתיד. ללמוד מה טוב ומה רע - כדי לכלכל את מעשיו כראוי. ללמוד על חובתו בעולמו - על מנת לנצל את הזמן ולעבוד את ה' באמת.

מאז בריאת האדם ביום הראשון של חודש תשרי, כאשר בו ביום חטא האדם, עמד בדין ונענש, ולאחר מכן חזר בתשובה - מידי שנה בראש השנה, משמש יום זה, כיום של לימוד והתבוננות. לקראת יום הדין, מתעורר כל אדם באשר הוא, לפשפש במעשיו ולבדוק אם ראוי הוא לבוא במשפט מלכו של עולם, ואם אינו ראוי, עליו לשוב בתשובה, ולקבל על עצמו שלא לשוב לסורו.

וכשנתבונן בשורשי הדברים, הרי שגם הרמז שרומזת האות למ"ד ללב, עומד ביסוד תכונת האות למ"ד - הלימוד. כשם שהלב - מרכז הגוף, הא המקיים העיקרי של הגוף, כך גם לימוד מעומק הלב, הוא עיקר קיום האדם. כדי להגיע לדרגה של "לב מבין דעת", צריך ללמוד עם ה"לב", ורק אז חודר הלימוד עד שנחקק בו, כפי שנאמר (דברים ו, ו) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", וכמאמר החכם מכל אדם (קהלת ז, ג) "כתבם על לוח לבך". ובספר מדבר קדמות (מערכת ל' ערך לב) כתב החיד"א, ש"מעלת הלב שבו תלוי הכל, וכמאמר חז"ל (סנהדרין קו, א) רחמנא ליבא בעי". ולפי זה פירש החיד"א שהתורה מתחילה ונגמרת באותיות ל"ב [לעיני כל ישראל - בראשית ברא], ללמד שהכל תלוי בלב.

הלימוד והלב - הוא הקו המשותף של מועדי חודש תשרי: לימוד קבלת עול מלכות שמים - יסוד ימי ראש השנה. לימוד דרכי התשובה ומהותה - תכלית יום כיפור. ללמוד על אהבה ושמחה - יסוד חג הסוכות. ללמוד על אהבת השי"ת בשמיני עצרת, כמאמר חז"ל (הובא ברש"י במדבר כט, לו) "אמר הקב"ה קשה עלי פרידתכם". ללמוד וללמד תורה - בשמחת תורה.

ומאחר ועניינו של חודש תשרי - ללמוד ולהתבונן, נבין את טענתה של האות למ"ד לברוא בה את העולם, ותשובת הקב"ה מדוע אמנם לא זכתה לכך. האות למ"ד היתה סבורה שמכח תכונתה ללמוד וללמד - סוד השגת השלימות, הרי שבה יש לברוא את העולם, כדבריה "שבי אתה עתיד לתת לישראל את לוחות הברית וללמדן עשרת הדברים". ללא דרכי הלימוד אין אפשרות לעלות מעלה בדרכי העבודה ובקיום התורה והמצוות, ועל כן טענה האות למ"ד שהיא החשובה מכל האותיות.

אך כנגד זה השיב הקב"ה בשלילה: "מפני שבך עתידין להשתבר תחת ההר ולפרוח הדברים מהם". לימוד אינו דבר הנתון לפשרה, כאשר מלמדים את העם דעת, צריך הכיוון להיות - ללכת עד הסוף - עד כלות הענין, לא להפסיק ולפרוש באמצע הלימוד. ומאחר ובני ישראל חטאו בעגל ונשברו הלוחות, אות הוא שהלמ"ד לא לימדה את העם כראוי. האות למ"ד שאמורה היתה לשמש כסמל וכדוגמא של "לימוד", הפכה ל"מגדל הפורח באויר" - לימוד שטחי ולא עקבי ויסודי. לכן פרחו האותיות מהלוחות, על אף שהיו כתובים וחקוקים על שתי לוחות הברית. כי לימוד חייב להיות מושלם, הן בבחינת "לומד" והן בבחינת "מלמד", וחטא העגל הוכיח שהלימוד לא היה באופן זה, שהלמ"ד לא השכילה לעשות זאת בשלמות, לכן לא זכתה האות למ"ד לפתוח בה את התורה הקדושה.

