תוס' ד"ה התם (גיטין לב, ב) בתי' הב' מחלקים בין ביטול גופו של גט לאחר שנחתם (דנאמר שא"א לבטל) בין לפני החתימה דאז יכול לבטלו ואינו חוזר ומגרש בו. (והמל"מ בהל' גירושין פ"ו הכ"א מביא חילוק זה).

והנה הרעק"א הקשה ע"ז: "אינו מובן כראוי דהא ר"ש(מעון) דס"ל ע"מ כרתי א"כ בכתיבה כבר נגמר המעשה ודאי דלא חשיב השטר עד שיהיו ע"מ א"כ גם בנחתם לא ליהוי מעשה דהא עדיין לא מיקרי שטר דהא ע"ח כרתי ולא יוגמר כח השטר רק ע"י ע"מ ואין תועלת בע"ח רק שלא תצטרך להביא ע"מ דאמרי' מסתמא נמסר כהלכתו. וא"כ בגוף הכשר קיומו וגמרו דהשטר לא ידעתי הפרש בין נחתם ללא נחתם". ע"כ. והיינו שהבין: שהא שאינו יכול לבטל לאחר החתימה ונחשב "מעשה" הוא משום שבחתימת השטר יושלם דבר בענין כשרות ושם השטר. (ולכאו' אפשר שפי' כן גם בסברת ר"ש שיכול לבטל הגט קודם מסירת השטר, משום דלא נקרא שטר עד שיגיע לידה).

ובאבנ"ז אהע"ז סי' שע"א הקשה עד"ז ומוסיף בהסבר בהקושיא: דאין לת' שנחשב למעשה כיון שע"ח כרתי גם לשיטת ר"א (כשיטת הרמב"ם), כיון דלשיטת התוס' דמ"ד ע"מ כרתי, דלא סגי בע"ח, וכשיש ע"מ א"צ ע"ח, א"כ החתימה לא מעלה ולא מוריד בהשטר.

ומת': דלעצם השטר מספיק ע"ח (גם לשיטת התוס') והא דצריך ע"מ הוא לדין דשב"ע (מביא מרש"י כ"ב) לקיום הגירושין. ולכן מובן דלאחר החתימה נשלם השטר וכ"ז שלא נחתם אינו "ספר כריתות כלל", ולכן נחשב למעשה.

אבל לכאו' פשטות דברי התוס' ד' ע"א דקיי"ל בשיטת הר"ת נראין דלר"א המסירה וע"מ עושין גם השטר לשטר. (אלא שיש לדחוק ולפרש כוונת דבריהם בסיום התוס' "...ממון דמהניא הודאת בע"ד כמאה עדים סגי בע"ח במקום הודאת בע"ד..." ע"ד ביאור האבנ"ז. אבל פשטות התוס' שם הוא דע"מ עושים השטר גם בממון: דגם ר"מ סובר דצריך ע"מ לדשב"ע ובמילא ע"ח לעשיית השטר, וא"כ ר"א החולק עליו סובר שע"מ עושים השטר. וראה גם רש"י י ע"ב ד"ה תני).

בדברי חיים אהע"ז סי' פ"ג גם הוא בא"ד שקו"ט בהחילוק בין קודם או לאחרי החתימה בדברי הרשב"א ורמב"ן בפ"ב ובשיטת ברמב"ם (שיכול לבטל גם לאחרי החתימה קודם המסירה): ומבאר שהרמב"ן והרשב"א סוברים שגם לר"א דע"מ כ' סובר דע"ח נמי כרתי, לכן נחשב החתימה למעשה.

משא"כ הרמב"ם לפי מה שמפרש הר"ן כוונתו, דע"ח אינו כלום, אלא שכשנותנו להאשה הוי כע"מ וא"כ גם לאחר החתימה לא מיקרי מעשה, "ומה שחתמו לא הם עשו המעשה רק בשעה שנמסר הם במקום עמ"ס, וא"כ מעולם ליכא מעשה עד שיתנהו ליד האשה".

אבל נראה דהצ"צ מבאר ומת' הקושיא: בשו"ת אהע"ז סי' ער אות ב' מביא דברי התוס' והרשב"א והרמב"ן וכ' "וגם הטעם ברור דאע"ג דע"ח הם רק מדרבנן מ"מ כל שצוה הבעל שיחתמו והם לא חתמו הגט בטל מדאורייתא דכש"כ הוא מדין כולכם חתומו, וא"כ כיון שמתחילה צוה שיחתמו ע"ח כל שלא חתמו לא נגמר הגט מדאורייתא כאילו לא נגמר כתיבתו וממילא יכול לבטלו כמו קודם שנגמר כתיבתו...." (ועיי"ש מה שדוחה דברי המשכנ"י. ועיי"ש עוד באות ז').

והיינו: דאע"ג דע"מ כרתי, אבל כיון שהבעל צוה לחתום הרי הם מכשירים השטר להעשות לשטר, ובלעדיהם אין כאן שטר מה"ת.

ואע"פ שעדיין צריך המסירה לעשותו לשטר (לשיטת התוס') אבל כיון שבגוף השטר, החתימה משלים גופו של שטר, יש להחשיבו ל"מעשה" בחתימתה. (והרי עיקר קושיית הרעק"א) לא היתה שעדיין לא נגמר השטר עד שיביא לע"מ, אלא שהע"ח לא מעלה ולא מוריד שעצם הכשר וקיום השטר.

וכנ"ל בדברי הצ"צ מתורץ: שכשהבעל מצוה לחתום הרי החתימה מועיל בהכשר וקיום השטר מדאורייתא.*