E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים

הקובץ הבא

יצא לאור אי"ה לכבוד שבת פרשת ויחי - חזק ה'תשע"ח

הערות יש לשלוח לא יאוחר מיום ג', ח טבת ה'תשע"ח

ש"פ ויחי - חזק - תש"ע
רמב"ם
האיסור לנחש
הרב משה בנימין פערלשטיין
מנהל מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות עבודת כוכבים ה"ד: "אין מנחשין כעכו"ם שנאמר לא תנחשו, כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפצי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול, וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה". ובהשגת הראב"ד: "א"א זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא ואולי הטעהו הלשון שראה כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש והוא סבר שלענין איסור נאמר ולא היא אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה".

ובהלכה ה': "מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה צ"ל מותר". "ובהשגת הראב"ד: א"א אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה אם ראוי לסמוך על סימניהם ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים".

ויש לדייק בדברי הרמב"ם:

א) מהו הלשון "אין מנחשין כעכו"ם" למה הוצרך להוסיף המלה כעכו"ם. וכמו שכתב בספר המצוות שלו "שהזהירנו מנחש" ולא הוסיף שם "כעכו"ם". וכן במנין המצוות שלו כתב, "שלא לנחש" ולא הוסיף "כעכו"ם".

ב) למה האריך כ"כ וכתב "הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים", הרי העיקר שהיא סימן רע, ומאי נפקא מינה לן אם חפציו יעשו א"ל. וכן אח"כ שכתב "איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי", ה"נ הי' לו לומר כרש"י שהיא סימן רע ותו לא. ואם רצונו כ"ש לקמן בהלכה ה' שתלוי ב"כיון מעשיו" אז די במ"ש "איני יוצא מפתח ביתי היום" ולמה צריך להוסיף מה יקרה שם.

ג) באלו "ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני" כתב רק, שהשומע מחליט לפ"ז שטוב לעשותה ולא הוסיף טעמו של המנחש.

ד) וכן בנוגע "המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם", ג"כ לא כתב מה יקרה אם אעפ"כ יעשה.

ה) הראב"ד צעק על דבריו שכ', "כאליעזר עבד אברהם, שזה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא .. והוא סבר שלענין איסור נאמר". וצ"ל מה יענה הרמב"ם לשיטתו.

ב. האי סוגיא מובא בכמה מקומות בש"ס:

בסנהדרין (סה, ב): "תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו מקלו נפלה מידו בנו קורא לו מאחריו. עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו, אל תתחיל בי, שחרית הוא, ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא".

וברש"י שם: "פתו נפלה מפיו, צריך לדאג היום מהיזק. נחש בא מימינו או שועל משמאלו, סימן רע הוא לו. אל תתחיל בי, כשבא הגבאי לגבות מס ממנו או קיצת העיר, אומר לו: בבקשה ממך אל תתחיל בי להיות ראשון בדבר הפסד, שסימן רע הוא לו. שחרית הוא, שהיה תובע ממנו חוב, אמר לו: שחרית הוא, ולא אתחיל תחלת מעשה היום בפירעון. ראש חדש הוא, המתן לי עד מחר", ע"ש.

ושם (סו,א): "תנו רבנן לא תנחשו ולא תעוננו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים. ופירוש רש"י המנחשין, כשיוצאין לדרך או כשמתחילין בשום דבר"

והנה מפשטות הסוגיא משמע דרק באמירת כל אלו ואף שלא עשה מעשה על פיהם כמו שביאר רש"י "צריך לדאג היום מהיזק" או "סימן רע הוא" ג"כ אסור.

ולהרמב"ם כוונת הגמרא היא "איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים" או "איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי" שלא רק שאומר שמקרים אלו סימנים רעים אלא גם מתעכב בפועל מלעשות בגלל זה.

ובחולין (צה, ב): "רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו אזל קם אבבא .. אלא דנחיש והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש .. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא .. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן, אמר ר' אלעזר והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו".

וברש"י שם: "דנחיש, אמעברא דאתא לאפיה דאמר יומא טבא לגו. כל נחש שאינו, סומך עליו ממש כאליעזר עבד אברהם שאם תשקני אדבר בה ואם לאו לא אדבר בה. וכיונתן בן שאול, אם יאמרו אלינו עלו ועלינו".