באות למ"ד הדומה למלכו של עולם נוצר חודש תשרי שבו ממליכים את הקב"ה בעולם

ה. דמיון נוסף קיים בין האות למ"ד לחודש תשרי. צורתה של האות למ"ד, העומדת למעלה מכל האותיות, כמלך המשגיח על כל יצוריו, שופטם ומעניש אותם - רומזת על יום הדין שבו מלך מלכי המלכים יושב ודן את כל העולם כולו. והיינו דברי חז"ל שהבאנו לעיל, שהאות למ"ד גבוהה מכל האותיות מפני שהיא דומה למלך מלכי המלכים הקב"ה.

זאת ועוד, ראש השנה אינו רק יום הדין, ראש השנה הוא גם יום המלוכה. ביום זה המליך אדם הראשון את הקב"ה על העולם, כדברי חז"ל במסכת ראש השנה (לא, א) המפרשת את המשנה (תמיד פ"ז מ"ד) "השיר שהלויים היו אומרים בבית המקדש, בשישי היו אומרים ה' מלך גאות לבש, על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן" ובפרקי דרבי אליעזר (פרק יא) הרחיבו חז"ל וביארו כיצד המליך אדם הראשון את הקב"ה: "והיה [אדם הראשון] מתואר בדמות אלקים, ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן, ובאו כולם להשתחוות לו, אמר להם, באתם להשתחוות לי, בואו אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו, לפי שהעם ממליכין את המלך ואין המלך ממליך את עצמו אם אין העם ממליכין אותו. הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו, ואמר ה' מלך גאות לבש". ומאותו יום, בכל שנה ושנה ממשיך עם ישראל וממליך את הקב"ה בראש השנה, כדברי הגמרא (ראש השנה לד, ב) "אמר הקב"ה אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות, מלכויות כדי שתמליכוני עליכם".

ועל פי זה מבוארים דברי ספר יצירה שבאות למ"ד - שהיא דומה למלכו של עולם, נוצר חודש תשרי, שבו ממליכים את הקב"ה.

למ"ד גבוהה מכל האותיות תשרי גבוה מכח החודשים -

יוסף גבוה מכל השבטים

ו. בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים (ראש השנה י, ב).

וביאר השפת אמת (לקוטי יהודה לראש השנה) וז"ל: "דהנה איתא בספרים, דיוסף הוא בתוך הי"ב שבטים, וגבוה מכל השבטים. וכן איתא ששנים עשר ראשי החדשים הם כנגד שנים עשר השבטים (טור או"ח סימן תיז). תשרי הוא כנגד יוסף, שיוסף נקרא צדיק וצדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים, ותשרי הוא בתוך י"ב החדשים וגבוה מהם, שנותן כח לכל החדשים".

גם החידושי הרי"ם (ליקוטי יהודה שם) ביאר: "תשרי הוא זמן של גאולה, כפי שאמרו חז"ל במדרש (ויקרא רבה כט, ח) "ואיזה זה חודש תשרי, תשרי ותשבוק ותכפר על חובי עמך אימתי בחדש השביעי [בחודש תשרי תתיר ותפרוק את עם ישראל מגלותם ותכפר על עונותיהם]". וכן אמרו חז"ל בראש השנה יצא יוסף מבית האסורים, והיא גאולת הנפש לצאת משעבוד הגוף".

ולפי זה מקבלת בחירתה של האות למ"ד ליצור את חודש תשרי נופך נוסף, והדברים מתאימים לכל המבואר לעיל. האות למ"ד גבוהה מכל האותיות, תשרי הוא הגבוה מבין חודשי השנה, יוסף הוא הגבוה מכל השבטים, ולכן הוא יצא מבית האסורים בראש השנה שהוא הזמן הגבוה והמסוגל להתיר [תשרי - לשון התרה] את כבלי שיעבוד הגוף, להיגאל גאולת הנפש ולהתעלות במעלות רוחניות. והכל מכוח תכונתה של הלמ"ד - ללמוד וללמד, סוד השגת השלימות.

