תות"ל - 770
בגליון ה' - ש"פ וישלח [תתכז] עמ' 13, העיר הרמ"פ בנוגע צירוף כוונת המכוון עם מעשה העושה בשני אנשים, שבתורת מנחם הושוו הסיפור של שתי המוהלים (שאחד כיוון והשני עשה המעשה) עם הדין בשו"ע או"ח סתקפ"ט ס"ז שאחד שכיוון להוציא כל מי שישמע תקיעתו והשני מתכווין לצאת, שיצא. ושאל דלכאו' התוקע היינו זה שעושה המעשה מכוין להוציא אחרים והשומע מתכוין לצאת, אבל במילה אחד שעושה מעשה המילה והשני מכוון איך תצטרף כוונת המכוון עם מעשה העושה. והיכן הוא המקור לזה שהמעשה והכוונה יכולים להיות בשני אנשים.
והנה לפי מש"כ באו"ח סתקפ"ה ס"ד שזה שמברכין "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע", לפי "שהתקיעה אינה עיקר המצוה אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה" (ואגב, זה שכותב עיקר המצוה שמשמע שיש טפל שזה התקיעה, זה רק משום ששופר שונה מכל מצות אחרות כגון לולב, מצה וציצית, שהחפץ עצמו זה חפץ של מצוה, משא"כ שופר החפץ של מצוה רק על ידי שתוקעין בו. אבל בנוגע מעשה מצוה של שופר זה רק השמיעה בלבד, כמ"ש בפירוש בסתקפ"ו ס"ד שהגוזל שופר ותקע בו יצא "לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד, ואין בשמיעת קול דין גזל, שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל"), הרי ברור שמעשה המצוה זה השמיעה.
לפי"ז ההשוואה של הדוגמאות מדוייקת, שגם בשופר המעשה והכוונה נעשו ע"י שני אנשים, מעשה השמיעה (וכוונתו לצאת בזה זה חלק ממעשה המצוה שלו) ע"י מי ששומע, והכוונה (להוציא מי שישמע תקיעתו ושזה לא יהי' סתם קול שיר אלא תקיעה של מצות שופר) ע"י התוקע, ואעפ"כ זה מצטרף.
רואים ש"המעשה והכוונה אפשר להיות בשני אנשים".
לפי"ז גם בהסיפור דשני מוהלים מובן שהראשון יכול לכוון והשני יעשה פעולת המילה ויצטרף.
אגב, יש לכאורה דוגמא נוספת שאולי ברורה יותר, שכוונה ומעשה מצטרפים בשני אישים, מגט - שצ"ל לשמה - והדין הוא, שקטן שכתב גט וגדול עמד על גביו כשר, שמצטרפים כוונת הגדול עם המעשה של הקטן.
Download PDF