ב'לקוטי שיחות' כרך כט עמ' 212 לגבי ענין המקיפים שבסוכה שמצד גודל מעלת האור האלקי אין שייך לישון בה, מביא: "ועל דרך לשון הכתוב "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה).

והעיר אחד דלכאורה: א) מצינו מקרא מפורש הפכו, בשמואל א' ג, ג: "ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה' אשר שם ארון אלוקים. ב) מדוע לא הובאה ראי' מהלכה מפורשת, שאסור לישון בביהכנ"ס?

והשבתיו: א) דאין הדברים פשוטים, כמו שנשאל בזה ר' אברהם בן הרמב"ם בשו"ת שלו סימן ל' והשיב: אינו מותר לישון בהיכל. אבל השכיבה הזאת אינה לפי פשוטה, אלא היא המצב הראשון בנבואה, ובמצבי הנבואה יש סודות שאינם מובנים, ומה שניתן להבין בהם אסור לגלותו כיצד אירע. עד כאן מר' אברהם בן הרמב"ם. [ולרוב המפרשים בנ"ך שם (רש"י, רד"ק, מצו"ד, רבינו ישעי'), הכוונה היא לעזרת הלויים השומרים בביהמ"ק]. ב) עדיפא הו"ל להביא ראי' ואסמכתא "ועל דרך" מפסוק מפורש ("מקרא מלא דיבר הכתוב").

ובפרט שאכן בחז"ל (הובאו בתו"ש ויצא עה"פ, סקכ"ב, סקכ"ד, וכן עה"פ שם יב ס"ק עד) קישרו זאת עם קדושת ביהכנ"ס. [ומ"מ בביהכנ"ס יש אופנים - כשזה לצורך ביהכ"נ עצמו - שמותר וכו' (ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך 'ביהכנ"ס' עמ' קצה (הע' 186 ואילך))].

[ולהוסיף בכהנ"ל: 1) מ"ש ר' אברהם בן הרמב"ם "המצב הראשון בנבואה", מובן עפ"י מה שמובא בשיחות מספרים (דרשות הר"ן דרוש ב. וראה גם רמב"ן עה"פ לך לך יב, ובלבוש על הרקנטי לך לך שם), שבסיום הנבואה אמר הקב"ה לנביא שכב על צדך הימני, והשמאלי. כלומר מדובר על פעולה נוספת "ככלותך לקרוא את דברי הספר"; 2) רבים מהמפרשים מקשרים את דברי יעקב עם מה שאירע אצל שמואל הנביא בענין הנבואה].

בגליון ה' - ש"פ וישלח [תתכז] עמ' 13, העיר הרמ"פ בנוגע צירוף כוונת המכוון עם מעשה העושה בשני אנשים, שבתורת מנחם הושוו הסיפור של שתי המוהלים (שאחד כיוון והשני עשה המעשה) עם הדין בשו"ע או"ח סתקפ"ט ס"ז שאחד שכיוון להוציא כל מי שישמע תקיעתו והשני מתכווין לצאת, שיצא. ושאל דלכאו' התוקע היינו זה שעושה המעשה מכוין להוציא אחרים והשומע מתכוין לצאת, אבל במילה אחד שעושה מעשה המילה והשני מכוון איך תצטרף כוונת המכוון עם מעשה העושה. והיכן הוא המקור לזה שהמעשה והכוונה יכולים להיות בשני אנשים.

והנה לפי מש"כ באו"ח סתקפ"ה ס"ד שזה שמברכין "לשמוע קול שופר" ולא "לתקוע", לפי "שהתקיעה אינה עיקר המצוה אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה" (ואגב, זה שכותב עיקר המצוה שמשמע שיש טפל שזה התקיעה, זה רק משום ששופר שונה מכל מצות אחרות כגון לולב, מצה וציצית, שהחפץ עצמו זה חפץ של מצוה, משא"כ שופר החפץ של מצוה רק על ידי שתוקעין בו. אבל בנוגע מעשה מצוה של שופר זה רק השמיעה בלבד, כמ"ש בפירוש בסתקפ"ו ס"ד שהגוזל שופר ותקע בו יצא "לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה בלבד, ואין בשמיעת קול דין גזל, שהרי בשמיעתו אינו נוגע בשופר כלל"), הרי ברור שמעשה המצוה זה השמיעה.

לפי"ז ההשוואה של הדוגמאות מדוייקת, שגם בשופר המעשה והכוונה נעשו ע"י שני אנשים, מעשה השמיעה (וכוונתו לצאת בזה זה חלק ממעשה המצוה שלו) ע"י מי ששומע, והכוונה (להוציא מי שישמע תקיעתו ושזה לא יהי' סתם קול שיר אלא תקיעה של מצות שופר) ע"י התוקע, ואעפ"כ זה מצטרף.