למ"ד -

בשלושים מעלות נקנית המלכות

ז. ונראה לבאר את הקשר בין האות למ"ד לחודש תשרי ולראש השנה מזווית נוספת, על פי דברי המשנה (אבות פרק ו משנה ה) "גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלושים מעלות" [בביאור הגר"א מונה את המעלות בפרוטרוט].

בביאור הדברים כתב המהר"ל: "כי אלו שלושים מעלות הם הוראה על גדולת וחשיבות המלכות, שהמלך יש לו שלושים מעלות, ואין המעלה באלו דברים עצמם, רק שהם מורים כי המלך יש לו מדרגה עליונה חשובה. ולכן יש לו שלושים דברים חשובים". ומוסיף המהר"ל לבאר את הקשר בין צורת האות למ"ד למספר שלושים: "ותמצא בכתיבת מלך באות הלמ"ד שהוא מורה על המלכות באמצע התיבה [מלך], כי המלך מתרומם מן אחיו ישראל. ורמז אל המלך שלא יהיה נבדל מן אחיו ישראל, וכדכתיב (דברים יז, כ) לבלתי רום לבבו מאחיו, ולא יהיה נבדל מהם, ולכם אות המ"ם והכ"ף שהם אחיו של למ"ד דבקים עם המלך שלא יהיה נבדל מהם רק מחובר עמהם, והלמ"ד באמצע. ועוד כי המלך בשביל שהוא דרך כבוד מלכות שהוא באמצע והעם סביב לו וכך ראוי. ועוד כי התבאר במקום אחר, שכל אשר הוא מתרומם הוא באמצע, וסימן לזה ארץ ישראל גבוה מכל הארצות והוא באמצע העולם, ולפיכך אות הלמ"ד גם כן באמצע אלפ"א בית"א. ומזה גם כן תבין כי המלך ראוי לשלושים מעלות דוקא, כי המלך נבדל במעלה מן הכל . . וכנגד זה המלכות בשלושים מעלות נקנה".

והחיד"א בספרו ככר לאדן כתב: "המלכות מיהודה, ויהודה בגימטריא שלושים. וכן אמרו בתנחומא סוף פרשת קרח, והוא גימטריא שם הוי"ה שעם האותיות הוא שלושים, שהוא רומז למלכות [מלכות שמים]. ולכן דוד המלך ע"ה מלך בן שלושים שנה. גם יוסף הצדיק שזכה למלכות בשמירת היסוד, היה בן שלושים שנה".

המספר שלושים רומז למלכות שמים, למלכות בית דוד, ולמלכות יוסף במידת היסוד. ולכן האות למ"ד היא האות האמצעית באותיות האל"ף בי"ת, כי למרות שהמלך נבדל מהעם ומיוחד בגדולתו - דבר הבא לידי ביטוי בהבדלת צורת האות למ"ד הנכתבת כשראשה העליון בשורה נפרדת, אך יחד עם זאת, מלך ישראל מחוייב "לבלתי רום לבבו מאחיו" - עליו להיות מחובר עם העם ונמצא באמצעיתו. ולכן מעלות המלך והמלכות במנין שלושים - הגימטריא של האות למ"ד.

ואולי בשל כך מצינו שבעת שחיטת קרבן הפסח "אמר רבי יצחק, אין הפסח נשחט אלא בשלוש כתות של שלושים שלושים בני אדם, מאי טעמא - קהל עדה וישראל" (פסחים סד, ב). כי אם מעלת המלך היא דוקא במספר שלושים, ובלעדיה אין למלכות ולמלך כל משמעות, הרי שגם העם, שהוא הבסיס המרכזי של המלך, חייב למנות שלושים איש לפחות, שהרי אין מלך בלא עם, ומדת המלוכה, הרי דורשת דוקא צד השתייכות. המנין שלושים משווה אפוא, בין המלך לבין העם - המלך במעלותיו והעם במספרו.

ומכאן טעם נוסף מדוע באות למ"ד נוצר חודש תשרי שבו ממליכים את הקב"ה, כי באות למ"ד ובמנין שלושים נמצאת תכונתו של המלך.

