הרבי דורש לכתוב 'ב"ה' בראש כל מכתב, וכתב על זה "מנהג ישראל - תורה" (ראה לקוטי-שיחות חלק ו עמ' 190. 'היכל מנחם' ח"א עמ' רמט). אולם, ככל הידוע, מנהג אנ"ש שאין כותבין 'ב"ה' בראש פ"נים. וכן מופיע בכל הפ"נים של הרבי שצילומיהם מופיעים בס' 'אוצר מנהגי חב"ד - אלול-תשרי' עמ' תג ואילך. וכן לאחרונה נדפס הספר 'יראת ה' אוצרו' על הרה"ח ר' יצחק מתמיד הי"ד, וגם שם (עמ' 128. וראה גם בעמ' 119) נדפס צילום פ"נ שכתב, ולא נכתב שם 'ב"ה'.

בטעם הדבר נאמר לי ע"י יודעי-דבר, שבדורות הראשונים לא הקפידו על כתיבת 'ב"ה' במכתבים, והפ"נ "שייך לנוסחאות שכתבו אז".

ואכן, עד כמה שראיתי באג"ק של רבותינו נשיאינו עד ימי כ"ק אדמו"ר מהר"ש (באג"ק שלו, בהוצאת קה"ת, ברוקלין תשנ"ג, כבר יש 'ב"ה' כמעט בכל מכתב) יש מעט מאד פעמים 'ב"ה'. וכדלהלן:

באג"ק מהבעש"ט יש במכתב כי"ק שבס' התולדות שלו ח"ב עמ' 687, ובגניזה החרסונית - כמעט בכל דף (ואולי שם הוא הוספת המעתיק).

באג"ק מרבותינו שנדפסו בספר 'אגרות קודש' הוצאת קה"ת, ברוקלין תש"מ, מצאתי כדלהלן:

באג"ק אדה"ז יש רק בעמ' קלא (כי"ק בעמ' שפז).

באג"ק אדמו"ר האמצעי יש רק בעמ' רכד.

אצל הצמח-צדק יש יותר: בעמ' שלט (כי"ק בעמ' תז), שנא, שנז, שנח (כי"ק בעמ' תיא), שסז (כי"ק בעמ' תטו) שסח (כי"ק בעמ' תטז).

ובחלק ב' של ספר זה (ברוקלין תשנ"ג) יש רק מהצמח-צדק, כדלהלן: עמ' צג, צד (כי"ק בעמ' קמח), צה, צח (כי"ק בעמ' קמט), צט (כי"ק בעמ' קנא), ק.

אולי מפני ההעלם והסתר הגובר והולך, הקפידו ע"ז יותר ויותר בדורות האחרונים, ובפרט הרבי.

ועצ"ע בימינו - מה נשתנה הפ"נ מכל מכתב?!

בדרך כלל הלשון היא שאין אומרים תחנון, רק במקומות בודדים מופיע הלשון שאסור לומר תחנון אז.

ומהם:

א. בלקוטי-שיחות כרך כח עמ' 19: "...דער זמן פון ערב שבת (ויום-טוב) לאחרי חצות, ווען מען טאר ניט זאגן קיין תחנון..." [הזמן דערב שבת ויום-טוב לאחר חצות, כאשר אסור לומר תחנון...] (ההדגשה לא במקור).

ב. בכף החיים סי' ש ס"ק חי הביא (ממחב"ר ושע"ת) ממהר"ם זכות דלהלן [בסוף דבריו בעניין זה], ש"אסור לומר וידוי במוצ"ש עד שיעבור חצות לילה", עיי"ש.

ג. וכן לאמירתו בלילה, בתשובות הרמ"ז סי' ל כתב שהמקובלים אוסרים לאומרו אז (ומביאו הברכי יוסף סי' תקפא אות א, וכף החיים סי' קלא ס"ק נא. נעתק גם בס' 'אבן השהם' - שו"ע מכתבי האריז"ל סי' קלא בפתוחי חותם אות יט) בכף החיים הלשון שהיא "איסור... חמור מאד, כמקצץ בנטיעות ח"ו".