ובתוספות (שם) בד"ה כאליעזר עבד אברהם "ואם תאמר אליעזר היאך ניחש למ"ד בפ' ארבעה מיתות (סנהדרין נו,ב) כל האמור בפרשת מכשף בן נח מוזהר עליו וי"ל דההוא תנא סבר שלא נתן לה הצמידים עד שהגידה לו בת מי היא ואע"ג דכתיב (בראשית כד) ויקח האיש נזם זהב וגו' והדר כתיב ויאמר בת מי את אין מוקדם ומאוחר בתורה וכן מוכח כשספר דכתיב ואשאל אותה ואומר בת מי את".

וכמו"כ הקשו על יונתן בד"ה וכיונתן בן שאול "וא"ת היאך ניחש ויש לומר דלזרז את נערו אמר כן ובלאו הכי נמי היה עולה".

והנה הר"ן כתב לתרץ קושית התוס' באופן אחר, והביאו הכסף משנה (על אתר): "שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך .. אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מורים תועלת הדבר או נזקו אין זה נחש שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם. ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק. וכן יהונתן שבקש להכות במחנה פלשתים הוא ונושא כליו בלבד לקח סימן זה שאם יאמרו אליו עלו אלינו יהא נראה שהם יראים ממארב ובכיוצא בו בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא כליו יפגעו בהם שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו הרבה מן המופחדים ואם יאמרו דומו עד הגיענו אליכם יראה מדבריהם שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליהונתן שימסור עצמו לסכנה וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא".

ובנוגע לרב שתלה במברא כתב: "שלא תלה מעשיו במברא שהרי לא אמר אי מברא אתי לאפאי איזיל ואי לא לא איזיל אלא דכי חזי מברא דאתי לאפיה אמר יומא טבא לגו", ובנוגע לתינוק, כתב, "שעניינו של תינוק אינו מצדדי הנחש אלא כעין נבואה קטנה היא כדאמרינן בפ"ק דב"ב ניתנה נבואה לתינוקות".

היוצא מדבריו דההוא דאליעזר ויהונתן לא נקרא ניחוש מפני שהוא חשבון שכלי "שכן מנהגו של עולם". ורק אם סומך בנחש על דבר שאין כאן סברא ע"פ שכל כלל, אז יש נחש. ותינוק אינו בכלל ניחוש כי היא נבואה קטנה.

ג. והנה כשנעיין בשיטת הרמב"ם נראה שיש גוונים שונים באיסור לנחש, וחלוקים הם באופניהם ואולי בזה יתיישבו דבריו.

א) סימנים המקובלים ביד המנחשים, כגון "נפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי" וכו'. וכן ש"שומעים צפצוף העוף" או "שחוט תרנגול זה שקרא ערבית". והנחש הזה תלוי אם הוא באופן שנקבע ע"י המנחשים.

ב) שעושה סימן לעצמו, ואין בזה דרך קבוע איך לעשותו, שאין בהם מנהגים קבועים אצל המנחשים, ורק חז"ל למדו מאליעזר ומיהונתן, איך לנחש באופנים אלו.

ג) שעושה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה.

ובניחוש זה דקדק הרמב"ם וכתב "אין מנחשין כעכו"ם", ואולי זהו כוונתו דכל איסור הניחוש היא שלא לנחש כעכו"ם, ובזה נכללים ב' ענינים, ראשית, דאם כוונתו לנחש כמנהג המנחשים צ"ל בדיוק כמותם, ולכן כתב הרמב"ם שהנחש של נפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי היא דוקא כשיגרום שלא ילך למקום פלוני היום "שאם אלך אין חפציי נעשים" ואם לא יתכוון לכך אין בזה איסור ניחוש, כי לא ניחש "כעכו"ם".

שנית, במי שעושה סימן לעצמו, שלמדו חז"ל אופן הניחוש הזה מאליעזר, יש לומר שגם כאן יש גדר של נחש כעכו"ם, אם חושש למה שהעכו"ם חוששים, אבל אם כוונתו לשם שמים כמו אליעזר ויהונתן אין בזה איסור ניחוש כלל מאחר שלהרמב"ם כל האיסור הוא לנחש כעכו"ם.

ואם עושה סימן לדבר שכבר הי' אז אין איסור אפילו אם נתכוון לנחש כעכו"ם.

והא דמצינו דרבי יוחנן בדיק בינוקא בדבר שעתיד לבוא, גם בזה לא קשה מאחר שלא עשה כעכו"ם, אלא לשם שמים עשה.

היוצא מכל הנ"ל, שלהרמב"ם עיקר האיסור לנחש הוא כשעושה "כעכו"ם' ולפ"ז אם עושה נחש של עכו"ם וכוונתו לעשות כמותם ואינו עושה כמותם ממש אולי א"ל שבזה סובר הרמב"ם שאין איסור לנחש, או לכל הפחות שאין בו מלקות.

ובעושה סימן לעצמו, תלוי אם כוונתו לשמים או כעכו"ם. ולפ"ז מבואר איך הבין הרמב"ם מה שאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש, היינו בנוגע לגדר הנחש שצריכה להיות באופן כזו. אבל בודאי אצל אליעזר ויהונתן לא הי' איסור, משום שלא עשו כעכו"ם, רק בטחו בה' כפשטות הפסוקים.

רמב"ם
תנאי קודם למעשה
הרב מנחם מענדל כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

א. כתב הרמב"ם הלכות אישות פ"ו ה"ד בהלכות תנאים "אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בדינר זה, ונתן הדינר בידה והשלים התנאי ואמר אם תתני לי מאתיים זוז תהי מקודשת, ואם לא תיתני לי לא תהי מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואח"כ התנה.. והרי זו מקודשת מיד ואינה צריכה ליתן לו כלום" עכ"ל. ומשיג עליו הראב"ד "א"א לא זו הדרך אלא אפי' אמר הכל קודם המעשה ואח"כ נתן הדינר הרי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי בני גד שאמרו אם יעברו דהיינו תנאי והדר ונתתם דהיינו מעשה וזה לא אמר כן אלא אמר הרי את מקודשת דהיינו מעשה והדר התנאי" היינו דלהראב"ד אפי' הקדים האמירה קודם להתנאי התנאי בטל משום דלא דמי לתנאי ב"ג וב"ר, כיון דגבי תנאי ב"ג וב"ר הי' הקדמת אמירת התנאי דאם יעברו לאמירת המעשה דונתתם, וקשה על הרמב"ם דרק בהקדמת המעשה להתנאי התנאי בטל. אבל באמירת המעשה התנאי עדיין קיים הרי לא דמיא לתנאי דבני גד ובני ראובן דהי' אמירת התנאי קודם לאמירת המעשה דונתתם.

ב. ודקדקו הרבה על הרמב"ם ונציין כמה מהם. הכסף משנה מביא דברי הר"ן בקידושין שהקשה על הרמב"ם מהגמ' דגיטין דתקנתא שכיב מרע שמקשה הגמ' ולימא לא יהא גט אם לא מת - ומתרצת הגמ' בענין תנאי קודם למעשה. הרי דצריך אמירת התנאי קודם לאמירת המעשה. ולא רק קודם לעשיית המעשה ועייג"כ במגיד משנה שסיים "ודין זה צריך עיון" - ועייג"כ בחידושי ר' חיים הלוי על הרמב"ם שהאריך לפרש בדוחק דעת הרמב"ם.

ג. אולם בצפנת פענח על הרמב"ם ביאר דעת הרמב"ם הנ"ל עפ"י חקירתו הידועה המובאת גבי קידושין דסב"ל להרמב"ם דגבי קידושין העילה היא הקנין הפעולה דהקנאת הטבעת. וממילא נעשה העלול דאסר לה אכו"ע בהקדש. א"כ אמירת הרי את מקודשת קודם להתנאת התנאי גבי קידושין לא הוה הקדמת תנאי למעשה כיון דשום דבר לא נפעל קודם להקנאת הטבעת דהוא העילה. וממילא מובנת דעת הרמב"ם דכל שהתנאי הי' לפני נתינת כסף הקידושין הוה תנאי קודם למעשה אפי' שזה לאחרי אמירת הרי את מקודשת כיון דבאמירה זו לא נפעל כלום. אבל הראב"ד דסב"ל דהעילה הוא דאסר לה אכו"ע כהקדש ע"י אמירתו דהרי את מקודשת והעלול הוא הקנאת הטבעת. סב"ל דצריך התנאי קודם לאמירת הרי את מקודשת. ועפי"ז מיושב כל הקושיות על הרמב"ם מגט מתקנת שכיב מרע, כיון דשם כתיבת הגט ואמירת יהא זה גיטך הרי"ז פעולת הגירושין משא"כ בקידושין לא נעשה שום דבר עד להקנאת כסף הקידושין.