שונות
מלאכים הנבראים ממצוות וגדר המחשבה
הרב מרדכי מנשה לאופר
שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק

ב'אור התורה' להצ"צ על מאמרי רז"ל סוף עמ' נג ואילך (ולפני כן בספר מגדל עוז, כפ"ח תש"מ, עמ' תעט-תפ) הובא בשם הרה"צ ר' זושא מאניפאלי ש"על ידי כל מצוה שאיש ישראל עושה בורא מלאך אחד (כדאיתא במשנה), והמלאך יש לו גוף ונפש . . נפש המלאך נברא מכוונת המצוה ברעותא דלבא, וגוף המלאך נברא מעשיית המצוה בפועל ממש" וממשיך שכשם שכן הוא באדם אחד (שמכוונתו נבראת נשמת המלאך וממעשהו נברא גוף המלאך) "כן ג"כ יוכל להבראות מלאך בהצטרף רעותא דלבא ממי שאין לו ורוצה [=ליתן] וגשם העשי' ממי שיש לו ואינו רוצה ואעפ"כ נותן מפני הבושה, מאמצעות שניהם נברא המלאך בגוף ונפש".

[ותוכן הדברים נמצא בעוד ספרים לגבי האדם עצמו ראה בדברי החיד"א ב'יוסף תהלות' על תהלים עה"פ קיט, קנט: "בכל מצוה נברא מלאך אחד, ולפי הכוונה במצוה כן נברא המלאך, שאם המצוה נעשית כתקנה, במחשבה דיבור ומעשה, בכוונה שלימה בלי שום פניה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, אז יברא המלאך כתקנו, בשלם שבפנים. ואם המצוה לא נעשית כראוי, וחיסר איזה דקדוק, או היתה איזו פניה וכיוצא, אז כבר המלאך בעל מום, או חסר וכיוצא", ובחריפות יתר - ב'ראשי אבות' עמ"ס אבות פ"ד מי"א ("אם לא גמר המצוה - גם המלאך לא נגמר") וכו'].

ועפ"י דברים אלו של הצ"צ אולי אפשר לתווך בפלוגתא שמצינו בין המהרש"א להחיד"א:

דהנה על מאחז"ל (מכות י, ב) "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כו'" פירש המהרש"א (ב'חידושי אגדות' שם) כך: "דלא קאמר שמוליך אותו הקב"ה אלא מוליכין אותו, והוא עפ"י מ"ש בכמה מקומות שכל מחשבה ודיבור ומעשה האדם הנה הוא בורא לו מלאך לפני ענינו אם לטוב ואם לרע, ועל כן אמר בדרך שאדם רוצה לילך שהרשות בידי האדם ממנו יתברך ברוך הוא שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו אותן המלאך הנבראים מאותו רצון ומחשבה אשר בו".

אבל החיד"א בספרו מראית עין (מכות שם) הקשה על המהרש"א וז"ל:

מ"ש הרב דבכל מחשבה ודבור של האדם הוא נברא מלאך, הן לא ידענו זה, דאיברא דכל דיבור פועל למעלה אם לטוב אם למוטב . . הכתוב 'לא יחל דברו', כי דברו אינו הולך חנם, ככל היוצא מפניו יעשה אם טוב - טוב, וכן להיפך הכל עושה רושם למעלה . . אבל מ"ש שנברא מלאך וגם מן המחשבה נראה דזה אינו, ובפרט המחשבה דודאי גם המחשבה טוב מטהרת הנפש וכן להיפך, אבל שיהיה נברא מלאך מכל דיבור ומחשבה של האדם, אם לא יימצא בפירוש ברז"ל, אני בעניי אומר שאינו כן.

ובהקדים:

לכאורה היה אפשר להוכיח כמהרש"א ממה שמצינו בהלכה כמה ענינים שבהם מחשבה יוצרת פעולה גם בדבר שמחוץ לאדם החושב - כמפורט בתשובות וביאורים של כ"ק אדמו"ר (קה"ת תשל"ד) סי"ד ס"ב הערה 8 [נעתק גם ב'אגרות קודש' ח"א עמ' רלט הערה ח]: "למעלה מכולם ענין שהפעולה נעשית ע"י המחשבה אף שאין שם דבור ומעשה כלל, כמו נדבות קדשים . . הפרשת תרומה . . להחשיב אוכלין למאכל אדם...".

ולפי זה, הרי עאכו"כ שממחשבה נברא (ברוחניות) מלאך!

