בתניא פי"ב מבאר שהבינוני אינו מהרהר בהרהור הרע ברצון וכ"ש להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו, עיי"ש. ובפשוטן של דברים הפי' שהבינוני אינו מקבל ומהרהר ברצון בההרהור רע שעולה מאליו מהלב להמוח וכל שכן שהבינוני אינו מעלה על דעתו לעשותו או לדבר בו.

והנה בלקו"ש ח"ג פ' משפטים ע' 898 כשמבאר הענין דחוקים שאין לך רשות להרהר אחרי' מבאר דהענין דחוקים צ"ל כ"כ מונח בשכלו שלא רק שמקיימם ברצון ולא רק שלפעמים מהרהר מהי תכלית החוקים ומגרש מיד ההרהור אלא שמלכתחילה לא עולה בדעתו מחשבות כאלו, עיי"ש. ובהע' 16 מציין לפי"ב בתניא דשם מבואר שאצל הבינוני יכול לעלות במחשבתו הרהור בנוגע לענין עשיית עבירה או ביטול קיום מ"ע (אבל לא הרהור וספק באמיתית הענין עצמו), עיי"ש.

ולכאו' הכוונה שם דההרהור שבא מהלב אל המוח אצל הבינוני, הוא לא שרוצה לעשות איזה עבירה או ביטול מ"ע אלא "בענין עשיית עבירה כו'" דהיינו בניגוד לענין ספק באמיתית תומ"צ וספק באמונה שבכלל אינו עולה.

אמנם ראיתי בה"ליקוט פירושים" שנדפס ב'מ"מ הגהות והערות קצרות בסש"ב' ששינו קצת בהעתיקם ההערה הנ"ל, וכתבו שכאן מדבר ע"ד עשיית עבירה וכו' עיי"ש. ומשמע שהבינוני מעלה על דעתו לעשות העבירה ורק שמגרש המחשבה מיד, אמנם כנ"ל, דלכאורה בתניא מבואר שאין הבינוני מעלה על דעתו לעשותו, ורק שההרהור שעולה מאליו הוא ב'ענין' עשיית עבירה בניגוד לספק באמיתית הענין עצמו. וצ"ע.