ברמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"ו כתב, וזלה"ק: "בן נח חייב על הבהמה . . ואין הורגין את הבהמה, שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל", עכ"ל.

ומציין הכס"מ: "שם (סנהדרין נה, ב) בעיא דלא איפשיטא ופוסק רבינו דלא קטלינן לה מספיקא".

וביאור דבריו, דשם שאלו את ר' ששת "מהו בהריגת בהמה שגוי בעלה"? ושאלתם היתה האם נצרך: א. שנעשית תקלה על ידה (כמוזכר במשנה נד, א), או גם ב. קלון - פי' שלא יאמרו הבריות שיראו הבהמה בשוק לאחר מיתת הבועל ראו בהמה זו כו'. והשאלה היא האם נצרך ב' הטעמים או שסגי בתקלה גרידא, כי אין קלון לגויים. והבעיא לא איפשיטא כנ"ל.

ותמהתי, דלכאורה מצינו בדברי חז"ל (תנחומא ומובא ברש"י) עה"פ (במדבר כב, לג): "כי עתה גם אתכה הרגתי ואותה החייתי", "מכאן אתה למד שהמלאך הרג את האתון". ובתנחומא מביא ב' טעמים: א. שלא יעשו האתון ע"ז (מזה שדברה - חידוש במעשה בראשית). ב. חס הקב"ה על כבוד הבריות וכו' שלא יאמרו הבריות וכו' (ופי' זה מעתיק רש"י בפירושו). ולכאו' זהו גדר קלון הנ"ל המוזכר בגמ'. ובתנחומא וברש"י מביאים ראי' (מפסוקים דויקרא כ, טז) לענין קלון מהריגת בהמה שהי' בה תקלה לישראל.

ואע"פ שרש"י מפרש שקלונו הוא מפני שהבהמה הוכחתו ולא יכול להשיב, ולא מפני הדרש שהביא עה"פ ההסכן הסכנתי "מאי טעמא לא רכבת אסוסיא וכו'" שהי' בועל בהמה, - הרי אין נפק"מ כלל בזה לגדר דקלון אם מפני ההוכחה או מצד שבעל. וא"כ תמוה הדבר הרי גדר דקלון והריגת בהמה בעכו"ם לא נפסק בתלמוד, ונשאר בספק, וא"כ למה הרגה המלאך?

ונראה לומר לענ"ד: א. אולי מאי דמספקי לאינשי, גלוי וידוע כלפי שמיא - מלאכי השרת. ואעפ"כ לא כך פסקינן דתורה לא בשמים היא. ב. להלן ביקש בלעם "תמות נפשי מות ישרים" (כג, י), ובמדרשי רז"ל עה"פ (לקח טוב, סדר אליהו רבה ועוד): "דנתאוה למות כישראל". וע"כ אולי הכוונה בזה שביקש שיחול עליו דין ישראל, דהורגין ג"כ הבהמה כנ"ל. ואם שגיתי ה' הטוב יכפר.