רואים ש"המעשה והכוונה אפשר להיות בשני אנשים".

לפי"ז גם בהסיפור דשני מוהלים מובן שהראשון יכול לכוון והשני יעשה פעולת המילה ויצטרף.

אגב, יש לכאורה דוגמא נוספת שאולי ברורה יותר, שכוונה ומעשה מצטרפים בשני אישים, מגט - שצ"ל לשמה - והדין הוא, שקטן שכתב גט וגדול עמד על גביו כשר, שמצטרפים כוונת הגדול עם המעשה של הקטן.

נזדמן לידי גליון תתכג ושם הערתו של הת' ממ"ר (והיות דהערתו דנה בענינים שהתעסקתי בהם לאחרונה, אמרתי אימא בה מילתא). דהנה מעיר הת' הנ"ל אהא שכתוב בלקו"ש חט"ז עמ' 316 בנוגע הא דב"ש וב"ה אזלי לשיטתייהו בכו"כ מקומות בש"ס, והדוגמא מסדר קדשים הוא - במס' חולין דאיתא שם "העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל, דברי ב"ש, וב"ה אומרים לא עולה ולא נאכל". דבזה מסביר רבינו כך "ב"ש האלטן אז מ'זעט די זאך (דאס ארויפבריינגען אויפן טיש) כמו שהוא, ווי דאס איז פאר זיך - און ס'איז דאך ניטא קיין חשש איסור צו ארופבריינגען אן עוף אויפן טיש צוזאמען מיט גבינה.

בית הלל אבער האלט - לשיטתם, אז מ'דארף זיך מתבונן זיין אין פרטים. ובנדו"ד אלס סיבה פון א מסובב: ווארום (וויבאלד אז "יצר לב האדם רע מנעוריו", איז) אויב מ'וועט מתיר זיין ארויפבריינגען ביידע צוזאמען אויפן טיש איז א חשש אז דורך דעם וועט ער סוף סוף אנהויבן זיי עסן צוזאמען". עכ"ל.

ומקשה הת' הנ"ל, דלכאורה, חסר ביאור בלקו"ש. דהרי ביאור זה מתאים, אם ב"ש וב"ה היו חולקים האם מותר להעלות בשר בהמה עם גבינה, שאז היה הביאור, שב"ש מסתכלים על עצם הענין - שמותר, משא"כ ב"ה, נכנסים לפרטים, וחוששים שעי"ז יבוא לאכלם ביחד; אבל בפועל, הרי גם ב"ש מסכימים, שאסור להעלות בשר בהמה על השולחן עם גבינה. היינו, שגם הם מסכימים להחשש שעי"ז יבוא לאכלו, ורק שבבשר עוף מקילים יותר - וא"כ, הרי"ז מחלוקת נפרדת, ששייכת למידת החומרא שבבשר עוף דוקא, אבל לא בעצם הענין, דחיישינן העלאה אטו אכילה! ע"כ.

והנראה לומר בזה דהנה בעת לומדי סוגיא זו בגמ' חולין דף קד הוקשה לי כדלקמן: דהנה, רב יוסף רצה להוכיח, דאף בשר עוף הוא אסור מדאורייתא, דאל"כ, איך הוא דבמתני' ק"ג ע"ב, משמע שאסור להעלות עוף וגבינה על שולחן א', מפני חשש שיבוא לאכלם ביחד. והיינו, דזה גזירה דרבנן.

וא"כ, אם איסור אכילת עוף הוא גם רק מדרבנן מצד גזירה שיבוא לאכול בשר בהמה עם חלב, א"כ, הרי אא"פ להיות, שיהיה אסור להעלות עוף עם גבינה.

דהרי"ז יהיה גזירה לגזירה, וקי"ל דאין גזרינן גזירה לגזירה. וע"ז דחתה הגמ', דבעצם אפ"ל דבשר עוף הוא באמת מדרבנן.

ומה שאסור להעלות הוא בלשון הגמ' אחרי שקו"ט "אבל הכא, אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה, ומיכל בשר וחלב דאורייתא". וביאר רש"י בד"ה אבל הכא, דלמה אי"ז חשיב גזירה לגזירה, וז"ל "אע"ג דלא איבעי לן למגזר העלאתו אטו אכילתו, איכא למגזר העלאתו אטו העלאת ואכילת בשר בהמה, דכי מסיק להו היינו אכילה, דאתי למיכלינהו בהדדי", עכ"ל.

