באגרות-קודש (חי"ג ע' ש"ס) כתוב וזלה"ק: "ובמה שהעיר בפירוש המשנה נזיר פ"ח משנה ב' בעיקר השני דתגלחת מצורע אחר הטבילה וזהו נגד הכתוב בתורה, ויש להעיר גם מנגעים פי"ד מ"ב, ונזיר פ"ו מ"ו (והרי ילפינן תגלחת א' מהשני') - דמשמע דטבל ואח"כ גלח לא עלתה לו טבילה. ויל"ע ברמב"ם הל' טומאת צרעת פי"א ה"ד ובמפרשים שם. ומתחילה רציתי לתרץ שהי' כתוב בפיה"מ "אחר' הטבילה", היינו אחרי' - הטבילה. וכשנגרר או נשמט הקו קטן שע"ג תיבת אחר לא שמו לבם המדפיסים שלאח"ז לתקן. או - שצ"ל "אחר הכביסה" וכלשון הכתוב. ועיין בתפא"י ובמשנה אחרונה (נגעים פי"ד מ"ב). ובמנ"ח מצוה קעג סק"ז. שוב ראיתי שעדיין לא נתרץ עי"ז תמי' יותר פנימית, והיא: מהי בכלל כוונת הרמב"ם במה שמזכיר כאן הטבילה, והרי אינו נוגע כלל בנדו"ד, והרי לא הביא ענין ההזי', צפרים וכו'. ולכן נ"ל שטה"ד יש כאן. וצ"ל "אחר ההחלט", או "אחר ההחלטה". והבחור הזעצער שלא הבין פירושו וראה בכתוב וטבל - "תיקן". וההודעה שהוא אחר ההחלט מוכרחת, כי זהו עיקר בעיקר השני, דמתוך הסגר אינו בתגלחת (נגעים פ"ח מ"ח)", עכלה"ק.

[וז"ל הרמב"ם שם: "והכלל השני שהמצורע מגלח שתי תגלחות ואח"כ יביא כפרתו, וזה מפורש בתורה, התגלחת הראשונה בזמן טהרתו מן הצרעת אחר הטבילה, והתגלחת השני' ביום השביעי...", עכ"ל. וקשה, דאיך כתב הרמב"ם בתגלחת הראשונה שהוא אחר הטבילה, הלא מפורש בתורה (מצורע יד, ח) להיפך: "וגלח את כל שערו ורחץ במים וטהר וגו'", שהתגלחת צ"ל לפני הטבילה? וכן הוא במשנה נגעים שם, וע"ז בא המענה].

ולכאורה יש לעיין, דאולי יש מקום לפרש כוונת הרמב"ם שהתיבות "אחר הטבילה" קאי על מה דקאמר "בזמן טהרתו", היינו דלאחר הטבילה הוא נטהר מלטמא בביאה ומשכב ומושב [כמ"ש בהל' הלכות טומאת צרעת פרק י"א ה"א: "אח"כ מגלח הכהן את המצורע . . ואח"כ מכבס בגדיו וטובל ויטהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב, ויכנס לפנים מן החומה וכו'"], דלא נחית הרמב"ם כאן לבאר סדר הדברים כי אין שם מקומו עיי"ש, וקאמר רק כללות הענין דכשנטהר מצרעתו, שזהו אחר הטבילה צריך תגלחת, ובפועל צריך התגלחת להיות לפני הטבילה, אלא דשם לא נחית לזה. ולפי"ז א"ש ג"כ מה שהקשה, דלמה לא נקט גם הזי' או צפרים כנ"ל? כיון שהטבילה שבאה לבסוף היא היא הפועלת הטהרה, וכלשון הרמב"ם הנ"ל "וטובל ויטהר וכו'". וראה גם מאירי נזיר שם על המשנה (נט, ב) שכן כתוב וז"ל: "התגלחת הראשונה בעת טהרתו מהצרעת אחר הטבילה, התגלחת השנית ביום ז' מן התגלחת הראשונה והביא הקרבנות בשמיני ואז יותר לו אכילת הקדשים וזה כולו לשון התורה וכו'", עכ"ל.

סדר תגלחת טומאה של נזיר

בהמכתב שם ממשיך: "ומדאתינן להכי יש להעיר, אשר בנזיר כנראה צ"ל התגלחת טומאה דוקא לאחרי הטבילה. וטעם החילוק בין מצורע לנזיר, י"ל ע"פ המבואר בנזיר פ"ו מ"ו שמצורע טהרתו בתגלחתו ונזיר טהרתו תלוי' בימיו. וכיון שע"פ הנ"ל יכול לגלח לאחר זמן צריך לגלח דוקא לאחר הטבילה, שהרי ילפינן תגלחת טומאה מתגלחת טהרה לכמה ענינים, ותגלחת טהרה צ"ל בטהרה דוקא. ועוד - בתגלחת טומאה נתן השערות תחת הדוד יצא, זאת אומרת שהתגלחת צ"ל דוקא לאחר הטבילה, ומה שלא הביא הרמב"ם דין זה בפירוש, י"ל שהוא כידוע בכללי הרמב"ם שאינו מביא אלא דינים המפורשים להדיא ולא שיש ללמדם. ועיין ג"כ לחם משנה להלכות נזירות פ"ו הלכה י"א (ועיין שם בדיוק לשון הרמב"ם). כן במנחת חינוך מצוה ת"ו (לכאורה צ"ל שע"ז) שהתגלחת היא לאחר הטבילה. ואין הזמן גרמא לחפש אם הובא דין זה באיזה מקום אחר בפירוש", עכלה"ק.

ויש להעיר גם מלשון המפרש במתניתין דנזיר שם (מד, ב): "תגלחת טומאה כיצד, הי' מזה בשלישי ובשביעי ואח"כ הי' טובל שכך חובה וכו' והי' מגלח בו ביום", דמשמע ג"כ כדסב"ל להרבי שהתגלחת הוא אחר הטבילה, ועי' שם ד"ה אלא שזה - שכתב וז"ל: "הנזיר טהרתו תלויה בימיו בשביעי כיון שהוזה וטבל הוי טהור כדכתיב וגילח ראשו ביום טהרתו דמשמע שכבר הוא טהור ועומד כשהוא מגלח ואפילו אם אינו מגלח בו ביום", עכ"ל.

והנה לשון הרמב"ם שם הוא: "תגלחת טומאה כיצד היא, הנזיר שנטמא באחת מן הטומאות שהוא מגלח עליהן הרי זה מזה עליו בשלישי ובשביעי, ומגלח שער ראשו בשביעי וטובל בשביעי אחר ההזיה כדרך כל טמאי מת וכו'" עכ"ל. דמשמע מזה לכאורה, שהטבילה באה אחר התגלחת. (כדהעיר הרבי לזה) וכתב ע"ז בערוך השלחן העתיד (הל' נזירות סי' י"ט אות ג') דמסידור לשון הרמב"ם משמע דמגלח תחילה ואח"כ טובל. וי"ל הטעם, דכיון דשערו עומד להתגלח הוה חציצה בטבילה. וממשיך, שכן הוא במצורע דבתחילה מגלח ואח"כ טובל, מסתמא כן הוא גם בתגלחת טמאה דנזיר, אבל בדיעבד אם הקדים הטבילה לגילוח לית לן בה דאין זה חציצה, שהרי אינו מקפיד על השיער להסירם דתיהוי חציצה, אלא מ"ע היא לגלחם ובשעת טבילה אי"כ חציצה. ומביא ראי' לזה מהמשנה שם ומבואר שם בגמ', טבל בשביעי וגלח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני וכו', הרי מפורש דאפילו אם הטבילה היתה לפני הגילוח נטהר, עיי"ש.

וראה שו"ת חת"ס יו"ד סי' קצה שכתב לדון אודות כלות שטובלות ושערותיהן ארוכות ועתידין לקוץ אח"כ, דאין זה חציצה אף דעומד להתגלח. והביא ראי' מתגלחת טומאה של נזיר, דגם אם טובל לפני תגלחתו עלתה לו הטבילה. ובשו"ת בית שערים חיו"ד סי' רע"ו שקו"ט בדבריו ובתוך דבריו כתב בנוגע לתגלחת טומאה של נזיר ששם עיקר המצוה היא לגלח אחר הטבילה, והביא לשון המפרש הנ"ל, והוסיף שכן משמע גם מלשון הרמב"ם הנ"ל שהרי כתב תחילה מזה ומגלח, ולא כתב אח"כ וטובל אחר הזאה וגילוח, אלא כתב: "וטובל בשביעי אחר ההזיה", משמע שהטבילה היא אחר ההזיה קודם הגילוח, וכיון דנזיר אינו מגלח עד אחר הטבילה נמצא דעכשיו בעת הטבילה אינו עומד לקוץ ואינו חוצץ. ועיי"ש גם בסי' רע"ז, ועי' גם בשו"ת באר חיים סי' כ"ד דנקט בפשיטות שהתגלחת הוא אחר הטבילה, וכל זה הוא כדעת הרבי.

אבל עי' בליקוטי הערות על החת"ס שם (בד"ה כוונתו) שהאריך בכל זה, והביא מ"ש רש"י (נשא ו, ט מהספרי) עה"פ "וגלח ראשו ביום טהרתו", שצ"ל ביום השביעי אחר ההזאה, ומבאר דביום טהרתו יש לפרשו בין על ההזאה ובין על הטבילה, ואם איתא דגם הטבילה צריכה להיות קודם הגילוח למה אמרו רק אחר ההזאה, אלא ודאי דהטבילה יכולה להיות בין קודם הגילוח ובין אחר הגילוח ואינו מעכב, ובדיוקו של הבית שערים הנ"ל בהרמב"ם שכתב "וטובל בשביעי אחר ההזייה", ולא קאמר גם אחר גילוח, דמשמע מזה דהטבילה היא קודם הגילוח, - כתב בזה משום דאי אפשר לכלול הזאה וגילוח בלשון אחד, דגילוח קודם טבילה היא לכל היותר מצוה לכתחילה, אבל הזאה קודם טבילה הוא מעיקר הדין ומעכב אפילו בדיעבד וכמ"ש התוס' שבת קא, א. ד"ה 'לא' בשם התו"כ, דאם הקדים טבילה להזאה לא עשה ולא כלום. ומבאר שם, שהחת"ס בראייתו הנ"ל סב"ל כפשטות סדר הרמב"ם, דהגילוח הוא לפני הטבילה, וכיון דשערו עומד לקצוץ קודם טבילתו ביום ז', ואפ"ה אם גילח ביום ח' וטבל ביום שלפניו עלתה לו טבילה. ולכן הביא ראי' מזה בנוגע לכלות שהשערות שלהן בעת הטבילה אין חוצצות.