א. ב"ק דף ג' ע"א: "סד"א אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא", וברש"י שם בד"ה אידי ואידי "ושילח וביער תרוייהו אשן, ושילח אתא לחייבי' היכא דלא כליא קרנא, דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה, וביער היינו היכא דמכליא קרנא, דמשמע וביער שמבער לגמרי...". יעויי"ש.

והנראה מבואר בדברי רש"י דבאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח וכו' אינו מתחייב עבור עצם הערוגה שאכלה כיון דסופו לחזור ולצמוח, וכל החיוב בזה הוא רק על הפחת שלא יהי' כתחלה, וזה חשיב לא מכליא קרנא.

והדברים צ"ב, דמ"ט לא חשיב היזק הך פחת כמכליא קרנא, דהך חלק שאינו חוזר וצומח כתחלה הוי' מכליא קרנא, וכבר העיר בזה הגר"ח ז"ל והובא באהל ישעי' ע' תע"ח, יעויי"ש. וצ"ב.

והנראה לומר בביאור דברי רש"י, דמש"כ אבל לא כתחלה, אין כונתו ב"כמות" דיצמח פחות מכתחלה, דבזה בודאי הך מקצת דלא יצמח כתחלה חשיב מכליא קרנא, אלא כונתו דלא יצמח כתחלה ב"איכות", היינו שלא יהי' טוב כתחלה, וזה חשיב לא מכליא קרנא כיון דגוף הקרן לא מכליא דיחזור ויצמח, אלא דיהי' כאן היזק קצת בשוויו דלא יהי' שווה כתחלה, וזה מקרי לא מכליא קרנא, דיסוד הסברא דנימא דלא מיחייב אלא במכ"ק, הוא, דנימא דחיובא דמזיק הוא על כליון החפץ דצריך להשלימו, אבל היכא דלא נכלה החפץ ליכא חיובא, אעפ"י שהי' כאן הפסד להבעלים.

דלכן ס"ד דביחזור ויצמח וכו' לא מיחייב, כיון דעצם החפצא לא מכליא ורק דאיכא כאן מקצת הפסד להבעלים בהשווי, וע"ז לא מיחייב. ולזה מסקינן דמזיק אינו רק על כליון החפצא אלא על ההיזק שעשה להבעלים1.

וזה נראה ג"כ הביאור לפי שיטת התוס' דפירשו הא דלא מכ"ק שטינפה פירות להנאתה, דהיינו דלא נכלה מגוף הפירות רק דניטנפו והופחתו משו"ז בשוויותם, דזה מקרי לא מכ"ק, כנ"ל.

וז"ל התוס' הר"פ בד"ה הא דלא מכ"ק "...כגון שטנפה פירות להנאתה שעדיין הם ראויים קצת ולא כלה הקרן כלל שעדיין הכל קיים", והן הן הדברים דלא מכ"ק מקרי היכא דגוף הקרן לא כלה כלל אלא שהופחת קצת משוויותו[1] [דאילו הופחת משוויותו לגמרי הי' מקרי מכ"ק כיון דלא שווה כלל ועומד לזריקה, אבל היכא דעדיין שווה ולא כלה הקרן כלל, - דאילו כלה מקצתו הי' חשיב מכ"ק הך מקצת - מקרי לא מכ"ק], וכנ"ל.

ב. ויעויין בתוס' ד"ה הא דלא מכליא קרנא דכתבו "פ"ה שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה וקשה והא מכליא קרנא שגם הבעלים הם יכולים לקצור" יעויי"ש, והיינו דהתוס' מקשינן על רש"י דבכה"ג דאכלה שחת חשיבא מכ"ק כיון דגם הבעלים היו יכולים לקצור השחת, דהשחת חשיבא כתבואה נפרדת ממה שעתיד לצמוח, דהו"ל כשדה העושה ב' תבואות ואכלה הבהמה תבואה אחת, דאטו נימא דחשיבא לא מכ"ק כיון דהשדה תוציא עוה"פ תבואה, והרי כל תבואה חשיבא לפירות בפ"ע וצ"ל חייב על אכילת השחת דהו"ל מכ"ק להך פירות.

ויעויין בגליון אלפס שכתב ליישב דברי רש"י דמשו"ה כתב אבל לא כתחלה, דלכן א"א לחייבו למזיק אשחת שהי' בעל השדה קוצרה, כיון שהוא לא הי' קוצרה שלא יקלקל התבואה, ואינו חייב רק ע"ז שהשחית וקלקל התבואה שלא תהי' טובה כ"כ, וזה הוי לא מכ"ק יעויי"ש.

