E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ראש השנה - תשס"ח
חסידות
כמה דיוקים בדא"פ בספר התניא
הרב וו. ראזענבלום
תושב השכונה

בתניא פ"ד כותב רבינו "וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך".

ואולי יש להעיר, דבהמשך הפרק כותב רבינו "ובצרופי אותיות . . עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים".

וצריך ביאור למה דוקא כאן כותב רבינו שבתנ"ך יש עשרים וארבעה ספרים, וגם כותב תורה נביאים וכתובים, ולא כדלעיל בראשי תיבות.

ב. בפ"ז כותב רבינו: "והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה . . והיא בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי".

ואולי יש להעיר, שכבר בפ"א מזכיר רבינו קליפת נוגה ושאר קליפות הטמאות, וכלשונו שם "כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה ג"כ טוב . . משא"כ נפשות אומות העולם הן משאר קליפות טמאות שאין בהם טוב כלל".

אבל שם אין רבינו כותב שקליפת נוגה היא קליפה רביעית, וכן בנוגע לשאר קליפות הטמאות אינו כותב שהם שלש.

ולכאורה אם הי' רבינו כותב שם תיבת "שלש" תמורת תיבת "שאר", לא הי' צריך להוסיף דבר בלשונו.

ג. בפי"ב כותב רבינו "אך מהות ועצמות נפש האלקית שהן עשר בחינותי' לא להם לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה".

ואולי יש להעיר, דלהלן כותב רבינו: "רק מפני שלא לו לבדו משפט המלוכה והממשלה בעיר".

וצריך ביאור למה דוקא כאן הוסיף רבינו תיבת "משפט" ולא לעיל?

חסידות
השפעה מהצדיק "בנקל" או ע"י יגיעה
הרב שניאור זלמן פרקש
משפיע בישיבה גדולה חב"ד ב.א. ארגנטינה

א. בביאור לאגרת הקודש סי' זך מסביר אדמו"ר הזקן, שדוקא לאחרי פטירתו של הצדיק "יכול כל הקרוב אליו לקבל חלק מבחינת רוחו שבגן עדן, הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי . . הלכך נקל מאוד לתלמידיו לקבל חלקם מבחינת רוח רבם העצמיות שהם אמונתו ויראתו ואהבתו וכו'".

אלא שתיכף לאחמ"כ ממשיך רבינו ומציב 'תנאים' לקבלת רוח זו "רק אם יכון לקראת אלקיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה לקבל שלש מדות הללו כדרך שהורהו רבו וכמארז"ל יגעת ומצאת תאמין". והיינו שללא הכנה ויגיעה לא יקבלו כלום. וצ"ע במה א"כ מתבטא ה"נקל מאוד" שכתב לפני כן, אם למרות כל זה זקוקים הם גם עכשיו ל"יגיעה עצומה"?

כמו כן יש לתמוה לאידך גיסא, מאימתי מחפשים חסידים ענינים שבאים בנקל מאוד, ואיזה 'נחמה' נקבל מזה, הרי זה מנגד ממש לעיקר העיקרים דעבודת השי"ת כפי שהוא מיסודות החסידות, ומה גם שהוא הכלל בכל עניני טוב וקדושה - שצ"ל ע"י עבודה ויגיעה דוקא, ולא "בחינם" ובקלות כמו "שאכלנו במצרים חנם".

ועוד צ"ע, אם בכל אופן נצטרך ל"יגיעה עצומה" גם לאחר ההסתלקות, מאי אולמי' זמן זה ממה שהיה גם קודם לכן. האם אפשר להבין מזה שקודם ההסתלקות אף אם היינו יגעים, לא היינו מקבלים ע"י כך את חלקנו "מבחי' רוח רבם העצמיות", הרי דברי רז"ל ברור מללם: "יגעת ומצאת תאמין", והם לא אמרוהו רק על הזמן שלאחר ההסתלקות, אלא אדרבא אמרו רז"ל: "לא יגעת ומצאת - אל תאמין, יגעת ולא מצאת - אל תאמין". ואם קודם להסתלקות לא "מצאנו" ולא קיבלנו אז "מרוח רבם העצמיות", הרי זה רק בגלל חוסר היגיעה שלנו, ואם יבוא מאן דהו ויאמר שאפשר לקבל ו"למצוא" עתה בנקל, ללא יגיעה - נצטווינו ע"י רז"ל "אל תאמין"!

