*) מתוך מכתב לחכם אחד.

1) נראה שזה לדעת רש"י פירוש הכתוב: "ויגד לאברהם" ולא נאמר מי המגיד, ומפרש שהקב"ה היה המבשר. וההכרח לזה, ולא שנפרש שבא מכתב, שליח וכיו"ב, י"ל שכיון שלדעת רש"י זה קרה מיד אחרי העקידה, ובהמשך למחשבות אברהם, יהיה זה נס מדי גדול שמיד כשנולדה הגיע מאליו השורה חשובה זו, וע"כ מפרש "בשרו הקב"ה". אבל אולי לא צריכים לפרש "בשרו הקב"ה" מילולי, והכוונה שה' סיבב שאז יגיע אליו הידיעה. השגחה פרטית. ויש לעיין במפרשים. ולהעיר מ'כללי רש"י' פרק ב, 19 - ע"פ לקוטי שיחות חכ"ה עמ' 169 הערה 17 - שרק כאשר יש הכרח בפשש"מ מפרש רש"י שהיה נס.

2) את זה רואים גם מהכתובים לקמן כד, ג.

3) קצת עד"ז נמצא ב'גור אריה' תולדות כאן.

4) וברא"ם תולדות כאן נמצא תירוץ אחר, דמדלא נשא יצחק את רבקה מיד אחרי העקידה בהיותו בן ל"ז, אלא המתין עד שהיה בן מ' מוכרח שלא היתה ראויה להנשא. וראה 'לבוש האורה' וירא שם.

5) כי הרי לא תמיד צריך לבאר סמיכת פרשיות בפשש"מ ('כללי רש"י' פרק יד, 22).

6) בפשש"מ ממעטים להשתמש בהנחה ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה" ('כללי רש"י' פט"ו, 7).

7) ראה 'שפתי חכמים' על רש"י כאן אות ג.

8) אמנם דברי רש"י מתאימים לפשוטם של דברי המדרש שאחרי העקידה נולדה רבקה. וה'דעת זקנים' באמת מתקשה בזה לפי שיטתו.

9) וקצת תמוה קושית הרא"ם כאן שמקשה למה לא המתין י' שנים עד שתהיה ראויה להריון.

אלה תולדות נח

בראשית ו, ט, בד"ה 'אלה תולדות נח נח איש צדיק' מפרש"י: הואיל והזכירו ספר בשבחו כו'.

בפשטות בא רש"י לתרץ את השאלה שכיון שכתוב אלה תולדות נח הי' צריך להמשיך מיד שם חם ויפת, ולמה המשיך נח איש צדיק גו' שמדבר בנח עצמו. ועל זה באר רש"י - הואיל והזכירו ספר בשבחו כו'. ואח"כ המשיך מיד ויולד נח שלשה בנים גו', ואילו לא הי' מפסיק בסיפור שבחו, לא הי' צריך לכתוב עוד פעם תיבת ויולד נח, אלא הי' יכול להמשיך מיד (אלה תולדות נח) שם חם ויפת. אבל כיון שהפסיק לומר נח איש צדיק גו' אי אפשר להמשיך שם חם ויפת, והי' צריך להוסיף ויולד נח גו'.

וקושיא הנ"ל (למה כתוב אלה תולדות נח ואינו אומר שם חם ויפת) מרמז רש"י בזה שהעתיק מהפסוק תיבות "אלה תולדות נח נח איש צדיק", שלכאורה כדי לבאר ש"הואיל והזכירו ספר בשבחו כו'" הי' די להעתיק תיבות "נח איש צדיק", שהרי בזה כל הראי' שספר בשבחו, ובזה שהעתיק גם תיבות "אלה תולדות נח" בא לרמז הקושיא הנ"ל, למה כתוב אלה תולדות נח (ואינו ממשיך מי הם הבנים אלא מספר) "נח איש צדיק".

וממשיך רש"י "ד"א ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".

וצ"ע מה חסר בפשש"מ בפי' הא', שרש"י הי' צריך להוסיף "ד"א ללמדך שעיקר תולדותיהם כו'".

וי"ל בדרך אפשר, דסו"ס כיון שאין זה כ"כ מצוי שבכל מקום שנזכר בתורה שם של צדיק - משבחו, א"כ אינו חלק כ"כ.

לכן פירש"י - "ד"א ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", שלפירוש זה אין זה (רק) כדי לספר בשבחו, אלא זה פירושו והמשכו של אלה תולדות נח, שזה (ה"נח איש צדיק וגו'") הן עצמן התולדות של נח.

