1) שו"ת צפנת פענח (דווינסק) ח"א סי"ד.

2) ובצפנת פענח על הרמב"ם הל' שבת פ"י הכ"ה (בהשמטות): "דזה הוי ספר רפואות מה דמבואר בפסחים . . דזה ג"כ הוה מסיני". וראה גם מכתב הגאון בעל צפע"נ אל רבינו זי"ע הנדפס ברשימותיו גליון לג. ועוד.

3) בפסחים פ"ד מ"ט: "ששה דברים עשה חזקי' המלך, על שלשה הודו לו ועל שלשה לא הודו לו . . גנז ספר רפואות, והודו לו".

ולהעיר ממ"ש בספר תשב"ץ קטן סימן תמה: "א"ת מאין בא לו [לחזקי'] ספר רפואות, וי"ל כשהי' נח בתיבה היו עמו שדין רוחין ולילין והיו מזיקין אותו עד שנעשו רובם חולים, וגם מפני ריח רע, עד שבא מלאך אחד ולקח אחד מבני נח והביא אותו לגן עדן ולמד אותו כל רפואות שבעולם, ואותם רפואות כתבו בספר, וזהו נקרא ספר רפואות".

4) בפירוש המשנה להרמב"ם עמ"ס פסחים שם הציע שני פירושים ל'"ספר הרפואות": א) "ספר רפואות הי' ספר שהי' בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו כגון מה שמדמין בעלי 'הטלסמאת' שאם עושין 'טלסם' בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה' מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה' אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו. ב) "אפשר שהי' ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון, סם פלוני מרכיבין אותו כך ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו".

ובשו"ת הרשב"א ח"א סתי"ח כתב לתמוה על הרמב"ם בזה: "אני מתפלא על פה קדוש איך יאמר דבר זה ואיך דעתו הצלול העלה בזה חרס".

5) אגרות קודש ח"ג אגרת תצה.

6) וזה לשונו: "עה"כ (משלי ח, ל) "ואהי' אצלו אמון": "דבר אחר, אמון - אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלקים, ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי שם, כב) ה' קנני ראשית דרכו".

7) וזה לשון הגמרא שם: "נחש לשבע שנים וכו'. מנא הני מילי, אמר רב יהודה אמר רב ומטו בה משום דר' יהושע בן חנניא שנאמר (בראשית ג, יד) ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, אם מבהמה נתקללה מחי' לא כ"ש, אלא לומר לך כשם שנתקללה הבהמה מחי' אחד לשבעה, ומאי ניהו חמור מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחת לשבע, דהוה ליה שב שני. אימא כשם שנתקללה חי' מבהמה אחת לשלש שנים, ומאי ניהו ארי מחמור, כך נתקלל הוא מחי' אחת לשלש שנים דהוה לי' תשע שנים, מי כתיב מכל החי' ומכל הבהמה, מכל הבהמה ומכל החי' כתיב, ארור הוא מבהמה שנתקללה מחי'. ואימא כשם שנתקללה בהמה מחי' אחד לשלש, ומאי ניהו עז מחתול, כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש דהוה לי' חמיסר ירחי, איבעית אימא מכל הבהמה כתיב, אי בעית אימא קללה הוא, קללה שדי עילוי'. א"ל קיסר לרבי יהושע בן חנני', נחש לכמה מיעבר ומוליד, א"ל לשב שני, והא סבי דבי אתונא ארבעינהו ואוליד לתלת הנהו מיעברי הוו מעיקרא ד' [שנין], והא קמשמשי שמושי, אינהו נמי משמשי כאדם; והא חכימי אינהו אנן חכימינן מינייהו". וראה לקמן הערה 15.

8) פסוק ב, "השמים מספרים כבוד א-ל", וזה לשונו: "אמר ר' שמואל בר אבא ידע אנא בשבילי דרקיע כשבילי דנהרדעא. וכי שמואל עלה לרקיע, אלא על ידי שהוא יגע בחכמתה של תורה, למד מתוכה מה שיש בשחקים. אמר ר' הושעיא כחלל שבין מים התחתונים לרקיע, כך יש חלל בין מים העליונים לרקיע וכו'. וכי ר' הושעיא עלה לרקיע, אלא על ידי שהיה יגע בחכמתה של תורה למד מתוכה כל מה שיש ברקיע".

9) אהע"ז סו"ס יג.

10) 'שם הגדולים', מערכת ספרים, אות ה ספ"ב.

11) וראה גם לשון ה'נודע ביהודה' דלקמן בפנים ס"ג (מספר 1) והאגרות משה דלקמן הערה 24. ועוד.

12) תורת מנחם 'התוועדויות', ח"ג עמוד 1571 ואילך.

13) שו"ת הריב"ש סמ"ה.

14) וע"ד מ"ש בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סכ"ה ד"פשוט על מי שקם בבוקר ויודע שבהזמן שעד התפלה ילמוד רק דברי בית שמאי ולבאר דבריהם צריך לברך ברכת התורה משום שהם גם כן דברי תורה ממש ותורת אמת וכן הוא בכל המחלוקת שבמתניתין וברייתות ובשני התלמודים בבלי וירושלמי ואף דברי הגאונים", ע"ש.

15) ובכ"מ (לקוטי שיחות חט"ז עמוד 99 הערה 41; חכ"ב עמוד 235 הערה 46. ועוד) כתב רבינו דאי אפשר לומר שתיאורי הטבע שבתורה מדברים רק ברוחניות הענינים "וכמדובר כמ"פ ההכרח לזה מסיפור הש"ס" (הנ"ל הערה 7), "שגם כשאמרו חכמי אוה"ע שהבחינו שנחש מתעבר לתלת שנה ענה להם ר"י בוודאות שאינו, והביא הוכחה מפסוק וקל וחומר שהוא 'לשב שני', והמדובר הי' בעיבור דנחש כפשוטו".

16) שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ת, יו"ד סימן ל.

17) שו"ת נודע ביהודה, מהדו"ת, יו"ד סכ"א. וראה גם שו"ת נו"ב, מהדו"ק, יו"ד סמ"ח שמכריע לפסוק כשו"ת מהר"י ווייל ודלא כמהר"ח או"ז ד"כל הרואה ישפוט בצדק שהנכון כדברי מהרי"ו . . ומלבד כל הקושיות שהקשה מהרי"ו . . אומר אני שזה נגד החוש".

18) שו"ת חת"ס יו"ד סקס"ז. וראה גם שו"ת אבני נזר יו"ד סימן רמ סכ"א.

19) לב, ע"א על דברי התוס' שם ד"ה נחלקה התיומת.

20) ולהעיר שבשו"ת משנה הלכות ח"ג סנ"ט תמה ע"ד הכפות תמרים אלו שכ"כ על התוס' דכל רז לא אניס להו וכו', וסיים: "לולי דמסתפינא הוה אמינא שאיזה תלמיד כתב כן ארבותינו בעלי התוספות".

21) בש"ך יו"ד סנ"ז סקמ"ח כתב דלפי הרשב"א - בכה"ג שבעינינו ראינו שהבהמה חי' יותר "צ"ל הא דהיא חי' י"ב חדש ע"כ נס הוא", אבל בשו"ת חכם צבי סע"ז כתב: "דהרב הש"ך ז"ל לא דק, דאדרבא כל דברי הרשב"א שם סובבין על קוטב שאין תולין בנס . . ועל זה טרח הרשב"א ז"ל באותה תשובה כל מה שטרח להביא ראיות ברורות שאין להכחיש דבריהם ז"ל במציאות, שהטריפה אי אפשר לה לחיות בשום אופן י"ב חודש ושהמעיד שראה טריפה שחיתה יב"ח שקר ענה, ואפילו אם יבאו כמה ויעידו על ככה, סהדי שקרי נינהו". וראה גם שו"ת שרידי אש ח"ב סימן ד, פרק ג, סוף אות יט.

