באגרות קודש ח"א ע' רל"ו (תשובות וביאורים סי' ד') כשמבאר הרבי דאויר ואכילה ושתי' מוכרחים לחיי האדם, כתב בהערה 1 וזלה"ק: ממרז"ל (סוכה נג,א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, אין להביא ראי' דגם בשינה תלוי חיות האדם (ולא רק שהיא תנאי המאפשר האכו"ש והנשימה), דשם לא בא לומר אלא דבטבע האדם אשר במשך ג' ימים, על כרחו יישן ואינו מדבר בתנאי חייו, ונמצאת השינה היפך האכו"ש, דגם באכילה אם נשבע שלא יאכל (ז' ימים) מלקין אותו ואוכל, אבל באכילה הטעם הוא מפני שימות אם לא יאכל (ועי' ר"ן שבועות פ"ג) ולא מפני שבעל כרחו יאכל, כמובן . . ובחילוק זה יש להסביר דעת הירושלמי (הובא בכס"מ הל' שבועות פ"ה ה"כ) דבשבועה שלא אוכל ז' . . ימים אינו אוכל לאלתר, ועל כרחך לומר דס"ל להירושלמי דחלה השבועה ודלא כמו בשינה, אף שגם באכילה הרי נשבע על דבר שאי אפשר לקיימו (עיי"ש בכס"מ). והסברא בזה היא, דבשבועה שלא אישן ג"י אי האפשריות היא בשינה גופא, משא"כ באכילה. דוגמאות לדבר: בכתובות כו, ב, האשה שנחבשה ע"י נפשות דאסורה לבעלה ישראל (ע"פ שיטת רש"י ותוס') אף שהוא ריצוי מחמת פחד - וכקושיית הרמב"ן (הובא בשט"מ) והטעם (עי' צ"צ חידושים על הש"ס משנה דף צד וקך וש"נ) שהאונס אינו על הבעילה גופא. - ברמב"ם הל' יסוה"ת (פ"ה ה"ו): אם עבר ונתרפא - במקום סכנה - בע"ז שפ"ד וג"ע עונשין אותו אבל אם עבר עליהם באונס אין עונשין אותו (שם ה"ד) ואחד הטעמים . . דפועל ע"י אונס לא מקרי מעשה כלל משא"כ בחולי מסוכן בשעת מעשה עושה ברצון וכו' עכלה"ק.

והנה בהך דינא דאשה שנחבשה הרמב"ן שם באמת חולק על התוס' וסב"ל דכל רצוי מחמת פחד מותרת לישראל, ומתניתין איירי באשת כהן דוקא עיי"ש, וכן סב"ל בהא דאם עבר ונתרפא במקום סכנה, דהוה אונס גמור כמ"ש במלחמות (סנהדרין עד, ב, יח, א מדפי הרי"ף בד"ה ועוד אביי אמר) עיי"ש. (וראה שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קמ"ז), ובמילא הרמב"ן לשיטתו דגם אונס מחמת פחד הוה אונס גמור יחלוק על הרמב"ם דגם שם אינו נענש, וצריך ביאור בפלוגתא זו שהרמב"ם סב"ל דאונס רחמנא פטריה הוא רק כשהאונס הוא בגוף העבירה עצמה כנ"ל והרמב"ן אינו מחלק בזה.

הטעם דאונס רחמנא פטריה

ואפשר לומר דהנה ידוע דבהא דאמרינן דאונס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, יש מקום לפרש בב' אופנים: א) שהוא דין לגבי העונש דכיון שלא עשה העבירה בבחירתו אלא באונס לכן אינו נענש (וכפי שהאריך הרמב"ם בהל' תשובה פ"ה ששכר ועונש מיוסד על ענין הבחירה) ב) דכשעשה עבירה באונס לא נחשב כלל שהוא עשה מעשה זה כיון שהוא לא רצה בזה כו' ואין מעשה העבירה מתייחסת אליו כלל אלא דהוה כאילו נעשית מאליה.

וראה לקו"ש חכ"ה ע' 215 (לגבי יוסף שהי' אסיר בבית האסורים) שכתב וז"ל: ..אן אסיר וואס כל עשיותיו זיינען נאר וואס מ' איז אים מכריח צו טאן אין עס מעיקרא ניט זיין עשי', וע"ד ווי אחרונים (ראה בית האוצר מע' א' כלל כד, ועוד) זיינען מבאר דעם ענין פון "אונס רחמנא פטריה" אז דאס איז דערפאר וואס וויבאלד ער האט עס געטאן אינגאנצן ניט ברצונו נאהר געצוואונגענערהייט, איז עס כאילו ווי ער וואלט די מעשה ניט געטאן, ס' איז ניט זיין עשי' נאר "כאילו נעשה מאליו" עכ"ל.