וגם לפירוש זה מובן למה העתיק רש"י כל התיבות הנ"ל בדיבור המתחיל (ולא הסתפק ב"נח איש צדיק"), (א. כדי להדגיש את הקושיא וכנ"ל (למה לא כתוב אלה תולדות נח שם חם ויפת); ב) ויש להוסיף) שעי"ז מודגש "שבא ללמדך כו'", שאם התורה יכולה לכתוב אלה תולדות נח - מה הם - נח איש צדיק גו', הרי זה בא ללמד שעיקר כו' מעש"ט.

ואעפי"כ (שכאן מתפרש נח איש צדיק גו' בהמשך לאלה תולדות נח ולא (רק) שמפסיק לספר בשבחו, אעפי"כ) לא כתב רש"י פירוש זה בתחילה.

וי"ל בדא"פ, שלפירוש זה (השני) הנה תיבת "תולדות" לא מתפרשת כ"כ כפשוטה, שבפשטות מובנה של תיבה זו (בדרך כלל) היא על תולדות ממש, והיינו בנים ובנות, וכיון שבפסוק שלאחריו נזכרים הבנים ויולד נח שלשה בנים גו', מסתבר שאלה תולדות נח קאי על הבנים. וזה שמפסיק ב"נח איש צדיק גו'" זה רק מפני שזכר צדיק לברכה, הואיל והזכירו ספר בשבחו.

בדרך נחני ה'

בראשית כד, כז, ברש"י ד"ה 'בדרך' - "דרך המזומן דרך הישר כו'". פי', שיש מקום לומר ש"אנכי בדרך נחני ה' בית אחי אדוני", הכוונה שכבר בדרך עזר לי ה' להגיע לבית אחי אדוני, שעתה רואה שה' הנחה אותו ללכת בדרך המובילה אל אחי אדוני,

ואמנם תוכן הענין בודאי כך הוא,

אבל תיבת בדרך אינה מתפרשת (כאן) כך. שלפי הנ"ל הנה תיבת בדרך קשורה אל "בית אחי אדוני", שזה החסד שה' הובילו בדרך זו (אבל הדרך עצמה אינה דרך ידועה (מראש)),

וא"כ הי' צ"ל אנכי נחני ה' בדרך (הב' בשוא) בית אחי אדוני, שה' הובילני בדרך שמגיע אל בית אחי אדוני, שתיבת בדרך צריכה להיות אחרי נחני ה', וליד בית אחי אדוני, שאז המשמעות ברורה, - ואיך מתאימה תיבת 'בדרך' באמצע המשפט, לאחרי תיבת אנוכי. ובכלל מה צורך לתיבת בדרך, וכי אין אנו יודעים שהלך בדרך. והיה יכול להיות כותב אנכי נחני ה' בית אחי אדוני. והרבה יש במקרא, כמו "בהתהלכך תנחה אותך גו'", בלי תיבת בדרך.

ולכן פירש"י ש"בדרך נחני ה'" הן תיבות בפני עצמן, ואין הן דבוקות ל'בית אחי אדוני', שבתיבת 'בדרך' עצמה יש התוכן שעל זה מודה לה', שהוא מודה על הדרך עצמה, ולכן נקודת הב' בפתח, שזה מראה על "דרך (הידוע) המזומן דרך הישר באותו דרך שהייתי צריך". ומהו הדרך שהייתי צריך - בית אחי אדוני.

וגם טעמי המקרא מוכיחים כן, שעל "בדרך" יש פשטא, שהוא טעם מפסיק, ו"נחני ה'" - מנח זקף קטן, שבמדה מסוימת הם נפרדים מטעמי "בית אחי אדוני" (שהם טפחא, מרכא, סוף פסוק).

יעקב ועשו האמורים בפרשה

בראשית כה, יט, ברש"י ד"ה 'ואלה תולדות יצחק', מפרש, "יעקב ועשו האמורים בפרשה".

וי"ל בדא"פ, שמפני שניתן לפרש 'אלה תולדות יצחק', מה שקרה אתו, ובפרט שממשיך 'אברהם הוליד את יצחק', שבפשש"מ נראה שבא לספר עליו מההתחלה, מאביו, ובאמת יש מה לספר, כגון עקידת יצחק (בקצרה עכ"פ) וחפירת בארות וכו'. ודומה לזה 'אלה תולדות נח גו' (בראשית ו, ט), שרש"י (שם) מעתיק תיבות 'אלה תולדות נח נח איש צדיק', (וכנראה) שהוקשה לו למה כתוב 'נח איש צדיק' לאחרי תיבות 'תולדות נח', שבפשטות מתכוונים לבניו, וכמ"ש בפסוק דלאחרי זה 'ויולד נח גו', שע"ז מבאר בפי' השני - "ד"א ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". הרי שלפי' זה 'תולדות' מתפרש (יותר) - המאורעות, אלא שלא נתפרטו, רק בכללות נאמר שהיה 'איש צדיק'. ובדרך אפשר י"ל שמפני שלא נתפרשו לכן פירש"י זה רק בפי' השני.