והיינו דבעצם איכא רק גזירה א', העלאת עוף אטו העלאת ואכילת בשר בהמה, דנחשבים כא'. והוקשה לי, דלמה דוקא בבשר בהמה נחשב ההעלאה ואכילה כא', ובבשר עוף לא, הרי לכאורה, מצד הסברא "דכי מסיק להו היינו אכילה, דאתי למיכלינהו בהדדי" כן הוא גם בבשר עוף ולפי"ז למה כתב דגזרינן העלאה דבשר עוף אטו העלאה ואכילת בשר בהמה דהם א', הרי יכול להיות הפי', דכשגזרינן העלאה בבשר עוף - זה נכלל בגזירה דאכילה, דנחשבים כא', וזה ברור דאיכא גזירה דרבנן לאכול בשר עוף אטו אכילת בשר בהמה?

ועי' במאירי וברשב"א שפי' אחרת בגמ' בענין זה שזה חדא גזירה. ולאחרי זמן מצאתי בראש יוסף שבאמת מפלפל בדברי רש"י, וכותב בדברי רש"י שלאו דוקא דכוונתו היא כנ"ל, אבל זה ברור לו דאם הפי' בדברי רש"י הוא כנ"ל, דהעלאה הוא חד עם האכילה, א"כ גם בבשר עוף הוי כך ע"ש בדבריו. ודיון זה הוא גם ביד אברהם על השו"ע שמצויין בלקו"ש הנ"ל בהערה 60, שכתב שאם העלאה ואכילה חד הוא גבי בשר בהמה, א"כ הוא אותו דבר בנוגע לעוף, ובלשונו "וכיון שזכינן לדין שהעלאה ואכילה א' היא גבי בהמה, הוא הדין גבי עוף". ובתוך דבריו, כדי להסביר למה אי"ז גזירה לגזירה כתב "אלא מוכרח לומר דהעלאה היינו אכילה שכשבאו לגזור על אכילה ראו שאם לא יגזרו על העלאה לא תהיה קיום לגזירה דאכילה, והכל רק חדא גזירה". עכ"ל.

ולפי"ז מבואר דהא שאפשר לרבנן לגזור על העלאת עוף (ולא יקרא גזירה לגזירה), הוא מכיון דהעלאה ואכילה חד הוא, היינו שקרוב מאוד שיבוא לאכול גם ביחד, ומכיון שגזרו על האכילה, נכלל בגזירה זו גם ההעלאה, וא"כ מובן, שכשהמדובר הוא שבעוף גזרינן ההעלאה, ומסבירים שזה בגלל שקרוב מאוד שיבוא לאכול, היינו הכוונה שזה יכול להיקרא חדא גזירה [דאז דוקא אפשר לגזור].

וא"כ כבר מובן, דבלקו"ש שמסביר גזירת העלאת עוף, עפ"י פי' יד אברהם, הכוונה היא, כדי שתהיה חדא גזירה, גזירת ההעלאה והאכילה שזהו בעצם סברת ב"ה, כמש"כ שם "דער ארויפבריינגען אויפן טיש איז א סיבה צו א מסובב, ווארום (וויבאלד אז "יצר לב האדם רע מנעוריו" איז) אויב מ'וועט מתיר זיין ארויפבריינגען ביידע צוזאמען אויפן טיש איז א חשש אז דורך דעם וועט ער סוף סוף אנהויבן זיי עסן צוזאמען".

היינו, שזה חשש קרוב מאוד עד כדי כך, שאפשר לגזור ההעלאה, ולא יקרא גזירה לגזירה, כי הם חד ממש.

ולזה דוקא התנגדו ב"ש וחלקו, כי אמנם הוא חשש, אבל עכשיו רק מעלה על השולחן, ובכללות אין כאן בעיה, וממילא אם יגזרו מצד שיבוא לאכול, יקרא גזירה לגזירה ולא גזרינן.אבל זה ודאי דאיכא חשש קצת, אלא שלא באופן שזה יקרא חד ממש עם גזירת האכילה.

ולכן, בבשר בהמה דהאיסור לאכול הוי מה"ת, א"כ, אפשר כבר לגזור על ההעלאה, אף שאי"ז ממש דבר א' עם האכילה לב"ש, אבל בכ"ז גוזרים וחוששים דיבוא לאיסור אכילה, כי מאי איכפת לן לגזור הרי לא הוי גזירה לגזירה.

משא"כ בשר עוף, דנצרכים לומר, שזה חד ממש עם האכילה, לעשות את החשש כזה גדול, ולהסתכל בפרטיות כ"כ שזה ממש דבר חד עם האכילה, לזה לא הסכימו, ודו"ק.