22) שו"ת הרשב"א ח"א סצ"ח (הו"ד במילואם ביש"ש ב"ק פ"ג ס"פ) - ע"ד "בהמה שנמצאת יתרת אבר באותן אברים שהיא נטרפת בהן ובמקום שנטרפת בו ונתברר שעברו עלי' שנים עשר חודש".

23) הלכות שחיטה פ"י הי"ב והי"ג, וזה לשונו: "ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחי' או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל, אפשר שתחי', ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחי' מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר (פרשת שופטים יז, יא) על פי התורה אשר יורוך".

24) שו"ת אגרות משה חו"מ ח"ב סע"ג אות ד.

וראה גם שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב סימן ע (בענין תופעה טבעית בתוכיות הגוף): "דבר כזה שלא נראה לשום איש לא שייך שידעו הדורות שאחר הגמרא שרק חז"ל בקבלתם וגם בסברתם שייך שידעו וחייבים אנחנו להאמין בכל דבריהם שהם דברי אלקים חיים, אבל אחר חתימת התלמוד אף הגאונים לא שייך שיחדשו דבר שלא נמצא בגמרא בסברתם בדבר טבעי שא"א לראות לומר שכן הוא הטבע, ורק על גאונים יחידים שאמרו עליהם שדבריהם דברי קבלה".

25) אגרות, עמוד רפו.

בתניא פי"ב מבאר שהבינוני אינו מהרהר בהרהור הרע ברצון וכ"ש להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו, עיי"ש. ובפשוטן של דברים הפי' שהבינוני אינו מקבל ומהרהר ברצון בההרהור רע שעולה מאליו מהלב להמוח וכל שכן שהבינוני אינו מעלה על דעתו לעשותו או לדבר בו.

והנה בלקו"ש ח"ג פ' משפטים ע' 898 כשמבאר הענין דחוקים שאין לך רשות להרהר אחרי' מבאר דהענין דחוקים צ"ל כ"כ מונח בשכלו שלא רק שמקיימם ברצון ולא רק שלפעמים מהרהר מהי תכלית החוקים ומגרש מיד ההרהור אלא שמלכתחילה לא עולה בדעתו מחשבות כאלו, עיי"ש. ובהע' 16 מציין לפי"ב בתניא דשם מבואר שאצל הבינוני יכול לעלות במחשבתו הרהור בנוגע לענין עשיית עבירה או ביטול קיום מ"ע (אבל לא הרהור וספק באמיתית הענין עצמו), עיי"ש.

ולכאו' הכוונה שם דההרהור שבא מהלב אל המוח אצל הבינוני, הוא לא שרוצה לעשות איזה עבירה או ביטול מ"ע אלא "בענין עשיית עבירה כו'" דהיינו בניגוד לענין ספק באמיתית תומ"צ וספק באמונה שבכלל אינו עולה.

אמנם ראיתי בה"ליקוט פירושים" שנדפס ב'מ"מ הגהות והערות קצרות בסש"ב' ששינו קצת בהעתיקם ההערה הנ"ל, וכתבו שכאן מדבר ע"ד עשיית עבירה וכו' עיי"ש. ומשמע שהבינוני מעלה על דעתו לעשות העבירה ורק שמגרש המחשבה מיד, אמנם כנ"ל, דלכאורה בתניא מבואר שאין הבינוני מעלה על דעתו לעשותו, ורק שההרהור שעולה מאליו הוא ב'ענין' עשיית עבירה בניגוד לספק באמיתית הענין עצמו. וצ"ע.

בלקו"ש חל"ג ע' 114 ואילך מבאר דהא דאין שליחות לנכרי וקטן הוא משום דגדר שליחות הוא דמינוי המשלח פועל חלות שם שליח, וכדי שיחול עליו שם שליח, צ"ל קשר בין השליח והמשלח, כי א"א להיות שלוחו של המשלח (באיזה אופן שהוא) מבלי שיהי' "כמותו דהמשלח", ובל' אדה"ז בלקו"ת "צריך להיות השליח מתייחס בערך מה (להמשלח)", ולכן אין שליחות לנכרי בכה"ת כולה, כי אינו יכול להיות "כמותו דהמשלח (הישראל)". ועד"ז בקטן דאמרי' בגמ' (גיטין כג, א) דאין להם שליחות משום "דלאו בני דעה נינהו", הביאור בזה הוא, דכיון שאינן בני דעה נמצא שאינן "כמותו דהמשלח".