וראה גם לקו"ש חל"ד (ע' 29) שכתב עד"ז, וז"ל: ב' אופנים (פרטים) בגדר פטור דאונס: א) שמעשה העבירה נחשב כמעשה האדם מ"מ אי אפשר לחייבו (עונש וכיו"ב) על דבר שנעשה בעל כרחו. ב) מכיון שנעשה בע"כ לא מיחשב עבירה (שענינה שעובר העושה על רצון וציווי ה') עכ"ל, (אלא דכאן באופן הב' ההדגשה היא דאי"ז עבירה ולא שהוא לא עשה זה) וראה גם באתוון דאורייתא כלל כ"ד ועוד, ואכמ"ל.

ולפי"ז י"ל דבזה גופא תלוי פלוגתא הנ"ל דהתוס' והרמב"ם סב"ל דיסוד הדין דאונס רחמנא פטריה הוא משום דאין המעשה מתייחסת אליו כלל וכאופן הב' (וכלשון הרבי כנ"ל: "לא מקרי מעשה כלל") ולכן שפיר יש לחלק דזהו רק אם האונס הוא על גוף המעשה עצמה, משא"כ כשהוא אנוס מצד אחר וגוף מעשה העבירה הוה ברצון לא שייך בזה לומר דאי"ז מתייחס עליו ולכן שם חייב, אבל הרמב"ן סב"ל כאופן הא' שהוא דין בהעונש דכיון שהוא מחמת אונס אינו נענש לכן אינו מחלק אם האונס הוא רק בהמעשה עצמה כיון שבכללות הוא פועל מצד אונס לכן אינו נענש.

אדם המזיק באונס גמור אם חייב או לא

ואם כנים הדברים יש לבאר בזה עוד פלוגתא בין התוס' והרמב"ן דלשיטתייהו אזלי, דהנה תנן (ב"ק כו,א) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין שוגג ובין מזיד, ושם בגמ' מביא לימוד ע"ז מ"פצע תחת פצע" לרבות שוגג כמזיד ואונס כרצון וכו', ושם כז,ב, בתוד"ה ושמואל (ובדף צט,ב, ד"ה אימא וב"מ פב,ב, ד"ה וסבר) כתבו התוס' דהא דאדם המזיק חייב באונס ה"ז רק באונס הקרוב לפשיעה כו' אבל באונס גמור פטור עיי"ש, ועי' גם נמ"י סו"פ כיצד הרגל (בד"ה דומיא) שכתב וז"ל: ומיהו באונס דאמרן דחייב בנזק היינו שאינו אונס גמור כגון היתה לו אבן בחיקו אעפ"י שלא הכירה מעולם משום דאיבעי ליה למיחש שמא הניח איזה דבר בחיקו ושכחו אבל אונס גמור וכו' פטור כדאמרן דרחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר כו' עכ"ל.

אבל הרמב"ן (ב"מ פב,ב, בד"ה ואתא רבי יהודא, ובמלחמות ר"פ המניח) מביא דעת התוס' וחולק ע"ז וסב"ל דאדם המזיק חייב באונס אפילו באונס גמור, ומביא ראי' מהא דאיתא שם כז,א, באדם שנפל מן הגג ברוח שאינו מצוי' והזיק דחייב, ורוח שאינו מצויה כולל אפילו אונס הכי גדול דאפילו הוה כרוחו של אליהו (כשעלה בסערה השמימה) חייב עיי"ש.

וצריך ביאור בפלוגתתם אם אדם המזיק חייב באונס גמור או לא, עוד יל"ע בשיטת הרמב"ן דהרי אונס רחמנא פטריה כדכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכטענת הנמ"י, וא"כ מאי שנא הכא?

ולפי הנ"ל אפשר לומר דזהו גם פלוגתתם הכא, דהתוס' סב"ל כאופן הב' דגדר הענין דאונס הוא דאין העשי' מתייחס אליו כלל ובמילא מובן דה"ה באדם המזיק שהוא פטור דלא נחשב כלל שהוא הזיק ואין מקום לחלק כלל בין כל התורה לדין אדם המזיק, אבל הרמב"ן סב"ל כנ"ל כאופן הא' דבאמת המעשה הוה שלו אלא שהוא פטור מהעונש, דלפי"ז י"ל דכל זה הוא בענינים שבין אדם למקום אבל לא באדם המזיק ונעשה חסרון היזק אצל חבירו.

חילוק באונס אם הוא בין אדם למקום או בין אדם לחבירו

וביאור הדבר הנה הגר"י ענגל (באתוון דאורייתא כלל י"ג) הביא קושיית התוס' ב"ב יג,א, שהקשו לגבי חצי עבד וחצי בן חורין דלישא שפחה אינו יכול כו' והלא לא נברא העולם לתוהו אלא לשבת יצרה כו' והקשו התוס' דלמה לא אמרו הטעם משום פרו ורבו והביאו רק משום דלשבת יצרה, ותירץ הר"י דבפרו ורבו ה"ה אונס כו', וקשה דא"כ גם ב"לשבת יצרה" ה"ה אונס ומאי עדיף טפי הך דלשבת יצרה?

וביאר הגר"י ענגל שיש נפק"מ בין מצוה שבין אדם למקום לשבין אדם לחבירו, דבמצוות שבין אדם למקום דאמרינן אם צדקת מה תתן לו ואם חטאת מה תפעל כו' ולא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות שם כשהוא אונס הרי הוא פטור לגמרי ואין כאן שום חיוב, משא"כ בענינים שבין אדם לחבירו אפילו כשהוא אנוס אין הפי' דאין כאן חיוב, דבודאי מחוייב לחבירו כגון כשהזיק ואין לו מה לשלם כו' הרי סו"ס יש כאן חיוב כיון שיש חסרון שעשה הוא לחבירו כו' וכן הענין דלשבת יצרה הו"ע בעולם שבין אדם לחבירו (כמבואר בלקו"ש בכ"מ) לכן אפילו כשהוא אונס יש כאן חיוב, ולכן הביא המשנה רק טעם זה עיי"ש בארוכה.

וכיו"ב כתב בס' נפש חי' (להג"ר ראובן מרגליות או"ח סי' א') בהא שתמהו על הטור שהביא שם לומר בכל יום פ' הקרבנות דכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב וכו', ובתחילה הביא פ' עולה ואח"כ יאמר פ' חטאת, ותמהו ע"ז דהרי חטאת קודמת לעולה ולמה כתב הטור שבתחילה יאמר פ' עולה?

וביאר ע"ד הנ"ל דעכשיו שאין לנו ביהמ"ק ויש אונס בקרבנות שאי אפשר להביא ועוסקין בתורת עולה, הנה כיון דעולה הוא כליל לה' נמצא שיש בזה רק משום בין אדם למקום ולכן ה"ז פועל כפרה בשלימות, משא"כ בחטאת ששם יש בו גם חלק שבין אדם לחבירו מה שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים אף שעכשיו אין לנו ביהמ"ק ובמילא יש אונס מ"מ אכתי אין כפרתו שלימה דלגבי בין אדם לחבירו אין אונס מועיל כו' ולכן בתחילה יאמר פ' עולה שהוא פועל שלימות כפרה ואח"כ פ' חטאת שאינו פועל לגמרי ולע"ל יצטרכו להביא חטאת כו' (וראה בענין זה לקו"ש חי"ח ע' 416, וחכ"ד ע' 110 הערה 41 ובשיחת ו' תשרי תשמ"א ואכ"מ).

דלפי"ז יש לומר גם בעניננו לשיטת הרמב"ן דמתי פטרה התורה עונש באונס רק בכל עבירות שבין אדם למקום, משא"כ באדם המזיק ממון חבירו אף שהוא אונס אבל מ"מ כיון שהוא עצמו הזיק ויש כאן חסרון אצל חבירו שהזיק לו, בזה לא פטרתו התורה וחייב.

והגרע"א (כתובות ל,ב) נסתפק בדינו של תנא דבי חזקי' דאמרינן קלב"מ אפילו בשוגג מהו הדין אם עבר עבירת מיתה באונס והי' שם גם חיוב ממון [שלא באונס] אם אמרינן שם קלב"מ או לא דאפשר דאונס שאני דהוה כאילו לא עבר עבירת מיתה כלל עיי"ש שנשאר בצ"ע, ועי' בשטמ"ק שם בשם השיטה ישנה בזה, ובפשטות זה תלוי בהנ"ל, דלפי התוס' דאי"ז פעולה שלו כלל לא אמרינן קלב"מ, משא"כ לפי הרמב"ן ואכמ"ל.

ועי' רמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ו ה"א) שכתב דאדם המזיק חייב גם באונס, וכתב המגיד משנה שם שיש סב"ל דבאונס גמור פטור ומסיים "והרב לא חילק" היינו דמשמע דסב"ל כהרמב"ן, וזהו לא כפי הנ"ל דלשיטת הרמב"ם צ"ל דבאונס גמור פטור, אבל הכס"מ שם הקשה ע"ז מהדין שכתב בהל' ד' הי' עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב, ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה הרי זה פטור שזו מכה בידי שמים היא, הרי דבאונס גמור פטור וכדעת התוס', ובדרישה חו"מ סי (שע"ח סק"א) כתב דצריך לגרוס בהמגיד משנה "והרב אינו חולק" היינו די"ל דכוונת המגיד משנה דסב"ל כהתוס'.

ולאחרונה יצא לאור ספר "אגרות הגרי"ד הלוי".

ושם בע' ב' (באגרת שכתב הגרי"ד לדודו בעל עבודת המלך) הקשה על ביאור הנ"ל בהרמב"ם דהרי גם בעכו"ם הוא רק שאלה של או ימיתנו או יעבור עיי"ש, וכוונתו דבשלמא כשכופין אותו בפועל לעשות עבירה שאין לו ברירה כלל (וכהך דולנערה לא תעשה דבר) מובן די"ל סברא דאין זה פעולתו כלל אבל כשהעכו"ם אומר לו או תעבור או שתהרג הרי גם הכא הוא בוחר לעבור ולא להרג, וצ"ל דמ"מ כיון שהעכו"ם מצוה לו לעשות פעולה זו עצמה שהיא היא העבירה ואם לא יהרג נמצא דעצם פעולה זו אינה שלו, משא"כ כשמתרפא וכו' בשעת מעשה עושה ברצון וילע"ע.