בקובץ הערות וביאורים שי"ל לקראת י"א ניסן - חג הפסח [תשעב] הבאתי פירש"י בפרשת וישב ד"ה וישמעו (לז, כז): "וקבילו מני' וכל שמיעה שהיא קבלת דברים כגון זה וכגון וישמע יעקב אל אביו נעשה ונשמע מתורגם נקבל וכל שהיא שמיעת האוזן כגון וישמע את קול ה' אלקים מתהלך בגן ורבקה שומעת וישמע ישראל שמעתי תלונות כלן מתרגם ושמעו ושמעת ושמע שמיע קדמי", עכ"ל.

ושאלתי שם שזה שרש"י מפרש כאן ש"נשמע" הוא מלשון קבלת דברים הוא לכאורה סתירה למה שפירש"י בפרשת יתרו ד"ה וכל העם רואים (כ, טו): " . . .ומנין שלא הי' בהם חרש תלמוד לומר נעשה ונשמע", עכ"ל.

והרי מפירש"י זה משמע שמפרש "נשמע" מלשון שמיעה כפשוטו, ולא מלשון קבלת דברים.

בקובץ הערות וביאורים שי"ל לקראת פסח שני - ש"פ אמור [תשעד] עמד הרב י. וואלדמאן על שאלה זו, ומתרץ וז"ל:

"אמנם כשנפרש ע"פ המבואר בהערתי בגליון י"א ניסן - חג הפסח שרק "נעשה" ענו בערב מ"ת על הכתוב ב"ספר הברית", אבל "נשמע" ענו אז על הציווים שעתידים לשמוע מחר בעת מ"ת ואחרי כן על מנת לקבל, שבזה "שמיעת האוזן" וקבלת דברים באים כאחד, (שבשמיעת האוזן גרידא מאי רבותא איכא) בדיוק כמו בשני דוגמאות האחרים המובאים בפירש"י בפ' וישב בד"ה ושימע הנ""ל, הרי אז מלכתחילה אין סתירה מן פירש"י יתרו הנ"ל".

ובסוף הערתו שם שואל למה לא נראה לכ"ק אדמו"ר בלקו"ש חכ"א (ע' 142 ואילך) לפרש כדבריו, ששם מפרש כ"ק אדמו"ר שנשמע קאי על חלק פרשיות של תורה (מבראשית ועד מ"ת) שב"ספר הברית".

והנה מה שכתב הרב וולדמאן שם "שבזה שמיעת האוזן וקבלת דברים באים כאחד בדיוק כמו בשני דוגמאות האחרים המובאים בפירש"י פ' וישב בד"ה ושימעו הנ"ל", צריך עין קצת בדבריו, שלכאורה יש מקום לחלק ביניהם.

שבנוגע ל"וישמעו (אחיו)" שתרגם אונקלוס וקבילו מנה, הרי לכאורה שם הפירוש (לא קבלת דברים ביחד עם שמיעת האוזן, אלא) רק קבלת דברים לבד. שהרי שמיעת האוזן יודעים כבר ממה שנאמר בתחילת הפסוק שם "ויאמר יהודה אל אחיו", וכשדיבר להם בודאי שמעו קולו, וממילא כשנאמר בסוף הפסוק שם "וישמעו אחיו" (שלכאורה להשמיענו רק ששמעו אזנם, הוא מיותר) הפירוש הוא (רק) שקיבלו דבריו.

וכן בנוגע להראי' מהפסוק "וישמע יעקב אל אביו", הרי לפי פירש"י בפרשת תולדות שם (כח, ז) "מחובר לענין שלמעלה וירא עשיו כי ברך יצחק וגו' וכי שלח אותו פדנה ארם וכו'", הרי לא מיירי כלל שם בפסוק זה בנוגע לשמיעת אוזן של יעקב, אלא רק בנוגע לקבלת יעקב דברי אביו, ורק זה ראה עשיו.

ומסתבר לומר שגם הראי' מ"נעשה ונשמע" המובא בפירש"י בהמשך לזה, מיירי גם כן בדומה להראיות הקודמות, דהיינו שהפי' של "נשמע" הוא רק קבלת דברים.

ואולי יש מקום לומר לאידך גיסא, שאם הי' הפירוש של "ונשמע" שמיעת האוזן ביחד עם קבלת דברים לא הי' אונקלוס לתרגם ונקבל אלא ונשמעו.

ואולי אפשר להביא קצת ראי' לזה מפירש"י פרשת מקץ ד"ה תשמע (מא, טו): "ל' הבנה והאזנה כמו שומע יוסף וכו'", עכ"ל.

ולכאורה אם הפירוש של "תשמע" כאן הוא לשון הבנה, וכן על דרך זה ב"שומע יוססף", למה תרגם אונקלוס בשני מקומות אלו "שמע", שמיע", ולא לשון של הבנה.

ואולי אפשר לומר שהיות שיש לפרש במקומות אלו לשון "תשמע", ולשון "שומע" גם מלשון שמיעת האוזן ביחד עם לשון הבנה, לכן תרגם אונקלוס לשון שמיעה.

הרי רואים מכאן שבמקרה שיש לפרש התיבה גם מלשון שמיעת האוזן, מתרגם התרגום לשון שמיעת האוזן, הגם שיש לתיבה זו עוד פירוש (לשון הבנה).

ועל דרך זה בנידון דידן שיש לתיבת ונשמע עוד פירוש (ונקבל), אבל הוא ביחד עם הפירוש של שמיעת האוזן (כפי הבנת הרב וולדמאן).

ובנוגע לשאלתו של הרב וולדמאן למה לא פירש כ"ק אדמו"ר בלקו"ש הנ"ל כפירושו שו"נשמע" ענו בני ישראל אז על הציווים שעתידים לשמוע מחר בעת מתן תורה.

הנה נוסף לזה שעל פי פשוטו של מקרא כשיש מקום לפרש מה שנאמר "ונשמע" על מה שנאמר בפסוק זה גופא (על חלק פרשיות של תורה (מבראשית ועד מ"ת) שב"ספר הברית"), או על מה שלא נזכר בפסוק זה (הציווים שעתידים לשמוע בעת מתן תתורה), לכאורה מסתבר לפרש זה על מה שנאמר בפסוק זה גופא.

עוד זאת, לפי פירושו, למה המתינו בני ישראל לומר ונשמע רק לאחר שכתב משה וקרא באזניהם "ספר הברית", והרי קודם לכן בפסוק (כד, ג) כבר נאמר "ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים", ופירש"י שם בד"ה ואת כל המשפטים: "ז' מצות שנצטוו בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שנתנו להם במרה", עכ"ל.

ואם כן למה לא ענו בני ישראל גם "ונשמע", דהיינו שמקבלים עליהם גם כל המצוות שישמעו בשעת מתן תורה, נוסף להמצוות שכבר נצטוו.

אבל לפי דברי כ"ק אדמו"ר שעניית "ונשמע" הי על חלק פרשיות של תורה (מבראשית ועד מ"ת) שב"ספר הברית", מובן בפשטות למה לא אנו בני ישראל "ונשמע" קודם שקרא משה לפניהם את "ספר הברית".

ועיין בלקו"ש הנ"ל הערה 28, וז"ל: "משא"כ לעיל פסוק ג אמרו "כל הדברים אשר דבר ה' נעשה", כי שם היו רק ציווים ולא "תורה", עכ"ל.