מאידך, ע"פ נגלה נפסק בשו"ע אדמו"ר הזקן (הל' שבת סי' רפח ס"ח) "ויכול גם-כן להתוודות, ולומר 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. ולא אסרו לומר תחנונים בשבת אלא לבקש בהם על צרכיו, כגון על פרנסה או על רפואה לחולה שיש לו בביתו כיוצא בהם מצרכי הגוף, אבל חרטת עוונות - טוב לומר בכל יום" (נעתק גם בכף החיים שם ס"ק סח, ולא העיר ע"ז מאומה! כ"כ גם בשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' קעב, עיי"ש). ובמהדורה החדשה ציינו מקורו לשו"ת מהר"ם מינץ סי' פז אות ה, הובא במג"א ס"ק יא. אמנם ציינו, שבסידורו השמיט אדמו"ר הזקן כל מה שיש בו הזכרת חטא [בשבת], כמבואר באריכות בשער הכולל (פל"ו אות ב), והביא שם דעת קרבן העדה (לירושלמי שבת פט"ו ד"ה 'טופס הברכות') שחולק על מהר"ם מינץ, ומפרש שמש"כ בירושלמי "טופס הברכה כך היא" הוא רק באמצע הברכה, שלא לבלבל, וגם שלא לדלג את מה שסידרו חכמים לומר בכל יום.

ואכן במג"א ובשו"ע אדמו"ר הזקן סי' תקפ"ד מובא בשם הזוהר (ח"ב, קפו ע"א. וכ"כ הב"י מדעתו) שאין להזכיר חטא בראש-השנה (מלבד בשעת התקיעות). ובס' 'פתח הדביר' (ח"ג סי' רפ אות א, הובא בשדי חמד אסיפת דינים מערכת ו' אות ג (בהוצאת קה"ת - כרך ה עמ' 2027)) אוסר לומר וידוי בשבת הן ע"פ המקובלים והן ע"פ נגלה בתור זלזול שבת, אלא למתענה תענית חלום או לחולה שמסוכן סכנת היום, ורק בראש-חודש וחנוכה מתיר למי שנתלהב ליבו לעשות תשובה, עיי"ש. ובשו"ת דברי יציב (אה"ע סי' עה) מעיר ממה שמדינא ניתן היה להתפלל כל תפילת שמונה-עשרה בשבת ויום-טוב (ברכות כא, א. שו"ע אדמו"ר הזקן סי' רסח ס"ב), גם "סלח לנו... חטאנו... פשענו". ובפרט בראש-חודש שתיקנו חז"ל להתפלל שמונה-עשרה, ולכן מכריע שהחתן שחופתו בראש-חודש (אף שאינו מתענה בר"ח, ולדעתו כיוון שאין בזה כל טעמי התענית, ובפרט ע"פ תלמידי הבעש"ט - אינו מתענה כלל גם בער"ח) יאמר וידוי בר"ח עצמו.

כ"ז לפי דעתו, ונהרא נהרא ופשטיה.

המאמר הידוע לבר מצוה מתחיל איתא במדרש תילים, ומזמן תמהתי מדוע לא אומר במדרש תהלים, האם הספר נקרא ספר תילים, וראיתי לעיין קצת בזה.

והנה במשנה נמצא פעם אחת בלבד שיזכיר ספר זה וקוראו ספר תהלים והוא בפרקי אבות (פ"ו מ"ט) שאמר וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך ישראל.

ובכמה מקומות בש"ס שמביא ספר תהלים קוראו בשם תהלים, והם: א. פסחים (קיז, א): בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים. ב. קדושין (ל, א): יתר עליו תהלים שמונה. ג. שם (לג, א): שני חומשין שניתי לו בספר תהלים ולא עמד מפני. ד. בבא בתרא (יד, ב): דוד כתב ספר תהלים.