ועכ"פ הרי שתולדות מתפרש - מאורעות (וכיו"ב).

ולכאורה גם 'אלה תולדות השמים והארץ גו' (בראשית ב, ד) יש לבאר קרוב לזה, אף ששם הפי' (כפשוטו) מה שהשמים והארץ הוציאו.

וכן (בראשית ה, א) 'זה ספר תולדות אדם גו', הנה אף שאח"כ מספר תולדותיו כפשוטו (בנים ובני בנים), אבל מזה שאינו מספר מיד ש'ויחי אדם .. ויולד גו', אלא מרחיב הדיבור 'ביום ברוא אלקים אדם בדמות גו', ואחרי זה מרחיב (ה, ב) 'זכר ונקבה בראם גו', ורק בפסוק ג' 'ויחי אדם .. ויולד גו', הנה יש מקום לבאר ש"תולדות" זה מאורעות חייו.

ואגב יש להעיר שרש"י שם (בראשית ה, א) על 'ביום ברוא וגו' מפרש - מגיד שביום שנברא הוליד.

שבזה לכאורה בא באמת לבאר תיבות 'זה ספר תולדות אדם', ש'תולדות' הכוונה בנים, ואיך מתאים להמשיך 'ביום ברוא גו' שאינו מדבר ב(הולדת) בנים, וע"ז מבאר שזה כן מדבר בהולדת אדם, שהתולדות (הבנים) היו ביום ברוא וגו'.

שמזה לכאורה יש להסיק שרש"י (לשיטתו) נוטה לפרש שתולדות היינו בנים כפשוטו.

- ואגב, עפי"ז י"ל - בנוסף על מה שנת"ל בדא"פ - בטעם מה שרש"י בתחילת נח בחר לפרש פירוש ראשון (שלמה לא נאמר 'אלה תולדות נח שם חם ויפת', אלא 'נח איש צדיק גו', ורק אח"כ 'ויולד נח') - "הואיל והזכירו ספר בשבחו שנאמר זכר צדיק לברכה", שלפי פירוש זה הנה תולדות הכוונה בנים כפשוטו. וזה שכתב 'אלה תולדות נח' והפסיק ב'נח איש צדיק גו', זה רק כדי להזכירו לשבח, אבל תיבת 'תולדות' קאי על 'ויולד נח גו' שבהמשך.

משא"כ לפי' השני "ד"א ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", הנה 'תולדות' הכוונה (יותר) מאורעות (ולאו דוקא בנים), שלכן כתבו בפי' שני. וראה עוד שם מש"כ לעיל על ד"ה זה שבפ' נח.

אבל לכאורה אין זה מושלל לבאר תולדות - מאורעות, דהרי להלן (בראשית לז, ב) בפ' וישב בפסוק 'אלה תולדות יעקב גו', שגם שם אינו מיושב לכאורה תיבות 'אלה תולדות יעקב', ומיד אחרי זה, 'יוסף בן שבע עשרה שנה גו', פירש"י - "אלה ישוביהם וגלגוליהם כו'", (וכאן זה בא כפי' ראשון).

ובכלל (בלשוננו) בודאי שמשתמשים בלשון "תולדות" למאורעות, כמו בתניא, שנדפס בסוף הספר ראשי פרקים מתולדות אדמוה"ז. ועד"ז בלוח היום יום, וכן ספר התולדות של כ"ק אדמו"ר מהר"ש, שכתבו כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו. שבכל המקומות האלה (כיו"ב) הכוונה לתולדות - מאורעות - חייהם.

אלא שלכאורה עכ"פ תיבת "תולדות" אינו יוצאת מפשוטה, שהכוונה להולדת בנים, אלא שגם תולדות של פלוני (ביאוגרפי') הוא שם המושאל מתולדות כפשוטו, שבדרך כלל הראשון והחשוב שבהם הוא המשך הדורות, ובדרך כלל ב"תולדות" נזכרים הבנים וכו'.

ולכאורה, בגלל זה, היכן שאפשר - מפרשים תולדות כפשוטו.

ולעניננו, כיון שאצל יצחק היו מאורעות מיוחדים, והמיוחד שבהם עקדת יצחק, וגם בפ' תולדות עצמה מסופר על כמה מאורעות, ובפרט שאומר מיד אחרי זה 'אברהם הוליד את יצחק', שמתקבל רושם שבא לספר מתחלת לידתו של יצחק מה קרה אתו, וגם שההמשך אינו שמות בניו, אלא הסיפור איך שלקח את רבקה וכו' - לכן בא רש"י לבאר ש'ואלה תולדות' מתכוונים ליעקב ועשו האמורים בפרשה, שאז תיבת 'תולדות' מתבארת כפשוטה, ולא כמאורעות כו'.

וי"ל בדרך אפשר, שההכרח בזה הוא, כי בסוף הפרשה שלפניה (חיי שרה) כתוב (כה, יב) 'ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם', ושם אין מאורעות, רק שמזכיר את בניו, שעפי"ז כשאומר בפרשתנו 'ואלה תולדות יצחק בן אברהם גו', הרי זה דומה ל'ואלה תולדות ישמעאל גו', לכן פירש"י יעקב ועשיו כו'. שאז "תולדות" - כפשוטו. אלא שלמעשה הוצרך להאריך ב"אברהם הוליד את יצחק" - כדפירש"י. ועד"ז הוצרך להאריך בלידת יעקב ועשו, שהרי לא נולדו באופן רגיל (כבתולדות ישמעאל).

ויתן לך

בראשית כז, כח, ברש"י ד"ה 'ויתן לך' - "יתן ויחזור ויתן, ולפי פשוטו מוסב לענין הראשון ראה ריח בני שנתן לו הקב"ה כריח שדה גו' ועוד יתן לך מטל השמים וגו'".

כלומר, שלפי פירוש ראשון הו' של ויתן, אף שלא כתוב לפני זה ברכה וכיו"ב שיהי' שייך להוסיף על זה ולומר 'ויתן' עם ו' החיבור, אבל יש כאן רמז שיש משהו לפני זה, שזוהי הנתינה הראשונה, וה"ויתן לך" זו כבר הנתינה השני', כלומר שלשון זה מראה על הרבה נתינות.

אבל אין זה פשוטו, שלפי זה חסר בפסוק הנתינה הראשונה. ואין זה כ"כ רגיל בכהאי גוונא לרמז בו' (על דבר שלא כתוב מפורש),

ולכן "לפי פשוטו מוסב לענין הראשון ראה ריח בני שנתן לו הקב"ה כריח שדה וגו' ועוד ויתן לך כו'", שלפי זה הו' מחובר לדבר שכתוב מפורש ("מוסב לענין הראשון").

ואעפי"כ לא הביא פירוש זה בראשונה. שהרי בפשש"מ הנה תיבות 'ראה ריח בני כריח שדה גו' אינו סגנון של ברכה, אלא כמספר עובדא, ואין שייך לצרף לזה 'ויתן לך האלקים' בו' החיבור. לכן פירש (בפירוש הראשון) שהו' קאי על (תיבת) ויתן (לך) עצמה.

ואעפי"כ אומר רש"י על הפירוש השני (ש"מוסב לענין הראשון") שהוא "ולפי פשוטו",

ובהקדם שצ"ע בדברי רש"י בד"ה 'כריח שדה אשר ברכו ה' (כז, כז), שפירש - "שנתן בו ריח טוב וזהו שדה תפוחים כך דרשו חז"ל",

שלכאורה מה מוסיף רש"י על מה שנתבאר בד"ה שלפני זה (באותו פסוק) "וירח וגו' . . מלמד שנכנסה עמו ריח ג"ע", שבפשטות בא לבאר איך אפשר לומר (בסוף הפסוק) 'כריח שדה אשר ברכו ה' (שזה ריח טוב - בפשטות), "והלא אין ריח רע יותר משטף העזים", ועל זה מתרץ "אלא מלמד שנכנסה עמו ריח ג"ע", - וא"כ יש לי כבר ביאור על מה שכתוב בהמשך ". . כריח שדה אשר ברכו ה'" שזה ריח ג"ע. ולמה א"כ עושה רש"י שוב ד"ה חדש "כריח שדה אשר ברכו ה'" ומפרש "שנתן בו ריח טוב וזהו שדה תפוחים כו'". והרי זהו אותו ריח ג"ע שאמר מקודם. ואם רוצה לפרש שזה ריח של שדה תפוחים, היה יכול לכתוב זה בהמשך לד"ה הקודם: ". . שנכנסה עמו ריח ג"ע שזהו שדה תפוחים כך דרשו רז"ל".

ולפי"ז צ"ל שהפסוק מתחלק לשנים, והיינו שתחילת הפסוק מדבר ביעקב (-ריח בגדיו), שנכנסה עמו ריח ג"ע; ו"כריח שדה אשר ברכו ה'" קאי על הג"ע עצמו, שהוא שדה שברכו ה'. וכאילו שבא לומר מאיפה יש ריח בשדה - שהוא הג"ע - כי ברכו ה'.