ג. ונראה לומר בזה ע"פ דקדוק שינוי דברי רש"י שהביאו התוס' ממה שהוא בדברי רש"י שלפנינו, דהתוס' הביאו פ"ה שחת שעתיד לצמוח וכו', דמיירי בתבואה שאכלה הבהמה כשהי' שחת, דבזה חשיבא השחת לפירות בפ"ע, דכך הוא הדרך דמתחלה קוצרין השחת ואח"כ צומח התבואה, דהשחת והתבואה חשיבי לב' פירות דלכן הקשו התוס' שפיר דהו"ל מכ"ק על השחת דגם הבעלים היו יכולין לקוצרו וכנ"ל.

אכן בדברי רש"י שלפנינו כתוב "כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה" דלא מיירי בתבואה דאכלה כשהי' שחת, אלא בערוגה של ירקות, דבירקות אינו עומד לצמוח פעמיים, דכשאוכלין מקצת מהירקות אף דיחזור ויצמח אח"כ לא יהי' כתחלה, דלכן בירקות חשיבא כשדה העושה פירות פ"א [דעומד להצמיח הירקות פ"א], אלא דאם אכלו מהירקות קודם שיגמרו יחזרו לצמוח, אבל מ"מ לא חשיבא משו"ז כב' פירות כיון דאינו עומד לקצור מהירקות קודם, דלא יהי' כתחלה, דלכן חשיבא הפירות בזה רק פ"א, ובזה אמרינן דכשאכלה מהירקות לא חשיבא מכ"ק כיון דסופו לחזור ולצמוח, היינו דאותן הירקות סופן לחזור וכו', דיש כאן רק ירקות דפ"א, ולכן חשיבא כלא מכ"ק. והתוס' דהקשו בזה על רש"י הוא משום דהביאו מפ"ה דמיירי בתבואה ושחת וכו', דבזה עומד בתחלה לקוצרה לשחת וכו' דלכן חשיבא כב' תבואות, וממילא דחשיבא אכילת השחת למכ"ק דמה דיצמח אח"כ התבואה הוא תבואה נפרדת דהו"ל כב' תבואות, וכנ"ל.

ד. והנה יעויין בחי' הרשב"א שהביא מפירש"י שחת שעתיד לצמוח ולא כתב אבל לא כתחלה [וכ"ה בנמוק"י ובמאירי], וכפה"נ לא גרסי כן ברש"י, ומפרשי בדברי רש"י דההיזק כאן חשיב השחת שאכלה, אלא דזה מקרי לא מכ"ק כיון דעתיד לצמוח, והיינו דאי"כ היזק וכליון הקרנא כיון דעתיד לצמוח, אבל מ"מ יש כאן היזק והפסד להבעלים שהרי הם יכולים לקוצרו, ולכן חשיב היזק דלא מכ"ק [וכמוש"נ לעיל דהחידוש הוא דחייב לא רק על כליון הקרנא אלא גם על הפסד הבעלים], אלא דקשה דלמה לא חשיבא השחת שאכלה מכ"ק דהו"ל כפירות נפרדים, וכמו שהקשו התוס'.

ויעויין בחי' הרשב"א שם דהביא קושיית התוס' וכתב "על כן נראה לי כדברי הרב ז"ל דשחת לא מכליא קרנא כל שזרעה לתבואה, ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמותיהן בשדותיהן כדי לאכול השחת ואח"כ תצמח התבואה ותצלח יותר, מ"מ אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו" וכו' יעויי"ש ברשב"א.

ונראה ביאור דבריו לכאורה, דהרשב"א מתרץ דלא מיירי כאן בשדה העומדת מתחלה לקוצרה שחת וכו' [דבזה חשיבי השחת כפירות בפ"ע, והו"ל ההיזק להשחת היזק דמכ"ק וכנ"ל], אלא בשדה שזרעה לתבואה, דבזה חשיבי הפירות רק התבואה דמש"ה הוא דזרעה, וקצירת השחת אינה משום לתא דפירות השחת אלא כדי שעי"ז תצמח ותצלח התבואה אח"כ יותר, דלכן לא חשיבי כפירות אלא חשיבי כאן הפירות רק התבואה, וכשאכלה הבהמה השחת לא חשיבא היזק דמכ"ק, כיון דהפירות כאן חשיבא התבואה, ובהו לא הי' נזק דאדרבה יחזרו ויצמחו יותר, אלא דמ"מ חשיבא כאן נזק להבעלים דהי' להם הפסד דהרי היו יכולים לשלוח בהמתם, וזה חשיב נזק דלא מכ"ק, דגוף השחת שאכלה וכילתא לא חשיבא נזק להתבואה, דזהו עיקר הפירות כאן, והם אדרבה יצמחו יותר, [והשחת מצ"ע לא חשיבא כאן כפירות בפ"ע כיון דאין זורעין אותה להשחת אלא להתבואה דזה חשיבא להפירות] וכנ"ל, אלא דיש כאן הפסד בעלמא להבעלים, וזהו החידוש דחייב משום מזיק לא רק על כליון הקרנא אלא גם על הפסד להבעלים וע"ד שביארנו בפירש"י והתוס' כנ"ל.

