הפסק בברכות ק"ש

איתא בשו"ע אדה"ז (סי' סו ס"ה) ובסידורו: "אבל אחר שאר ברכות אין עונין אמן בקריאת שמע וברכותיה אפילו בין הפרקים". לכאורה צריך ביאור למה, הא: א) "בין פרק לפרק שואל בשלום אדם נכבד מפני כבודו ומשיב שלום לכל אדם מפני דרכי שלום" (שם ס"א). ב) "אם אין פנאי לאדם להתפלל בעונת קריאת שמע ולסמוך גאולה לתפלה יקרא קריאת שמע בעונתה . . ויש אומרים שיכול ג"כ לומר ברכות שלפני' ולשייר ברכת אמת ויציב ואח"כ לסמוך גאולה לתפלה" (שם סי"ג), והא יפסיק בין ק"ש לברכת אמת ויציב? ג) "הברכות אינן מעכבות את קריאת שמע שאם קראה בלא ברכותיה יצא ידי חובת קריאת שמע, וחוזר וקורא הברכות בלא קריאת שמע" (סי' ס' ס"ב), והא הפסיק בין ק"ש לברכת אמת ויציב?

יעו"י ועניית אמן שתפלת מעריב

איתא בסידור אדה"ז קודם תפילת ערבית: "ואין להפסיק להכריז יעלה ויבוא בליל ראש חודש". וצריך עיון אם כתב "בליל ראש חודש" לאפוקי חול המועד (דהא בליל חול המועד, אם שכח יעלה ויבוא צריך לחזור השמו"ע, משא"כ בליל ראש חודש)?

ועוד צריך ביאור, למה אנו נוהגין לענות שאר אמן (בקדיש קודם שמו"ע של ערבית) שאינן אלא מנהג, ולמה יגרע זה מ'ושמרו'? (הא בשחרית עונים שאר אמן בהקדיש קודם ברכו ואומרים שיר המעלות בעשי"ת?)

הנוסח בשו"ע רבינו

איתא בשו"ע אדה"ז (סי' שו סכ"ז): "אסור להכריז בשבת על קרקע הנמכרת 'שכל מי שיש לו זכות עליה יבא ויגיד ואם לאו יאבד זכותו' מפני שמה שאומר 'ואם לאו יאבד זכותו' הוא כדן את הדין ואין דנין בשבת. ואף אם מכריז סתם 'כל מי שיש לו זכות יבא ויגיד' שאינו כדן את הדין אף שיש תקנה בעיר שאם לא יגיד בטל זכותו מכל מקום אסור משום ודבר דבר אלא שבמקום שנהגו להקל להכריז סתם אין למחות בידם...".

לכאורה הלשון "אף שיש" קשה, דנראה מלשונו דלא רק כשאין תקנה בעיר אסור משום 'ודבר דבר' אלא אפילו כשיש תקנה בעיר אסור משום 'ודבר דבר'. אדרבא, כשיש תקנה בעיר הוא צריך להיות יותר חמור דהא הוא יותר קרוב להיות כדן את הדין?

לכאורה צריך להיות אף שאין תקנה בעיר. וכן הוא במג"א. ופירוש הסעיף הוא: אם אמר "ואם לאו יאבד זכותו" אסור משום שהוא כדן את הדין; ואם לא אמר "ואם לאו יאבד זכותו" אסור משום ודבר דבר, ואפילו אין תקנה בעיר שידמה לדן את הדין. (דהאיסור ד'דבר דבר' אינו תלוי בזה ראה סכ"א).

תיקון טעות בשוע"ר

איתא בשו"ע אדה"ז (סי' שז ס"כ): "השואל מחבירו בשבת ואין הלוה מאמינו יכול להניח משכון אצלו".

לכאורה צריך להיות 'ואין המלוה מאמינו' (או 'ואין הלה מאמינו' כלשונו להלן בהסע' "לכן התירו להניח משכון כשאין הלה מאמינו").

ומן התימא שלא הרגישו בזה בדפוס החדשה.

בחומש מהדורת גוטניק (וכן הוא במהדורת ארטסקראל) בתמונת לחם הפנים ציירו את השתי בזיכי לבונה מונחים על גבי לחמי המערכות; לכאורה היינו משום שבפסוק (ויקרא כד,ז) כתיב "על המערכת", ורש"י אינו מסבירו.

ואחר המחילה זהו נגד דברי הגמרא (מנחות צו,א): "טפחיים מכאן וטפחיים מכאן וטפחיים ריוח באמצע כדי שתהא הרוח מנשבת בהם אבא שאול אומר שם היו נותנין שני בזיכי לבונה של לחם הפנים אמרו לו והרי כבר נאמר ונתת על המערכת לבונה זכה אמר להם הרי כבר נאמר ועליו מטה מנשה".

וכן איתא (שם צח,א ובכמה מקומות בש"ס): "דתניא רבי אומר ונתת על המערכת לבונה זכה על בסמוך אתה אומר על בסמוך או אינו אלא על ממש כשהוא אומר וסכות על הארון את הפרוכת הוי אומר על בסמוך".

וכן פסק הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ג הי"ג): "ושני הבזיכין שמניחין בהן הלבונה על השולחן בצד המערכות". וכן בהלכות תמידין ומוספין כתב (פ"ה ה"ב) "ונותנין בצד כל מערכה כלי שיש בו קומץ לבונה שנאמר ונתת על המערכת לבונה זכה".

ולהעיר שבשאר ספרי תמונות המשכן וכליו ציירו הבזיכים על השלחן בצד המערכות.

מענה הרבי1 בנדון: "אודות הסברא לסדר החתונה ביום ה' אור ליום ו' ל"ג בעומר. והנה בכלל טוב יותר אם אפשרי, שהחתונה תהיה באסרו חג דשבועות או בהימים שלאחריו עד חצי חודש הראשון דסיון. ואם מאיזה טעם רוצה בדווקא בל"ג בעומר, אזי מפני החילוקי דיעות שיש בזה כמבואר באחרונים, יש לעשותה ביום ו', אבל לא בליל אור ליום ו'". עכלה"ק.

אמנם מצינו חילוקי דעות בזה באחרונים2, אבל בשו"ע אדמו"ר הזקן שם3 כתב, שה"נוהגין שלא לומר תחנון במנחה של ערב ל"ג בעומר, לפי שסומכין שבתחילת ליל ל"ג פסקו האבלות... ולפי מנהגם מותרים גם-כן להסתפר ולישא בליל ל"ג (שלפי דבריהם אין נוהגין אבילות אלא ל"ב יום)". ומאחר שבסידורו4 פסק אדה"ז שלא לומר תחנון במנחה שלפני ל"ג בעומר, צריך היה לכאורה להתיר נישואין בזמן זה.

ובפרט שבקביעות הנדונה (וכן הוא גם בשנה זו, תשס"ה) של"ג בעומר חל ביום שישי, הרי מקילין בזה לא רק המחמירים בנישואין באור לל"ג בעומר5, אלא גם לפי דעת הבית-יוסף דס"ל שלא לישא עד יום ל"ד, רבים מקילין לישא בליל ל"ג בעומר אור ליום שישי6.