שעפי"ז מובן היטב למה רש"י עשה ד"ה חדש, שד"ה הקודם קאי על יעקב, ובד"ה 'כריח שדה גו' באר את השדה עצמה.

שעפ"י כל הנ"ל מובן למה פירוש השני שמביא ברש"י (ש"מוסב לענין הראשון ראה ריח בני כו'") הוא "ולפי פשוטו", שכיון שמתפרש ב"ריח שדה אשר ברכו ה'" - "שנתן בו (בשדה) ריח טוב", ועפי"ז מתפרש גם ריח בני - "שנתן לו הקב"ה", (שכמו שנתן ריח טוב בשדה אשר ברכו ה' כך נתן (אותו) ריח טוב בבני), ע"ז שייך שפיר להוסיף 'ויתן לך גו', עם ו' החיבור, על הנתינה הראשונה (של ריח טוב).

ואף שגם לפירוש זה חסר תיבת נתינה בענין הראשון, אבל זה אינו נקרא חסר, שזה כמו כל מקרא קצר, שאינו כתוב, כי מובן מאיליו ש'אשר ברכו ה' היינו שה' נתן לו ברכה, ועד"ז בריח בני ש"נתן לו ה'", שעל זה שייך שפיר "לפי פשוטו" ההוספה של 'ויתן לך האלקים' בו' החיבור (על הנתינה הראשונה).

ועדיין צ"ע הלשון 'ברכו ה' בלשון זכר, אם נאמר ש'ברכו ה' קאי על השדה - שהרי שדה לשון נקבה. ואם נאמר שזה קאי על ה"גן עדן" (שבשדה), שזה העיקר, אתי שפיר.

ואולי י"ל שאפשר לדמות את זה למה שכתוב בויקרא (כה, ל) - "ואם לא יגאל גו' אשר לו חומה גו'", ומפרש רש"י - "ועיר נקבה היא והוצרך לכתוב לה אלא מתוך שצריך לכתוב לא בפנים תקנו לו במסורת זה נופל על זה".

(פי' שהכתוב הוא 'אשר לא חומה', והקרי הוא 'לו חומה' (שיש לו חומה), ולמה כתוב לא - שזה בא ללמד שאעפ"י שאין לו עכשיו חומה, הואיל והיתה לו קודם לכן - נחשבת כעיר מוקפת חומה ויש לה דין של "בתי ערי חומה". ולכן, בגלל שהיה צריך להכתב לא, ללמד אעפ"י שאין לו עכשיו, הנה אף (שהמובן של) הקרי הוא שיש לה חומה, שהרי זהו התוכן הפשוט של הפסוק שמדובר בבית שבעיר שיש לה חומה, והיה צ"ל כתוב לה, כיון שקאי על העיר, אעפי"כ נכתב לו, הכתיב של לא, בגלל שהם דומים זל"ז).

ועד"ז יש לומר כאן, כיון שעיקר כוונת הפסוק כאן הוא לדבר על יעקב, לומר שנכנס עמו ריח ג"ע, וזה שה' ברך את השדה אינו נוגע כ"כ לכאן שזה ידוע, והעיקר הוא שה' ברך את יעקב באותו ריח. ולכן כתוב (על השדה) 'ברכו', שמרומז (וקאי) על יעקב.

(והנה ברא"ם, לאחר שכותב ש"אשר ברכו ה' שב אל השדה כו'", כותב - "אבל לפי פשוטו אשר ברכו ה' שב אל בני הכתוב למעלה, כאילו אמר ראה ריח בני אשר ברכו ה' כריח השדה, שנתן לו הקב"ה ריח טוב כריח שדה", ולפי"ז אתי שפיר.

אבל מפירש"י משמע, ורוב המפרשים פירשו להדיא כן, ש'אשר ברכו ה' קאי על השדה. ובעיקר משמע כן מזה שעשה ד"ה אחד מהתיבות "כריח שדה אשר ברכו ה'", ואם נאמר ש"אשר ברכו ה'" קאי על 'ריח בני', ולפי"ז גם תיבות "שנתן בו ריח טוב" (שברש"י) יכולות להתפרש על יעקב (וע"ד שפירש ברא"ם), א"כ מה שייך להמשיך (ברש"י) 'וזה שדה תפוחים' - על מה קאי תיבת וזה: אם נאמר שקאי על הריח של יעקב - היה צ"ל 'וריח זה הוא כריח שדה תפוחים'. ומזה משמע לכאורה שתיבות 'שנתן בו ריח טוב' קאי על השדה עצמה, שעל זה מתאים להמשיך 'וזה שדה תפוחים'. ונמצא שבא לבאר "כריח שדה". ואם נאמר ש"אשר ברכו ה'" קאי על יעקב, היה צריך להעתיק בד"ה תיבות "כריח שדה" בלבד, ולבאר ש'נתן בו ריח טוב כו', (וגם זה צ"ע שהיה צריך לומר שנתן "בה", במקום "בו", כיון שקאי על השדה, ולפי הנ"ל מיושב גם זה), ולדלג תיבות אשר ברכו ה' (ששייך ליעקב), ומזה שלא עשה כן משמע שאשר ברכו ה' קאי על השדה).

