*) בנוב"י כתב דאם נבטל עונשו, א"כ יתבטלו כל ענין העונשים. וזה לא שייך גבי אביו ואמו. וגם מש"כ החיד"א בעין זוכר (מערכת מ אות כ) ובשו"ת חיים שאל (ח"ס סי' ג) דזהו משום שאינו ברור לב"ד מה שבלבו, הרי פירש דאולי הוא משום יראת העונש שלכן א"א להאמין לו, וזה אינו שייך גבי אב ואם. וראה לקו"ש חכ"ח עמ' 95 הערה 22, ובגליון רצ. המערכת.

בלקו"ש חכ"ט עמ' 496 נדפס מכתב ידוע של הרבי (להר"ש עלבערג) בענין מכשירי מצוה וז"ל הק': "א) לההערה והחילוק שעשיית הסוכה היא (חלק מה)מצוה (ובפרט - להירושלמי שמברכים לעשות סוכה), משא"כ חתיכת אתרוג מאילנו - שאינו רק הכנה.

הרי בזה גופא היתה כל השקו"ט (בהתוועדות דשמח"ת תשל"ו):

מהי ההסברה (ולא לומר דגזיה"כ הוא) והגדר שיש הכנה קרובה לקיום המצוה ושאי אפשר בלעדה ובכ"ז אינה נחשבת ל(חלק מה)מצוה (כבאתרוג) ויש כהנ"ל ונעשית (חלק מה)מצוה (כבסוכה) וקצירת העומר ועוד". עכלה"ק.

ויש להעיר, דמה שחוקר הרבי כאן בההסברה והגדר דההכשר דעשיית סוכה הוי מצוה משא"כ חתיכת אתרוג, הגם דבפשטות יש מקום לומר דהחילוק ביניהם גזה"כ הוא, הנה מצינו עד"ז בדברי הראשונים בפרק ר"א דמילה. דבגמ' קלא, א אמרינן לדעת ר"א דס"ל דכורתין בשבת עצים לעושת פחמין לעשות ברזל שממנו יעשו איזמל למילה - לא לכל מכשירי מצוה אמר ר"א (מסברא) דדוחין שבת, דרק בהמצוות דגלי קרא ואיכא לימוד דמכשירי' דוחין שבת אמרינן כן. ומסיק בגמ' דבציצית לטליתו ומזוזה לפתחו אין מכשירין דוחין שבת, ושואל בגמ' "מאי טעמא", ועיי"ש בתי' הגמ'.

ומקשים בתוס', מדוע שואל הגמ' מ"ט אין מכשירי ציצית ומזוזה דוחין שבת, והרי פשוט הוא דכיון דלא גלי קרא דדוחה שבת (כבמילה ושאר מצוות), מובן ממילא דאין דוחה שבת, שהרי אפי' אליבא לר"א אין זה מסברא דמכשירי מצוה דוחין, אלא רק היכן דגלי קרא?

ובראשונים (רמב"ן רשב"א ועוד) תירצו דטעמא דקרא קא בעי. היינו דהגם דפשוט מדוע בציצית ומזוזה אינו דוחה שבת דלא גלי קרא, אמנם הא גופא שואל הגמ' מהו ההסברה והגדר דמצוות אלו אין מכשירין דוחין שבת.

וזהו ע"ד מ"ש הרבי במכתבו לחקור בהחלוקים שמצינו במכשירי מצוה ואינו מסתפק בזה שי"ל דגזיה"כ הוא.

ויש להוסיף בזה עוד, דבמה שחוקר הרבי בהסברת החילוקים שמצינו במכשירי מצוה, אפשר לומר דיסוד החקירה הוא בנוגע לגדר המצוות עצמם, וכתוצאה מהחילוק בהגדר דמצוות אלו בא החילוק בגדר ההכשר שלהם. או י"ל דיסוד החקירה הוא בסוג ההכשר, איזו סוג הכשר חשוב דנעשה חלק מהמצוה.

אמנם במה שמחלק הגמ' דלדעת ר"א אין מכשירי ציצית ומזוזה דוחין שבת כשאר המצוות, מבואר בגמ' דבציצית ומזוזה "בידו להפקירן" ואז לא רמי חובתי' עלי' (רש"י) ולכן אין מכשירי' דוחין שבת, משא"כ במילה (ושאר המצוות המובאים בגמ') דאא"ל כן, מכשירין דוחין שבת. ולכאו' פשוט דכוונת הגמ' לחלק בגדרי המצוות עצמם אי רמי חובתי' עלי' בשבת או לא, ולא שייך כלל להחקירה בגדר מכשירי מצוות שחקר בה הרבי.

אלא דיעויין בחי' הר"ן בהסוגיא דמבואר בדבריו דבהמצוות דאמרינן דהכשר שלה דוחה שבת הוא משום דגילוי הקרא מחדש לנו דבמצוות אלו מכשיריה כמותה, ובמצוות דאין מכשירין דוחין שבת הוא משום דאין מכשירי' כמותה. וע"פ דבריו מובן, דהגם דמה שמחלק הגמ' בין מצות מילה ומצות ציצית ומזוזה יסוד החילוק הוא בגדר המצוות עצמם, אמנם כתוצאה מזה בא החילוק בנוגע לגדר מכשירי' אי אמרינן דמכשירי' כמותה ודחי שבת. ועד"ז י"ל דחקירת הרבי לגבי החילוקים במכשירי המצוות הוא (גם) בנוגע לגדר המצוות עצמם שכתוצאה מזה בא החילוק בהכשרם.

וממשיך הרבי במכתבו: "ודובר בהרחבה יותר, שיש כו"כ דרגות בהנ"ל מתחיל מדעת הירושלמי בעשיית סוכה שהיא מצוה בפ"ע (ועד"ז י"ל שהוא ענין עבודה שאינה תמה - יומא כד, א) דעת הבבלי שזהו חלק מהמצוה (אדה"ז בשו"ע שלו ר"ס תרמא), מכשירי מצוה שכורתין בשבת עצים לעשות פחמין לעשות ברזל שממנו יעשו איזמל למילה (שבת קל, א) וכו', ועד להכנה שאינה נכנסת בגדר המצוה כנ"ל (וע"ד - שמחובר אינו בגדר דהכשר וכו'), ופשיטא שאין קס"ד לברך עלי'", עכלה"ק.

ומבואר בדברי הרבי כאן דדעת ר"א בגדר החשיבות דהכשר מצוות שדוחין שבת הוא פחות מהמבואר בירושלמי (ועד"ז להבבלי) דגם ההכשר הוי (חלק מה)מצוה. וכן מפורש יותר בלקו"ש חי"ז עמ' 187 (ששם הוגה ונדפס השיחה שעליו מוסב מכתב הרבי) דלדעת ר"א אף שדוחה שבת נשארו בגדר מכשירין, משא"כ להירושלמי שמברך וציונו, וגם להבבלי הוי חלק מהמצוה.

ויש להעיר ע"ז מדברי הראשונים (רמב"ן רשב"א ועוד) בביאור דעת ר"א דמכשירי מילה דוחה שבת דהוא משום דס"ל דהכל "כמילה אריכתא" הוא, ולכן לדעת ר"א אפי' אי יכול להביא סכין דרך גגות וחצרות, מותר להביאו דרך רה"ר באיסור דאורייתא, דכיון דלגבי המילה עצמה א"א בלא דחיית שבת אין חילוק גם לגבי מכשירי' דכולא כמילה אריכתא דמיא.

ולכ' משמעות הדברים הוא דיסוד שיטת ר"א דמכשירי מצוה דוחין שבת הוא משום דגם המכשיר הוי חלק מהמצוה וזהו שכתבו דהוי "כמילה אריכתא". ולכ' הוא דלא כמבואר במכתב ושיחת הרבי דאפי' לדעת ר"א הוא רק בגדר מכשיר ולא חלק מהמצוה.

אמנם י"ל, דמלבד מה דהתוס' (קל, ב ד"ה 'שלא') ג"כ הקשו מ"ט אליבא דר"א אפי' אי יכול לילך דרך חצר עדיין מותר ללכת דרך רה"ר באיסור מה"ת, ונשאר בקושיא ולא תי' כסברת הראשונים דהוי מילה אריכתא, וא"כ משמע דלא ס"ל מהענין דמילה אריכתא אפי' אליבא דר"א, והנה גם הראשונים שכתבו דאליבא דר"א הוי מילה אריכתא אין הכרח לפרש כוונתם דלר"א נעשה הכשר המצוה חלק מהמצוה עצמה, אלא עיקר כוונתם לפרש דאפי' א"נ דלדעת ר"א אינו אלא בגדר מכשיר, מ"מ טפל ובטל ההכשר להמצוה עצמה, שלכן אי להמצוה עצמה מוכרחים לדחות שבת אפשר לדחותה גם לגבי ההכשר, ונקודה זו, הטפילות של הכשר מצוה להמצוה עצמה, הוא כוונת הראשונים במ"ש דהוי "כמילא אריכתא", אבל אין כוונתם דההכשר מצוה חשוב לחלק מהמצווה.

אמנם, מה שלא זכיתי להבין מהאי ענינא הוא, דלכאו' אם מצינו שלדעת הירושלמי והבבלי הוי הכשר מצוה חלק מהמצוה ממש, שלכן גם להבבלי היו צריכים לברך עליו אי לאו דאין מברכין אלא על גמר המצוה, ולכאו' הן ר"א והן ר"ע בריש פ' ר"א דמילה יודו לזה, שהרי לא מצינו בבבלי מח' בדבר (וכ"ה הדגשת הדברים בלקו"ש שם דענין זה הוא לכו"ע, וא"כ ע"כ פלוגתת ר"א ור"ע אי מכשירי מצוה דוחין שבת אינה בגדר מכשירי מצוה, אי אית למכשירי מצוה חשיבות כהמצוה עצמה לדחות שבת או לא, דלכו"ע חלק מהמצוה הוא. וא"כ לא הבנתי מה שהביא הרבי מר"א דס"ל דכותין עצים כו' למילה בשבת, דמצינו בשיטתו עוד דרגא (פחותה) בגדר מכשירי מצוה דעכ"פ אית לי' חשיבות כהמצוה עצמה לדחות שבת (אפי' אי אינה חלק מהמצוה ממש), הרי כנ"ל לכאו' אא"ל דזהו יסוד שיטת ר"א, שהרי אפי' לר"ע הוי הכשר מצוה חלק מהמצוה, ואעפ"כ ס"ל דאינו דוחה שבת.

ובאמת מצינו בראשונים ואחרונים (עי' שיטה להר"ן, חתם סופר ועוד) בריש פ' ר"א דמילה שפירשו דלא פליגי ר"א ור"ע בגדר מכשירי מצוה, אלא פליגי אי שבת דחוי' לגבי מילה או הותרה, עי' בדבריהם, וא"כ צ"ע כנ"ל.

אלא שבאמת ענין זה צ"ע בדברי הראשונים עמצם, דכבר הבאתי לעיל דמפורש בהרבה ראשונים דיסוד שיטת ר"א דחולק על ר"ע הוא שחולק עליו בגדר מכשירי מילה וס"ל ד"מכשירי' כמותה", או "כמילה אריכתא דמיא", וא"כ מפורש בדבריהם כמ"ש הרבי דיסוד שיטת ר"א הוא חידוש בגדר מכשירי מצוה, אבל אין זה מתרץ עיקר הקושיא, אלא מעביר הקושיא על דברי הראשונים דלכאו' גם לר"ע הוי מכשירי מצוה חלק מהמצוה עצמה (ולא רק חשיבות כהמצוה).

והנה בנוגע להסגנון הדברים בלקו"ש שם שמביא קודם מכשירי מצוה אליבא דר"א, ואח"כ מוסיף ("למעלה מזה") דמצינו יתירה מזו לגבי מכשירי מצוה בירושלמי דהוי חלק מהמצוה ממש (וכן להבבלי כבהערה 56), אפ"ל הכוונה, דבשיטת ר"א אפי' א"נ דיסוד שיטתו הוא חידוש בענין מכשירי מצוה אין הכרח לומר לדעתו דהוי חלק מהמצוה עצמה (וכמו שמבאר להלן שם עמ' 184), משא"כ מהירושלמי (והבבלי) דמברך עליו מוכרח לומר דהוי חלק מהמצוה, אבל לעולם אין הרבי נכנס כאן בהסברת דעת ר"א.

