בגמ' כריתות (ב, ב) הובאו דברי הגמ' שלנו (ב"ק ה, א): דתנא במתניתין תנא מניינא (ארבעה) לאפוקי האבות דרבי אושעיא, ור"א תנא מניינא לאפוקי האבות דר"ח, ור"ח תנא מניינא לאפוקי מוסר ומפגל.

וברש"י שם מבואר דהא דר"ח לא תנא מוסר ומפגל אין הפירוש דיש להם אותו דין כשאר האבות נזיקין, ורק שלא איירי בהם, אלא דהפירוש הוא שדינם שונה: "אינו משלם ממיטב, דהאי היזקא דיבורא בעלמא היא, והיזק שאינו ניכר נינהו".

וידועים הדיוקים בדברי רש"י אלו:

א) מה הכריח רש"י לומר דהא דר"ח לא תני מוסר ומפגל, הוא משום שדינם שונה משאר הנזיקין; הרי כשהמשנה לא תני אבות דר"א, וכשר"א לא תני אבות דר"ח, הרי הפירוש הוא (לכו"ע) רק דלא איירי בהו, אבל לא שדינם שונה, וא"כ מדוע לא נפרש עד"ז הא דר"ח לא תני מוסר ומפגל? (ואכן עיין בתור"פ בסוגיין, שמחמת סברא זו מפרש דלא כרש"י, אלא שכן שווין בדינם לשאר האבות, ורק שר"ח לא איירי בהו)!

ב) זש"כ רש"י שטעם הפטור מתשלום "מיטב" במפגל הוה משום דהאי הזיקא דיבורא בעלמא היא"; הרי בגמ' דילן מבואר תחילה שהטעם שר"ח לא תני מפגל הוא משום דבקדשים לא קמיירי, ורק אח"כ בקשר למוסר הובא האי סברא דדיבורא בעלמא הוא, וא"כ מה הכריח רש"י לשנות מפשטות דברי הגמ' ולומר שהסברא דדיבורא קאי גם על מפגל?

ג) זה שרש"י מוסיף ד"היזק שאינו ניכר נינהו", אינו מובן לכאו'; דהרי ר"ח כן תני הזיקות שאינם ניכרים (מטמא, מדמע ומנסך), ובגמ' דילן מבואר דזה א"ש בין למ"ד דשמיה היזק ובין למ"ד דלא שמיה היזק, והרי גם הם נכללים בהאבות דמשלמים ממיטב. וא"כ סברא זו אינה מבארת מדוע לא תני ר"ח מזיקין אלו, וגם מדוע אין מזיקין אלו משלמים ממיטב?

ד) בגוף הענין שרש"י אומר ד"היזק שאינו ניכר נינהו", צ"ב, דבשלמא מפגל מובן מדוע הוא כן, אבל "מוסר", מדוע נחשב להיזק שא"נ? ה"ה גורם להפסד ממון באופן ניכר מאוד?

והנראה לומר בכ"ז, דלרש"י הי' קשה מדוע באמת לא תני ר"ח מוסר ומפגל, דאע"פ שהגמ' ביארה דבקדשים לא קמיירי ובדיבורא לא קמיירי, מ"מ זה גופא הי' קשה לו, דהרי ר"ח תני כל מיני ופרטי מזיקים (כמבואר בהמשך הגמ': אתא לידיה באיסורה, ובהתירא; קנסא; מינכרא ולא מינכרא וכו'). וא"כ מדוע באמת לא איירי בהני!?

ומחמת קושיא זו פירש, דזה שר"ח לא תני אבות אלו הוא מחמת שלא הי' יכול למנותם, משום דהוו מזיקים קלושים עד שאינם משלמים מיטב. ועפ"ז מובן מדוע הוכרח רש"י לפרש שעיקר הסיבה (גם במפגל) הוא משום האי טעמא דדיבורא בעלמא, דטעם זה מורה על חיסרון בחומרת המזיק, משא"כ הטעם ד"קדשים" אינו מורה על שום חסרון בחומרת המזיק כמובן (ולכן פירש שזה היתה רק הו"א. או בדרך קושיא; "בשלמא מפגל . . קדשים . . אבל מוסר מאי איכא למימר").

אלא דעדיין אין זה מספיק: דהרי גם היזק שאינו ניכר הוי חיסרון במעשה ההיזק (ועד"ז הזיקא דממילא), ומ"מ כן נחשב לא' מהאבות, וכן משלם ממיטב, וא"כ מדוע חיסרון זו "דדיבורא" מפקיעו מהאבות וממיטב?

ולכן מפרש רש"י דהחיסרון ד"דיבורא", הוא, מחמת היותו עומק חדש וגדר מיוחד בהיזק שאינו ניכר. פירוש הדברים: היזק שא"נ בכלל, פירושו, דהנפעל של ההיזק אינו ניכר (דאחר שעשה המעשה לא ניכרת פעולתו בחפץ), אבל ה"מעשה מזיק" כן הי' מעשה ניכר (מטמא מדמע ומנסך וכיו"ב); שונה הדבר אצל דיבור, דלא רק שע"י דיבור אין שום פעולה ניכרת אחר שדיבר (מחמת הדיבור), אלא דיתירה מזו, דגם פעולת הדיבור עצמה אינה מעשה חשוב וניכר (וכידוע, דאע"פ דעקימת שפתיו הוי מעשה, מ"מ הר"ז נחשב מעשה קלוש).

וזהו ביאור דברי רש"י ד"דיבורא" הוה היזק שא"נ- דפירושו היזק שא"נ חדש, שלא רק שחסר ההיכר בהנפעל, אלא גם בהפעולה. ומזיק קלוש כזה אכן נפקע גם מהשם "אב", וגם מתשלומי "מיטב".

ולפ"ז מתורץ גם מה שהוקשה איך מחשיב מוסר להיזק שא"נ - דלדברינו הרי הפירוש הוא, דהדיבור הוה אינו ניכר, גם בהדיבור עצמו, וגם אחר הדיבור, שאין ניכר ההיזק שנעשה על ידו (היינו ע"י הדיבור עצמו).