יז כסלו - "חסידות חב"ד פותחת שערי היכלי חכמה ובינה, לידע ולהכיר את מי שאמר והיה העולם בהשגה שכלית, מעוררת רגשי הלב להתפעל באותה מדה שבלב המחוייבת מהשכלה זו, ומורה דרך אשר כל אחד ואחד לפום שיעורא דיליה יכול לגשת אל הקדש לעבוד את הוי' במוחו ולבו".

ויש לדייק מ"ש "שערי" (ולא "דלתות" וכיו"ב), "היכלי" (ולא "מוחות" "חדרי" וכיו"ב)?

וי"ל שהכוונה כאן הוא להדגיש תכלית ההרחבה שנפעל, ע"י חסידות חב"ד. ולכן המילים המתאימות לזה המורות על תכלית ההרחבה (בגדרי מקום), הוא "שער" המשמש לכניסה (ויציאה) לעיר או לחצר שהם מקומות פתוחים לרווחה בתכלית. וכמו"כ מילת "היכל" מורה על חדר גדול ומרווח, הרחבה מיוחדת.

ויש להוסיף בזה עפמ"ש בחסידות (ד"ה החלצו תרנ"ט ובכ"מ) ש"בינה" נק' היכלא, כיון ששם הוא כבר ההרחבה. ועפ"ז יומתק מה שכאן הל' הוא "היכל" כיון שמוסב (גם) על כח הבינה בנפש האדם.

"לידע ולהכיר" - יש להעיר שכאן מונה כל הג' מוחין, "חכמה ובינה, לידע", חב"ד.

בנוגע למוח הדעת אומר "לידע ולהכיר", והיינו שיש ענין של ידיעה ועי"ז בא האדם גם לשלב נעלה יותר, הכרה ("להכיר"). כיון שמוח הדעת הוא לפעמים מחליף מקום הכתר (ראה סה"מ עת"ר ע' קכט), ו"בבחי' הדעת יש ההכרה בבחי' מהות ועצמות א"ס ב"ה שלמעלה מגדר השגה לגמרי . . וכמו בן ג' שנה הכיר את אברהם את בוראו . . והו"ע ההתאמתות שיש בכאו"א מישראל באמיתית העצמות דא"ס ב"ה וכו'" (שם, ע' קלא-ב).

"שאמר והי' העולם" - להעיר ממ"ש הרה"ח הרה"ג המקובל רלוי"צ (אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו) במכתבים שלו, שהראשי תיבות הוא "שוה", והיינו שהכל שוה אצלו ית'.

- ועפהנ"ל יש לבאר מה שפתגם זה נעתק בימים האחרונים של הלוח, בתור סיום וחותם של הלוח, וביחד עם זה גם בתור "ערב" ו"טעימה" מהגילויים דלעתיד לבוא. וכמבואר בסה"מ (שם, ע' קלב): "וכמו לעתיד דכתיב כי כולם ידעו אותי, בחי' דעת והכרה דוקא שידעו אותי ממש וכו' . . וזהו מה דהעיקר מה שנאמר לעתיד הוא בחי' הדעת דוקא וכמו מלאה הארץ דעה את הוי' כו'".

ב טבת, ז' חנוכה - "מלחמת היונים היתה "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" וכמאמר (ב"ר פט"ז) כתבו כו' שאין לכם חלק באלקי ישראל. כל המלחמה היתה נגד אלקות, זאל מען לערנען תורה, זאל מען מקיים זיין מצות המשפטים והעדות, רק שלא להזכיר שהיא תורת ה' ושהמצות הם חקי רצונו יתברך, ניט דערמאנען אין תומ"צ (תורה ומצות) דעם ענין פון ג-טלכקייט".

והנה במאמר ד"ה וישב יעקב תשי"ב, מבאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, דיוק (בנוסף למה שמבואר בכ"מ) שהגזירות ד"להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך" הם תלוים זב"ז. והיינו שע"י "להעבירם מחוקי רצונך" רצו לפעול שסו"ס יתקיים ח"ו גם "להשכיחם תורתך", מפני שע"י המצוות נפעלת שגשמיות ייעשה לרוחניות, וע"י שיחסר פעולת המצוות, עי"ז יהי' במילא העדר של היחוד נפלא של שכל אנושי עם חכמתו של הקב"ה בלימוד תורתו.