דברים לד, א-ג: ויעל משה גו' ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן. ואת כל נפתלי ואת ארץ אפרים ומנשה ואת כל ארץ יהודה עד הים האחרון. ואת הנגב ואת הככר בקעת ירחו עיר התמרים עד צער. ופרש"י: את כל הארץ - הראהו את כל ארץ ישראל בשלותה והמציקין העתידים להיות מציקין לה. עד דן - הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע. ואת כל נפתלי - הראהו ארצו בשלותה וחורבנה[1], והראהו דבורה וברק מקדש נפתלי נלחמים עם סיסרא וחיילותיו. ואת ארץ אפרים ומנשה - הראהו ארצם בשלותה ובחורבנה והראהו יהושע נלחם עם מלכי כנען שבא מאפרים, וגדעון שבא ממנשה נלחם עם מדין ועמלק. ואת כל ארץ יהודה - בשלותה ובחורבנה והראהו מלכות בית דוד ונצחונם. עד הים האחרון - ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים. ואת הנגב - ארץ הדרום. דבר אחר מערת המכפלה, שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון. ואת הככר - הראהו שלמה יוצק כלי בית המקדש, שנאמר (מ"א א' ז, מו) בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה. ע"כ.

הנה זה שפרש"י כהנ"ל, הוא, כמ"ש במפרשי רש"י, דהוקשה לי' דהו"ל למכתב סתם ויראהו ה' את כל הארץ (גו"א. וברא"ם: את כל הארץ עד הים האחרון). דכיון שנכלל הכל באמרו "את כל הארץ" מה יש לו לכתוב עוד. א"ו דזה שפירט הכתוב כל הנך הוא לדרשה. ולכן פירש דכל פרט משמיענו אירוע אחרת שהראה לו הקב"ה.

ולפ"ז יש להקשות:

א) למה לא פירש כלום על התיבות "את הגלעד"[2]? וכמ"ש בתרגום יונתן בן עוזיאל דקאי על "ית גבורן דעתיד למעבד יפתח דמן גלעד" [וכן לא פירש מ"בקעת יריחו" עד סוף הפסוק]? ואף דיש שקו"ט אם רש"י ראה תיב"ע (שעל התורה[3]), ובאמת בספרי מפרש דלא כתיב"ע (אלא דגלעד קאי אבהמ"ק[4]) -

מ"מ, המקרא אומר דרשני, והענין נדרש כמה שנדרש.

עוד יש להקשות:

ב) דוקא ב"את הגלעד" הו"ל לרש"י לפרש דמרמז אענין פרטי, כיון דבכלל למה הוצרך הקב"ה להראות למשה ארץ גלעד אם כבר הי' שם לפועל, שהוא מהכיבוש דעבר הירדן (אחר כיבוש ארץ סיחון ועוג) כמ"ש ס"פ מטות. ובפ' ואתחנן (ד, מג) משה הבדיל "ראמת בגלעד לגדי[5]" לאחד מהערי מקלט, א"כ כבר הי' שם.

- בנוגע שאר הדברים היינו יכולים לפרש שהקב"ה נתן למשה כח הראיי' לראות כל ארץ ישראל בעיניו הגשמיים: דן בצפון (צפונית מערבית (קצה האחרון) ומזרחית כמה שפרש"י לעיל עה"פ יזנק מן הבשן). ים האחרון - למערב ממש. והנגב (והוא עומד במזרח) וכו'. - וכך פירש בפשט הראשון דקאי אל ארצם.

ואין יש לומר דלפרש"י לא קשה, דכבר פירש (עה"פ כי שם חלקת מחוקק) דקאי על משה שנקבר בחלקו של גד - והוא בגלעד - ולכן יתפרש הכתוב לומר "ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן", כלומר מגלעד שהי' עומד עד דן -

כי משה עכשיו בהר נבו שהוא מחלקו של ראובן כמ"ש ס"פ מטות.

[ובסוטה יג, ב אמרו שהריחוק הוא ד' מילין ואמרו שם מי הוליכו כו' הי' מוטל בכנפי השכינה כו'; אבל יש לעיין דלפי פשש"מ אין לומר כן, כפשוט].