ד. ועפי"ז אפשר לבאר גם פלוגתתם לקמן בפ"ו הי"ד דהרמב"ם פוסק דכל דיני תנאי בני גד ובני ראובן אינו רק בגיטין וקידושין אלא גם בדיני ממונות. והראב"ד משיג דתנאי בני גד ובני ראובן אינו אלא בגיטין וקידושין.

ועפ"י כהנ"ל אפשר לבאר דכיון דהרמב"ם סובר גבי קידושין דהעילה היא ההקנאה דכסף הקידושין, א"כ מסתבר דבשאר דיני ממונות והקנאות שייך דיני דתנאי ב"ג וב"ר.

אבל הראב"ד דסב"ל גבי קידושין העילה הוא האיסור א"כ דיני תנאי דב"ג וב"ר אינו אלא בדיני איסור ולא בדיני ממונות. וכבר הארכנו לעיל בגליון תתקפז במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בזה[1].


[1]) ויש לבאר בדא"פ בזה עפ"י פנימיות הענינים עפ"י מה שמאר בלקו"ש חי"ט תצא ג', עפ"י דברי חובת הלבבות הידועים דאי אפשר שישכון בלבו אהבת ה' ואהבה לעניני עולם ביחד, א"כ הקושיא היא מה בא קודם גילוי הנשמה דהיינו קנין כסף מלשון נכסוף נכספתי, או דאסר לה אכו"ע כההקדש ההפרש מעניני עולם.

והראב"ד סובר דמקודם בא בנישואי הקב"ה וכנס"י ההפרש מעניני העולם. ולהרמב"ם מקודם בא העילה דקנין הכסף גילוי הנשמה ולאח"כ בא ההפרש מעניני העולם וי"ל בזה ע"ד מחלוקת הקב"ה וכנס"י, דכנס"י אומר כהרמב"ם השיבנו ואח"כ נשובה. והקב"ה אומר כהראב"ד שובו אלי ואשיבה אליכם וי"ל בזה דהרמב"ם מכיון שמדבר לרוב רובם של בני ישראל שהם מונחים בעניני העולם לבררם צריך גילוי מהנשמה לעוררם.

ע"ד שאמר רבינו דמקודם צ"ל והוא יפדה את ישראל מכל צרותיו ולאחרי"ז יהי' והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו. והראב"ד מדבר לאלה שבקלות אפשר לפעול בהם שיתנזרו מעניני עולם ויהי' דאסר לה אכו"ע כהקדש. ורוב מנין ובנין בני ישראל צריכים לדעת הרמב"ם שה' יגלה נשמתם דקנין כסף ונצא מהגלות המר הזה.

ויש לציין לזה גמ' מעניינת במס' נדה דף כ"ד ע"ב תניא אבא שאול אומר...קובר מתים הייתי. פעם אחת רצתי אחר צב ונכנסתי בקולית של מת ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה כשחזרתי לאחרוי אמרו לי של עוג מלך הבשן היתה עכ"ל הגמ'.

ומבאר בזה המהרש"א בחידושי אגדות כי כוונת הגמ' כי צד הטהרה לא תבא לאדם אלא בהתרחק יפה מן הצד השמאלית הטומאה וזהו שרץ אחר צבי (היינו רץ כצבי לעבודת השי"ת) והוצרך לברוח מן הטומאה מן הקולית להגיע להקדושה יעו"ש באורך.

אבל אופן ההנהגה זו דריצה מהטומאה להגיע להקדושה היא רק אצל יחידי סגולה כאבא שאול ור' יוחנן וכו' כדעת הראב"ד גדולי הדור דאותו הזמן אבל אצל רוב מנין ובנין בני ישראל צריך שה' יעורר עליכם נשמתם בתחלה כדעת הרמב"ם דהעילה היא קנין כסף, נכסוף נכספתי ורק לאחרי"ז יהי' אסר לה אכו"ע כהקדש.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא