בחסידות (החל מלקוטי-תורה, ראה במפתח העניינים ערך "ולא תחללו") מבואר עניין "ולא תחללו" - שלא לעשות חלל ומקום פנוי מאלוקות.

והנה ברמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"י "העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס - הרי זה מחלל את השם", ובניגוד לזה "כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם . . אלא מפני הבורא ברוך הוא . . הרי זה מקדש את השם" (וכן בס' המצוות ל"ת סג, ומציינים גם למאמר קידוש השם ולמורה נבוכים ח"ג פמ"א).

ובאבות פ"ד מ"ד "כל המחלל שם שמים בסתר - נפרעין ממנו בגלוי". ונתקשו המפרשים, איזה חילול השם יש בעובר עבירה בסתר (ראה במחזור ויטרי וב'עיקר תוס' יו"ט'). ובתפארת ישראל מפרש הכוונה למי שבגלוי מראה עצמו כצדיק, אם-כי בסתר פורק עול ואין פחד אלוקים לנגד עיניו, ולכן ייענש בגלוי, להראות שהוא רשע מוחלט, עיי"ש. וכבר פירש כן במאירי שם, והזכיר "דהמחלל שם -שמים בסתר הוא כאילו דוחק בציורו השגחת השי"ת ממקום עומדו" ["חלל ומקום פנוי"], שנוהג כאילו אין הקב"ה משגיח שם ח"ו.

ולכאו' יש בזה דמיון להפי' ע"פ חסידות בפירוש הביטוי "חילול השם", אם-כי ברור שכל אלו מדברים רק בפורק עול להכעיס, אפיקורוס וכיו"ב, ואילו בחסידות מדובר בכל העובר על רצון השי"ת. ומסיימים בטוב.