ב. בביאור הענין יש להקדים מדברי אדמו"ר הזקן בתניא פמ"ב1, בענין משה רבינו שבכל אחד - שהוא נק' "רעיא מהימנא" שממשיך בחינת הדעת לכללות ישראל לידע את ה', ולא עוד אלא "יתר על כן בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משרע"ה ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה ללמד דעת את העם ולידע גדולת ה' ולעבדו ולעבדו בלב ונפש". ולגבי ניצוץ זה הוה יראה "מילתא זוטרתא" לקבל מרוחו של משרע"ה שבכל אחד ואחד. (וע"ד "נקל מאוד"2 שבאגה"ק הנ"ל).

אלא שתיכף לאח"ז בא רבינו ומדגיש באומרו: "אך עיקר הדעת אינה הידיעה לבדה שידעו גדולת ה' מפי סופרים ומפי ספרים, אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח, עד שתהא מחשבתו מקושרת בה' בקשר אמיץ וחזק וכו'". בדברים הללו בא רבינו להעמיד את היסוד לעבודת ה' ע"י התקשרות לצדיק, לבל נרמה את עצמינו ש"מילתא זוטרתא היא" ונסתפק ח"ו בשפע שנקבל מרוח ומניצוץ של משרע"ה. אלא העיקר הוא העבודה "בחוזק ואומץ הלב והמוח . . בקשר אמיץ וחזק" ע"י האדם, המקבל מנשמתו של משרע"ה.

ומיד חוזר רבינו להזכירנו "וכח זה ומדה זו לקשר דעתו בה' יש בכל נפש מבית ישראל מנשמת משרע"ה, רק מאחר שנתלבשה הנפש בגוף צריכה ליגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת". עיי"ש שמבאר את היגיעת נפש ויגיעת בשר שצריך כדי להגיע לזה.

חזינן להדיא, דמחד גיסא ישנו ל"כח זה ומדה זו . . בכל נפש מבית ישראל" גם ללא יגיעה, אלא בנקל מאוד, רק מפני כי "משה היה רועה" - רעיא מהימנא. ורק בגלל שנתלבשה הנפש בגוף - אין ביכולת הארה זו דמשרע"ה לבוא בגלוי - כ"א ע"י "יגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת".

ג. והנה ככל הנ"ל, אפשר לבאר ג"כ בדברי רבינו באיגרת הנחומין בסי' זך דאגרת הקדש. דהן אמת שיש ריבוי השפעה מצד המשפיע - משרע"ה שבדור, מדריגה מאוד נעלית מ'דעת עליון' להאיר את עיני העם, גילוי זה עומד מוכן ומזומן בידו של כל אחד ויכולים להשיגו "בנקל" ו"לחיות" עם זה.

אלא לבל נטעה ח"ו שדי בזה, ("ויכול לבוא לידי קלות ח"ו") - אשר על כן שב רבינו ומתריע, שכל זה אינו מפחית כלל מאיתנו - המקבלים - את החובה וההכרח להתיגע על מנת "לקבל" את חלקנו, במוח ולב שלנו.

אלא שתוך כדי כך בל נשלה את עצמינו כאילו אפשר לקבל זה בכח האדם גרידא, ועד שיגיע למצב שיאמר: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ח"ו, אלא האמת היא שכל האפשרות והיכולת שלנו להגיע (ע"י יגיעה) ולקבל מרוח זו, היא רק בזכות הצדיק שקירב את המאור אל הניצוץ, ואם לא היה ח"ו התגלות האלקות ע"י הצדיקים3 שום "יגיעה עצומה" לא היתה מספקת לאדם להגיע4 לאיזה שהוא מדרי' של דעת את ה', לא מיני' ולא מקצתי'.

ד. אלא שאפשר לחלק ולבאר שתוכן המבואר בפמ"ב בלקו"א הוא ביאור נכון על מעמדנו ומצבינו קודם להסתלקות "בהיות הצדיק חי על פני האדמה", שאז צריכים בעיקר להדגיש את חובת היגיעה, כי בהיות השפעתו ניכרת ומאירה לארץ ולדרים עליה, ואפשר לטעות בעצמו ש"הכל בסדר", הוא הרי שומע ורואה בעיני בשר את אור פני מלך חיים, לכן חוזר ומדגיש רבינו שם שלא די בזה כלל ועיקר, "אלא העיקר הוא להעמיק דעתו בגדולת ה' ולתקוע מחשבתו בה' בחוזק ואומץ הלב והמוח".

ובטעם הצורך ליגיעה גם אז, כתב שם שהוא: "מאחר שנתלבשה הנפש בגוף", שהיא הסיבה העיקרית להכרח היגיעה אז, ואפ"ל שמרמז בזה לא רק על הגבלת גופו של התלמיד, אלא גם על גוף הצדיק כמבואר גם באגה"ק שם, שבהיותו "חי על פני האדמה, היו שלשה מדות אלו בתוך כלי ולבוש שלהם בבחינת מקום גשמי שהיא בחינת נפש הקשורה בגופו", וע"י היגיעה מקבלים מרוחו שבנפשו.

ודוקא "יגיעה רבה ועצומה כפולה ומכופלת", היא אשר תוכל שאת לחסיד לקבל מרוח רבו בהיותו חי ע"פ האדמה. כי ישנו הן את הגבלת הגוף של האדם והן הגבלת גופו של הצדיק, ועולה על זה אפ"ל, שישנו גם את הגבלת המדריגה שאותה מגלה לתלמידיו בחייו. ואת כל זה מדגיש אדה"ז בלקו"א פמ"ב.

ה. אבל באגה"ק סי' זך, מתחיל לבאר עד כמה הוא 'נקל מאוד' עתה, כי לאחר שנסתלק הנפש מן הגוף "נקל מאוד לתלמידיו לקבל חלקם מבחינת רוח רבם העצמיות". לא רק את מה שגילה לנו בחיים חיותו בעלמא דין נקבל עתה בנקל, אלא יתירה על כן, "רוח רבם העצמיות" - מה שאינו מוגבל בשום גדר והגבלה, מה שגם בחייו לא היה זה בגדר גילוי, אלא עצם המאור עומד עתה מוכן ומזומן להגיע בהישג ידו של כל אחד ואחד.

אלא שגם גילוי זה אינו ניתן "בחינם", ודוקא בעבודה ויגיעה נקבל "מרוח רבם העצמיות" יתר על המידה. כי זה כלל גדול בקדושה, שכל דבר אלוקי צריך להשיג ע"י עבודה ויגיעה דוקא. וענין ויסוד זה גם כן כלול "בדרך שהורהו רבו".

ו. דהנה יש לדייק, דאף שמשטחיות הלשון נראה שהכונה בכותבו "בדרך שהורהו רבו", שהולך על ג' המדות דאמונה, יראה ואהבה, שצריך לזה יגיעה וכו' כדי לקבל אותם מנשמת רבו, מכל מקום אפ"ל שבעומק הכונה בא להורות גם על עצם היגיעה ו"ההכנה רבה ועצומה", שגם זה 'הורהו רבו' - שעל כל דבר של קדושה צריכים יגיעה ועבודה.

ענין ופרט עיקרי זה, לא נשתנה מאומה מכפי שהיה קודם להסתלקות - וככל אריכות הביאור בלקו"א פמ"ב - אלא אדרבא, עתה "בהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויעלה בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות, שבק חיי רוחו . . לכל חי - היא נפש כל חי הקשורה בנפשו בחבלי עבותות אהבה . . כפי בחינת התקשרותו באמת ואהבתו אהבת אמת הטהורה מקרב איש ולב עמוק" (לשון רבינו קודם הביאור), "הואיל ואינה בתוך כלי ולא בבחינת מקום גשמי" (לשון רבינו בביאור), הריוח שנגיע אליו ע"י היגיעה והמס"נ הוא באין ערוך מאשר אז.

ז. ואפשר לומר שדוקא ע"י ב' קצוות הללו בעבודת השי"ת, דהיינו ב' תנועות ההפכיות 'נקל' מחד ו'יגיעה' מאידך - עי"ז נגיע (עתה) לעבודה תמה, כפי המכוון "בדרך שהורהו רבו". כי הא בהא תליא ומשלימים הם זה את זה.

ונבאר זאת על פי יסודות נאמנים - דוגמאות אחדות - מתורתו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:

בלקו"ש ח"ד עמ' 1098 מצביע הרבי על ב' קצוות הפכים שהיו ב"מן", שמצד אחד נתן ה' לבנ"י מן - "לחם מן השמים", שהיה בו כל הטעמים שבעולם ואף אבנים טובות ומרגליות היו באים עמו - עשירות כפשוטה, ועם כל זה כתיב "המאכילך מן גו' למען ענותך", וכן נא' "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'", עינוי ורעבון מאן דכר שמיה?

ומבאר רבינו, שטעם העינוי הוא משום שאין בכח העין וחיך האדם הגשמי והמוגבל להיות כלי לקבל ולהנות מדבר שהוא בלתי מוגבל. והמן - כמו כל השפעה רוחנית מלמעלה, הוא אכן 'תכלית העשירות', אלא דהואיל שבמהותה היא רוחנית, אין לה הגבלות כלל - ולכן מצד האדם והעולם היה המן תכלית העניות, כי "אין לו פת בסלו". ואף מאכל פשוט לא ראו בזה. והיא הנותנת, דבהיות המדריגה הרוחנית של המן - לחם מן השמים, גילוי בלי גבול, הנה זה גופא עורר אצל האדם המוגבל צמאון ועינוי, כי אינו כלי לזה.

ומה אם כן היא הדרך לקבל 'עשירות' כזאת? ע"ז מבאר שם, שהוא ע"י שהאדם יפשיט את עצמו ממציאותו ורצונותיו העצמיים, מההרגש ד"כחי ועוצם ידי", ולסמוך בבטחון גמור על הקב"ה, ואז נעשה האדם כלי לקבלת ההשפעות מלמעלה, גם כאילו השפעות שהנברא מצד הגבלתו אינו יכול לקבל אותם כלל.

והיינו ממש כמבואר לעיל - דאף שאכן ישנו גלוי עצום מלמעלה וגם "נקל" להשיגו, אבל אין האדם הגשמי כלי לקבל השפעה בלתי מוגבלת זו מ"רוח רבם העצמיות", אלא "רק אם יכון לקראת אלקיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה", ויבטל את עצמו לגמרי להיות כלי לקבל גם את ההשפעות שאינם בערכו לקבלם. וכפי שמבאר שם בשיחה, שזהו ע"י העמידה בנסיון ולימוד פנימיות התורה, עיי"ש.

ח. דוגמא נוספת, ובעומק יותר - אפשר להיווכח ממ"ש בלקו"ש חי"ד (עמ' 23) שמבאר הרבי את כוונת מצות ק"ש פעמים בכל יום שחרית וערבית, שתכליתה היא העבודה בביטול המציאות של האדם והעולם, וצריכים לפעול בכל זמני ושינויי חיי האדם שיהיו תמיד בביטול, ואדרבא צ"ל "ילכו מחיל אל חיל", לעלות בכל עת מדרגא לדרגא נעלית יותר.

וכותב הרבי: "ומובן שבכל דרגא שהאדם מגיע ועולה . . עם שהוא "יום" ואור לגבי דרגתו הקודמת, צריך להרגיש (וכ"ה האמת) שאין זה מספיק עדיין, ושעליו לעלות לדרגא נעלית יותר . . הרי שפעולת האחדות, שהיא עבודת הק"ש, משתנה ועולה בשינויי יום ולילה - בהתאם לתוכנה ואופן עבודתה".

ומזה נקח לימוד, להכרח וחובת העבודה בשני התנועות (הנוגדות לכאורה) המבואר באגה"ק, שמחד גיסא צריך שידע שגם עתה הוא "יום" ו"אור" לגבי דרגתו הקודמת. והוא הגילוי ש"נקל מאוד לתלמידיו לקבל חלקם מבחינת רוח רבם העצמיות", גם לפי ערך המדריגה שהאירה לפני הסתלקותו. אלא שבזה גופא, כדי שיוכל לעלות עוד יותר, ולקבל את הגילוי הזה בפנימיות, צריך שידע שלמעשה גילוי זה הוא "חשך" ו"לילה" לגביו, כי רק אם יתיגע ויתאמץ יהיה כלי לקבל גילוי בל"ג זה בלבו ומוחו - שלא לפי ערך מצבו העכשוי. ומתוך ידיעה זו גופא יקח "תושיה" לקבל מרוח רבו העצמיות "בכפליים" מכפי יגיעתו, ובאופן של "מציאה" שהיא באין ערוך לחיפוש - "יגעת ומצאת תאמין".

ט. הוראה ברורה בנדון זה, מצאתי בלקו"ש חל"ד (עמ' 49) שמבאר מעלת מיעוט הלבנה לאחר השלימות ד"קיימא סיהרא באשלמותא" דט"ו בחודש. "דלכאורה תמוה: איך יתכן שלאחרי שהגיע לשלימות העבודה, קיימא סיהרא באשלמותא, תהי' עבודתו באופן שפוחת והולך? הרי כלל גדול הוא שעבודת ב' צ"ל באופן דמעלין בקודש ואין מורידין ח"ו!".

ומבאר שם, שאדרבא יש בזה מעלה, כי ענין המיעוט הוא הביטול. כי "כאשר עבודת ישראל היא באופן . . שהאור שלו מאיר בגלוי ובתוקף . . יתכן שיבוא האדם לידי רגש של ישות . . ולכן בהמשך לזה צ"ל העבודה בענין הביטול",

וממשיך ש"זהו הסדר הקבוע בעבודת האדם, שבהגיעו לשלימות הפעולה בעבודת ה' בהאור והגילוי, אזי יש לו להתחיל תיכף העבודה דפוחת והולך . . בדוגמת הלבנה". והיינו שברגש האדם העובד צריך להיות העבודה ד"לכי ומעטי את עצמך", הביטול, ואז לוקחים לא רק את מעלת ה"אור" (שלימות הלבנה), אלא באים לעילוי שבאין ערוך להאור - אותי אתם לוקחים, 'לוקחים' את המאור.

י. ומתמצית כל המבואר לעיל, אפ"ל דזהו מה שכותב אדה"ז בסי' זך: שמורה לנו את הדרך בה נלך ונצליח, בב' בקצוות המשלימים זה את זה. דבהגיעו לתכלית מדרגת ההתקשרות - ב'הסתלקות' וגילוי "רוח רבם העצמיות", הנה אז "מאנט מען" עבודה בכח עצמו ביגיעה רבה ועצומה, ביתר שאת מאשר קודם לכן.

וכאן הרווחנו דיוק נוסף בלשון אדה"ז, שהדגיש את מעלת היגיעה מענין ההכנה דוקא, "רק אם יכון לקראת אלקיו בהכנה רבה ויגיעה עצומה". דמשמע שבזה צ"ל עתה עיקר היגיעה, ולא על עצם המשכת האור, שלזה אינו צריך שום יגיעה, ואדרבא הוא נקל מאוד, ועומד בגלוי לכל אחד - "עשירות כפשוטה"!

וכל מה שנותר, הוא, להתיגע על הסרת המונע מצד האדם העובד, והכנת הכלי ע"י ביטול גמור "לכי ומעטי את עצמך", לעמוד במדריגת "לילה" במס"נ וקבלת עול "כדרך שהורהו רבו".

משא"כ המבואר בלקו"א פמ"ב: צריכים יגיעה גם על עצם ההתגלות של האור, כי שם הוא מקושר ב"גילוים" של רבו, דאז היינו בתנועה ד"מעלין בקודש" בעבודה של "אור" ו"יום".


1) אע"פ די"ל דהמבואר בפמ"ב שונה הוא בתכלית מאגה"ק סי' זך, ובשנים. בפמ"ב מדבר: א) במדרגת הדעת. ב) מדרגת "יראה תתאה". ובסי' זך מדבר: א) "רוח רבם העצמיות". ב) "מדות" (רוח) אמונה, יראה ואהבה. אבל שוים הם: א) בענין ההשפעה ממשרע"ה ("נקל מאוד"). ב) מדרגת משרע"ה שבכל אחד (יגיעה).

2) תיבת "נקל", אפשר להגדירה בד"כ במבואר בתניא - לא בענין קלות ח"ו, אלא ע"ד נתינת כח מלמעלה. וע"ד המבואר בלקו"א פי"ז בפי' כי קרוב וכו' "ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם וכו'". מצד היות האדם בעל שכל ו"מח שליט על הלב בטבעו וכו'". וכ"ה במבואר בפל"ב "הרי זו דרך ישרה וקלה וכו'" שאינו שולל כלל את היגיעה וההתבוננות בענין "גופו עיקר ונפשו טפילה".

3) עיין שער היחוד והאמונה פ"ה בביאור מארז"ל "שתף עמו מדת הרחמים, דהיינו התגלות אלקות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה".

4) כפירוש אדה"ז בלקו"ת פ' שמיני בד"ה לויתן - "אנרירען".

חסידות
מלאכים האומרים קדוש [גליון]
הרב מנחם מענדל הלוי לנדא
משפיע בישיבת מ.מ. ליובאוויטש מאנסי

בגליון תתקמג (עמ' 38) הביא הרב י.ש.ג. שי' בנוגע לפי' "ברוך כבוד ה' ממקומו" (יחזקאל ג, יב), שבתניא פמ"ט כתוב "לפי שאין יודעים ומשיגים מקומו", וזה בהתאם לפי' הגמ' (חגיגה יג, ב) - "מכלל דמקומו ליכא דידע לי'". וכן פי' מהר"י קרא על אתר, ומחזור ויטרי סי' פח.

והעיר הרב הנ"ל, ממ"ש בפיוט אקדמות, באות מ: "מברכין: בריך יקרי' . . מאתר בית שכינתי' [היינו התרגום ד"ברוך כבוד ה' ממקומו"] דלא צריך בחישותא [שאין צריך חיפוש]", דבפשטות היינו פירוש הפוך לגמרי - שאין מציינים מהו המקום כי אין צריך חיפוש (דהוא גלוי וידוע, דמלא כל הארץ כבודו). ע"כ.

ויש להעיר שעפ"י המבואר בדא"ח בכ"מ, הנה בפשטות ב' הפירושים (לא רק שאינם הפוכים לגמרי אלא אדרבא) עולים בקנה אחד, ומשלימים זא"ז:

דהנה מבואר בתניא שם פמ"ח בענין סוכ"ע: "הנה הארץ הלזו הגשמיות אף שמלא כל הארץ כבודו . . אעפ"כ אין מתלבש בתוכה בבחי' גילוי ההשפעה . . רק משפיע בה בבחי' הסתר והעלם".

ועד"ז בדרך מצוותיך להצ"צ, מצות אחדות ה' (ס, ב): "אע"פ שהוא בבחי' העלם ומקיף באמת הוא המחי' את הנמצאים ע"י הקפה זאת ביותר מבחי' החיות שמגיע אליהם מן ההארה הנק' או"פ וממכ"ע".