אבל בהמכתב שהובא לעיל שמביא קודם דברי הירושלמי, ואח"כ מוסיף דמצינו דרגא אחרת ופחותה בענין מכשירי מצוה דוחק לפרש כן. וכ"ז לבד מה שמצינו מפורש בראשונים דיסוד שיטת ר"א הוא חידוש בענין מכשירי מצוה, וצ"ע כנ"ל.

בגליון העבר (עמ' 33) כתב ידידי הרב מ.פ. שיש ליישב את דברי האלי' רבה שכתב דברכת הגומל בעי מעומד משום דמקרי הלל והלל בעי מעומד, והעיר עליו החת"ס (בשו"ת או"ח סי' נא (כצ"ל ולא כפי שנכתב שם)) ד"א"כ איך קורין את המגילה עומד ויושב, הא מגילה קריאתה זו הלילא ותיהוי כהלל בעמידה דוקא"? ורצה הרב הנ"ל ליישב ע"פ משנ"ת בלקו"ש חל"ו דהא דאין אומרים הלל בפורים "דקרייתא זו הלילא" שהפי' הוא שאמירת הלל בפורים לא תתכן אלא בשעת קריאת המגילה כיון שהנס דפורים נתלבש בטבע, הרי שמצ"ע אין האדם מרגיש את הנס דפורים, וכל ענין אמירת ההלל הוא רק על נס שבגלוי כו', ודוקא בשעת קריאת המגילה יכול האדם להתעלות ולהרגיש את הנס דפורים כו', עיי"ש בהשיחה בארוכה.

ועפ"ז רצה ליישב את קושיית החת"ס הנ"ל "כי סוכ"ס אין במגילה דין הלל, ומה שנקרא הלילא הוא דבקריאה זו מהללים את ה' וכלול בזה אמירת הלל כמבואר בהשיחה, ועל הילול כזה אין התנאים של הלל דיו"ט ור"ח", עכת"ד, וציין גם לשו"ת ציץ אליעזר שג"כ תי' קושיית החת"ס עד"ז, ע"ש.

ולענ"ד, גם לאחרי כל הביאור שבשיחה הנ"ל בנוגע להלל בפורים, קושיית החת"ס לא זזה ממקומה, דהרי קושיית החת"ס היא לא על עצם ההלכה דאפשר לקרוא את המגילה בישיבה, והלא מצד ענין ההלל שבמגילה בעינן עמידה, דאז שפיר הי' מועיל הביאור הנ"ל שבהשיחה, אבל באמת קושיית החת"ס היא רק על האלי' רבה שכתב דברכת הגומל צ"ל בעמידה משום דנקרא הלל, ולפי דבריו למה אין עומדין בקריאת המגילה? והרי בברכת הגומל אין תנאי שצריך להיות נס גלוי וכמו שנת' שם בהשיחה בקשר להלל, ואפי' אין צריך נס שמלובש בטבע כמו הנס דפורים, אלא כל שהי' בסכנה וניצול מברך הגומל (וראה לקו"ש חל"ג עמ' 139 "ואדרבא, ההארבעה שצריכים להודות הם במצבים שע"פ טבע יכולים לצאת מהם בשלום (שלכן אין הם חייבים גם בברכת הנס אא"כ ניצלו ע"י נס מיוחד)", ע"ש בכל השיחה ובהנסמן שם), ומ"מ לדעת האלי' רבה כיון שמצינו שברכת הגומל נקראת בשם הלל יש לו את כל דיני הלל שצריך בעמידה וכיו"ב, וא"כ כ"ש בקריאת המגילה ש"קרייתא זו הלילא" הי' צ"ל בעמידה דוקא.

אמנם לולא דברי הא"ר ודאי יש לחלק בין הלל ממש שדינו בעמידה לבין דברים הדומים לו שרק נקראים בשם הלל שאין צריכים עמידה, וע"פ השיחה הנ"ל הי' אפשר להטעים יותר את החילוק הנ"ל. אבל כ"ז אינו מיישב את קושיית החת"ס על הא"ר שכן למד שיש דין של עמידה אפי' בברכת הגומל מצד שנקרא בשם הלל, וא"כ כ"ש שבקריאת המגילה היו צריכים לעמוד, וק"ל.