ויש להעיר דמה שמבאר בהשיחה דנכרי אין לו שליחות משום דאינו "כמותו דהמשלח", לכאו' מפורש כן ברש"י בב' מקומות. בקידושין מא, ב. ד"ה 'לכדר' ינאי:' "להכי כתב גם לרבויי שליח משום דבעי לאקושי למשלחו למימר דבעכו"ם פסול". ובבבא מציעא צו, א. ד"ה 'עבד': "שליחות נפקא לן מאתם גם אתם לרבות שלוחכם דבעינן דומיא דמשלח...".

אמנם לגבי קטן לכאו' בל' רש"י בב"מ י, ב. ד"ה 'וכי היכי דשליחות': "דכי כתיב שליחות . . איש כתיב בענין", דמשמע דגזה"כ הוא שנתמעט קטן משליחות.

ואולי י"ל דכ' רש"י כן דוקא לדעת ר"ל דס"ל ד"חצר משום שליחות איתרבאי", ואכ"מ.

עוד יש להעיר בענין זה דבנתיבות המשפט סקפ"ב סק"א (המצויין בהשיחה הע' 30) משמע מדבריו ע"ד המבואר בהשיחה דנכרי וקטן נתמעט משום שאינו "כמותו דהמשלח", דכ' בנתיבות שם: "דבהנך דנתרבה בהו שליח לדבר עבירה לאו מאתם גם אתם ילפינן אלא מקראי אחרינא דכתיבא בהו, ממילא לא צריך בהו שיהי' השליח דומיא דמשלח, דהנך דוקא דילפינן שליחות דידהו מתרומה בעינן שיהי' השליח דומיא דמשלח מקרא דאתם גם אתם", ודברי הנתיבות הוא לגבי קטן. ולכאו' מבואר להדיא כהשיחה.

אבל לכאו' צ"ל דאין דברי הנתיבות כדברי השיחה, ומ"ש הנתיבות דנתמעט נכרי וקטן משום דבעינן שיהי' השליח דומיא דמשלח, אין זה משום דמצד גדר שליחות "שלוחו של אדם כמותו - צ"ל השליח דומה להמשלח (כמבואר בהשיחה), אלא זה גופא מגזה"כ הוא.

טעם הדבר: תוכן דברי הנתיבות הוא, דבשליחות לדבר עבירה לא נתמעט נכרי וקטן, כיון דלא ילפינן שלד"ע מקראי דילפינן שליחות בכה"ת, ודוקא בשליחות בכה"ת נתמעט נכרי וקטן שאינם דומים להמשלח. והנה, אם נאמר כפי שמבאר בהשיחה, דמה דבעינן שיהא השליח דומה להמשלח מצד עצם גדר שליחות הוא, דכיון דגדר שליחות הוא "שלוחו של אדם כמותו" לכן צ"ל "כמותו דהמשלח", א"כ לכאו' גם בשלד"ע, הגם שנלמד ממ"א, אבל הרי גדר השליחות הוא "שלוחו של אדם כמותו", א"כ נימא גם הכא שאין שליחות בנכרי וקטן שאינם "כמותו דהמשלח"? ולכן, לכאו' כוונת הנתיבות במ"ש "דבעינן שיהי' השליח דומיא דהמשלח", אינו מצד עצם גדר שליחות כמ"ש בהשיחה, אלא זה גופא נלמד מקרא ד"אתם גם אתם".

ואולי לכן לא ציין בהשיחה (בהערה הנ"ל) להנתיבות ביחד עם שאר המראי מקומות כמקור למ"ש בהשיחה, אלא כתב בסוף הערה הנ"ל "ולהעיר מנתיה"מ סקפ"ב סק"א". ודאתינן להכי, לכאו' הי' אפ"ל דבכוונה לא ציין בהשיחה לדברי רש"י בקידושין מא, ב. ובב"מ צו, א. דלכאו' מפורש בהם לגבי נכרי דנתמעט משליחות כיון שצ"ל דומה להמשלח, כיון דבדברי רש"י לכאו' אין שום הכרח דמה שצ"ל השליח דומה להמשלח מצד עצם גדר השליחות הוא, ואפשר לפרש כוונת רש"י ע"ד מ"ש הנתיבות דכך הוא הגזיה"כ שצ"ל שליח דומה למשלח.

אולם, באמת נראה דבדברי רש"י מפורש להדיא כהשיחה דמצד עצם גדר שליחות בעינן שיהא "כמותו דהמשלח", דברש"י קידושין כ': "להכי כ' גם לרבויי שליח משום דבעי לאקושי למשלחו למימר דבעכו"ם פסול", ויש לדקדק מ"ט הקדים רש"י "להכי כ' גם לרבויי שליח", הרי לא איירי הכא בלימוד דין שליחות אלא במיעוט קטן, וע"פ דברי השיחה י"ל דכוונתו לבאר דמצד עצם גדר שליחות שנתרבה מהכא ילפינן דקטן נתמעט משליחות כיון שאינו כמותו דהמשלח. ועד"ז ממש מתבאר דברי הגמ' בב"מ צו, א. עיי"ש.

בלקו"ש חט"ו שיחה ד' לפ' ויגש (ע' 410) כותב, וז"ל: "די כוונה פון גלות מצרים איז געווען אַז אידן זאָלן מברר זיין און מיטנעמען מיט זיך די ניצוצות הקדושה וואָס געפינען זיך אין מצרים; און דאָס איז דער תוכן פנימי פון "וינצלו את מצרים" (בא יב, לו) - וואָס די חז"ל (ברכות ט, ב) טייטשן "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים" - אַז די אידן האָבן מברר און מעלה געווען די ניצוצי הקדושה פון עולם התוהו וואָס האָבן זיך געפונען אין ארץ מצרים", עכ"ל.

ובהערה 46 שם מציין: תו"א נו, סע"ד. ס, ג. וראה בארוכה - לקו"ש ח"ג ע' 824 ואילך.

ענין זה, שפירוש "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים", הוא ענין בירור והעלאת ניצוצי הקדושה שבארץ מצרים, הביא כ"ק אדמו"ר זי"ע ריבוי פעמים במשך השנים, וכמה פעמים הזכיר גם, שדבר זה איתא בכתבי האריז"ל.

עד כמה שזכור לי, הנה בהשנים שבהם זכיתי להשתתף בציוני ה"מראי מקומות" של ההנחות (בהשנים תשל"ו-תשמ"א), חיפשנו ענין הנ"ל בכתבי האריז"ל ולא זכינו למצוא אותו. ועד כמה שידוע לי, הנה גם עורכי ספרי "תורת מנחם - התוועדויות" לא ציינו עד עתה בענין הנ"ל לכתבי האריז"ל. וכן כמדומני לא צויין האריז"ל הנ"ל בספרי הלקו"ש1.

[בזמני לא הי' תחת ידינו כל ספרי האריז"ל, או מפתחות לכתבי האריז"ל, ובודאי שלא היו בנמצא אז כל סוגי ה"תקליטורים" של ספרי קודש שנמצאים היום אצל כמה וכמה, ולכן החיפוש הי' קשה בהרבה. אבל גם כיום שכבר ישנם תח"י עורכי ההנחות ספרי האריז"ל, ספרי מפתחות ותקליטורים - אעפ"כ לא ראיתי עד עתה שיציינו את האריז"ל הנ"ל, ומסתפקים בציון ללקו"ש ח"ג וחט"ו הנ"ל].

והנה ז"ל התו"א שבהערה 46 הנ"ל (וארא נו, סע"ד2): "הנה כתיב וינצלו את מצרים וארז"ל (פסחים קיט, א.) שעשאו' כמצולה שאין בה דגים, פי' שלקטו כל הנצוצין שנפלו בשבירה אליהם ונתרוקנו מצרים מהם עד שנשארו כמצולה כו' ולא השאירו שם אפי' נצוץ א' (וממשיך לבאר) ענין הנצוצות שנפלו בשבה"כ וענין העלאתם...".