ובמקום אחד בש"ס קוראו תילים, והוא במסכת עבודה זרה (יט א). והכי איתא התם: "לוי ור"ש ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא, סליק ספרא, לוי אמר: לייתו [לן] משלי, ר"ש ברבי אמר: לייתו [לן] תילים. כפייה ללוי ואייתו תילים". וכ' שם רש"י: "תילים - ספר תהלים". הרי מבואר מרש"י ששם הספר הוא תהלים ולכן היה צורך לבאר מה זה תילים. והא דר"ש ברבי קראו תילים יבואר להלן.

ונראה ברור דשם הספר הוא תהלים, והוא מלשון תהלות, ומוכח כן מכמה מקומות.

דהנה איתא במדרש תהלים (סי' א) דרב היה קורא לספר בשם הללויה, ובפשטות כי עיקר ענין הספר הוא תהלות לה'.

ואף שלפועל לא נתקבל שם הספר כן, יש לומר משום שלא רצו לומר שם י-ה, ודוקא רב לשיטתו שהללויה צריה ליכתב בשתי תיבות והכותבה בתיבה אחת אין בה קדושה כלל (עיין בארוכה בירושלמי סוכה פ"ג ה"י) לכן יכול היה לקוראה בשם הללויה, אך אנן לשיטתנו שגם בתיבה אחת יש בה קדושה נמנעו מלקוראה בשם הללויה (הארכתי בזה בפירושי על מזמור קד - נדפס בגליון תתצח).

וכן יש להוכיח מתורת הבעש"ט עה"פ מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו (תהלים קו, ב) הנמצא במאמר קצר מאדמו"ר הזקן (נדפס במאמרי אדה"ז כתובים) וז"ל: "שמעתי מפי הבעש"ט ז"ל עה"פ מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו, פירוש ימלל ישברם ויבטלם כמו מוללין מלילות, והכוונה שיבטל גבורות ה' פי' דינין - ישמיע כל תהלתו היינו שיאמרו תהלים שכולו תהלות ה' ועי"ז יבטל וישבר הדינין הבאין עליו", ע"כ.

תורה זו נמצאת בכו"כ ספרים מאדמור"י פולין (עיין בעטרת צבי - ויחי, שקיבל מרבותיו, וכן בתשואות חן פרשת ויגש ששמע מהרב משולם זוסמאן מאניפאלי, וכן באגרא דפרקא אות שמח. וכן בשו"ת מהרש"ם מבערזאן ח"ב סי' רסד), אך לא מובא ברור כמו כאן שזה מהבעש"ט.

והנה מזה מוכח דנקרא ספר תהלים על שם תהלות ה', אלא דיש לעיין מדוע אם כן נקרא תהלים ולא נקרא תהלות.

והנה בפירושי האבן עזרא על התנ"ך קורא לספר בכל מקום בשם תהלות (ראה הקדמתו לתורה, ד"ה 'הדרך הרביעית', וכן בבראשית (יד, יח; מט, ו) וכיו"ב, וכן בפירושו על תהלים (ג, ג) עד שבסוף פירושו על תהלים כ' "ראה ספר תהלות תם ונשלם". וכן בלשון המסורה גדולה נקרא הספר בשם תהלות.

אך לעת עתה לא מצאתי ראשונים אחרים שיקראו הספר בשם תהלות, ולכאורה טעמא בעי.

ונראה לומר דיש בזה טעם עפ"י רמז וסוד. דהנה באקדמות מלין לספר תהלה לדוד מביא ד"תהלים" בגי' (845) "ליחד שם הוי"ה באדנ"י". ומביא שם דבר נפלא בשם הקאזניצער: הא דאיתא בגמרא גיטין (ז, א) בני אדם העומדים עלי לצערני וכו' שלח ליה דום לה' והתחולל וכו', ואמר שיש קבלה ד"והתחולל" בגי' "תהלים", היינו שאמירת תהלים תעזור להסיר כל המניעות ועיכובים וכו'.