ברם באמת אין זה מוכרח כי אה"נ במצות שמקיימין ע"י דיבור כת"ת וכדומה, פשוט שנברא מלאך משום שזהו גדר המצוה, ועד"ז במצוות שבמחשבה (ראה הל' ת"ת לרבינו הזקן פ"א ס"ד) - נברא מהן מלאך גם ממחשבה לבד: והדיון היא במצות מעשיות שלא עשאן בפועל אלא חשב לעשותם שלמהרש"א גם מזה נברא מלאך, ולהחיד"א לא.

והנה מצינו להפרי מגדים בספר 'מתן שכרן של מצות' (חקירה ג) נסתפק בהא דממצוה נברא מלאך, אם הוא דוקא במצוה שעושה מעשה, אבל מצוה שהיא בשב ואל תעשה לא, כגון המבטל חמץ בלבו בי"ד ניסן עיין שם.

מדבריו עולה דפשיטא ליה דממחשבה טובה לבד שאין בה מצוה ממש, לא נברא מכך מלאך וספיקו הוא רק במצוה שמתקיימת ע"י מחשבה, ולכאורה הוא שלא כדברי המהרש"א הנ"ל.

ועפ"י דברי רבינו הצ"צ אולי אפשר לתווך:

החיד"א צודק שבמחשבה טובה של אדם לחוד ללא צירוף לא די לבראת מלאך, והמהרש"א צודק - כיון שעם ישראל הוא מציאות אחת (ובפרט לפי ביאור הצ"צ דרמ"צ קלח, ב), הרי מצטרפים יחד מחשבה (דיבור) ומעשה.

[ולהעיר מ'התוועדיות תשמ"ב' ח"ג עמ' 1993: ואפילו מחשבה אחת!] ועצ"ע.

ומדי דברי בו יש להעיר דבר פלא שבספרי חסידות פולין מצינו כיו"ב בשם הר"ר זושא גם לגבי עבירות - כך נאמר בספר 'רב טוב' לרי"י טייטלבוים (לבוב תרמט, בלק קלז, א):

"אמר רבינו הקדוש ר' זוסא זלה"ה, שלא ראה מלאך שלם מעבירה של ישראל המאמין בה', כי אם יש בלא ראש או בלא יד ורגל, כי ישראל אפילו בעת מעשה כואב בלבו ונאנח, ובזה נשברו אברי המלאך".

[וראה בספר "מדבר קדמות" להחיד"א מערכת תי"ל ס"ק לד: "כי בשוב החוטא תשובה שלימה יתבטל המשחית ההוא ולא תקובל טענתו" וראה גם של"ה תושב"כ פ' עקב הובא בלקו"ת לאדה"ז].

ולסיים: לכאורה המסופר ב'רשימות היומן' (עמ' רפז. שנט. תה) לגבי לימוד התורה של ר' זושא (וכן בלקוטי דיבורים תקכח, ב) "ונגש ר' זושא מאניפולי כו'" - קשור בהמסופר באוה"ת שם: וכשלמד הרב הקדוש ר' זוסיא מאנפאלי זאת בכה בכי' רבה למה אינו מבין ובא אליו הר"י בעל התוס' בחזיון לילה ואמר לו בני אל תבכה ואגלה לך כוונתו בזה היטב.

שונות
תפלה והשתטחות על קברי צדיקים בשבת ויו"ט [גליון]
הרב ישכר דוד קלויזנר
נחלת הר חב"ד, אה"ק

בגליון הקודם (עמ' 90) שאלתי על מה שהביא כ"ק אדמו"ר זי"ע בהגהתו על לוח כולל חב"ד דשנת תשט"ז מס' משנת חסידים (מס' היחודים רפ"א) שאין להשתטח על קברות הצדיקים בשבת ויו"ט או ר"ח מפני "שאז נשמותיהם עולים בגן עדן הארץ ואין כח בידו להורידם בגופיהם לדבר עמהם ולא ישיגם" - וכן הביא שם מארחות חיים החדש ע"ש - ממה שכתב מוהרח"ו נ"ע בשער הגלגולים - הקדמה לח (מט, ב): "ביום ראשון דחול מועד של פסח הלכתי עמו [עם האריז"ל] לכפר אחד הנקרא עכברא, ושם נכנסנו במערת רבי ינאי. . ושם הדביק [האריז"ל] נפשו בנפש רבי ינאי, ובכלל דבריו אמר לו רבי ינאי אני רבי ינאי בעל הציון הלזה, ודע כי כה אמר לך השי"ת...", הרי בהדיא שגם בחוה"מ שייך ענין ההשתטחות, וא"כ צ"ע מ"ש במשנת חסידים ש"לא ישיגם'?