וכן מבואר שם במצות בנין מקדש (פה, ב): "...והמקיף הוא שאנו רואים שיש התפשטות החיות מן הנפש בגוף להיות האברים מתפעלים ממנו, ואעפ"כ איננו בגלוי להיות מהותם גלוי אליהם וגם מאיר לכולם בסגנון א' מבלי התחלקות . . מוכרח שהרצון נמצא ברגל ממש ולכן א"צ לשהיית זמן . . ואע"פ שישנו בכל האברים כנ"ל אין האבר מרגישו וזוהי הנק' בחי' העלם שר"ל שהדבר נמצא ממש שם אלא שאינו בגלוי לגבי המקבל".

ועפכ"ז י"ל דמ"ש "דלא צריך בחישותא" אין הכוונה שהוא גלוי וידוע, אלא ר"ל דאין צריך חיפוש כיון דלית אתר פנוי מיני'. היינו דעם היות שאינו גלוי להמקבל וליכא דידע לי' ו"אין יודעים ומשיגים מקומו", מ"מ "מלא כל הארץ כבודו". וד"ל*.


*) קשה, דלפי"ז עדיין נמצא שבעל האקדמות מפרש אחרת מהגמ' (ואע"פ שמצינו שהפייטנים הקדמונים כר"ש הגדול הכניסו לפעמים בפיוטיהם פירושים לפסוקים בשונה מהמקובל מהגמ' ואפי' מהמדרש, מ"מ אי"ז גלאטיק כ"כ לומר כן), ועוד שקשה להעמיס על המילים "לא צריך בחישותא", הטעם דלית אתר פנוי מיני', דסוכ"ס כיון שאינו נגלה הרי צריך בחישותא רבתא. וצ"ע. המערכת.

חסידות
תורת חב"ד בספרי ה"שפת אמת" [גליון]
הת' נפתלי הערץ מינקאוויטש
שליח בישיבת הבוכרים - כפר חב"ד, אה"ק

בגליון הקודם (עמ' 56) כותב הרב א.מ. שי': "בס' שפת אמת (גור), מביא כמה פעמים בתוך פירושיו את ספרי כ"ק אדה"ז, ס' התניא וכן את ס' לקו"ת וסידור עם דא"ח. ובכמה מקומות בספריו ניכר אשר לא רק שהגה"ק הי' בקי בספרי יסוד אלו, אלא גם כמה מתורותיו יסודותם ושורשם בתורת חב"ד מרבוה"ק". ומציין הרב מטוסוב לכמה מקומות בדרושי אלול ור"ה.

ולהעיר ממכתבי כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע מי"א כסלו תרפ"ד (אג"ק ח"א עמ' שלד) לא' שלא גר בסביבות אנ"ש: "ובפרט כי כותב הוא אשר מתפלל בשטיבל של חסידי גור אשר בטח ישנם חסידים הקשורים למורם ורבם שליט"א, ובודאי הדבר אשר יש להם קביעות עתים שמתאספים יחד כמו בשלש סעודות והדומה, יעורר אותם לקבוע שיעור ללמוד ספר שפת אמת מכ"ק האדמו"ר הרה"ק מגור זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר הרבה הרבה יש בו מספר לקו"ת ותניא וכו' כאשר הגיד לי כ"ק אדמו"ר הרה"ק הנ"ל בהיותי אצלו זצוקללה"ה בשנת תרס"א בגור, בזה"ל איין ווארט פון הייליקען לקו"א און לקו"ת שיינט און בליצט, עס פלאקערט אויף די הארץ וכו'".

וראה גם מכתב שני (אג"ק שם עמ' שמא): "ובפרט אשר ישנם כמה וכמה מספרי הצדיקים זצוקללה"ה נ"ע אשר התוכן הוא מתורת רבינו הבעש"ט זצ"ל, וכאשר ידעתי הרבה מס' שפת אמת שיש בו מסש"ב ולקו"ת ותו"א"

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
רשימות
לקוטי שיחות
שיחות
אגרות קודש
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות