E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ כי תצא - תשס"ו
רמב"ם
מלאכת סחיטה להרמב"ם והראב"ד
הרב מנחם מענדל הכהן כהן
שליח כ"ק אדמו"ר - סקרמנטא, קליפארניא

א. כתב הרמב"ם הלכות שבת פכ"ב הט"ו - בהלכות סחיטה, "ואין מקנחין בספוג אלא אם כן יש לו בית אחיזה שלא יסחוט".

והשיג ע"ז הראב"ד "...כי יש לו בית אחיזה מאי הוי, אי אפשר לקנוח בלי סחיטה, - ומה יועיל זה שיש להספוג בית אחיזה של עור עדיין משהו יצא מהספוג ע"י קנוח - ומחייב משום סחיטת בגדים, ולפיכך מפרש הראב"ד דברי המשנה באופן אחר ואני אומר כיון שיש לו בית אחיזה של עור, הוה ליה כצלוחית מלאה מים. שמריק ממנה מים, אבל כשאין לו בית אחיזה הוה ליה כבגד ואסור לסחטו", עכ"ל.

ולכאו' צריך ביאור בפלוגתתם, דבהשקפה ראשונה, הוה מחלוקת במציאות דלהרמב"ם ספוג עם בית יד של עור אם מקנחין בו לא יבא לידי סחיטה כלל, ולפיכך פסק המשנה דאם יש לו בית אחיזה של עור מקנחין בו.

ולהראב"ד גם בספוג עם בית יד של עור יבא לידי סחיטה פורתא, ולפיכך הוצרך לפרש פירוש חדש בזה דעם בית יד של עור הוה ליה כצלוחית דמותר להוריקה.

וי"ל בפלוגתתם עפ"י מה שכתבנו בגליון תתקיז ותתקכ, דהרמב"ם סב"ל דבמלאכות שבת העיקר הוא הנפעל, ולהראב"ד העיקר הוא הפועל1.

וידוע ג"כ השקו"ט בסחיטת בגדים, אי מחייב משום מלבן וכפי שכתב הרמב"ם, פ"ט הי"א "המכבס בגדים הרי הוא תולדת מלבן וחייב, והסוחט את הבגד עד שיוציא המים הרי זה מכבס וחייב, שהסחיטה מצרכי כיבוס היא כמו שההגשה מצרכי הבישול", עכ"ל.

או שמחייב משום מפרק, שמוציא המים מהבגד, כמו שמפרק יין מהענבים ושמן מהזתים.

ועיין בארוכה באו"ש על הרמב"ם הלכות שבת פ"ט הי"א שכתב "מה נעמו דברי רבינו שחילק דין הסחיטה לשני אבות דין סחיטת פירות שהוא מדין מפרק, תולדה לאב דדישה, וסחיטת בגדים שהוא מדין כבוס תולדה לאב דמלבן", משא"כ התוס' סב"ל דגם בסחיטת בגדים שייך מפרק, עיי"ש באריכות.

ולכאו' מסתבר דלהרמב"ם דהעיקר הוא הנפעל - הרי גבי פירות כיון דעיקר כוונתו הוא המי פירות שיצאו חייב משום מפרק - אבל גבי סחיטת בגדים. דעיקר כוונתו (הנפעל) הוא הבגד חייב משום מלבן גרידא.

אבל להראב"ד כיון דגבי סחיטת בגדים, עושה פעולה (פועל) דמפרק, שמוציא המים מהבגד, חייב משום מפרק ג"כ.

והנה בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' שב קונטרס אחרון סק"א - כותב סברא חדשה גבי מלבן, וז"ל: "והנה מלשון הסמ"ג שכתב משום דאין שם רק מעט מים ואינו מתכוין ללבן משמע דאף שעכ"פ מלבן קצת וחצי שעור אסור מן התורה אפי' משהו. מ"מ כיון שהוא אינו מתכוין לליבון כלל, וליבון זה מחמת עצמו אינו חשוב לכלום, כיון שהוא דבר מועט ואין דרך כלל להחשיב ליבון משהו בבגד גדול. ואיסור הליבון משום חזותא וחזותא לאו מילתא היא אלא אם כן דרך העולם להחשיב חזותא זו, כי עיקר חזותא היא למראה עיני הבריות, ואם אין מביט אל מראהו מחמת גריעותו אין כאן חזותא ולא עשה ולא כלום" - יעו"ש עוד באריכות, דגבי מלבן אם הוא דבר מועט וגם אינו מיכוין לזה, אינו אסור משום חצי שיעור, דלא מקרי מלבן.

א"כ י"ל דלהרמב"ם דסחיטת בגדים משום מלבן, הנה גבי ספוג עם בית יד של עור, אפי' שמשהו יוצא, אינו נחשב לכלום, בנוגע למלבן. ולפיכך מותר לכתחילה (ועי' ט"ז סי' ש"כ סקי"ב דצ"ל דמיירי ביין לבן דוקא ולפיכך יש בו משום מלבן) אבל להראב"ד דאסור משום מפרק, הנה גם המשהו היוצא מהבגד אסור מטעם חצי שיעור. ולפיכך הוצרך לפרש פירוש חדש דגבי ספוג עם בית יד של עור, אפי' ספוג עם בית אפי' שמשהו יוצא מותר דדינו כצלוחית שמותר להוריק ממנה.

ב. ולפ"ז ג"כ יש להסביר פלוגתתם, לקמן בפרק ז' הכ"א שפוסק הרמב"ם, "ואין פוקקין את הביב כדי שירדו המים לבור, שמא יסחוט בעת שדוחק שהרי הפקק שרוי במים" היינו שאסור מטעם סחיטת בגדים שמא יסחוט הפקק כשמהדקו בהביב שלא יצאו המים לרשות הרבים רק יכנסו לתוך בורו שבחצר, משא"כ הראב"ד כותב "לא כיון יפה לטעם התוספתא . . ומקפיד על הפקק שיהא מהודק ביותר על פי הביב", עכ"ל, וכפי שביאור בזה במחצית השקל סימן ש"כ מגן אברהם סקכ"ג - דלהראב"ד אסור לפקוק את הביב אעפ"י שאינו שרוי במים - משום דהוי כמתקן.

וצריך ביאור למה להרמב"ם אסור משום סחיטת בגדים ולהראב"ד אסור משום מתקן.

ולכאו' י"ל בזה דכיון דלהרמב"ם ה"ה אסור משום מלבן, א"כ אם מוציא הרבה מים, כי מהדק הפקק יפה יפה והפקק שרוי במים, א"כ חייב משום סחיטת בגדים2.

אבל להראב"ד דסחיטת בגדים חייב משום מפרק והביא המגן אברהם סי' ש"כ סקכ"ג - מהראשונים דגבי מפרק אינו חייב כשהמשקין הולכין לאיבוד ואינו חס עליהן כלל - הוצרך לפרש דאסור משום מתק ן 3 4.

ג. ועפי"ז יבואר עוד מחלוקת שלישית בין הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מהלכות שבת ה"ז פסק הרמב"ם "ואינו חייב עד שיהי' בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת".

והשיג ע"ז הראב"ד "וכי המשקין שיעורן כגרוגרת והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין".

ונדחקו האחרונים בפלוגתתם5 ובחידושי הצמח צדק עה, א, הסביר בארוכה דעת הראשונים דחייב בחובל משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש.

משא"כ להרמב"ם חייב משום דש ולפיכך אינו חייב עד שיהי' בדם שיעור גרוגרת כמו בדם.

וכתב הרב המגיד אבל לדברי האומרים שהחיוב מפני נטילת נשמה, או משום צובע אין צריך כ"כ, היינו דעת הראב"ד. ועפ"י המבואר לעיל יתאים ביותר דלהרמב"ם דהעיקר הוא הנפעל חייב משום מפרק דהרי זה כוונתו שרוצה. ולפיכך שיעורו כגרוגרת ולהראב"ד דהעיקר הוא הפועל הרי עושה פעולה דנטילת נשמה ולפיכך חייב גם בפחות מגרוגרת6 7.


1) הרי"ז מתאים עם המבואר בארוכה, בשו"ת אבני נזר או"ח סימן קנט אות כד ואילך.

במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן ביסוד מלאכת מלבן דלהרמב"ן הוה משום הסרת וביטול הלכלוך היינו הפועל, ולהרמב"ם הוה יסוד מלאכת מלבן לא משום הסרת הלכלוך אלא משום המראה החדש שנעשה ע"י ליבון היינו הנפעל. וראה בכ"ז במי טל מלאכת מלבן סימן א.

2) ומובן כפי שביארנו לעיל בפנים דלהרמב"ם אם חייבין משום מלבן צריך שיצאו הרבה מים, דוקא, כי קצת מים לא מקרי מלבן - ועפי"ז מובן מה שפסק הרמב"ם בריש הלכה זה "שתי מטהרות זו ע"ג זו ניטל את הפקק מבנתים ומשיקן ומחזיר את הפקק למקומו, מפני שאינו בא לידי סחיטה שהרי דעתי שיצאו המים".

כי אפי' שעי"ז שמחזיר את הפקק הרי משהו יצא שהרי הפקק שרוי במים, אבל כיון שזה רק משהו כי אינו דוחק את הפקק וכפי שכתב הכסף משנה דאינו רוצה שתתבטל השקתן של שתי מטהרות אלו, ולפיכך מותר כמו שמותר לקנח עם ספוג עם בית יד של עור.

3) ועפי"ז יתורץ סתירה בשיטת הראב"ד דגבי ספוג של עור פסק דאפי' סחיטה פורתא מקרי מפרק ואסור - (אילולא דמקרי מוריק מצלוחית) וגבי שתי מטהרות בהלכה זו (עי' לעיל הערה 2) פסקינן כיון דרק קצת מים יצאו, כיון שאינו מהדק יפה, הפקק בין שתי המטהרות, מותר, והביאור בזה דלעיל גבי ספוג אסור משום מפסק ולפיכך אפי' מקצת מקרי מפרק ואסור משום חצי שיעור, - אבל כאן גבי שתי מטהרות אסור משום מתקן וכיון שאינו מהדקן יפה לא מקרי מתקן כלל.

4) והנראה דלכ"ז התכוון הצפנת פענח, בחידושיו על הרמב"ם הלכה זו שכתב "ועי' מש"כ התוס' כתובות דף י' ע"א בסוף הדיבור גבי מסוכרייתא דנזייתא ע"ש".

דנחלקו שמה בהסוגיא דהאי מסוכרייתא דנזייתא דאסור להדוקה ביומא טבא, בטעם האיסור א) אי משום מלבן ב) אי משום מפרק דניחא לי' שיזוב היין בתוך הכד ג) אי משום דשמא תבטל הסתימה אצל הגיגית ויעשה כלי בשבת והיינו כדעת הראב"ד.

וכבר שקלי וטרי בזה קמאי למה בסוגיא דשני מטהרות ופוקקין את הביב, אומרין דאינו צריך להמשקין ולפיכך אינו אסור משום מפרק רק משום מתקן לדעת הראב"ד.

אבל בהסוגיא דספוג מדובר בשאין הנסחט הולך לאיבוד ולפיכך אסור משום מפרק וראה בזה אבני נזר או"ח סי' קנ"ח - ועוד.

5) עי' מנחת חינוך מוסך השבת ח"א מ"ו ב' שנשאר בצע"ג בדברי הכ"מ בדעת הרמב"ם שכתב על דברי הראב"ד ואין זו השגה.

6) ועפי"ז לכאו' יש לבאר עוד מחלוקת דהרמב"ם והראב"ד בשלהי פכ"ה דהלכות שבת פוסק הרמב"ם "תרנגולת שברחה אין מדדין אותה מפני שהיא נשמטת מן היד, ונמצאו אגפיה נתלשין אבל דוחין אותה עד שתכנס" - היינו הנפעל ונמצאו אגפיה נתלשין.

והראב"ד השיג ע"ז "זה הטעם אינו אבל מפני שהיא מקפיא נפשה והיא ניטלת ביד" - פי' שהיא מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל מוקצה - היינו הפועל דטלטול מוקצה.

והנה המג"א בסי' ש"ח סקס"ט נשאר בוצ"ע בדעת הרמב"ם "ונמצאו אגפיה נתלשין" - דלכאו' הוי דבר שאין מתכוין - ותירצו בזה האחרונים משום דהוי פסיק רישי'.

ולכאו' מכאן יש להביא ראי' דחולק הרמב"ם על דעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר, משום דהוי דבר שאין מתכוין משום דבכאן הי' פסיק רישא דלא ניחא לי' ומ"מ גזור רבנן שלא ידדה התרנגולת - וראה בזה בחידושי הגר"ח על הרמב"ם הוכיח שהרמב"ם סב"ל כהערוך ובאמרי צבי להגר"מ גרוזמאן סי' ו' דחה דבריו ומכאן סייעתא לו, שהרמב"ם סב"ל דפסיק רישי' דלא ניחא לי' אסור כיון דהעיקר הוא הנפעל וכבר הארכנו בזה בריש הלכות שבת.

7) וכבר האריך הר' אשר שי' פרקש בקובץ עיוני תורה ב.א. ארגענטינא, בדברי הרמב"ם בפכ"ג מהלכות שבת ה"ז "ואסור להדיח קערות ואלפסין וכיוצא בהן מפני שהוא כמתקן אלא אם כן הדיחן לאכול בהן סעודה אחרת באותה שבת".

והשיג ע"ז הראב"ד מפני שהוא כמתקן כל זה אינו אסור אלא מפני שהוא טורח לחיל. דלכאו' גם הרמב"ם סובר שאינו אסור אא"כ הדיחן לצורך חול.

וכפי שפירוש במפרשי הרמב"ם דהראב"ד הוא רק מפרש דברי הרמב"ם - והאריך הנ"ל לבאר דלהרמב"ם העיקר הוא הנפעל - ולפיכך כותב מפני שהוא כמתקן ולהראב"ד העיקר הוא הפועל שהוא טורח.

ונחבט הנ"ל לבאר מהי פלוגתת הרמב"ם והראב"ד להלכה - דאי אפשר לומר דהרמב"ם סב"ל דמותר לטרוח בדבר שאין בו נפעל ואינו בדומה לל"ט מלאכות דהרי מבואר בארוכה בצפנת פענח על הרמב"ם להלכות שבת פ"א ופכ"א - דהרמב"ם סב"ל דטירחא אסור בשבת כדברי הרמב"ן בפירושו עה"ת ויקרא כ"ג, כ"ד, ולפיכך ביוהכ"פ קניבת ירק מותר.

משא"כ בשבת דאסור בו טירחא ג"כ - ואולי יש לומר בזה עפ"י מ"ש בצפנת פענח תרומות הובא במפענח צפונות עמ' כ"ו וז"ל "כן נפקא מינא גבי שבת לפמ"ש בפ"א דטרחה גדולה לשיטת רבינו אסור מן התורה משום מצות שביתה בזה לא שייך אמירה לעכו"ם דמ"מ הוא שובת דאין כאן לא פעולה ולא פועל ולא נפעל רק העדר השביתה ומה שאומר לעכו"ם ליכא עי"ז העדר השביתה - עיין" ולפי"ז לכאו' י"ל נפקא מינה גדולה להלכה בין הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם דהדחת כלי. אפי' דבעיקרו אסור משום טירחא אבל כיון דיש בו ג"כ נפעל דמתקן ותולדה דמכה בפטיש א"כ אסור באמירה לעכו"ם - ולהראב"ד דכל כולו אינו אסור אלא משום טירחא, וליכא נפעל סב"ל דבהדחת כלים בשבת מותר ע"י אמירה לעכו"ם כמו שכל טירחא מותר ע"י אמירה לעכו"ם.

אך אי אפשר לומר דהראב"ד יסכים לסברת הצפנת פענח הנ"ל. דהרי סב"ל בכלל באיסורי שבת דהעיקר הוא הפועל ואף עכ"פ אסורין באמירה לנכרי - (ועוד מחמיר מהרמב"ם כמבואר בפ"י מהלכות שבת.) וא"כ גם בטירחא דיש רק פועל מובן דאסור משום אמירה לנכרי.

אלא מחמרתא דבאמת אין בהלכה זו חילוק בין הרמב"ם והראב"ד - אלא שינויי לשונות ופלוגתא בעצם גישתם למלאכות שבת אי הוה משום הנפעל שלו הפועל, וכפי שהארכנו.

Download PDF
תוכן הענינים
גאולה ומשיח
לקוטי שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות