א. איתא ביבמות ע, א: "ת"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעא, זרע זרעא מנין, ת"ל וזרע אין לה מכל מקום. אין לי אלא זרע כשר, זרע פסול מנין, ת"ל וזרע אין לה עיין עלה. והא אפיקתי' לזרע זרעא, זרע זרעא לא איצטריך קרא, בני בנים הרי הן כבנים, כי איצטריך קרא לזרע פסול".

והנה על פסוק: "ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה" (אמור כב, ג, שעל פסוק זה בא דרשת הגמרא הנ"ל) לא פירש רש"י כלום.

וצריך עיון, שהרי רש"י פירש בפרשת תצא (כה, ה) בד"ה 'ובן אין לו': "עיין עליו בן או בת או בן הבן או בת הבן או בת הבת", וא"כ למה לא פירש רש"י עד"ז בפרשת אמור על פסוק הנ"ל, ועל דרך דרשת הגמרא הנ"ל.

ולהעיר, שבפרשת קדושים (כ, ג) פירש רש"י בד"ה 'כי מזרעו נתן למלך': "לפי שנאמר מעביר בנו ובתו באש בן בנו ובן בתו מנין ת"ל כי מזרעו נתן למלך. זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו למולך".

אמנם מפר' קדושים אין להקשות למה לא שאל רש"י עד"ז בפרשת אמור הנ"ל, מפני שבפרשת קדושים נאמרו שני יתורים בכתוב: בפסוק ג: "...כי מזרעו נתן למלך". ובפסוק ד: "...בתתו מזרעו למלך". ולכן פירש רש"י שם שהכתוב מרבה שני דברים: בן בנו וזרעו פסול.

משא"כ בפרשת אמור לא נאמר שום יתור בכתוב.

וכן מובן למה רש"י לא כתב בפר' תצא שהפסוק בא לרבות גם זרע פסול כמו בפר' קדושים, משום שאין יתור בכתוב לרבות גם זרע פסול. ומהדרשה של "עיין עליו" א"א לרבות גם זרע פסול, וכלשון הגמ' "והא אפיקתי' לזרע זרעא".

אבל עדיין קשה למה לא פירש רש"י בפר' אמור על דרך שפירש בפרשת תצא.

ב. הבאתי לעיל לשון הגמ': "...זרע זרעא לא איצטריך קרא, בני בנים הרי הן כבנים".

והנה גם רש"י עה"ת פירש שבני בנים כבנים, והוא בפר' וירא (כ, יב) ד"ה 'אחותי בת אבי': "...ואם תאמר והלא בת אחיו היתה, בני בנים הרי הם כבנים". וכן בפר' ברכה (לג, ט) ד"ה 'האומר לאביו ולאמו' לא ראיתיו: "כשחטאו בעגל ואמרתי מי לה' אליו (שמות לב, כו) נאספו אלי כל בני לוי וצויתים להרוג את אבי אמו והוא מישראל או את אחיו מאמו או את בן בתו. וא"א לפרש אביו ממש ואחיו מאביו וכן בניו ממש, שהרי לויים הם ומשבט לוי לא חטא אחד מהם שנאמר כל בני לוי".

ולפי זה צריך להבין לכאורה: א) למה נאמר שני יתורים בפר' קדושים בנוגע למולך. והרי לבן בנו ובן בתו אין צריכים היתור של "כי מזרעו נתן למלך", שהרי בני בנים כבנים. ב) למה פירש רש"י בפר' תצא בד"ה 'ובן אין לו' "עיין עליו", והלא אין צריכים לדרשה זו כלל, שהרי בני בנים כבנים.

ואולי הי' אפשר לתרץ זה על פי מה שכתוב בלקו"ש ח"ה וז"ל:

"אז דער כלל פון עיקם הכתוב כו' בכדי ניט זאגן קיין דבר מגונה, איז עס נאר אין סיפורים פון תורה, אבער ניט אין הלכות. וואס דערפאר געפינען מיר אז בכמה וכמה מקומות, אזוי ווי אין פר' שמיני און פר' ראה, שטייט דער לשון טומאה און ניט אינו טהור. ווייל וויבאלד אז דארט רעדט זיך וועגן א הלכה דארף מען זאגן קלאר", עכ"ל.

ואולי אפשר לתרץ על דרך זה בנידו"ד:

זה שמצינו שרש"י פירש שבני בנים הרי הם כבנים הוא רק בסיפורי מעשיות, אבל אולי בנוגע להלכה צריכים לימוד מפורש על זה.