והיינו דאילו הי' חיוב המזיק רק על כליון הקרנא לא הי' מתחייב בכה"ג על הפסד השחת להבעלים, דאי"כ כליון הקרנא, דהקרנא חשיבא כאן התבואה ובזה לא הי' כליון כנ"ל, אלא דיש כאן הפסד להבעלים דהיו דיכולים להאכיל לבהמתם, וזה חשיב היזק והפסד דלא מכליא קרנא, וזהו מש"כ הרשב"א "מ"מ אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו" וכו' היינו דהנזק בזה להבעלים הוא משום ההפסד שהיו יכולים לשלוח בהמתן וכו' דזה חייב לשלם משום "נזקו" דהי' כאן היזק להבעלים, וזה מקרי לא מכ"ק, וכנ"ל [והיכא דמשלם כל מה דהבהמה מגרעת מהפירות קריא מכליא קרנא, היינו היכא דאכלה מהפירות דההיזק בזה הי' להפירות חשיבא מכ"ק, דמה שאכלה וגרעה מהפירות חשיבא מכ"ק, משא"כ בנדון דזרעוה לתבואה ואכלה השחת דלא הי' ההיזק להפירות, דהתבואה אדרבה תגדל יותר, וכל ההיזק הוי רק לנזקו דהבעלים זה מקרי לא מכ"ק וכנ"ל].

ה. והנה ראיתי באהל ישעי' ע' תע"ח מובא משם הגר"ח דכתב בביאור דברי הרשב"א, דהרשב"א לומד דלא מכליא קרנא הוא דבר שהבעלים בעצמו יעשו שיצמחו יותר, ואין לו שם מזיק לולי חידוש התורה, וכתב שם דיש שאלה באחד שהי' לו ב' תמונות דשוה כ"א ת"ק מנה ושרף א' מהן והשני שוה עכשיו אלף מנה אי חייב, אם רואים נזק החפץ או היזק הדמים, והנה מהרשב"א הנ"ל חזינן דס"ל דאף אם ירויח יותר ע"י ההיזק וגם הבעלים בעצמם היו עושים כן, מ"מ גילתה התורה דחייב לשלם, וזהו הפשט דלא מכ"ק שהבעלים בעצמם עושים ומרויחים בזה המעשה יעויי"ש.

וכפה"נ מפרש הגר"ח בדברי הרשב"א באו"א ממש"נ, והוא דבכה"ג שזרעה לתבואה וכו' לא חשיבא אכילת השחת היזק והפסד להבעלים כיון דנוח להם בזה דהם בעצמן היו שולחין בהמתן וכו', וזה נקרא לא מכ"ק דאין היזק להבעלים, והחידוש הוא דמ"מ חייב לשלם נזקו היינו השחת, והיינו דהס"ד דיפטר בזה הוא משום דהיינו אומרים דחיוב מזיק הוא משום היזק הדמים להבעלים, דלכן בכה"ג דהם בעצמן היו עושים כן לא חשיב היזק להבעלים דאדרבה ירויחו עי"ז יותר דיצמח התבואה יותר, וקמ"ל דמ"מ חייב לשלם עבור השחת דחיוב המזיק אינו על היזק הבעלים דוקא אלא על כליון החפץ דלכן גם בכה"ג חייב על כליון השחת, וזהו דהביא הגר"ח לפשוט מזה להשאלה בב' תמונות וכו' דחייב לשלם על כליון התמונה ששרף אעפ"י דלא הי' בזה היזק והפסד להבעלים וכנ"ל[2].

והנה פי' זה בדברי הרשב"א צע"ק דלכאורה למה לא יחשב הפסד להבעלים כיון דהם היו יכולים לשלוח בהמתן ולהרויח אכילת השחת, וגם צ"ב איך מתיישב זה בלישנא דמכ"ק ולא מכ"ק, דלדברי הגר"ח היכא דאין הפסד להבעלים ויש כליון השחת מקרי לא מכ"ק, ועכ"פ לדברי הגר"ח הוי הביאור בדברי הרשב"א להיפוך ממש"נ, דלדברינו חשיבא בכה"ג שזרעה לתבואה וכו' ההפסד להבעלים בלא כליון הקרנא, והוי החידוש דמזיק מתחייב לא רק משום כליון הקרנא אלא משום הפסד להבעלים [ולפי"ז הוי החידוש לשיטת הרשב"א כמו"ש לשיטת התוס' כנ"ל], ולדברי הגר"ח הוי החידוש להרשב"א להיפוך דאין החיוב דמזיק רק משום הפסד להבעלים אלא משום כליון החפץ [ולפי"ז הוי החידוש להרשב"א להיפוך מלשיטת התוס']. וכמוש"נ.