בגליון תשעד ע' 20 דן הרא"ה שי' העלער במה שנתבאר בשיחת אחש"פ תשי"ט (שיחות קודש עמ' קנג), שאם טעה ובירך על נט"י כשנטל ידיו לכרפס, צריך הוא לאכול מיד מצה ואח"כ לאכול כרפס וכו'. והקשה על זה מהמבואר בשו"ע אדה"ז סי' קנח סי"ג ובסי' תעה ס"ב, שאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה אין זה מועיל לאכילת לחם, כי נט"י צריכה כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה, ונט"י של הכרפס אינה מועילה א"כ לאכילת המצה. והיא קושיה עצומה לפום ריהטא, והחובה לנסות ליישב.

ב) עוד הקשה על זה, דאף אם נאמר שנט"י זו מועילה לאכילת מצה, עדיין אפשר לערוך את כל הסדר כהלכתו, היינו לאכול כרפס בתחלה, ולא להסיח דעת מנט"י עד זמן אכילת מצה, כמבואר בשו"ע אדה"ז סי' תע"ה ס"ב שמועילה אז נט"י הראשונה גם על המצה, ולא יהי' בזה א"כ חשש ברכה לבטלה בדיעבד, ומדוע א"כ צריך לשנות את כל הסדר עבור זאת. ועוד הביא שם מכף החיים שיש פוסקים לעשות כן. ובאמת כבר רמז לקושיות אלו ב"אוצר מנהגי חב"ד" (פסח) עמ' קמז, ונשאר בצ"ע.

ג) עוד הקשה שם, שהרי יש מחלוקת הפוסקים אם דבר שטיבולו במשקה צריך נט"י, ומחמת ספק זה אנו נט"י ואין מברכין (שו"ע אדה"ז סי' קנח ס"ג), וא"כ בדיעבד שבירך על נט"י לכרפס, מדוע לא נסמוך על האומרים שחייב בנט"י ובברכה, ונאמר א"כ שבדיעבד שכבר בירך סומכין על המחייבים בנט"י ובברכה גם לכרפס, ולא נצטרך לשנות את הסדר מחמת חשש ברכה לבטלה.

ד) ועוד יש להוסיף ולהקשות לכאורה על הפסק הנ"ל מהמבואר בשו"ע אדה"ז סי' כה סכ"ג, שאחר שבירך במקום שיש בזה ספק ברכות לבטלה צריך לאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ומדוע לא נאמר כך גם כאן לאחר מעשה.

ה) ועוד קשה בזה, דהנה בברכת בפה"א של הכרפס צריך לכוין על המרור, והטעם לזה הוא, כי יש מחלוקת אם צריך לברך על המרור שאוכלים באמצע הסעודה (שו"ע אדה"ז סי' תעג סי"ז). והנה עתה אם נחייב אותו לאכל מיד את המצה, ואח"כ לאכל את הכרפס והמרור, נכניס אותו בזה לס' ברכות נוסף, אם צריך לברך בפה"א על הכרפס ועל המרור. ובע"כ נצטרך להורות לו לשנות גם זאת, שלא לברך בפה"א לא על הכרפס ולא על המרור.

ואף שאין בידי ליישב את כל זאת, מ"מ אולי אפשר לקשר זאת עם האמור בסי' רעא סכ"ג, ש"אם שכח ונטל ידיו קודם קידוש לא יקדש על היין אלא על הפת, לפי שבנטילה זו גילה דעתו שהפת חביבה לו מיין וצריך לקדש על החביב". ולכאורה אינו מובן בזה, הרי הוא לא עשה זאת אלא מחמת שכחה, וא"כ היכן גילה בזה את דעתו כו'. אלא ודאי רואים אנו מכאן, שגם ע"י שכחה אומרים אנו שזה עצמו גילוי דעת הוא.