ג) לפני הנ"ל דמשה בחלקו של ראובן (הר נבו) ונקבר בחלקו של גד (וירא ראשית לו) - באמת יש לעיין לפי פשש"מ איך הועבר משה מנבו לגלעד.

עוד יש להקשות: איך נאמר בכלל שמשה נקבר בחלקו של גד (אפילו אם נתרץ איך הועבר לשם) לפי פרש"י במדבר פרק כ פסוק כב כתב: "הר ההר - הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן הר סיני לתורה והר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרן", וכן הי' עומד עכשיו על הר נבו - איך זה מתאים עם פירושו שנקבר בחלקו של גד? ואין הכוונה ב"הר נבו לקבורת משה" הכוונה לכל הסדר, שחלקו הוא שראה א"י, אבל לא שנקבר שם.

ואולי י"ל - לפי פשש"מ - דהר נבו נקרא ע"ש העיר נבו של ראובן, אבל הי' בחלקו של גד.

ב. עד דן - הראהו בני דן עובדים עבודה זרה שנאמר (שופטים יח, ל) ויקימו להם בני דן את הפסל, והראהו שמשון שעתיד לצאת ממנו למושיע.

יל"ע, דבשאר כל הפירושים הקדים: "הראהו ארצו(ם) בשלותה וחורבנה והראהו כו'" [דהעיקר הוא שויראהו ה' את כל הארץ, ומפרט הארצות, אלא כיון דקשה למה דוקא הנך - לכן פירש שהראהו גם דברים מיוחדים בשבטים אלו] משא"כ בדן? גם "דן" הוא שם העיר שהי' הפסל (רש"י בראשית יד, יד[6]), א"כ, למה הוצרך לומר ש"עד דן" הוא בני דן עובדים הפסל ולא ש"עד דן" הוא מקום הע"ז.

[1]) אולי צ"ל: ובחורבנה.

[2]) וכן לא פירש כלום על בקעת יריחו עיר התמרים עד צער אף שיש דרש ע"ז ב(תיב"ע וב)ספרי.

[3]) ראה לקו"ש ח"י ע' 117 הע' 18: "וידועה השקו"ט הראה רש"י ת"י שעל התורה. ראה שיחות קודש תשד"מ ח"א ע' 441 והמצויין בהערה 191.

[4]) בנוגע שאר הדרשות דורש הכל כמו שפירש רש"י עם שינוי אחד (בכללות): כל הפירושים דכלל ופרט הם בשני דיבורים. כלומר, דמפרש הכל בתחלה שהראהו ארצם בשלותם חורבנם, דבר אחר, הראהו בני דן כו' דבורה וברק וכו'. משא"כ רש"י נקט בלישנא ד"ד"א" רק על תיבות "הים האחרון" ו"ואת הנגב".

- בנוגע ל"ים האחרון", י"ל , דכיון דהדרשה הוא מענין "אל תקרי", א"כ, הוא דרשה אחרת, משא"כ, הא דהראה ארצם בשלותם וגם הראה תקופה מסויימת אינו סתירה.

[5]) ושם: את בצר במדבר בארץ המישור לראובני ואת ראמת בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי.

ויש להקשות, דהא מקרא מלא דיבר הכתוב (דברים ג, יב ואילך) "ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההוא מערער אשר על נחל ארנן וחצי הר הגלעד ועריו נתתי לראובני ולגדי. ויתר הגלעד וכל הבשן ממלכת עוג נתתי לחצי שבט המנשה כל חבל הארגב לכל הבשן ההוא יקרא ארץ רפאים. יאיר בן מנשה לקח את כל חבל ארגב עד גבול הגשורי והמעכתי ויקרא אתם על שמו את הבשן חות יאיר עד היום הזה. ולמכיר נתתי את הגלעד".

ויש בזה כמה קושיות: בנוגע גלעד מתחיל הכתוב שראובן וגד לקחו חצי הר הגלעד (ולא נתפרש אם הר הגלעד היינו גלעד עצמו או אם הר הגלעד הוא הר בדרום גלעד). וממשיך וחצי שבט המנשי קבלו כל ממלכת עוג (הבשן) ויתר הגלעד (ואולי הכונה לחצי השני של ההר?). ומתחיל עוד הפעם "ולמכיר נתתי הגלעד", א"כ בני ראובן וגד לא קבלו כלום מגלעד. ואולי מתורץ עפ"י מ"ש במוסגר דהכוונה שחלקו ההר. איך שתהי', עיקר ארץ גלעד והבשן הלך למנשה, וגד וראובן היו סמוכים לגלעד, ולמה הי' עיר מקלט של גד בגלעד (אפילו אם נאמר ראמת - הי' בהר, הו"ל להעיר מקלט להיות באמצע ארצו של גד). גם מ"ש רש"י הטעם דב' וחצי שבטים היו אותו מספר של ערי מקלט הוא משום דבגלעד נפישי רוצחים - היינו בחלקו של מנשה?

והעיקר - "ולמכיר נתתי את הגלעד" (דברים ג, טו) משום שהוא כבשה בעצמו כמ"ש (במדבר לב, לט-מ) וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה ויורש את האמורי אשר בה ויתן משה את הגלעד למכיר בן מנשה וישב בה",

א"כ איזה שייכות לארץ זו יש לבני גד?

אבל ראה יהושע יג, כד ואילך ש"ויתן משה למטה גד גו' וכל ערי הגלעד. גם ראה ב"ר, (עא, ט) ר' נהוראי אמר משל גד היה, הה"ד (מלכים א יז) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד - לכן ראי' שגלעד הי' לגד.

ועצ"ע.

[6]) להעיר: רש"י פירש שם (יד, טו) דחובה היינו דן. ויש לעיין: דן הוא בצפונית מזחית דא"י, כמ"ש רש"י עה"פ יזנק מן הבשן, וחובה הוא שמאל לדמשק - שהא לצד מערב. ואולי הבן חמש למקרא אינו יודע איפה הוא דמשק?

גם מה שפרש"י (טו, כ) שאברהם רדף אחר הד' מלכים עד דמשק - הוא (לכאורה) לאו דוקא, כ"א עד חובה שהוא משמאל לדמשק.

עה"פ (בראשית כט, כא) "ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה" פרש"י: "...וזה שנאמר ואבואה אליה והלא קל שבקלים אינו אומר כן .. (אלא להוליד תולדות אמר כך)..", ופירשו בשפתי חכמים מ"ט אין קל שבקלים אומר כן? ש"אין דרך המוסר שיאמר השכיר תיכף שהיגיעו שני עבודתו הבה את שכרי".

וצריך להבין כיצד פירושם מתישב עם תמיהת רש"י בפשטות: א) הרי כ' והלא קל שבקלים אינו אומר כן, ולא ש"על דרך המוסר" אין מתאים לומר כן. ב) לכאורה עצם פירושם תמוה, שהיו יכולים לפרש כפשוטו שאפ' קל שבקלים אינו אומר (הבה את אשתי) ואבואה אליה, כדאיתא בכתובות דף ח, ב - "מאי ועוד ידו נטויה אמר רב חנן בר רב הכל יודעין כלה למה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו, אפי' נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה".

ומדוע הוצרכו לדחוק פירושם ולומר שכונת רש"י שהלא קל שבקלים אינו אומר כן, כוונתו לבקשת שכר קודם שיגיע זמן הפרעון.

ועיין בפירוש המשכיל לדוד שמוכיח מסיבה אחרת מהנ"ל שאין משמע כפירוש השפתי חכמים, וראה ג"כ פירוש האור החיים, והמלבי"ם, על פסוק זה שמפרשים בדרך הפלפול מדוע יעקב נקט בלשון "ואבואה אליה" שהתכון לקדשה בביאה, ולא בשכר עבודתו בעבורה כי אין שכירות משתלמת אלא לבסוף.

אך זה אינו מיישב את הסבר רש"י שפירושו הוא לבן חמש למקרא. וכנ"ל שהיה לשפ"ח לכאורה לפר' כנ"ל מהגמ' בכתובות, ואבקש את הארת והערת הקוראים בזה.

בגליון תתז כתבתי על פרש"י בפ' חיי שרה כג, ט בענין "בכסף מלא יתננה" - "אשלם ... וכן דוד אמר" ושאלתי למה רש"י מביא עוד ראי', ונעלם ממני שכבר ביאר כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חלק י ע' 60 ואילך.

מה שלא הספקתי לכתוב שם הוא שברש"י זה יש כמה גירסאות, הגירסא הנפוצא הוא "בכסף מלא אשלם כל שוויי'", אבל בדפוס ראשון הגירסא "שלם כל שוי'" וכבר עמד על זה כ"ק רבינו בשיחה הנ"ל וראה בהערה 2 ו3. ויש להוסיף שכ"ה הוא בדפוס רומי ובעוד דפוסי הראשונים.

מה שמענין הוא שבהערה 2 כ' שגירסת הרא"ם היא כמו בדפוסים שלנו. וראיתי בספר 'יוסף הלל' שמדייק מלשון הרא"ם הוא כדפוס הראשון, מלשונו משמע שלא ראה דפוסי הראשונים מהרא"ם.

בדקתי פי' הרא"ם דפוס ווינציא שנת ש"ה ושם הגירסא "שלם" כבדפוס ראשון.