שליח כ"ק אדמו"ר זי"ע, בודאפשט, הונגריה
ב'הערות וביאורים' גליון טז (תשעד) ע' 20-22 הביא הרב אה"ה שי' המסופר ב'המלך במסיבו' ח"ב ע' שיח: "באחת השנים בליל הסדר כשנטלו ידים לפני 'כרפס' בירך אחד הנוכחים "אקב"ו על נטילת ידים"... וכ"ק אדמו"ר... פסק שעליו לאכול מצה (אחרי הברכות) וכו'. וציין גם ל'שיחות קודש' תשי"ט ע' קנג שהרבי מבאר ענין זה. [וא"כ מסתבר שסיפור הנ"ל קרה בשנת תשי"ט, וכפי שהיה הרבה פעמים שבהתוועדויות בפסח הרבי היה מבאר באריכות הדברים שדובר עליהם בין הסעודות.]
ומקשה הנ"ל: ולכאורה צ"ע מהמפורש בשו"ע סי' קנ, ובשו"ע אדה"ז שם סי"ג: "נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ נמלך לאכול לחם, שצריך לחזור וליטול, כי נט"י צריכה כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה" וכ"ה בסי' תע"ב ס"ב, "והרי כאן בודאי לא היתה כוונתו בנטילה זו לאכול מצה, ורק לאכול הכרפס מטובל במשקה, וא"כ איך אהני ליה נטילה זו לאכילת מצה"?
ואינני יודע למה קובע ש"בודאי לא היתה כוונתו בנטילה זו לאכול מצה", והרי זה שאמר ברכה ב'ורחץ' לפני אכילת הכרפס יש לפרש השכחה שלו בשתי אופנים: שזכר בשעה מעשה שעכשיו לא יאכל מצה אלא ששכח שעל נטילת ידים שעל הכרפס לא אומרים ברכה, אבל אפשר לתאר השכחה באופן אחר, שהרגילות במשך כל השנה ליטול ידים עם ברכה לפני אכילת לחם הביא אותו לשכוח לרגע שעכשיו הולכים לאכול רק כרפס, וכשאמר הברכה ענט"י הוא חשב על הלחם [המצה] כמו בכל השנה. נדמה לי שמעטים האנשים שישכחו ויחשבו שאומרים ברכה על נט"י שלפני הכרפס, ומסתבר שהטועה ואומר ברכה הרי זה כיון שהסיח דעתו לרגע מהכרפס ובאופן אוטומטי דעתו על נטילה רגילה שעל לחם. ועל כן יפה פסק כ"ק אדמו"ר זי"ע שנטילה זו עולה לו לאכילת המצה.
[ולהעיר גם מהמשך הסיפור שם: "לאחר שעשה הלה כפי שנצטווה פנה לרבי ואמר: 'רבי החייתני ממש . . . פשוט הייתי רעב . . .", הרי מסתבר מאד שבשעת הנטילה כשהסיח דעת מפרטי הסדר, טבעי ביותר שמחמת רעבונו הוא חשב על 'המוציא' שיאכל אח"כ.]
ועוד מקשה הנ"ל: הרי בדיעבד אינו צריך לברך מוציא מצה עכשיו ויכול להמשיך עם הסדר כרגיל, ורק יזהר שלא יסיח דעתו משמירת ידיו, דבדיעבד "נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום כולו" (סי' קסד ובדברי אדה"ז סי' תע"ב ס"ב)? "ובכל השקו"ט בשיחה שם פשוט שעליו לאכול המוציא, וצ"ע".
ואולי י"ל בהמשך להנ"ל, באם אנחנו קובעים שבפשטות זה ששכח ובירך ברכה ענט"י הרי זה כיון שחשב על המוציא הרי מפורש בשו"ע אדה"ז סי' קסד ס"א שההלכה שמתנה עליהם לכל היום כולו יש לו הגבלות: "אבל אם אינו נוטל אלא לצורך אכילת פת שיאכל אח"כ אסור, כי תקנת חכמים היא שתהא תיכף לנט"י סעודה...", וע"כ אין אפשרות להמשיך עם ההגדה כרגיל והוא חייב לאכול המוציא מיד.*
[ועדיין יש לדון בהנ"ל שנטל ידים לפני הכרפס איך אפשר לומר עליו ש"אינו נוטל אלא לצורך אכילת פת שיאכל אח"כ" אפילו בשכח? ויש לדון בזה.]
ולכאורה כל זה מרומז בלשון ההנחה בלתי מוגה שם, שהרבי מפרט שלשה דוגמאות המראים עד כמה אדה"ז חושש לברכה לבטלה, וממשיך: "און וויבאלד אז ער איז זייער מחמיר לענין ברכות, מוז מען דאך שוין זאגן אז די נטילה זאל זיין לסעודה [משמע הכוונה: כדי שלא להביא אותו להגיד עוד ברכה ענט"י עדיף לקבוע שבשכח ובירך הוא חשב על הסעודה, וע"כ אין הוא צריך לברך שנית] ובכדי אויף ניט מאכן קיין הפסק בין הנטילה להסעודה [נראה הכוונה כנ"ל, שכיון שחשב על הסעודה אין הוא רשאי כבר להתנות ולחכות] מוז ער באלד מאכן המוציא...".
ועוד יש לומר שהרי האפשרות להתנות הוא רק בלא הסיח דעתו, ומאן יימר לן שלא יסיח דעתו משך כל זמן אמירת ההגדה, והרי באם נפסוק לו שימשיך את הסדר כרגיל אנחנו מכניסים אותו למצב שיכול להביא אותו לידי ברכה לבטלה. וראה ב'ויגד משה' סי' כג ס"ב ד"ה מיהו: "מיהו כל זה רק כשלא הסיח דעתו משמירת ידיו בשעת ההגדה... והוא מציאות רחוק".
וראה ב'נטעי גבריאל', חג הפסח ח"ב, פרק פא סי"ג הערה כג שמציין לכף החיים סי' תע"ג סקק"ז "שהביא ד' שיטות היאך יתנהג", ואינו תח"י.
*) אבל בכף החיים מביא בשם פוסקים דאמירת ההגדה לא הוה הפסק. המערכת
Download PDF