וא"כ אולי אפשר לומר כן גם גבי ברכת ענט"י, שכיון ששכח ובירך, הרי בעת אמירת הברכה בודאי כיון שהוא נוטל ידיו (לא לצורך הכרפס אלא) לצורך הסעודה, וזה עצמו מכריח אותו לאכול מיד המצה. והיינו לא רק כדי להוציאו מחשש ס' ברכה לבטלה שכבר בירך, אלא אף מטעם "תיכף לנט"י סעודה" כמבואר ברס"י קסו.

ולפי"ז יתיישב א) מדוע מועילה נט"י זו גם על המצה. ב) מדוע לא סגי בזה שיזהר מלהסיח הדעת ויחכה באכילת המצה עד אחרי אמירת ההגדה. ג) מדוע אין לסמוך בזה על הסוברים שחייבים בנט"י גם לטיבולו במשקה. ד) מדוע אין מועיל בזה אמירת ברוך שם וכו'. ה) מדוע מוכרחים אנו להכניסו בזה לספק ברכת בפה"א על הכרפס ועל המרור.

אמנם כשמעיינים בשיחה שם, רואים אנו שלא נזכר כל הנ"ל, ומפורש שם שכל שינוי הסדר כהלכתו הוא כדי להוציאו מחשש ברכה לבטלה לפי אחת השיטות בדיעבד.

גם צ"ע על עצם אכילת הכרפס אחרי המצה. דהנה טעם אכילת הכרפס מבואר בשו"ע אדה"ז סי' תעג סי"ד: "כדי להתמיה התינוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה". וכיון שכאן אנו מצווים עליו לאכול את המצה מיד, במילא תהיה אכילת הכרפס בתוך הסעודה, והרי תקנה זו מעולם לא התקינו חז"ל.

ואף שסוכ"ס יש כאן שינוי, בזה שאוכלים את הכרפס בטיבול, זה אינו מספיק לכאורה, שהרי עיקר השינוי שצ"ל הוא בזה "שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה", וכלשון רש"י (פסחים יד, א - המצויין בשו"ע אדה"ז שם כמקור הלכה זו) "לפי שאין בני אדם רגילין לאכול ירק קודם סעודה", וזה יחסר כאן. ועצ"ע בכל זאת.

ב'הערות וביאורים' גליון טז (תשעד) ע' 20-22 הביא הרב אה"ה שי' המסופר ב'המלך במסיבו' ח"ב ע' שיח: "באחת השנים בליל הסדר כשנטלו ידים לפני 'כרפס' בירך אחד הנוכחים "אקב"ו על נטילת ידים"... וכ"ק אדמו"ר... פסק שעליו לאכול מצה (אחרי הברכות) וכו'. וציין גם ל'שיחות קודש' תשי"ט ע' קנג שהרבי מבאר ענין זה. [וא"כ מסתבר שסיפור הנ"ל קרה בשנת תשי"ט, וכפי שהיה הרבה פעמים שבהתוועדויות בפסח הרבי היה מבאר באריכות הדברים שדובר עליהם בין הסעודות.]

ומקשה הנ"ל: ולכאורה צ"ע מהמפורש בשו"ע סי' קנ, ובשו"ע אדה"ז שם סי"ג: "נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואח"כ נמלך לאכול לחם, שצריך לחזור וליטול, כי נט"י צריכה כוונה לשם נטילה המכשרת לאכילה" וכ"ה בסי' תע"ב ס"ב, "והרי כאן בודאי לא היתה כוונתו בנטילה זו לאכול מצה, ורק לאכול הכרפס מטובל במשקה, וא"כ איך אהני ליה נטילה זו לאכילת מצה"?

ואינני יודע למה קובע ש"בודאי לא היתה כוונתו בנטילה זו לאכול מצה", והרי זה שאמר ברכה ב'ורחץ' לפני אכילת הכרפס יש לפרש השכחה שלו בשתי אופנים: שזכר בשעה מעשה שעכשיו לא יאכל מצה אלא ששכח שעל נטילת ידים שעל הכרפס לא אומרים ברכה, אבל אפשר לתאר השכחה באופן אחר, שהרגילות במשך כל השנה ליטול ידים עם ברכה לפני אכילת לחם הביא אותו לשכוח לרגע שעכשיו הולכים לאכול רק כרפס, וכשאמר הברכה ענט"י הוא חשב על הלחם [המצה] כמו בכל השנה. נדמה לי שמעטים האנשים שישכחו ויחשבו שאומרים ברכה על נט"י שלפני הכרפס, ומסתבר שהטועה ואומר ברכה הרי זה כיון שהסיח דעתו לרגע מהכרפס ובאופן אוטומטי דעתו על נטילה רגילה שעל לחם. ועל כן יפה פסק כ"ק אדמו"ר זי"ע שנטילה זו עולה לו לאכילת המצה.

[ולהעיר גם מהמשך הסיפור שם: "לאחר שעשה הלה כפי שנצטווה פנה לרבי ואמר: 'רבי החייתני ממש . . . פשוט הייתי רעב . . .", הרי מסתבר מאד שבשעת הנטילה כשהסיח דעת מפרטי הסדר, טבעי ביותר שמחמת רעבונו הוא חשב על 'המוציא' שיאכל אח"כ.]

ועוד מקשה הנ"ל: הרי בדיעבד אינו צריך לברך מוציא מצה עכשיו ויכול להמשיך עם הסדר כרגיל, ורק יזהר שלא יסיח דעתו משמירת ידיו, דבדיעבד "נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום כולו" (סי' קסד ובדברי אדה"ז סי' תע"ב ס"ב)? "ובכל השקו"ט בשיחה שם פשוט שעליו לאכול המוציא, וצ"ע".

ואולי י"ל בהמשך להנ"ל, באם אנחנו קובעים שבפשטות זה ששכח ובירך ברכה ענט"י הרי זה כיון שחשב על המוציא הרי מפורש בשו"ע אדה"ז סי' קסד ס"א שההלכה שמתנה עליהם לכל היום כולו יש לו הגבלות: "אבל אם אינו נוטל אלא לצורך אכילת פת שיאכל אח"כ אסור, כי תקנת חכמים היא שתהא תיכף לנט"י סעודה...", וע"כ אין אפשרות להמשיך עם ההגדה כרגיל והוא חייב לאכול המוציא מיד.*

[ועדיין יש לדון בהנ"ל שנטל ידים לפני הכרפס איך אפשר לומר עליו ש"אינו נוטל אלא לצורך אכילת פת שיאכל אח"כ" אפילו בשכח? ויש לדון בזה.]

ולכאורה כל זה מרומז בלשון ההנחה בלתי מוגה שם, שהרבי מפרט שלשה דוגמאות המראים עד כמה אדה"ז חושש לברכה לבטלה, וממשיך: "און וויבאלד אז ער איז זייער מחמיר לענין ברכות, מוז מען דאך שוין זאגן אז די נטילה זאל זיין לסעודה [משמע הכוונה: כדי שלא להביא אותו להגיד עוד ברכה ענט"י עדיף לקבוע שבשכח ובירך הוא חשב על הסעודה, וע"כ אין הוא צריך לברך שנית] ובכדי אויף ניט מאכן קיין הפסק בין הנטילה להסעודה [נראה הכוונה כנ"ל, שכיון שחשב על הסעודה אין הוא רשאי כבר להתנות ולחכות] מוז ער באלד מאכן המוציא...".

ועוד יש לומר שהרי האפשרות להתנות הוא רק בלא הסיח דעתו, ומאן יימר לן שלא יסיח דעתו משך כל זמן אמירת ההגדה, והרי באם נפסוק לו שימשיך את הסדר כרגיל אנחנו מכניסים אותו למצב שיכול להביא אותו לידי ברכה לבטלה. וראה ב'ויגד משה' סי' כג ס"ב ד"ה מיהו: "מיהו כל זה רק כשלא הסיח דעתו משמירת ידיו בשעת ההגדה... והוא מציאות רחוק".

וראה ב'נטעי גבריאל', חג הפסח ח"ב, פרק פא סי"ג הערה כג שמציין לכף החיים סי' תע"ג סקק"ז "שהביא ד' שיטות היאך יתנהג", ואינו תח"י.