ונראה לתרץ בהקדם מה שראיתי בחיבור 'פתוחי חותם' על 'אבן השהם' ח"ח1 פ"ב ס"ב (עמ' עז) שכתב להעיר על מה שכתוב "ובכלל דבריו אמר לו רבי ינאי אני רבי ינאי בעל הציון הלזה": "מלשון שכתב מוהרח"ו ז"ל בשער הגלגולים (תחלת הקדמה לז - עג, א) עיניו כל צדיק וצדיק עכ"ל, משמע שהרב ז"ל גילה קברי הצדיקים עפ"י מה שראה נפשותיהם על קבריהם, אבל כאן אצל רבי ינאי משמע שהצדיקים הקבורים שם אמרו בעצמם שהם קבורים שם, ואפשר שזה היה רק אצל רבי ינאי ולא אצל שאר הצדיקים" עכ"ל ב'פתוחי חותם'.

והנראה לומר בזה, דבאמת אין הבדל בין רבי ינאי לשאר הצדיקים, אלא שההבדל הוא אודות הזמן של ההשתטחות, דאם הוא בחול ובעיקר בער"ח או ט"ו לחודש (כמ"ש המשנת חסידים וארחות חיים החדש הנ"ל) שאז נשמותיהם בגופיהם וישיגם ויכול לדבר עמהם, אזי באמת "עיניו יביטו בנפש הצדיק העומד על הקבר שלו ועל ידי זה היה יודע קבר כל צדיק וצדיק", משא"כ ההשתטחות של האריז"ל אצל רבי ינאי היה זה 'ביום ראשון דחול המועד של פסח', "שאז נשמותיהם עולים בגן עדן הארץ ואין כח בידו להורידם בגופיהם לדבר עמהם ולא ישיגם" (כמ"ש במשנת חסידים), על כן אז רבי ינאי ביוזמתו ירד מצדו למטה והודיע להאריז"ל שעל אף שהיום חוה"מ של פסח, שבדרך כלל עולה למעלה בגן עדן הארץ ואינו נמצא בגופו למטה, בכל זאת ירד והגיע לכבודו, ואמר לו "אני רבי ינאי בעל הציון הלזה" על אף שזה היה ביום טוב.

ולפי"ז מיושב היטב דברי המשנת חסידים וארחות חיים החדש הנ"ל ממה ששאלתי מההשתטחות של האריז"ל, שהדביק נפשו בנפש רבי ינאי בחוה"מ של פסח, כי שם באמת רבי ינאי ירד לגופו מיוזמתו בלבד, כי בשבת ויו"ט ור"ח "אין כח בידו להורידם בגופיהם לדבר עמהם ולא ישיגם".

ועפ"י הנ"ל הערני חתני הרה"ת ר' חיים דרוק שי' הערה נפלאה, דרואים שבדרך כלל מוהרח"ו נ"ע כשכותב אודות ההשתטחויות שעשה עם רבו האריז"ל אצל קברי הצדיקים אינו כותב התאריך מתי זה התקיים, ורק כאן בלבד כתב בהדיא שזה היה "ביום ראשון דחול המועד של פסח הלכתי עמו", וצריך ביאור מדוע דוקא כאן כתב כך. ברם לפי הנ"ל א"ש מאד, כי התאריך כאן הוא הסיבה מדוע רבי ינאי היה צריך להציג את עצמו, "אני רבי ינאי בעל הציון הלזה", כי לפי הרגיל בחוה"מ אינו נמצא בגופו למטה אלא למעלה בגן עדן הארץ, רק מפני כבודו של האריז"ל ירד מיוזמתו למטה כדי שיוכל "להדביק נפשו בנפש רבי ינאי".


1) מקומות הקדושים שבארץ ישראל.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות