נחלת הר חב"ד, אה"ק
ב"אגרות קודש" - כ"ק אדמו"ר חלק ג (ע' קפ) מבאר מ"ש רש"י בקידושין (מ,א) עמ"ש בגמ' שם: "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג,כ), כגון רבי צדוק וחביריו ["שלבש כח לכוף יצרו, להתגבר בחפצי קונו" - רש"י שם]. רבי צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה חלש לי ליבאי ולא מצינא, איכא מידי למיכל? אמרה ליה איכא דבר טמא. אמר לה מאי נפקא מינה? דעביד הא אכול הוא.
ומבאר רש"י: אמר מאי נפק"מ "דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן, דעביד האי הבועל ארמית ראוי למאכל טמא" עכ"ל.
לבסוף "שגרת תנורא ["אותה ארמית הסיקה את התנור לצלות דבר הטמא שם. ואשה גדולה היתה שלא יכול להיפטר ממנה ומסור בידה להורגו" - רש"י שם], קא מנחא ליה ["לאותו צלי בתוכו" - רש"י]. סליק ויתיב בגויה [עלה וישב בתוך התנור], אמרה ליה מאי האי? אמר לה, דעביד הא נפיל בהא ["באור של גיהנום" - רש"י], אמרה ליה, אי ידעי כולי האי לא צערתיך". ע"כ.
וע"ז כותב כ"ק אדמו"ר: "ומה דשאילנא מהי כוונת פירש"י קדושין (מ,א ד"ה אמר) - לפענ"ד הוא, דלפי פשוטו אינו מובן כלל הא דאמר ר"צ דעביד הא אכיל הא (ועיין רי"ף על הע"י). ובפרט דמאכל טמא הוא לאו מפורש מה"ת ובמלקות, וזנות דארמית אינו אלא במכות מרדות דרבנן. ולגירסת רש"י דאמר זה ר"צ לעצמו ולא להארמית, מהו התוכן ב"דעביד הא אכיל הא". ולכן פירש"י דלמד מזה ר"צ דהבועל ארמית ראוי למאכל טמא. ולמוד גדול הוא. דהנה בנדו"ד הי' כ"ז באונס. וידוע דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אבל דוקא במידי דאכילה (תוס' גיטין ז, רע"א ובכ"מ). וכשנזדמן האונס הא', ה"ז, לכאורה, שייך גם בצדיקים. אבל כשראה ר"צ שזה קשור באכילת דבר טמא למד מזה שגם בעילת ארמית הוא בסוג הנ"ל. ובמילא יכול ללמוד ג"כ מדריגתו מה היא. וכיו"ב. ולהעיר מאדר"נ (פט"ז ב) במאורע עד"ז בר"צ הכהן תנא. אבל בקידושין לכאורה מדבר באמורא מדהובא בין שני אמוראים". עכ"ל.
ושמעתי מח"א להקשות ע"ז, דאיך יתכן לבאר בדעת רש"י היפך שיטתו שחולק על התוס' הנ"ל, בפסוק שבמשלי (יב,כא) "לא יאונה לצדיק כל און" שכתב: "לא יארע. לא תזדמן לו עבירה בלי דעת". עכ"ל.
ומבאר בלקו"ש חלק ה (ע' 187 הערה 23): "הרי (א) מלשון רש"י . . "עבירה" סתם (וגם מפשטות לשון הכתוב "כל" און) משמע שכ"ה גם בכל האיסורים וכו'" עכ"ל.
ולפי"ז לכאו' אין מקום לבאר הך דאמר רבי צדוק כנ"ל, כיון דרש"י לשיטתו אין הבדל ממילא בין אכילה לבועל ארמית ולשאר איסורים, ודא קושיא חזקה לכאו'.
ונראה בזה לתרץ בהקדם תמיה נוספת, דלכאו' נידון דידן אין לו קשר עם הך דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, שהרי שם הכוונה הוא שלא יתכן שצדיקים יעברו בפועל עבירה בשוגג [ולדעת רש"י שום עבירה, ולדעת התוס' במידי דאכילה בלבד], ובנדו"ד הרי רבי צדוק לא עבר בפועל שום עבירה, רק היה לו נסיון בלבד, [ונראה דלא היה לו הנסיון כלל מעצם העבירה ח"ו, וע"ד דאיתא בתניא פרק כז ד"אין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים ח"ו . . שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו", אלא דהנסיון היה מזה כמ"ש רש"י ד"אשה גדולה היתה שלא יכול להיפטר ממנה ומסור בידה להורגו", ולכן עשה כל התחבולה הזאת כדי להשיג את היעד הסופי שתגיד לו "אי ידעי כולי האי לא צערתיך". וגם י"ל דלפי מ"ש בתניא הנ"ל, א"ש מ"ש רש"י דאשה גדולה היתה והיה בסכנת הריגה, דלכאו' מנין לקח רש"י כ"ז? איפוא המקור לזה? ברם לפמ"ש בתניא, מוכרחים להגיד זאת ודו"ק].
ורבי צדוק הרי עמד בנסיון, וע"ז לא שייך כלל הך ד"לא יאונה לצדיק כל און", שהרי בעצם זה הסתיים בלי שום תקלה שניצל הימנו, וא"כ איך כ"ק אדמו"ר מסביר הך דרבי צדוק עם הא דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים?
[אגב, לפי"ז יומתק ברש"י דמשלי הנ"ל שכתב: "לא יארע, לא תזדמן לו עבירה בלי דעת". דלכאו' תיבות "לא יארע" מיותרות הם כמובן, וגם צ"ל מה שמסיים "בלי דעת"? ע"כ שהכוונה ד"לא יארע" להם בפועל, זה שומר עליהם הקב"ה ש"בלי דעת" בשוגג לא יחטאו בפועל, אבל מנסיון שיתגברו ע"ז "גבורי כח עושי דברו וגו'" בידיעה, ע"ז הקב"ה לא שומר עליהם, ואדרבה כמ"ש בקידושין (שם לט,ב): "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה . . כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה", כי הא דרבי צדוק. רק "עבירה בלי דעת" אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים].
וע"כ נראה לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתה, והיינו שאין כוונת כ"ק אדמו"ר שהנסיון שהיה לרבי צדוק שייך באמת להך ד"לא יאונה לצדיק כל און" כנ"ל, וא"כ אין נדו"ד שייך כלל למחלוקת של רש"י ותוס', אם מיירי במידי דאכילה בלבד, או גם בשאר עבירות מיירי, אלא שר"צ בעצמו תרגם את זה גם לגבי עצם הנסיון שבא עליו בידיעה, אפילו שבפועל לא נכשל בזה כלל, ובזה הרי בעצם אין מחלוקת בין רש"י ותוס', וא"כ א"ש מ"ש בדעת רש"י, ואין זה היפך שיטת רש"י. ועדיין צ"ע.*
*) וראה בגליון יב (תשע) ע' 40 והלאה. המערכת
שליח בישיבת אור אלחנן חב"ד
בגליון יד (י"ל לרגל יום הבהיר י"א ניסן ש.ז., עמ' 33 ואילך) מעיר הרה"ח ר' ישכר דוד שיחי' קלויזנר בענין חילופי המכתבים בין כ"ק אדמו"ר והרש"י זוין (נדפס באג"ק ח"ב ע' רמא וע' רס, ובהגש"פ (הוצאת תנש"א) עמ' סג-ד) בענין מ"ש כ"ק אדמו"ר בהגש"פ עם ליקוטי טעמים ומנהגים על מש"כ כ"ק אדמו"ר הזקן קוראין את ההלל - "הלויים [תוספתא פסחים סוף פ"ד]". וע"ש (גליון יד הנ"ל) בעמ' 35 שהק' אמאי לא הביא הרבי סייעתא מהרש"י בערכין (י, א) שהביאו הגרי"ז.
ולהוסיף ביאור בזה י"ל, דהנה, הקשה הרב זוין דהרי נוסח ההגדה הוא ע"ד הסידור יעב"ץ עם שינויים, ושם איתא להדיא דהלויים קראו ההלל, וכ"ק אדה"ז השמיטו. ועוד דמרש"י בפסחים (דף סד) וסוכה (דף נד) משמע להדיא שהכתות קראו ההלל ולא הלויים [ועיין ג"כ מנ"ח מצוה שצד שתפס עד"ז על הרע"ב בפירושו על המשנה (פסחים פרק ה משנה ז) ועיין ג"כ מכתבי תורה מכתב ה].
ועוד הקשה מהתוס' בסוכה שמשמע שלמד ברש"י דהישראלים קראו ההלל, ותוס' מביא מהתוספתא שהלויים קראו ההלל, ועיי"ש מה שענה כ"ק אדמו"ר ע"ז איך שפירש הרש"י והתוס' הנ"ל.
ויש להעיר שמש"כ רבינו בביאור התוס' בסוכה כ"ה להדיא בהתוס' הרא"ש שם; ובביאור דברי רש"י שם, כ"ה להדיא בדברי המאירי שם. וכנראה שספרים אלו עדיין לא נדפסו בשעת כתיבת האגרת או שלא היו תח"י רבינו באותה שעה.
ועיי"ש עוד שהרב זוין רצה להביא ראי', מגמ' פסחים צה וקיז, אפשר ישראל שוחטין פסחיהן ונוטלין לולביהן ואינן אומרים הלל, דמשמע דלא שייך להלויים ומשמע דאנשי הכת אמרו וע"ד הנוטלין את לולביהן. וע"ז ענה רבינו, שאדרבה שמשמע שהוא דין בהקרבן ולכן י"ל שהלויים אמרו, וע"ד שחיטת הק"פ שאינו שוחט אלא אחד, כמו כן הלויים שהם נתונים נתונים לבנ"י הם אמרו ההלל לכאו"א, ואינו ממש כאלו הנוטלין לולביהן, שהם בעצמם אמרו ההלל כי שם לא מהני שליחות בכלל עיי"ש.
והנה בחי' הגרי"ז על הרמב"ם מקשה על רש"י הנ"ל מגמ' ערוכה בערכין דף י' די"ב פעמים בשנה החליל מכה לפני המזבח, וא' הפעמים הוא בשחיטת הפסח. ורש"י מפרש שם שהלויים קראו ההלל בשעת ההקרבה, וא"כ מוכח דההלל הוא מדין שיר על הקרבן שהלויים אמרו, וע"ד מש"כ במשנה הנ"ל דתקעו והריעו ותקעו דאיתא בירושלמי הוא דין בהקרבן; וא"כ עד"ז בההלל.
ומבאר שם דתרי הלכתא נינהו: דין א' מצד הבעלים דקר"פ, וזה מש"כ בפסחים הנ"ל אפשר ישראל שוחטין וכו' שהאנשי הכת קראו את ההלל; ועוד דין שירה על הקרבן שזה מש"כ בערכין שהלויים קראו ההלל, עכתו"ד.
ולכאורה יש לעיין למה לא הביא רבינו הגמ' הנ"ל בערכין, לראי', שהלויים קראו את ההלל משום דין שיר על הקרבן.
וי"ל ע"פ דיוק לשון רש"י בפסחים וסוכה שההלל הי' בשעת השחיטה, אמנם בערכין כתב רש"י בשעת הקרבה, וכבר העיר הרש"ש בערכין דף יא על דיוק זה.
וי"ל דהנה שיטת רש"י בסוכה (דף נ) היא, דהימים שהלויים קראו ההלל בתורת שיר של הקרבן הי' זה בשעת הקרבת התמיד. וא"כ י"ל דזה כוונת רש"י בשעת הקרבה והיינו הקרבת התמיד, ואין זה שייך לקריאת ההלל ע"י הלויים בשעת שחיטת הפסח; דכנ"ל, לפי רבינו, זה הוא הדין דאפשר ישראל שוחטין וכו' שהלויים קראו בשביל כל אנשי הכת בתורת נתונים נתונים המה וכו', ומה שהלויים קראו ההלל בתורת שיר של הקרבן הי' זה בשעת הקרבת התמיד כנ"ל, משא"כ ההלל בשעת השחיטה [וכלשון הגמ' אפשר ישראל שוחטין וכו'] הוא מה שכל ישראל הי' צריך לאומרו ורק הלויים אומרים אותו כי הם תחת ישראל כנ"ל.
וזה שהלשון בגמ' ערכין הוא שחיטת הפסח ופסח שני, דמשמע שהי' בשעת שחיטה ולא הקרבה, לק"מ, דר"ל דהשיר בא מחמת שחיטת הקרבן (ולא כמו שאר יו"ט שנקבע סדר הקרבנות), דהא יתכן שלא יהי' שחיטת ק"פ, ועכ"פ שחיטת פסח שני.
והנה עיי"ש בתוס' בערכין אמש"כ הגמ' די"ח יום היחיד גומר את ההלל, ומקשי למה לא קא חשיב ערב פסח, ותי' דמכיון שזה הי' בביהמ"ק לא קא חשיב לי'. ולכאורה יש לעיין מהי קושית התוס', הרי שיטתו כנ"ל דהלויים קראו ההלל, ולפי מש"כ הגרי"ז הנ"ל זהו משום דין שירה של הקרבן א"כ מאי שייטי' להי"ח יום שהיחיד גומר בהם את ההלל.
אמנם לפי ביאור רבינו (דלא כהגרי"ז) א"ש, דההלל שאמרו הלויים לפי תוס' הוא לא דין שיר של הקרבן אלא דין אפשר ישראל שוחטין וכו' מצד מצות קר"פ ורק הלויים אמרו בשביל כל ישראל, וא"כ שפיר הקשו התוס' א"כ למה לא קא חשיב ערב פסח בהדי שאר ימי הלל, ודו"ק.
Download PDF