והנה בספר ברוך ישראל מהקאזניצער על תהלים (לז, ז) עה"פ דום לה' והתחולל לא כתב כך מפורש, אך כ' שם דבר פלא וז"ל: "יש בכאן קבלת יחוד אחד לעשותו עם דמדומי חמה, ואי אפשר לגלותו אלא מפה לאוזן, והוא מרומז בגמרא במה ששלח אחד לחברו בני אדם העומדים עלי, שלח לו דום לה', השכם והערב עליהם לבית המדרש והוא יפיל חללים חללים לפניך והמבין ידום", ע"כ. ואף שלא גילה היחוד, יתכן שכוונתו גם למ"ש לעיל ד"תהלים" וכן תיבת "והתחולל" בגי' "ליחד שם הוי"ה באדנ"י" (ואם שגיתי - ה' הטוב יכפר).

עכ"פ מכל הנ"ל מוכח דשם הספר הוא תהלים לשון תהלות ולא תילים. אלא שדבר פלא הוא שבכל התלמוד ירושלמי נקרא הספר בשם תילים ולא מוזכר כלל תהלים: ברכות פ"ד ה"ג; כלאים פ"ט ה"ג; סוכה פ"ג ה"י; תענית פ"ב ה"ב; מגילה פ"א ה"ט; כתובות פי"ב ה"ג; ב"ב פ"א ה"ה.

ונראה לומר שזהו על דרך הא דאמרינן בב"ק (ו, ב): האי תנא ירושלמי הוא דתני לישנא קלילא, חב המזיק ולא חייב המזיק. ועיין רא"ש כתובות פ"ד (סי' כג) ובשו"ת חת"ס (קובץ תשובות סי' כד) דכן דרך הירושלמי במקומות אחרים לקצר עי"ש. וכן יש לומר כאן נקט לישנא קלילא לומר תילים במקום תהלים. ומעתה יש לומר כמו כן בדברי ר"ש ברבי (שהבאנו לעיל ממסכת ע"ז) שאמר לשון תילים, כי היה זה בארץ ישראל בלמדם אצל רבי כנ"ל, ולכן כרגיל בלשונם נקט לשון קלילא.

ומעתה יש לעיין מדוע נקט במאמר הלשון במדרש תילים ולא תהלים. וחשבתי אולי משום איזה טעם נקרא המדרש כן, אך בכל מקום שמזכיר רש"י מדרש תהלים כותב תהלים ולא תילים (עיין בפירושו על תהלים לד, א; ע, א; פד, יב; ובמשלי יג, יג; כא, טו; ל, טו, וכיו"ב). וכן כשמזכיר אגדת תהלים כותב תהלים ולא תילים (עיין בפירושו על תהלים מא, ד; מד, .ב; סב, יג; סד, ב עח, לח; פו, ב, וכיו"ב). ומדוע אם כן בחר במאמר לומר דוקא תילים.

ונראה לומר בהקדים דלכאורה יש לתמוה למה לו לציין מקום המדרש, הול"ל איתא במדרש, כדרך רוב המאמרים שאינם מציינים מקום המדרש.

והנה מצאתי מביאים בשם הראשונים השם תלים והוא מ"ש במדבר קדמות להגאון החיד"א (מערכת אות ת סעי' כח) בשם רבנו אפרים מבעלי התוס' בפירושו עה"ת כת"י, פרשת וזאת הברכה וז"ל: "כל האומר תהלים בכל יום כאלו קיים כל התורה כולה וזהו ת'כו ל'רגלך י'שא מ'דברותיך ר"ת תלי"ם וסמיך ליה תורה צוה לנו משה מורשה", עכ"ל.

עוד כתב שם בשם רבנו אפרים: "והגדתם את כל כבודי במצרים ס"ת תלי"ם רמז כל האומר תהלים כל יום זוכה להיות תחת כסא הכבוד", עכ"ל.