ובתו"א פ' בא שם (ס, ג) נתבאר כללות ענין בירור ניצוצי הקדושה שנתבררו בגלות מצרים, וענין "וינצלו את מצרים" וכו', אבל לא נזכר ולא נתבאר שם מחז"ל "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים" הנ"ל.

אך הנה לאחרונה מצאתי (על ידי חיפוש בהתקליטור התורני של אוניברסיטת "בר אילן") בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י"ד ספ"ז), שדן שם בארוכה בענין איסור החזרה והישיבה בארץ מצרים, ומביא שם (באות ו') גם מספר 'פתח עינים' (להחיד"א) ליומא (לח, ב), וז"ל הפתח עינים שם:

"ואני שמעתי משם רבינו האר"י ז"ל טעם נכון על דרך האמת. כי הנה נודע דגליות ישראל הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר בארץ ההיא, וכאשר ישבנו בגלות מצרים, בכח קושי השעבוד וזכות משה רבינו ואהרן הכהן ודעימהו3 ואשר מסרנו נפשנו על ק"ה [קדוש ה'] בלקיחת הק"פ [הקרבן פסח] והמילה ושחיטת הקרבן פסח, עי"ז נתבררו כל ניצוצי הקדושה אשר במצרים. וזהו וינצלו את מצרים, ואמרו רז"ל עשאוהו כמצודה שאין בה דגן או כמצולה שאין בה דגי"ם, כלומר, שלא נשארו ניצוצי קדושה. ואמטו להכי4 אסר רחמנא לילך למצרים, כי לא נשאר מה לברר כו'5. עכ"ד [האריז"ל]". עכ"ל הפתח עינים בנוגע לעניננו.

ומוסיף בציץ אליעזר שם: "ויעוין מ"ש בדרך דומה לזה בפנימיות הענין מד"ע [מדעת עצמו] בצל"ח ברכות ד' ט, ב. וכן בספר נחלי מים דרוש י'", עיי"ש.

וז"ל הצל"ח שם, בביאור דרשת רז"ל שם (בהמשך להפיסקא "עשאוה כמצודה שאין בה דגן כו' כמצולה שאין בה דגים"): "אהי' אשר אהי', אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל, אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהי' עמכם בשעבוד מלכיות וכו'.

לכאורה אין שייכות כאן בסוגיא זו לדרש זה דכתיב בפרשת שמות בתחילת שליחות של משה רבינו. ואמנם לפי מ"ש לעיל ניחא, דבאמת יצאנו ממצרים קודם זמן, שהרי לא היינו שם רק רד"ו שנים, והי' מקום לפרש אשר אהי' עמכם כאשר תגלו שנית למצרים להשלים זמן ארבע מאות שנה, אבל כיון שאמר לעיל שעשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה וכו', ופירשנו6 דהיינו שלא נשאר בם שוב איזה ניצוץ קדושה, וא"כ שוב לא יגלו ישראל שמה, ולכן הוצרך לפרש ואני אהי' עמכם", עכ"ל הצל"ח.

(ספר נחלי מים שמציין בשו"ת ציץ אליעזר אינו תחת ידי).

והנה בלקו"ש חכ"א שיחה ב' לפ' שמות (ע' 15), בביאור ענין "רכוש גדול" שהוציאו בנ"י ממצרים, מציין (בהע' 35), בנוסף לתו"א פ' בא ולקו"ש ח"ג הנ"ל, גם "ראה ל"ת להאריז"ל (ר"פ תצא) בבי' מצות לא תשוב מצרימה".

אמנם, שם מבואר, בין השאר, ד"במצרים באותו גלות ביררו כל הקדושה שהי' בקרבם ולא נשאר דבר כו', ולכן צוה שלא לראותם עוד וכו'" (וכ"ה גם בספר הליקוטים ר"פ תצא) - אבל לא נתבאר שם מחז"ל הנ"ל ד"עשאוה כמצודה שאין בה דגן . . כמצולה שאין בה דגים"*.