ד' טבת - "...שבת אינדערפריה פאר'ן דאוונען פלעגט מען מעביר זיין נאכאמאל פון שביעי..."

ויש להעיר עפמ"ש בשו"ע אדה"ז סי' רפה ס"ה: "חייב להשלים פרשיותיו עם הצבור . . ומצוה מן המובחר שישלים אותה קודם שיאכל בשבת שחרית, כי כן צוה רבינו הקדוש את בניו שלא יאכלו שבת שחרית קודם שישלימו הפ' שמו"ת [שנים מקרא ואחד תרגום]".

ועפ"ז לכאורה יש להעיר מה שרבותינו נשיאנו חזרו עוה"פ את השמו"ת, בשבת קודם התפלה - משביעי עד גמירא - כדי: 1) "להשלים . . עם הצבור", 2) והרי הצבור בחזקת כשרות, שהם משלימים הפרשה "קודם שיאכל בשבת שחרית".

ו' טבת - "כתיב דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם, כי כל ענין ידיעה והשגה אפילו בענינים היותר עמוקים, צריך לבוא בעבודה, היינו פעולת דבר בבירור וזיכוך המדות והתקשרות פנימית הנקרא בלשון החסידות עבודה".

"בירור וזיכוך" - ויש לומר ש"בירור וזיכוך" הם שני שלבי עבודה בענין בירור הטוב מהרע. והוא ע"פ המבואר בסה"מ תרנ"ה (ע' קפט-קצא). ובשימת לב בדיוק לשון קדשו של כ"ק אדמו"ר מהורש"ב בנידון ההפרש בין בירור בדרך מלמטה למעלה או בדרך מלמעלה למטה עיי"ש. הנה כשמבאר אופן הבירור דמלמטלמ"ע, ובפרטיות העבודה עם החומריות, מדייק ומדגיש או מקדים מילת "זיכוך" (לפני מילת "בירור"), והיינו שמתעסק עם הפסולת עצמו להתיכו (כמשל של היתוך הכסף וכו'), ואילו כשמבאר הבירור מלמעלמ"ט, מדגיש ביותר הענין דבירור, והיינו פירוד בין טוב לרע.

י' טבת - "...וכשם דיעזוב רשע דרכו זהו דבר המוכרח, אשר בלא תשובה אי אפשר לגשת אל הקדש, הנה כמו כן צריך האיש און, כלומר איש החזק בדעת עצמו, לעזוב מחשבותיו, ולא יאמר איך זאג אזוי, איך האלט אזוי, כי כל "איך" ומציאות הוא מקור הרע וגורם פירוד לבבות".

"לגשת אל הקדש" - ראה גם תניא פי"ז: "אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד את ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחלה".

"הנה כמו כן צריך האיש און, כלומר איש החזק בדעת עצמו, לעזוב מחשבותיו, ולא יאמר איך זאג אזוי, איך האלט אזוי, כי כל "איך" ומציאות הוא מקור הרע וגורם פירוד לבבות"

הדמיון של תשובה אצל רשע וכן אצל איש החזק בדעת עצמו - יש להעיר ממ"ש במאמר ד"ה החלצו תרנ"ט: "מצד הישות שלו אינו יכול לסבול מעלת זולתו, ולכן ישנא אותו ויבזה אותו ולא יוכל דברו בשלום ולהתחבר עמו" (סה"מ תרנ"ט ע' סה ואילך)

"...שנאת חנם שהוא כלל הכולל כללות הסט"א שהוא ענין הפירוד וההתחלקות, והוא מקור וסיבת כל המדות רעות . . והוא ההיפך ומנגד לכללות שם הוי' . . שהוא בחי' היחוד וההתכללות דוקא . . וגרוע יותר מ . . הז' מדות רעות . . והראי' לזה ממה שג[לות] . . האחרון הזה שהוא על שנאת חנם . . ונמשך הגלות המר הזה יותר מי"ח מאות שנים, והיינו מפני שהפגם הוא בכללות..." (שם, ע' סו).

ובל' ההלכה "כל המגביה לבו כפר בעיקר, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך" (רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג).

ועפ"ז מובן מה שנדרש לזה ענין התשובה, כיון שזה נוגע לכללות שם הוי' ועד שזה גרם לכללות ענין הגלות (וכנ"ל, "וכאילו כפר בעיקר"). וע"פ המבואר בכמה שיחות קדש של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, הנה ע"י אתהפכא - אהבת חנם - נגאלין מיד.