הרי שכאן רמזה התורה שם הספר בתיבת תלים דוקא, ונראה דתיבת תלים היא מלשון תלי תלים, היינו שספר זה מלבד שענינו תהלות ה' יש בו תלי תלים של ענינים. ולכן כאשר בא הכתוב לרמז שהאומר תהלים בכל יום כאלו קיים כל התורה כולה שייך יותר להביא את השם תלים המורה על תילי תילים.

ומעתה יומתק מדוע במאמר מציין שם המדרש וקוראו בשם תלים דוקא, דהרי גם המאמר מדבר בענין דומה שעל ידי קיום מצות תפילין מעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים בתורה, והרי זה כעין ספר תלים שהאומרו בכל יום כאלו קיים כל התורה כולה כנ"ל.

בגודל ענין לימוד הלכות פסוקות מצינו בשו"ע אדה"ז (או"ח סי' קנה ס"א) דבתחלה צריך לידע הרבה מן האיסור והמותר בלא טעמים וראיות ואיך לעשות המצות הנהוגות כדי שידע לשמור ולעשות ולא יחטא קודם שידע הכל על נכון מעומק לימוד התלמוד.

ובהל' תלמוד תורה (פ"ב ה"א) פסק דמי שאינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין ונקרא בור . . ולימוד זה לידע הטעמים בדרך קצרה מהתלמוד והפוסקים בלי עיון רב ופלפול חיוב לעסוק בכל יום ויום שליש זמן לימודו.

ובהלכה ג' שם - ההלכות פסוקות בטעמיהן צריך לחזור עליהם בכפלי כפליים יותר מהמקרא . . חייב הוא מן התורה לחזור עליהם כל כך עד שתהא משנתו סדורה ושגורה בפיו כל כך בענין שאם ישאלנו אדם איזה דבר הלכה ממה שלמד יוכל להשיב לו מיד אסור או מותר בלי גמגום . . שתהא בקי בהלכה וברורה לך כמו שברור לך שאחותך אסורה לך . . ועכשיו שתורה שבע"פ כתובה לפנינו אין צריך לחזור מאה פעמים ואחת בשעת לימוד ממש רק שיזהר מאוד לחזור על הראשונות תמיד לפרקים קרובים בענין שתהיינו כל ההלכות שלמד עד עתה חקוקות היטיב בזכרונו כל הימים שבינתיים וברורות לו בלי גמגום כבשעת לימודו ממש.

ודומה לזה מבואר בגמ' (ותקנוהו לאומרו בכל יום) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא - ובפירוש הבונה (עין יעקב שם) פירש הטעם שנקרא "הלכות" שחיי אדם בעולם הזה דרך ומהלך המה למנוחתו לעולם הבא והעוסק בחייו במשנה (=הלכה) . . הוא עושה ימיו הלכות והליכות ודרך ישרה ללכת למנוחות עוה"ב ולכן נקראו מאז הלכות.

כמה הלכות צריך ללמוד כל יום? נתבאר דחייב ללמוד כמה הלכות ולחזור עליו כמה פעמים ומה מאוד חידוש מ"ש העיון יעקב (שם) שהשיעור מאה הלכות בכל יום וסמך לזה "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" אל תיקרי מה אלא מאה דהיינו מאה הלכות המביאות את האדם לידי יראת ה'.

ובגמ' תמורה (דף ט"ו) אמר רב יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה ופי' העין יעקב (שם) דשלשים יום שהי' ימי בכי אבל משה נשתכח מהם בכל יום מאה הלכות שהם יחד ג' אלפים.

א"כ דבר גדול עשה בעל מחבר הקצור שלחן ערוך כשמביא בקצרה גופי כל הלכות שבתורה וקבץ וליקט הכל ברכ"א סימנים בגימטריא "בני העולם הבא" כי ע"י לימוד הלכות בכל יום זוכים להיות בני עולם הבא - (וראה גם בס' תפארת בנים שמביא ע"ד הרמז דיוקים נפלאים מה שכמה הלכות נתבארו בסימנים מסויימים דוקא) ועוד יותר מזה ספרתי ודקדקתי מספר הסעיפים בהקיצשו"ע יצא ל2763 והוא בגימטריא (עם חסר ויתיר) "שונה הלכות כל יום מובטח הוא בן עולם הבא".

ואוהב ה' שערים המצויינים בהלכה דוקא שעל ידו מבררים ומזככים בפועל עולם הזה הגשמי שיהא כלי לקבל אור אלוקי בגלוי עד אשר יראה אלוקים בציון.

וראה בספר הדרנים על הש"ס (ח"ב ע' תע"ו) דאמיתית ענין התורה שלמעלה מכל שינויים נראה בעיקר בההלכות שבתורה בהשקו"ט ופלפולא דאורייתא הרי לא ניתנה התורה חתוכה. . שבזה הרי אפשר להיות נט"י מהאחדות האמיתית שלמעלה מכל השינויים.. משא"כ הלכות ה"ז מסקנה אחת יפסיק אחד בלי שום שינוים ונטיות.

ויש להביא רמז לזה ממ"ש בשם הרר"נ מברסלב ש"הלכה" ראשי תיבות "הריעו לה' כל הארץ" - והיינו שדוקא בלימוד הלכה המביא לידי מעשה ויראים הגילוי אלוקת העולם הזה הגשמי.

ומצינו הלכה פסוקה בזה ברמב"ם הל' תלמוד תורה פ"ז הי"ב מי שנדוהו בחלום אפילו ידע מי נדהו צריך עשרה בני אדם ששונין עדיף על בעל היון במקורות כי ההוא עלול לטעות וזה אינו עלול לטעות.

ישנם הרבה הנוהגים בחתונות וכדו' לשיר "עוד ישמע", ולא כנוסח הברכה (בשבע ברכות) "מהרה ישמע".

להעיר, דהלשון עוד ישמע יסודה בפסוקים בירמי' (לג י-יא), שמוזכר בו גם היפך השמחה. בשיחת יו"ד שבט תשכ"ה (לקו"ש חכ"א עמ' 379) מובא (עפ"י התוספות) שפסוק זה מדבר בזמן תחית המתים. ואם כן מדובר בענין חיובי.

אבל לפועל הרבי מצטט בדרך כלל רק את הלשון כנוסח הברכה 'מהרה ישמע' או שמתחיל מהמלה ,ישמע', אך לא אומר 'עוד ישמע'.

פלא גדול הוא שבספרי התוועדויות מודפס1 לפחות 16 פעמים הפסוק מירמי': עוד ישמע וגו'. רוב פעמים שהרבי אמרם לא נאמרו בשבת, ולכן יש מהם הקלטה. בדקתי את המקומות הללו ובכל ההקלטות הרבי לא אומר את המילים 'עוד ישמע'.

יתר על כן: בשיחת ו' תשרי תשמ"ה שומעים (שיחה ראשונה, לשיחות שב-MP3 – בדקה ה17) שהרבי אומר: "שאנשי כנסת הגדולה המשיכו שזה יהי'ה מהרה ישמע [וכנראה הכוונה, שהם קבעו את נוסח בברכה, כי כנ"ל בפסוק לא כתוב מהרה, ובפסוק עצמו יש מספר מילים המפסיקות בין 'מהרה' לבין 'קול חתן וקול כלה']. ולפלא שבההנחה בספר ההתוועדויות (שנת תשמ"ה כרך א עמ' 109) השמיטו הכותבים את המלים של הרבי "אנשי כנסת הגדולה המשיכו את זה", ובמקום כך כתבו את המילים מהפסוק בירמיהו.

נשאלת השאלה מדוע למרות כל זאת מודפס ב'התוועדויות' הפסוק מירמי'ה שהרבי לא אמר אותו? וגם בהתוועדות הנ"ל בסוף השיחה רוב הקהל לא ידע להזהר בזה ושרו עם טעות.

ולכאו' יש להקפיד לשיר דוקא כלשון הברכה.